Search Results

האם הפלילו את מייקל ג'קסון? הסיפור שלא סופר הסיפור שלא שמעתם על האירועים שהפילו את כוכב העל מאת מרי א. פישר (כפי שפורסם במגזין GQ, אוקטובר 1994) האם מייקל עשה את זה? לפני או.ג'יי סימפסון, היה את מייקל ג'קסון, כוכב אפרו-אמריקאי נערץ שנפל בעקבות האשמות על שערוריה בחייו האישיים. ההאשמות הללו – שג'קסון הטריד נער בן 13 – הציתו תביעה של מיליוני דולרים, שתי חקירות של חבר מושבעים גדול וקרקס תקשורתי חסר בושה. ג'קסון, בתורו, הגיש תלונה על סחיטה נגד כמה מהמעורבים בהאשמות נגדו. בסופו של דבר התביעה הכספית הוסדרה מחוץ לבית המשפט על סכום שמוערך בכ-20 מיליון דולר; לא הוגשו נגדו האשמות פליליות על ידי המשטרה או חבר המושבעים. באוגוסט האחרון [1994] ג'קסון הופיע בחדשות שוב, כשליסה מארי פרסלי, הבת של אלביס, הודיעה שהיא והזמר התחתנו. בזמן שהאבק מתחיל לשקוע על אחד המקרים החמורים ביותר של הגזמה תקשורתית, דבר אחד ברור: הציבור האמריקאי מעולם לא שמע את הצד של מייקל ג'קסון. עד עכשיו. זה כמובן בלתי אפשרי להוכיח לשלילה – כלומר להוכיח שמשהו לא קרה. אבל זה כן אפשרי לחקור לעומק את האנשים שהאשימו את ג'קסון ומכאן לקבל מושג על אישיותם והמניעים שלהם. מה שעולה מחקירה מסוג זה, המבוססת על מסמכים מבית המשפט, תיעודים עסקיים וראיונות משמעותיים, הוא הטיעון משכנע שג'קסון לא הטריד אף אחד ושהוא עצמו בעצם נפל קורבן למזימה מתוכננת להלכה לסחוט ממנו כסף. יתרה על כך, הסיפור שעולה מן הטריטוריה החדשה הזאת, שלא נחקרה בעבר, שונה באופן קיצוני מהמעשייה שקודמה על ידי הצהובונים ואפילו על ידי עיתונאים מהתקשורת הממוסדת. זהו סיפור של רדיפת בצע, אמביציה, גישות שגויות של המשטרה והתובעים, עצלנות ורדיפת שערוריות מצד התקשורת, והשימוש בסם עוצמתי ומהפנט. וזה אולי גם הסיפור על איך פשוט המציאו פרשה. לא מייקל ג'קסון ולא עורכי הדין שלו הסכימו להתראיין לטובת הכתבה. אם היו מחליטים ל הילחם בתביעה הכספית וללכת לבית המשפט, מה שהיה עולה מכך היה יכול להיות עיקר ההגנה של ג'קסון – והבסיס לקידום התלונה על סחיטה מצד המתלוננים, שהיתה יכולה לנקות את שמו של הזמר. הצרות של ג'קסון החלו כשהמכונית שלו התקלקלה בשדרות ווילשייר בלוס אנג'לס במאי 1992. הוא נתקע באמצע רחוב הומה מכוניות ואישתו של מל גרין , עובד בסוכנות הרכב Rent-a-Wreck, הבחינה בו מקילומטר. גרין נחלץ לעזרתו. כאשר דייב שוורץ , הבעלים של סוכנות הרכב, שמע שגרין מביא את ג'קסון למתחם. הוא התקשר לאשתו, ג'ון, ואמר לה שתגיע עם בתם בת השש ובנה מהנישואים הקודמים. הבן שלה, אז בן 12, היה מעריץ גדול של ג'קסון. עם הגעתה למתחם, ג'ון צ'נדלר שוורץ סיפרה לג'קסון על הפעם שבנה שלח לו ציור אחרי שהשיער של הזמר נשרף במהלך הצילומים של הפרסומת של פפסי [ב-1984]. אז היא נתנה לג'קסון את מספר הטלפון הביתי שלהם. "זה היה כאילו היא דחפה עליו את הילד בכוח," נזכר גרין. "אני חושב שמייקל הרגיש כאילו הוא חייב משהו ילד, וכך הכל התחיל". דייב שוורץ עובדות מסוימות על מערכת היחסים הזאת לא מוטלות בספק. ג'קסון התחיל להתקשר לילד ונוצרה ביניהם חברות. כשג'קסון חזר מסיבוב הופעות לקידום האלבום, שלושה חודשים לאחר מכן, ג'ון צ'נדלר שוורץ, הבן והבת שלה הפכו להיות אורחים קבועים בנוורלנד, האחוזה של ג'קסון במחוז סנטה ברברה. במהלך השנה העוקבת, ג׳קסון העניק לילד והמשפחה תשומת לב והרעיף עליהם מתנות בהן משחקי וידאו, שעונים, מסעי קניות אחרי שעות הסגירה ב"טויז אר אס", טיולים מסביב לעולם – מלאס וגאס לדיסני וורלד למונקו ולפריז. במרץ 1993, ג'קסון והילד בילו יחד לעיתים תכופות וביקורי השינה התחילו. ג'ון צ'נדלר שוורץ גם היא התקרבה לג'קסון והתחברה אליו "ואהבה אותו בעוצמה רבה", חבר אמר. "הוא היה האיש האדיב ביותר שהיא אי פעם פגשה". המוזרויות האישיות של ג'קסון – בין הניסיונות שלו לבנות מחדש את הפנים שלו עם ניתוחים פלסטיים לבין ההעדפה שלו להיות בחברת ילדים, דווחו באופן נרחב. ובעוד זה עלול להיות מוזר שגבר בן 35 ישן עם ילד בן 13, האמא של הילד ואחרים שקרובים לג'קסון מעולם לא חשבו שזה מוזר. ההתנהגות של ג'קסון מובנת יותר כאשר שמים אותה בקונטקסט של הילדות שלו. ג'קסון, ג'ון צ'נדלר ושני ילדיה במונאקו "בניגוד למה שאתם עלולים לחשוב, החיים של מייקל לא היו קלים," אחד מעורכי הדין שלו אומר. הילדות של ג'קסון למעשה נעצרה – והחיים הבלתי רגילים שלו התחילו – כשהוא היה בן 5 וגר בעיר גארי, אינדיאנה. מייקל בילה את שנות נעוריו בחזרות, מופיע על הבמות לפני מיליוני זרים, וישן בשרשרת של חדרים בבתי מלון שונים. מלבד שמונה אחיו ואחיותיו, ג'קסון היה מוקף במבוגרים שדחפו אותו בלי הפסקה, במיוחד אבא שלו, ג'ו ג'קסון – איש קשוח שלא מפגין רגשות ושלפי הדיווחים הכה את ילדיו. החוויות המוקדמות של ג'קסון כילד תורגמו לסוג של עיכוב בהתפתחות, כך אומרים רבים, והוא הפך להיות ילד בגוף של מבוגר. "הוא מעולם לא חווה את הילדות שלו," אומר ברט פילדס , עורך דין לשעבר של ג'קסון. "הוא חווה אותה עכשיו. החבר'ה שלו הם ילדים בני 12. הם עושים מלחמת כריות וקרבות אוכל". העניין של ג'קסון בילדים תורגם גם למאמצים הומניטריים. במשך השנים, הוא תרם מיליונים למטרות טובות למען ילדים, כולל העמותה שלו עצמו "Heal The World Foundation" . אבל בהקשר אחר – זה שקשור לזמנים בהם אנחנו חיים – שבו רוב הצופים מבחוץ ישפטו את ההתנהגות של ג'קסון. "בהתחשב בבלבול ובהיסטריה הנוכחיים סביב הטרדה מינית של ילדים," אומר ד"ר פיליפ רזניק , פסיכיאטר מוערך מקליבלנד, "כל מגע פיזי או מטפח עם ילד עלול להראות חשוד, ומאוד יכול להיות שהמבוגר יואשם בהתנהגות מינית בלתי הולמת". הקשר של ג'קסון עם הנער התקבל בברכה, בהתחלה, על ידי כל המבוגרים בחייו של הנער – אמא שלו, אביו החורג ואפילו אביו הביולוגי, אוון צ'נדלר (שסרב להתראיין לכתבה זו). במקור שמו היה אוון רוברט חרמץ כשנולד בשנת 1944 במחוז ברונקס [בניו-יורק] . בחוסר רצון, הוא הלך בעקבות אביו ואחיו והפך לרופא שיניים. "הוא שנא להיות רופא שיניים," מספר חבר של המשפחה. "הוא תמיד רצה להיות תסריטאי". אחרי שעבר לווסט פאלם ביץ' בשנת 1973 כדי לעבוד ברפואת שיניים, הוא שינה את שם המשפחה שלו כי האמין שהשם חרמץ "נשמע יותר מדי יהודי", ספר קולגה לשעבר. בתקווה שיום אחד יהפוך לתסריטאי, צ'נדלר עבר ללוס אנג'לס בסוף שנות השבעים עם אשתו, ג'ון וונג , אישה נאה ממוצא אירופאי-אסייתי שעבדה כדוגמנית לתקופה קצרה. אוון צ'נדלר הקריירה הדנטלית של צ'נדלר ידעה רגעים מסוכנים. בדצמבר 1978, כשעבד במרכז קרנשאו לרפואת השיניים למשפחה, בקליניקה באזור עם הכנסה נמוכה בלוס אנג'לס, צ'נדלר עשה עבודת שיקום על שש עשרה שיניים של מטופל במהלך ביקור אחד. לאחר בדיקה של עבודת השיקום מועצת רופאי השיניים קבעה וחשפה "בורות ו/או חוסר יעילות גסה". המועצה שללה את הרישיון שלו; אולם השלילה עוכבה, ובמקום זאת המועצה השעתה את צ'נדלר לתשעים יום והוא עמד תחת תנאי למשך שנתיים וחצי. כשהוא הרוס, צ'נדלר עזב את העיר ונסע לניו-יורק. הוא כתב תסריט לסרט אבל לא הצליח למכור אותו. חודשים לאחר מכן, הוא חזר ללוס אנג'לס עם אשתו ועבד במספר עבודות הקשורות ברפואת שיניים. בשנת 1980, כשבנם נולד, הנישואים של הזוג כבר היו בבעיה. "אחת הסיבות שג'ון עזבה את אוון היתה המזג שלו", מספר חבר של המשפחה. הם התגרשו בשנת 1985. בית המשפט העניק לה משמורת מלאה על הילד והורה על צ'נדלר לשלם 500 דולר מזונות מדי חודש אך סקירת המסמכים של המשפחה חושפת שבשנת 1993, כשהשערורייה עם ג'קסון פרצה, צ'נדלר היה חייב לגרושתו 68,000 דולר – חוב שהיא בסופו של דבר ויתרה עליו. שנה לפני שג'קסון נכנס לחיי בנו, לצ'נדלר שוב היו בעיות חמורות בעבודה. אחת מהמטופלים שלו, דוגמנית במקצועה, תבעה אותו על רשלנות דנטלית אחרי שהוא ביצע עבודת שיקום בשיניה. צ'נדלר טען שהאישה חתמה על טופס ויתור שבו היא הכירה בסיכונים האפשריים. אבל כאשר עורך הדין שלה, אדווין זינמן, ביקש לראות את המסמכים המקוריים, צ'נדלר אמר שהם נגנבו מתא המטען של היגואר שלו. הוא מסר העתק. זינמן, שעלה בו חשד, לא הצליח לאמת את האותנטיות של המסמכים. "איזה צירוף מקרים בלתי רגיל שהם נגנבו," זינמן אומר כיום. "זה כמו להגיד 'הכלב אכל לי את שיעורי הבית'." התביעה הוסדרה מחוץ לבית המשפט על סכום שאינו ידוע. למרות הבעיות האלה, לצ'נדלר היתה מרפאת שיניים מצליחה באותה תקופה והוא קיבל את הפריצה שלו להוליווד ב-1992, כשהוא השתתף בכתיבת הסרט של מל ברוקס " רובין הוד: גברים בגטקעס". לפני שמייקל ג'קסון נכנס לחייו של בנו, צ'נדלר לא הראה יותר מדי עניין בנער. "הוא כל הזמן הבטיח שיקנה לו מחשב כדי שהם יוכלו לעבוד על תסריטים ביחד, אבל הוא מעולם לא קנה," אומר מייקל פרימן , עורך הדין לשעבר של ג'ון צ'נדלר שוורץ. צ'נדלר היה עסוק ברפואת שיניים והוא כבר הקים משפחה חדשה באותה תקופה, עם שני ילדים קטנים מאשתו השניה, עורכת דין ארגונית. בתחילה צ'נדלר בירך ועודד את מערכת היחסים של הבן שלו עם מייקל ג'קסון, השוויץ בה בפני חבריו ומכריו. כשג'קסון והנער התארחו אצל צ'נדלר במאי 1993, צ'נדלר דחק בזמר לבלות יותר עם הבן שלו בביתו. לפי מספר מקורות, צ'נדלר אפילו הציע שג'קסון יבנה תוספת בביתו ושיוכל להישאר שם. אחרי שהתקשר למחלקת הבנייה וגילה שזה לא יכול להתבצע, צ'נדלר העלה הצעה חדשה – שג'קסון פשוט יבנה לו בית חדש. באותו חודש, הנער, אמו וג'קסון נסעו למונקו לטקס פרסי המוזיקה העולמיים. "אוון התחיל לקנא בקשר והרגיש ששכחו ממנו", אומר פרימן. עם חזרתם, ג'קסון והנער שוב התארחו אצל אוון צ'נדלר, שהתרצה מהסידור – ביקור של חמישה ימים, שבמהלכו הם ישנו בחדר של אחיו למחצה של הנער. למרות שצ'נדלר הודה שג'קסון והנער תמיד היו לבושים בכל פעם שהוא ראה אותם במיטה יחד, הוא טען שזה היה במהלך אותו ביקור שהוא התחיל לחשוד בהתנהגות מינית בלתי הולמת. בשום שלב צ'נדלר לא טען שהוא היה עד להתנהגות בלתי הולמת מצדו של ג'קסון. צ'נדלר הפך להיות יותר ויותר בלתי יציב והחל לאיים איומים שהרחיקו את ג'קסון, דייב שוורץ וג'ון צ'נדלר שוורץ. בתחילת יולי 1993, דייב שוורץ, שהיה מיודד עם צ'נדלר, הקליט בחשאיות שיחה ארוכה שקיים עימו. במהלך השיחה, צ'נדלר דיבר על הדאגה שלו לבנו ועל הכעס שלו כלפי ג'קסון וגרושתו, אותה הוא תיאר כ"קרה ואכזרית". כשצ'נדלר ניסה "להשיג את תשומת ליבה" כדי לדבר על החשדות שלו בנוגע לג'קסון, הוא אומר בהקלטה, היא אמרה לו "ללכת להזדיין". "היתה לי תקשורת טובה עם מייקל," צ'נדלר אמר לשוורץ. "היינו חברים. חיבבתי אותו וכיבדתי אותו והכל. לא היתה סיבה לכך שהוא יפסיק להתקשר אליי. ישבתי בחדר יום אחד ודיברתי עם מייקל ואמרתי לו בדיוק מה אני רוצה ממערכת היחסים הזאת. מה שאני רוצה". בעוד הוא הודה בפני שוורץ שהוא "עשה חזרות" על מה להגיד ועל מה לא להגיד, צ'נדלר לא הזכיר דבר על כסף במהלך השיחה שלהם. כאשר שוורץ שאל מה ג'קסון עשה שכל כך עצבן את צ'נדלר, צ'נדלר רק טען "הוא פירק את המשפחה. [הנער] התפתה מהכסף והכוח של האיש הזה". שני הגברים דיברו על עצמם שוב ושוב כ"אבות העניים" של הנער. במקומות אחרים בהקלטה, צ'נדלר ציין שהוא מתכנן לפעול נגד ג'קסון: "הכל כבר מוכן," צ'נדלר סיפר לשוורץ. "יש אנשים אחרים שמעורבים בעמדות שונות שמחכים לשיחת טלפון שלי. שילמתי להם לעשות את זה. הכל עובד לפי תוכנית מסוימת שהיא לא רק שלי. ברגע שאני אעשה את השיחה הזאת, האיש הזה [ככל הנראה ברי ק. רותמן] הולך לחסל כל דבר שיעמוד בפניו בכל דרך ערמומית, מגעילה, אכזרית, שהוא יכול לעשות את זה. ואני נתתי לו את כל הסמכות לעשות את זה". צ'נדלר אז צפה את מה שלמעשה יתממש שישה שבועות לאחר מכן: "ואם אני אלך על זה, אני מנצח בענק. אין שום מצב שאני מפסיד. בדקתי את זה מכל הבחינות. אני אקבל כל דבר שאני רק רוצה, והם יושמדו לנצח. ג'ון תפסיד [את המשמורת על הנער]... והקריירה של מייקל תחוסל". "זה עוזר [לנער]?" שוורץ שאל. "זה לא רלוונטי אליי," השיב צ'נדלר. "זה הולך להיות גדול יותר מכולנו ביחד. כל הדבר הזה הולך ליפול על כולם ולחסל כל אחד בדרך. זה הולך להיות טבח אם לא אקבל מה שאני רוצה". במקום ללכת למשטרה, על פניו הפעולה הכי הולמת במצב שקשור לחשד בגין הטרדה מינית של ילד, צ'נדלר פנה לעורך דין. ולא סתם עורך דין. הוא פנה אל ברי רותמן . עו"ד ברי רותמן "עורך הדין שמצאתי, בחרתי את הבן זונה הכי נבזי שיכולתי למצוא," צ'נדלר אמר בשיחה המוקלטת עם שוורץ. "כל מה שהוא רוצה לעשות זה להוציא את זה לציבור הכי מהר שאפשר, הכי גדול שאפשר, ולהשפיל הכי הרבה אנשים שהוא יכול להשפיל. הוא נבזי, הוא רשע, הוא מאוד חכם והוא רעב לפרסום" (דרך עורך הדין שלו, ווילי איטקן, רות'מן סרב להתראיין לכתבה. איטקן הסכים לענות על שאלות כלליות המוגבלות לתיק של ג'קסון, ורק על היבטים שאינם קשורים בצ'נדלר או בילד). לפי קולגה לשעבר שעבד עם רותמן במהלך הפרשה של ג'קסון ותיעד ביומן את כל מה שרותמן וצ'נדלר עשו או אמרו במשרדו של עוה״ד - מי שמכיר את רותמן יאמין שברי היה יכול "להגות את כל התוכנית, נקודה. כל העניין [של להעלות האשמות נגד ג'קסון] מתאים לקווי הדמות שלו, לעשות משהו כזה". מידע שנמסר על ידי לקוחות של רותמן, שותפים, ועובדים לשעבר שלו חושפים דפוס של מניפולציות והונאה. לרותמן יש משרד עורך דין כללי בסנטרי סיטי. בעבר הוא ערך משא ומתן על חוזי הופעות של ליטל ריצ'רד, הרולינג סטונס, The Who, אי.אל.או ואוזי אוסבורן. תקליטי זהב ופלטינה שחוגגים את אותם ימים עדיין תלויים על קירות המשרד שלו. עם הזקן האפור-לבן שלו והשיזוף התמידי – שהוא משמר עם מיטת שיזוף בביתו, רותמן הזכיר ללקוח קודם "שדון". בשביל עובד לשעבר, רותמן הוא "שטן" עם "מזג נוראי". הנכס הכי מוערך שלו, על פי מכר, הוא הרולס רויס שלו מ-1977, שעל לוחית הזיהוי שלה כתוב "BKR 1". לאורך השנים, רותמן רכש לעצמו כל כך הרבה אויבים שגרושתו פעם אמרה לעורך הדין שלה שהיא מופתעת שמישהו "לא חיסל אותו". הוא היה ידוע כמישהו שלא מחזיר חובות. "הוא טפיל מקצוען... הוא לא משלם לאף אחד," סיכם החוקר אד מרקוס (בדוח שנכתב בבית המשפט העליון בלוס אנג'לס, כחלק מתביעה נגד רותמן), אחרי סיקור האשראי של עורך הדין, שמנה יותר משלושים מלווים ונושים שרדפו אחריו. בנוסף, יותר מעשרים תביעות אזרחיות שקשורות ברותמן הוגשו לבית המשפט העליון, מספר תלונות הוגשו לוועדת העבודה, וננקטו נגדו צעדים משמעתיים על ידי לשכת עורכי הדין של קליפורניה על שלוש תקריות. בשנת 1992, הוא הושהה לשנה, אבל ההשהיה נדחתה ובמקום זאת הוא היה תחת תנאי. בשנת 1987, רותמן פיגר בתשלומי המזונות שלו עם חוב של 16,800 דולר. גרושתו, ג׳ואן וורד איימה שתעקל את נכסיו של רותמן דרך עורך הדין שלה אבל אז הוא הסכים לשלם את החוב. שנה לאחר מכן, אחרי שרותמן עדיין לא שילם את התשלומים, עורך הדין של וורד ניסה לשעבד את הבית היוקרתי של רותמן בשרמן אוקס. להפתעתם, רותמן אמר שהבית כבר לא בבעלותו; שלוש שנים לפני כן, הוא החכיר את הנכס ל- Tinoa Operationsבע"מ, חברת קש מפנמה. לפי עורך דינה של וורד, רותמן טען שהיו לו רק 200,000 דולר מהכסף של Tinoa , במזומן, בביתו כשלילה אחד שדדו אותו באיומי אקדח. הדרך היחידה שלו לשלם את החוב היתה להחכיר את הבית ל- Tinoa , כך אמר להם. וורד ועורך הדין שלה חשדו שכל התרחיש היה תרמית, אבל הם לא יכלו להוכיח את זה. רק אחרי שהמשטרה החרימה את הרולס רויס של רותמן, הוא התחיל לשלם את מה שהוא חייב. מסמכים שהוגשו לבית המשפט העליון בלוס אנג'לס איששו את החשד של וורד ועורך דינה. המסמכים הראו שרותמן יצר רשת של חשבונות בנק זרים וחברות קש, ככל הנראה כדי להסתיר חלק מנכסיו ובפרט - הבית שלו וסכום של 531,000 דולר שנכנסו מהמכירה הפתאומית שלו ב-1989. החברות, כולל Tinoa , מובילות לרותמן. הוא רכש שלד בורסאי מפנמה (חברה קיימת אך לא פעילה) וארגן את ענייניה כך שהשם שלו לא יופיע בשמות המנהלים, שהוא יהיה בא כוחה ללא תנאים, מה שאומר שהיתה לו שליטה מלאה על הכנסה והוצאה של כסף. בינתיים, העובדים של רותמן לא קיבלו יחס יותר טוב משל גרושתו. עובדים שלו לשעבר מספרים שהם לפעמים היו צריכים להתחנן כדי לקבל משכורת. ולפעמים הצ'קים שנכתבו אליהם היו ללא כיסוי. הוא לא הצליח להחזיק מזכירות משפטיות, "הוא היה מבזה ומשפיל אותן," מספרת אחת העובדות. עובדים זמניים היו סובלים מהיחס הגרוע ביותר. "הוא היה מעסיק אותם לשבועיים," מספרת המזכירה המשפטית, "ואז מגרש אותם בצעקות ואומר להם שהם טיפשים. אז הוא היה אומר לסוכנות שהוא לא היה מרוצה מהעובד הזמני ולא שילם להם". חלק מהסוכנויות החכימו לבסוף וגרמו לרותמן לשלם מראש במזומן לפני שהם יעשו איתו עסקים. עו"ד ברי רותמן הנזיפה המשמעתית שרותמן קיבל מלשכת עורכי הדין ב-1992 צמחה ממקרה של ניגוד עניינים. בשנה שלפני כן, רותמן פוטר על ידי לקוחה, מוריאל מטקלף , שאותה הוא ייצג בהליכים של מזונות ומשמורת על ילדים; מטקלף אז התלוננה שהוא ניפח את שכרו. ארבעה חודשים אחרי שמטקלף פיטרה אותו, רותמן, מבלי להודיע לה, התחיל לייצג את העסק של בן זוגה המנוכר, בוב ברוצמן . המקרה הזה מלמד אותנו דבר נוסף: זה מראה לנו שלרותמן היה ניסיון עם האשמות של הטרדת קטינים לפני הסקנדל עם ג'קסון . כאשר רותמן עוד ייצג את מטקלף, היא האשימה את ברוצמן בהטרדה מינית של בנם (ברוצמן הכחיש). העובדה שרותמן ידע על ההאשמות של מטקלף לא מנעו ממנו לעבוד בעסק של ברוצמן – מהלך שעליו ננזף. בשנת 1992, רותמן התחמק ממספר נושים. ניהול Folb , ארגון שעסק בנדל"ן, היה אחד מהם. רותמן היה חייב לחברה 53,000 דולר עם ריבית על שכירות במשרד בשדרות סנסט. הם תבעו אותו. רותמן הגיש תביעה נגדית, בטענה שהאבטחה של הבניין היתה כל כך לא יעילה שפורצים הצליחו לגנוב לו ציוד בשווי של יותר מ-6,900 דולר בלילה אחד. עורך הדין של החברה הצהיר בבית המשפט "מר רותמן הוא לא מישהו שאפשר לקחת את המילה שלו כפי שהיא". בנובמבר 1992, רותמן והמשרד שלו הכריזו על פשיטת רגל ומנו שלושה עשר נושים, כולל Folb , שלהם הוא חייב למעלה מ-880,000 דולר בסה"כ, בלי נכסים מוכרים. לקוח לשעבר של רותמן, שנתבע על ידו בגין עמלות בסך של 400,000 דולר, סקר את מסמכי פשיטת הרגל של רותמן ושם לב שרותמן לא ציין נכס של 133,000 דולר ברשימת הנכסים שלו. הלקוח איים לחשוף את רותמן על "הונאה נגד הנושים" – עבירה פלילית – אם הוא לא יבטל את התביעה. רותמן, שנדחק לפינה, ביטל את התביעה תוך שעות. שישה חודשים לפני שהכריז על פשיטת רגל, רותמן העביר את הבעלות על הרולס רויס שלו לחברת Majo , חברת קש שהוא שלט בה. שלוש שנים קודם לכן, רותמן טען שחברה אחרת החזיקה במכונית – Longridge Estate , שהיתה חברת בת של Tinoa , החברה שהחזיקה בבית שלו. במסמכי הארגון שהגיש רותמן, הכתובת של שתי החברות היתה זהה: מבנה בשדרות קהונגה 1554, שהיה בעצם מסעדה סינית בהוליווד . זה היה האיש שאליו אוון צ'נדלר פנה ביוני 1993 כדי שיהגה את "התוכנית המסוימת" שעליה דיבר בשיחה המוקלטת עם דייב שוורץ. באירוע שהיה באותו חדש, צ'נדלר עימת את גרושתו עם החשדות שלו. "היא חשבה שכל הסיפור היה שטות," מספר עורך הדין לשעבר שלה, מייקל פרימן. היא אמרה לצ'נדלר שהיא מתכננת להוציא את הבן שלהם מהבית ספר בסתיו הקרב של אותה שנה כדי שיוכלו להצטרף לסיבוב ההופעות של ג'קסון. צ'נדלר התעצבן ולפי מספר מקורות, איים ללכת לתקשורת עם הראיות שהוא טען שיש לו נגד ג'קסון. "איזה הורה שפוי ירצה לגרור את הבן שלו לאור הזרקורים ככה?" שואל פרימן. "אם משהו כזה באמת קרה, אתה תרצה לגונן על הבן שלך". מייקל ג'קסון בסיבוב הופעות - אוגוסט 1993 ג'קסון ביקש מעורך הדין שלו דאז, ברט פילדס , להתערב. כאחד מעורכי הדין הבולטים ביותר בתעשיית הבידור, פילדס ייצג את ג'קסון משנת 1990 וערך בשבילו את המשא ומתן מול סוני, שהניב את העסקה הגדולה ביותר בהיסטוריה של עולם המוזיקה – עם רווחים אפשריים של 700 מיליון דולר. פילדס הביא לעזרתו את החוקר הפרטי אנטוני פליקנו , שהיה נאמן ביותר כלפי אנשים שהוא מחבב אבל שחקן חסר רחמים כשזה מגיע לאויבים שלו. ב-9 ביולי, 1993, דייב שוורץ וג'ון צ'נדלר שוורץ השמיעו את השיחה המוקלטת [עם אוון צ'נדלר] לפליקנו. "אחרי שהקשבתי לשיחה במשך עשר דקות, ידעתי שזה על סחיטה," מספר פליקנו. באותו היום, הוא נסע לדירה של ג'קסון בסנטרי סיטי, שם הבן של צ'נדלר ואחותו למחצה התארחו. ג'קסון לא היה שם ופליקנו "יצר קשר עין" עם הילד ושאל אותו, לדבריו, "שאלות מאוד נקודתיות": "מייקל אי פעם נגע בך? אי פעם ראית אותו עירום במיטה?" התשובה לכל השאלות היתה לא. הנער הכחיש שוב ושוב שמשהו קרה לו. ב-11 ביולי, אחרי שג'קסון לא הסכים להיפגש עם צ'נדלר, אביו של הנער ורותמן המשיכו לשלב הבא של התוכנית – הם היו צריכים להשיג משמורת על הנער. צ'נדלר ביקש מגרושתו לתת לנער להישאר אצלו ל"ביקור של שבוע". כפי שברט פילדס הצהיר במסמך של בית המשפט, ג'ון צ'נדלר שוורץ הרשתה לנער ללכת בעקבות התחייבות של רותמן לפילדס שהבן שלה יחזור אליה אחרי הזמן הנקוב, בלי לדעת שהמילה של רותמן לא שווה כלום ושצ'נדלר לא יחזיר לה את בנם. החוקר הפרטי אנטוני פליקנו ווילי אייטקן , עורך הדין של רותמן, טוען ש"באותו זמן שרותמן נתן לה את המילה שלו, היתה לו כוונה להחזיר את הנער". עם זאת, אחרי ש"הוא גילה שהנער יוברח מחוץ למדינה [כדי להצטרף לסיבוב הופעות עם ג'קסון], אני לא חושב שלמר רותמן היתה ברירה אחרת". אבל סדר האירועים מוכיח בבירור שצ'נדלר גילה ביוני, באירוע סיום, שאימו של הנער מתכוונת לקחת את בנה לסיבוב ההופעות. שיחת הטלפון המוקלטת מתחילת יולי, לפני שצ'נדלר קיבל את הנער, גם היא מאשרת שלצ'נדלר ורותמן לא היתה שום כוונה לציית להסכם הביקורים. "הם [הנער ואמא שלו] לא יודעים את זה עדיין," אומר צ'נדלר לשוורץ, "אבל הם לא הולכים לשום מקום". ב-12 ביולי, יום אחרי שצ'נדלר לקח את השליטה על הבן שלו, הוא וגרושתו חתמו על מסמך שרותמן כתב שמנע ממנה מלהוציא את הנער מחוץ למחוז לוס אנג'לס. המשמעות היתה שהנער לא היה יכול להתלוות לסיבוב ההופעות של ג'קסון. אמא שלו סיפרה בבית המשפט שהיא חתמה על המסמכים תחת לחץ בלתי סביר. צ'נדלר, היא מסרה בהצהרה, איים עליה כי "הוא לא יחזיר לי את הנער". התחיל קרב משמורת עקוב מדם, שהופכים את כל ההאשמות של צ'נדלר נגד ג'קסון למלוכלכים אף יותר (נכון לאוגוסט זה [1994], הנער עדיין גר עם צ'נדלר). זה היה במהלך השבועות הראשונים שצ'נדלר לקח את השליטה על בנו – שעכשיו היה מנותק מהחברים שלו, אמא שלו ואביו החורג – שההאשמות של הנער התחילו לקבל צורה. באותו הזמן, רותמן, שחיפש נקודת מבט של מומחה שתעזור לו לבסס את ההאשמות נגד ג'קסון, התקשר ל ד"ר מתיס אברמס , פסיכיאטר מבברלי הילס. במהלך שיחת הטלפון, רותמן הציג בפני אברמס מקרה היפותטי. בתגובה ומבלי לפגוש את צ'נדלר או את בנו, אברמס שלח ב-15 ביולי מכתב של שני עמודים שבו הוא מצהיר ש"קיים חשד הגיוני שהטרדה מינית אולי קרתה". חשוב לציין, הוא הצהיר בנוסף שאם היה מדובר במקרה אמיתי ולא היפותטי, הוא היה מחוייב על פי החוק לדווח על המקרה למחלקת רווחת הילדים של לוס אנג'לס ( DCS ). לפי היומן של קולגה לשעבר של רותמן, ניכר שרותמן היה זה שהוביל את צ'נדלר בתוכנית. "רותמן כתב מכתב לצ'נדלר וייעץ לו איך לדווח על הטרדה מינית בלי שתהיה לו על כך אחריות כהורה", נכתב ביומן. באותה נקודה, עדיין לא היו דרישות או האשמות רשמיות, רק הצהרות מעורפלות שהתערבבו עם קרב משמורת קשה. אבל ב-4 באוגוסט, 1993, הכל התבהר. צ'נדלר ובנו נפגשו עם ג'קסון ופליקנו בסוויטה במלון ווסטווד מרקיס. כשצ'נדלר האב ראה את ג'קסון, מספר פליקנו, הוא נתן לג'קסון חיבוק חם ואוהב (מחווה, יש האומרים, שסותרת לחלוטין את החשדות של רופא השיניים שג'קסון הטריד את הבן שלו), אז הוא הושיט את היד שלו לכיס, הוציא את המכתב של אברמס והתחיל לקרוא שורות מתוכו. כשצ'נדלר הגיע לקטע על ההטרדה המינית, הנער, פליקנו מספר, השפיל את מבטו לרצפה ואז הסתכל למעלה על ג'קסון במבט מופתע, כאילו לומר "אני לא אמרתי את זה". כשהפגישה הסתיימה, צ'נדלר הפנה את האצבע שלו כלפי ג'קסון, אומר פליקנו, והזהיר "אני הולך לחסל אותך". בפגישה עם פליקנו במשרד של רותמן באותו הערב, צ'נדלר ורותמן הציגו את הבקשה שלהם – 20 מיליון דולר. ב-13 באוגוסט, היתה פגישה נוספת במשרד של רותמן. פליקנו חזר עם הצעה נגדית – חוזה של 350 אלף דולר על כתיבת תסריט. פליקנו אומר שהוא הציע את ההצעה הזאת כדרך לפתור את הויכוח על המשמורת וכדי לתת לצ'נדלר הזדמנות לבלות זמן נוסף עם הבן שלו בכתיבת התסריט יחד. צ'נדלר דחה את ההצעה. רותמן דרש בחזרה – חוזה על שלושה תסריטים או כלום – דרישה שנדחתה. ביומן של הקולגה לשעבר של רותמן, העמוד של ה-24 לאוגוסט חושף את האכזבה של צ'נדלר: "כמעט היתה לי עסקה של 20 מיליון דולר", הוא נשמע אומר לרותמן. לפני שצנ'דלר תפס שליטה על הבן שלו, היחיד שהאשים את ג'קסון היה צ'נדלר עצמו – הילד מעולם לא האשים את הזמר בשום דבר רע. זה השתנה יום אחד במרפאת השיניים של צ'נדלר בבוורלי הילס. בנוכחות של צ'נדלר ו מארק טורבינר , מרדים דנטלי, הילד סומם עם סודיום אמיטל, סם שנוי במחלוקת שחלק טועים ומאמינים שהוא סם אמת. זה היה אחרי אותה פגישה שהילד העלה לראשונה את ההאשמות שלו נגד ג'קסון. איש חדשות מ-KCBS-TV, בלוס אנג'לס, דיווח שב-3 במאי השנה שצ'נדלר השתמש בסם על הבן שלו, אבל רופא השיניים טען שהוא עשה את זה רק בשביל לעקור את השן של הבן שלו ושתוך כדאי שהוא היה תחת ההשפעה של הסם, הילד העלה את ההאשמות. כשנשאל על השימוש בסם בשביל הכתבה, טורבינר ענה: "אם השתמשתי בו, זה היה בשביל מטרות דנטליות". מארק טורבינר בהתחשב בעובדות על הסודיום אמיטל ופרשה גדולה שהיתה קשורה בסם, לפי מספר מומחים רפואיים, הטענות של הילד, חייבות להיראות כלא אמינות, אם לא מאוד מפוקפקות. "זאת תרופה פסיכיאטרית שאי אפשר לסמוך עליה שתספק עובדה," אומר ד"ר רזניק, פסיכיאטר מקליבלנד. "אנשים מאוד נתונים להשפעה כשהיא נמצאת בגופם. עם סודיום אמיטל אנשים אומרים דברים שהם שקרים בוטים". סודיום אמיטל הוא סם הרגעה פולשני שמכניס אנשים למצב היפנוטי כשהוא מוזרק לוריד. במקור השתמשו בו בטיפול באמנזיה במהלך מלחמת העולם השניה, על חיילים שנפגעו – חלקם במצב קטטוני – מזוועות המלחמה. מחקרים מדעיים שנערכו בשנת 1952 שללו אותו כ"סם אמת" ואף הדגימו את הסיכונים שלו: אפשר לשתול בקלות זיכרונות מפוברקים באנשים תחת השפעת הסם. "יש אפשרות לשתול רעיון בראש של מישהו רק מלשאול שאלה," אומר רזניק. אולם תופעות הלוואי שלו אפילו יותר ערמומיות: "הרעיון יכול להפוך לזיכרון שלהם, והמחקרים מראים שגם כשתגיד להם את האמת, הם ישבעו בכל הספרים הקדושים שזה קרה". לאחרונה, האמינות של הסם הפכה להיות סוגיה במשפט מפורסם במחוז נאפא בקליפורניה. אחרי שהיא עברה מספר רב של טיפולים פסיכולוגיים, שלפחות באחד מהם היה שימוש בסודיום אמיטל, הולי רמונה בת ה-20 האשימה את אבא שלה שהטריד אותה מינית בילדותה. גרי רמונה הכחיש בנחרצות את ההאשמות ותבע את הפסיכולוג של הבת שלו ואת הפסיכיאטר שהזריק לה את הסם. במאי האחרון, חבר המושבעים צידד בגרי רמונה, הם האמינו שהפסיכולוג והפסיכיאטר כנראה שתלו זיכרונות לא אמיתיים. גרי רמונה היה הראשון שהצליח להילחם בחוק ב"תופעת הזיכרון המודחק" לכאורה שיצרה אלפי ההאשמות של הטרדה מינית בעשור האחרון. באשר לסיפור של צ'נדלר שלפיו השתמש בסם כדי להרדים את בנו תוך כדי עקירת שן, גם זה נשמע חשוד, לאור השימוש הנהוג בסם. "זאת לחלוטין תרופה פסיכיאטרית," אומר ד"ר קנת גוטליב , פסיכיאטר מסן פרנסיסקו שהזריק סודיום אמיטל למטופלים עם אמנזיה. ד"ר ג'ון יגילה , רכז במחלקת הרדמה ושליטה בכאב בבית הספר לרופאי שיניים של UCLA, מוסיף, "זה בלתי רגיל להשתמש בו לעקירת שן. זה לא הגיוני להשתמש בזה כשקיימות אלטרנטיבות יותר טובות ובטוחות. זאת לא היתה הבחירה שלי". בגלל תופעות הלוואי האפשריות של סודיום אמיטל, רופאים מסוימים יזריקו אותו רק בבית חולים. "בחיים לא הייתי רוצה להשתמש בסם שמשפיע על המודעות של בן אדם אלא אם כן אין אף סם אחר זמין בסביבה," אומר גוטליב. "ולא הייתי משתמש בו בלי ציוד החייאה, במקרה של תגובה אלרגית, ורק בנוכחות דוקטור לרפואה שהתמחה בהרדמה". צ'נדלר ככל הנראה לא ציית לנהלים. הוא עשה את ההליך על בנו במרפאה שלו, והוא סמך על מרדים דנטלי, מארק טורבינר, כמומחה. (זה היה טורבינר שהכיר בין צ'נדלר לרותמן, בשנת 1991, כשרותמן היה צריך טיפול שיניים). נראה כי אופן ההתנהלות של טורבינר במקצוע עשה אותו למאוד מצליח. "הוא מתהדר בזה שיש לו הוצאות עסקיות של 100 דולר בחודש והכנסות של 40,000 דולר בחודש," אומרת נילה ג'ונס , לקוחה לשעבר שלו. לטורבינר אין משרד או מרפאה שבהם הוא מקבל לקוחות; במקום זה הוא נוסע למספר מרפאות שיניים ברחבי העיר ששם הוא מזריק חומרי הרדמה בזמן הטיפולים. כתב העת גילה כי מנהל אכיפת התרופות בארה"ב בחן היבט נוסף של אופן התנהלותו המקצועי של טורבינר: הוא מגיע לבתים כדי להזריק תרופות – בעיקר מורפין ודמרול – לא רק ללקוחות שלו אחרי טיפול, אבל נראה שגם לכאלה שסובלים מכאב שמקורו לא קשור בטיפול שינני. הוא מגיע לבתים של הלקוחות שלו – חלקם מפורסמים – מחזיק בתיק דייגים שבתוכו הסמים והמזרקים. היתה תקופה שעל לוחית הרישוי שלו היה כתוב SLPYDOC ["דוקטור ישנוני"]. לדברי ג'ונס, טורבינר לוקח 350 דולר על כל ביקור בסיסי שאורכו בין עשר לעשרים דקות. מה שג'ונס מתארת כהתנהלות נפוצה, כאשר לא ידוע כמה זמן טרובינר יצטרך להישאר, הלקוח, שמחכה לטשטוש שיגיע בקרוב, משאיר צ'ק פתוח שטורבינר ימלא עם הסכום המתאים. טורבינר לא תמיד היה כל כך מצליח. בשנת 1989, הוא נתפס על שקר ונדרש להתפטר מ-UCLA, שם היה עוזר הוראה בבית הספר לרפואת שיניים. טורבינר ביקש חצי יום חופש כדי שיוכל לשמור יום קדוש של דתו, אבל לאחר מכן התגלה שהוא עבד במרפאת שיניים במקום. מבדיקה של התעודות של טורבינר מוועדת רופאי השיניים עולה שהוא מוגבל לפי חוק להזריק תרופות אך ורק בטיפולי שיניים. אבל יש הוכחות ברורות לכך שהוא לא ציית למגבלות הללו. למעשה, לפחות בשמונה מקרים, טורבינר ביצע הרדמה כללית לברי רותמן, במהלך טיפול להשתלת שיער. למרות שבדרך כלל הרדמה מקומית תוזרק לקרקפת, "ברי כל כך פחד מהכאב," אומר ד"ר ג'יימס דה יארמן, הרופא מסן דייגו שביצע את ההשתלה, "שהוא רצה הרדמה כללית". דה יארמן אמר שהוא "נדהם" לגלות שטורבינר הוא רופא שיניים, כי עד כה הוא הניח שהוא היה דוקטור לרפואה. במקרה אחר, טורבינר הגיע לביתה של ניילה ג'ונס, כך סיפרה, והזריק לה דמרול כדי להרגיע כאבים אחרי ניתוח לכריתת התוספתן. ב-16 באוגוסט, שלושה ימים אחרי שצ'נדלר ורותמן דחו את ההצעה לתסריט ב-350,000 דולר, הסיפור הגיע לשיאו. מייקל פרימן הודיע לרותמן בשם ג'ון צ'נדלר שהוא הולך להגיש מסמכים מוקדם בבוקר שיחייבו אותו להחזיר את הנער. בתגובה מהירה, צ'נדלר לקח את בנו למתיס אברמס, הפסיכיאטר שנתן לרותמן את מכתב ההערכה שלו על הטרדה מינית היפותטית. במהלך פגישה של שלוש שעות, הנער טען שג'קסון היה איתו במערכת יחסים מינית. הוא דיבר על אוננות, נשיקות, מישוש פטמות ומין אוראלי. עם זאת, לא היו טענות על חדירה, דבר שהיה ניתן להוכיח על ידי בדיקה רפואית, ובכך לספק ראייה תומכת להאשמות. מה שקרה אחר כך היה בלתי נמנע. אברמס, שמחויב על פי החוק לדווח לרשויות על כל טענה מסוג זה, התקשר לעובד סוציאלי במשרד לרווחת הילד, שאז התקשר למשטרה. החקירה ההיקפית של מייקל ג'קסון עמדה להתחיל. חמישה ימים אחרי שאברמס התקשר לרשויות, התקשורת שמעה על החקירה. בבוקר יום ראשון, ה-22 באוגוסט, דון ריי , עיתונאי עצמאי מברבנק, עוד ישן כשהטלפון צלצל. בקו השני, אחד מהמדליפים שלו, אמר שהוצאו צווי חיפוש באחוזה של ג'קסון ובדירות שלו. ריי מכר את הסיפור לרשת KNBC-TV בלוס אנג'לס, שדיווחו לראשונה על הסיפור ב-16:00 אחה"צ ביום למחרת. לאחר מכן, ריי "צפה בסיפור מסתובב כמו סופת טורנדו," הוא אומר. בתוך 24 שעות, ג'קסון היה הסיפור המוביל בשבעים ושלוש מהדורות חדשות רק באזור לוס אנג'לס ובכל דף שער של העיתונים הבריטים. הסיפור על מייקל ג'קסון והנער בן ה-13 הפך למהומה תקשורתית משתוללת ולשמועה לא מבוססת, כשהקו שבין התקשורת הצהובה לבין תקשורת המיינסטרים נמחק לחלוטין. ההיקף של ההאשמות נגד ג'קסון לא היה ידוע עד ה-25 באוגוסט. מישהו מהמשרד לרווחת הילד הדליף באופן בלתי חוקי את הדוח על ההטרדה ל דיאן דיימונד מ- Hard Copy . בתוך שעות, המשרד בלוס אנג'לס של שירותי חדשות בריטיים גם קיבל את הדוח והתחיל למכור עותקים לכל כתב שהסכים לשלם 750 דולר. ביום המחרת, העולם ידע על הפרטים הגראפיים בדוח שהודלף. "כשהם שוכבים זה לצד זה במיטה, מר ג'קסון הכניס את היד שלו מתחת למכנסיים של [הילד]," העובד הסוציאלי כתב. מאותו רגע, הסיקור התקשורתי הוכיח ששום דבר על ג'קסון לא חוצה את הגבול. "התחרות בין ארגוני החדשות הפכה להיות כל כך קשוחה," אמר כתב רשת KNBC קונאן נולן , עד כדי כך ש"סיפורים אפילו לא נבדקו. זה היה מאוד מצער". הצהובון נשיונל אנקווירר ( National Enquirer ) הקצה עשרים כתבים ועורכים לפרשה. קבוצה אחת דפקה על 500 דלתות בברנטווד בניסיון למצוא את אוון צ'נדלר ובנו. אחרי שהם השתמשו ברישומים של נכסים, הם סוף סוף הצליחו ותפסו את צ'נדלר במרצדס השחורה שלו. "הוא לא היה איש שמח, אבל אני הייתי," אמר אנדי אובריאן , צלם פאפרצי. ואז הגיעו המאשימים – עובדים לשעבר של ג'קסון. הראשונים, סטלה ופיליפ למארק , עוזרי בית לשעבר של ג'קסון, ניסו למכור את הסיפור שלהם לצהובונים בעזרתו של המתווך פול ברסי , כוכב פורנו לשעבר. הם דרשו לא פחות מחצי מיליון דולר אבל בסופו של דבר מכרו את הראיון שלהם לעיתון The Globe of Britain עבור 15,000 דולר. הזוג קווינדוי , זוג פיליפינים שעבדו בנוורלנד, היו הבאים בתור. כשהמחיר שלהם היה 100,000 דולר, "הם אמרו: 'היד היתה מחוץ למכנס של הילד,'" ברסי סיפר למפיק של התוכנית Frontline של PBS. "כשהמחיר שלהם עלה ל-500,000 דולר, היד נכנסה למכנסיים. אז נו באמת." משרד התובע המחוזי בלוס אנג'לס לבסוף קבע שהם חסרי תועלת כעדים. לאחר מכן הגיעו המאבטחים. בטענה שהיא עושה עיתונות איכותית, דיאן דימונד מ- Hard Copy אמרה ל-Frontline בתחילת נובמבר בשנה שעברה שהתוכנית שלה "ללא רבב לגבי זה. לא שילמנו שום סכום כספי על הסיפור הזה בכלל". אבל שבועיים לאחר מכן, חוזה של Hard Copy חשף שהתוכנית ערכה משא ומתן על תשלום של 100,000 דולר לחמישה מאבטחים לשעבר של ג'קסון שתכננו להגיש תביעה על סך 10 מיליון דולר בטענה של פיטורין בלתי הוגנים. ב-1 בדצמבר [1993] אחרי שהעסקה נחתמה, שני מאבטחים הופיעו בתוכנית; הם פוטרו, סיפרה דימונד לצופים, כי "הם ידעו יותר מדי על מערכת היחסים של מייקל ג'קסון עם ילדים צעירים". למעשה, כפי שחושפים התצהירים שלהם תחת שבועה מספר חודשים לאחר מכן, זה היה ברור שהם מעולם לא ראו את ג'קסון עושה משהו בלתי הולם עם הבן של צ'נדלר או כל ילד אחר: "אז אתה לא יודע כלום על מר ג'קסון ו[הנער]?" אחד מעורכי הדין של ג'קסון שאל את המאבטח לשעבר מוריס וויליאמס , תחת שבועה. "כל מה שאני יודע הגיע מהמסמכים שאנשים אחרים נשבעו עליהם". "אבל חוץ ממה שמישהו אחר אולי אמר, אין לך שום ידע משלך על מר ג'קסון ו[הנער], נכון?" "זה נכון." "האם דיברת עם ילד שאי פעם אמר לך שמר ג'קסון עשה לו משהו בלתי הולם עם הנער?" "לא." כשנשאל על ידי עורך הדין של ג'קסון מאיפה קיבל את הרושם, וויליאמס השיב: "רק ממה ששמעתי בתקשורת ומה שחוויתי במו עיני". "אוקיי, זאת הפואנטה. לא חווית שום דבר במו עיניך, נכון?" "זה נכון. שום דבר". (התביעה של המאבטחים, שהוגשה במרץ 1994, עדיין היתה בשלב ההמתנה כשהכתבה הוגשה להדפסה) הבאה בתור היתה עוזרת הבית. ב-15 דצמבר, הצהובון Hard Copy פרסמו את "סודה הכואב של מנקת חדר השינה". בלנקה פרנסיה אמרה לדימונד ולכתבים אחרים שהיא ראתה את ג'קסון העירום מתקלח ושוהה בג'קוזי עם ילדים קטנים. היא גם אמרה לדימונד שהיא ראתה את הבן שלה בסיטואציה מחשידה עם ג'קסון – טענה שחברי המושבעים הגדולים מצאו כלא אמינה. בלנקה פרנסיה בראיון עותק של עדותה של פרנסיה תחת שבועה חושף שהצהובון Hard Copy שילם לה 20,000 דולר, ואם דימונד היתה בודקת את הטענות של האישה, היא היתה מגלה שהן שקריות. בתצהיר לעורך הדין של ג'קסון, פרנסיה הודתה שהיא מעולם לא ראתה את ג'קסון במקלחת עם אף אחד ולא ראתה אותו עירום עם ילדים בג'קוזי שלו. הם תמיד לבשו בגדי ים, היא העידה. הסיקור, אומר מייקל לוין , שמייצג את ג'קסון בעיתונות "הציגו נקודת מבט של רופא טחורים על העולם. Hard Copy היה דוחה. היחס האכזרי והמרושע של התקשורת כלפי האיש הזה היה מסיבות אנוכיות. גם אם מעולם לא קנית אלבום של מייקל ג'קסון בחייך, אתה צריך לדאוג. החברה שלנו בנויה על מעט מאוד עמודים. אחד מהם הוא האמת. כשאתה נוטש אותה, זה מדרון תלול." החקירה של ג'קסון, שבאוקטובר 1993 צמחה ועירבה לפחות שנים עשר בלשים מסנטה ברברה ומלוס אנג'לס, הוצתה בעקבות תפישותיו של פסיכיאטר אחד, מת'יס אברמס, שלא היתה לו מומחיות כזו או אחרת בנושא הטרדת ילדים. אברמס, לפי הדוח שהוגש למשרד לרווח הילד, "מרגיש שהנער דובר אמת". בעידן שבו טענות על הטרדת ילדים הן כה נפוצות והרבה פעמים שקריות, המשטרה ותובעים הגיעו למצב שהם נותנים משקל רב לעדויות של פסיכיאטרים, מטפלים ועובדים סוציאליים. המשטרה החרימה את ספרי הטלפון כשהם פשטו על נכסיו באוגוסט וחקרו קרוב לשלושים ילדים ומשפחותיהם. חלקם, בהם ברט ברנס ו וייד רובסון , סיפרו שהם ישנו במיטה של ג'קסון, אבל כמו כל האחרים, הם נתנו את אותה תשובה – ג'קסון לא עשה להם שום דבר רע. "הראיות היו ממש טובות לנו," אומר עורך דין שעבד בצוות ההגנה של ג'קסון. "לצד השני לא היה כלום חוץ מפה גדול". למרות שהראיות להנחה שמייקל ג'קסון אשם היו רופסות, המשטרה הגבירה את מאמציה. שני שוטרים טסו לפיליפינים כדי לאמת את סיפור ה"יד במכנסיים" של הזוג קווינדוי, אך ככל הנראה החליטו שאין לו אמינות. המשטרה גם הפעילו טכניקות חקירה אגרסיביות – ביניהם גם לספר שקרים לכאורה – כדי לגרום לילדים להעלות טענות נגד ג'קסון. לפי מספר הורים שהתלוננו לברט פילדס, השוטרים אמרו להם שהילדים שלהם בוודאות עברו הטרדה, זאת למרות שהילדים אמרו להורים שלהם ששום דבר לא קרה. פילדס התלונן במכתב למפקד משטרת לוס אנג'לס ווילי וויליאמס, שהמשטרה "גם הפחידו צעירים עם שקרים מזעזעים, כמו למשל 'יש לנו תמונות שלך בעירום', ואין, כמובן, שום תמונות כאלה". שוטר אחד, פדריקו סיקרד , אמר לעורך הדין מייקל פרימן שהוא שיקר לילדים שהוא חקר ואמר להם שהוא בעצמו עבר הטרדה כשהיה ילד, אומר פרימן. סיקרד לא הגיב לבקשתנו שיתראיין לכתבה. לאורך כל הדרך, ג'ון צ'נדלר שוורץ דחתה את ההאשמות של צ'נדלר נגד ג'קסון – עד שהיא נפגשה עם המשטרה בסוף אוגוסט 1993. השוטרים סיקרד ורוזיבל פרפינו אמרו משפט שהתחיל לשנות את דעתה. "השוטרים הודו שיש להם רק ילד אחד," אמר פרימן, שנכח בפגישה, "אבל הם אמרו, 'אנחנו משוכנעים שמייקל ג'קסון הטריד את הילד הזה כי הוא מתאים לפרופיל הקלאסי של פדופיל באופן מושלם'". "אין דבר כזה פרופיל קלאסי. הם עשו טעות מטופשת ולא הגיונית בעליל," אמר ד"ר ראלף אנדרווגר , פסיכיאטר מהעיר מיניאפוליס שטיפל בפדופילים ובקורבנות של גילוי עריות מאז 1953. הוא מאמין ש"תפרו תיק" למייקל ג'קסון בעקבות "תפישות מוטעות כמו אלה שהופצו כעובדות בתקופה של היסטריה". למעשה, מחקר של משרד הבריאות והרווחה האמריקאי מראה שמקרים רבים של טענות על הטרדה מינית של ילדים – 48 אחוזים מאלה שהוגשו בשנת 1990 – הוכחו כלא מבוססות. "זה היה עניין של זמן עד שמישהו כמו ג'קסון יהפוך להיות מטרה," אומר פיליפ רזניק . "הוא עשיר, מוזר, מעביר את הזמן עם ילדים ויש בו פגיעות. האווירה היא כזאת שעצם הטענה [על הטרדה מינית] מוכיחה שמשהו בטוח קרה". זרעי ההסדר נזרעו עוד כשהחקירה המשטרתית נמשכה בשני המחוזות בסתיו של 1993. מאחורי הקלעים החלה מלחמה בין עורכי הדין של ג'קסון על מי ישלוט בתיק, שבסופו של דבר תשפיע על הצעדים שההגנה תבחר לנקוט בהם. באותו זמן, ג'ון צ'נדלר שוורץ ודייב שוורץ התאחדו עם אוון צ'נדלר נגד ג'קסון. מקורות מספרים שאמו של הנער פחדה ממה שצ'נדלר ורותמן עלולים לעשות אם היא לא תתמוך בהם. היא דאגה שהם ינסו להגיש תלונה על רשלנות הורית כי הסכימה לבן שלה לישון אצל מייקל ג'קסון. עורך הדין שלה, מייקל פרימן, בעקבות זאת, התפטר בגועל. לאחר מכן הוא אמר "כל הדבר הזה היה בלאגן. לא הרגשתי בנוח עם אוון. הוא לא בן אדם ישר, והרגשתי שהוא לא משחק בהוגנות". במשך חודשים, עורכי דין בשני הצדדים נשכרו, הורדו בדרגה והודחו בעוד הם התווכחו ביניהם איזו אסטרטגיה הכי טובה. רותמן הפסיק להיות עורך הדין של צ'נדלר בסוף אוגוסט, כשמחנה ג'קסון הגיש תלונה בגין סחיטה נגד השניים. שניהם אז שכרו עורכי דין פלילי יוקרתי שייצג אותם (רותמן שכר את רוברט שפירו , שעכשיו הוא עורך הדין הראשי של או.ג'יי סימפסון). לפי היומן של אחת מהקולגות לשעבר של רותמן, ב-26 באוגוסט, לפני שהתלונה על סחיטה הוגשה, צ'נדלר נשמע אומר "זה התחת שלי שבסכנה לשבת בכלא". החקירה על סחיטה היתה שטחית כי, מספר המקור, "המשטרה מעולם לא לקחה את זה ברצינות. אבל היו יכולים לעשות הרבה יותר." לדוגמה, כמו שהם עשו עם ג'קסון, המשטרה יכולה לבקש צווי חיפוש ולפשוט על הבתים והמשרדים של רותמן וצ'נדלר. וכאשר שני הגברים סרבו לדבר עם המשטרה, יכלו לכנס חבר מושבעים גדול. באמצע ספטמבר, לארי פלדמן , עורך דין לתביעות אזרחיות [כספיות] שעבד כראש ארגון עורכי הדין של לוס אנג'לס, התחיל לייצג את בנו של צ'נדלר ומיד לקח את השליטה על הסיטואציה. הוא הגיש תביעה בסך 30 מיליון דולר נגד ג'קסון, שבהמשך תתגלה כתחילתו של הסוף. כשהחדשות התחילו להתפשט, הזאבים נעמדו בתור מחוץ לדלת. לפי חבר בצוות ההגנה של ג'קסון, "פלדמן קיבל עשרות מכתבים מכל מיני אנשים שטוענים שהם הוטרדו על ידי ג'קסון. הם עברו על כל המכתבים בניסיון למצוא מישהו, והם לא מצאו אף אחד". כשהאפשרות לאישומים פליליים נגד ג'קסון התחילה להתהוות, ברט פילדס צירף אליו את הווארד ויצמן , סנגור פלילי מפורסם עם היסטוריה של קליינטים מפורסמים בהם ג'ון דלוריאן , שבמשפט שלו הוא ניצח, ו קים בייסינגר , שבתביעה על החוזה שלה הוא הפסיד. (בנוסף, לזמן קצר ביוני האחרון, ויצמן היה עורך דין של או.ג'יי סימפסון). חלק צפו בעיה בין שני עורכי הדין בשלב מוקדם. לא היה מקום לשני עורכי דין חזקים שרגילים לנהל את העניינים לבד. מהרגע שויצמן הצטרף לצוות ההגנה של ג'קסון, "הוא דיבר על הסדר", אומרת בוני אזקנזי , עורכת דין שעבדה עם ההגנה. בעוד פילדס ופליקנו עדיין היו בשליטה על ההגנה של ג'קסון, הם אימצו אסטרטגיה כוחנית. הם האמינו בכל רוחם בחפות של ג'קסון ונשבעו להילחם בהאשמות בבית המשפט. פליקנו התחיל לאסוף ראיות שישמשו אותם במשפט, שתוכנן ל-21 במרץ, 1994. "היה להם קייס מאוד חלש," אומר פילדס. "רצינו להילחם. מייקל רצה להילחם בבית המשפט. הרגשנו שאפשר לנצח". עו"ד הווארד ויצמן הויכוחים במחנה ג'קסון החמירו ב-12 בנובמבר, אחרי שאיש יחסי הציבור של ג'קסון הצהיר במסיבת עיתונאים שהזמר ביטל את ההופעות שנותרו בסיבוב ההופעות העולמי כדי להיכנס למכון גמילה מסמים ולטפל בהתמכרות שלו למשככי כאבים. פילדס אחר כך סיפר לעיתונאים שג'קסון "בקושי מסוגל לתפקד בחיוניות מבחינה אינטלקטואלית". אחרים במחנה ג'קסון הרגישו שזאת טעות להציג את הזמר כחלש. "זה היה חשוב," אומר פילדס, "לספר את האמת. [לארי] פלדמן והעיתונות הציגו את מייקל כמישהו שמנסה להתחבא ושכל זה היה תרמית. אבל זאת לא היתה תרמית". החיכוך הגיע לשיא ב-23 נובמבר. לפי מידע שלטענתו קיבל מוויצמן, פילדס אמר באולם בבית המשפט, שהיה מלא עיתונאים, שכתב אישום פלילי נגד ג'קסון נראה כעניין של זמן. לפילדס היתה סיבה לאותה הצהרה: הוא ניסה לדחות את התביעה האזרחית של הנער מתוך הבנה שיש משפט פלילי בהליכים שצריך להגיע מול שופט וחבר מושבעים קודם. מחוץ לבית המשפט, העיתונאים שאלו למה פילדס מסר את ההצהרה הזאת, וויצמן ענה שפילדס "טעה בדבריו". האמרה הזאת הכעיסה את פילדס, "כי זה לא היה נכון," אומר פילדס, "זה היה מעצבן. מאוד כעסתי על הווארד". פילדס הגיש לג'קסון מכתב פיטורין שבוע לאחר מכן. "היתה קבוצה של אנשים וכולם רצו משהו אחר והיה צריך לפלס דרך לכל החלטה," אומר פילדס. "זה היה סיוט, ואני רציתי לצאת משם". פליקנו, שספג ביקורת על טבעו הכוחני, פרש באותו הזמן. עו"ד ברט פילדס אחרי שפילדס ופליקנו יצאו מהתמונה, ויצמן צירף לצוות את ג'וני קוקרן , עורך דין אזרחי ידוע שכיום מסייע בהגנה של או.ג'יי סימפסון. ו ג'ון ברנקה , שפילדס החליף כיועץ המשפטי הכללי של ג'קסון בשנת 1990, חזר לצוות. בסוף 1993, כשהתובעים המחוזיים של סנטה ברברה ולוס אנג'לס, כינסו שני חברי מושבעים גדולים שיחליטו אם צריך להגיש כתבי אישום פליליים נגד ג'קסון, האסטרטגיה של ההגנה שינתה את הכיוון שלה לדיבורים רציניים על הסדר התביעה האזרחית מחוץ לבית המשפט, למרות שהצוות החדש שלו האמין גם הוא בחפותו של ג'קסון. למה שהצד של ג'קסון יסכים להסדר מחוץ לבית המשפט, בהתחשב בכך שהוא טוען לחפותו ובראיות המפוקפקות נגדו? עורכי הדין שלו ככל הנראה החליטו שהיו הרבה סיבות לא לקיים את התביעה האזרחית. אחד מהם הוא העובדה שהפגיעות הרגשית של ג'קסון תיבחן על ידי התקשורת האכזרית, שתתקוף את ג'קסון יום אחר יום במשפט שהיה יכול להימשך אפילו שישה חודשים. נושאים פוליטיים וגזענות זלגו גם הם להליכים המשפטיים, במיוחד בלוס אנג'לס, שעדיין התאוששה מפרשת רודני קינג – וההגנה חששו שאי אפשר לסמוך על כך שבית המשפט יעשה צדק. בנוסף, היה צריך לקחת בחשבון גם את מבנה חבר המושבעים. עורך דין אחד אמר, "הם הבינו שההיספנים עלולים לנטור טינה [נגד ג'קסון] בגלל הכסף שלו, השחורים עלולים לכעוס עליו על שניסה להיות לבן, ולבנים יהיה קשה להתגבר על נושא ההטרדה". לדעת רזניק, "ההיסטריה היא כל כך גדולה והסטיגמה [של הטרדת ילדים] היא כל כך חזקה, שאין דרך להגן על ההאשמות כאלה". מהומות בלוס אנג'לס בעקבות פרשת רודני קינג עורכי הדין של ג'קסון דאגו גם לגבי מה שעלול לקרות למשפט הפלילי באופק, במיוחד בסנטה ברברה, שמאוכלסת בעיקר על ידי לבנים, שמרניים, מעמד ביניים-גבוה. בכל דרך שצוות ההגנה הסתכלו על זה, משפט אזרחי היה הימור גדול מדי. ההסכמה לתנאי ההסדר האזרחי, מקורות טוענים, שעורכי הדין הבינו שיוכלו למנוע את התיק הפלילי מתוך הבנה לא מפורשת שצ'נדלר יסכים להפוך את בנו ללא-זמין לעדות. מקורות אחרים שקרובים לתיק אומרים שההחלטה להגיע להסדר כנראה הושפעה מגורם נוסף – המוניטין של עורכי הדין. "את יכולה לדמיין מה יקרה לעורך דין שהפסיד בתיק של מייקל ג'קסון?" אומר אנתוני פליקנו. "אין מצב ששלושת עורכי הדין יצאו מזה כמנצחים אלא אם כן הם יגיעו להסדר. האיש היחיד שהפסיד הוא מייקל ג'קסון". אבל ג'קסון, אומר ברנקה "שינה את דעתו [לגבי הבאת התיק לבית משפט] כשהוא חזר לארה"ב. הוא לא ראה את הסיקור המאסיבי וכמה נוראי הוא היה. הוא רק רצה שהדבר הזה יפסיק". מהצד השני, מערכות היחסים בין חברי המשפחה של הנער הפכו למרירות. במהלך פגישה במשרד של לארי פלדמן בסוף 1993, צ'נדלר, לפי המקור "לגמרי איבד את זה והכה את דייב [שוורץ]". שוורץ, שנפרד מג'ון באותו זמן, נדחק החוצה מתהליך קבלת ההחלטות שהשפיעו על בנו החורג, והוא כעס שצ'נדלר לקח את הנער ולא החזיר אותו. "דייב התעצבן ואמר לאוון שכל זה סחיטה גם ככה, ובאותו רגע אוון נעמד, רץ לעבר דייב והכה אותו," מקור נוסף סיפר. לכל מי שגר בלוס אנג'לס בינואר 1994, היו שני נושאים עיקריים לשיחה – רעידת האדמה וההסדר של ג'קסון. ב-25 בינואר, ג'קסון הסכים לשלם לנער סכום לא ידוע של כסף. יום לפני כן, עורכי הדין של ג'קסון ביטלו את התלונה במשטרה נגד צ'נדלר ורותמן בגין סחיטה. הסכום של ההסדר מעולם לא נחשף, אך ההשערות מדברות על סכום של כ-20 מיליון דולר. מקור אחד אומר שצ'נדלר וג'ון צ'נדלר שוורץ קיבלו כל אחד כ-2 מיליון דולר, ועורך הדין פלדמן קיבל כ-25 אחוזים שכר טרחה. שאר הכסף הועבר לקרן חסכון של הנער ויועבר אליו תחת השגחה של ממונה מטעם בית המשפט. "צריך לזכור שהתיק הזה תמיד היה על כסף," אומר פליקנו, "ואוון צ'נדלר קיבל מה שהוא רצה בסופו של דבר". לאור העובדה שלצ'נדלר עדיין יש משמורת מלאה על בנו, מקורות טוענים שהגיוני שלאבא יש גישה מלאה לכל סכום כסף שבנו מקבל. בסוף מאי 1994, נראה שצ'נדלר סוף סוף עזב את עולם רפואת השיניים. הוא סגר את המרפאה שלו בבוורלי הילס וטען שהוטרד על ידי תומכים של ג'קסון. תחת תנאי ההסדר, נאסר על צ'נדלר מלכתוב על הפרשה, אבל לפי הדיווחים, אחיו ריי חרמץ , ניסה להשיג דיל להוצאת ספר . הספר של הצ'נדלרים יצא לאור בשנת 2004 במה שעלול להיות פרשה בלתי-נגמרת, באוגוסט האחרון ברי רותמן ודייב שוורץ (שני שחקנים עיקריים שהושארו מחוץ להסדר) הגישו תביעה אזרחית נגד ג'קסון. שוורץ טוען שהזמר פירק את המשפחה שלו. התביעה של רותמן היא בגין הוצאת דיבה מצדו של ג'קסון, וגם את שאר צוות ההגנה שלו – פילדס, פליקנו וויצמן, על כך שהאשימו אותו בסחיטה. "האישומים בגין [סחיטה]", אמר איטקן , עוה"ד הדין של רותמן, "ממש לא נכונות. מר רותמן היה קורבן ללעג ציבורי, נחקר בחקירה פלילית וסבל מהפסדים כספיים". (כפי הנראה, חלק מההפסדים של רותמן זה הכסף שהיה מקבל כעמלה מהתביעה של צ'נדלר אם היה ממשיך לייצג אותם בתקופת ההסדר). לגבי מייקל ג'קסון, "הוא ממשיך בחייו", אמר הפובליציסט מייקל לווין. הוא עכשיו נשוי ולאחרונה הקליט שלושה שירים חדשים לאלבום אוסף וסיים לצלם קליפ חדש בשם "HIStory". האלבום שוחרר ביוני 1995 ומה עלה בגורל החקירה הענקית מול ג'קסון? אחרי שהתובעים והמשטרה הוציאו מיליוני דולרים בשני מחוזות שונים, ואחרי שני כינוסים של חבר מושבעים גדול ששמעו קרוב ל-200 עדים, כולל 30 ילדים שהכירו את ג'קסון, לא הצליחו למצוא ולו עד אחד שיאמת את ההאשמות. (ביוני 1994, כשהם עדיין נחושים למצוא כל עד, שלושה תובעים מחוזיים ושני בלשים טסו לאוסטרליה ותחקרו שוב את ווייד רובסון, הילד שסיפר שישן באותה מיטה עם ג'קסון – ופעם נוספת הילד אמר ששום דבר רע לא קרה.) הטענות היחידות שיש נגד ג'קסון, לפיכך, מגיעות מנער אחד וגם זה רק אחרי שהזריקו לו סם היפנוטי שהפך אותו לנתון להשפעה מנטלית. "התיק הזה חשוד בעיני", אומר ד"ר אנדרווגר, פסיכיאטר ממינאפולס, "בדיוק בגלל העובדה שהראיה היחידה מגיעה מילד אחד. זה מאוד לא סביר. לפדופילים יש בממוצע 240 קורבנות לאורך חייהם. זאת הפרעה מתמשכת. הם אף פעם לא מגיעים לסיפוקם". בהתחשב בראיות הקלושות נגד ג'קסון, זה נראה בלתי סביר שהוא היה מורשע אם התיק היה מגיע לבית המשפט. אבל בבית המשפט שנקרא דעת הקהל, אין שום סייגים. לאנשים מותר להעלות השערות כאוות נפשם, והמוזרויות של ג'קסון מותירות אותו פגיע מול הסיכויים הגבוהים שהציבור יחשוב עליו את הגרוע ביותר. אז האם קיימת אפשרות שג'קסון מעולם לא ביצע פשע, שהוא בדיוק מה שהוא טען שהוא, מישהו שמגן על ילדים ולא מתעלל בהם? עורך הדין מייקל פרימן חושב שכן: "לתחושתי ג'קסון לא עשה שום דבר רע והאנשים האלה [צ'נדלר ורותמן], מצאו הזדמנות וניצלו אותה. אני מאמין שזה היה הכל בשביל כסף". יש האומרים שהסיפור של ג'קסון מדגים את כוחה המסוכן של ההאשמה, שלרוב אין דרך להתגונן מפניה -- במיוחד כאשר ההאשמות קשורות בהטרדה מינית של ילדים. לאחרים התברר משהו אחר – המשטרה והתובעים בזבזו מיליוני דולרים כדי לבנות תיק שהיסודות שלו מעולם לא היו קיימים.

הסרט "לעזוב את נוורלנד" מתיימר להציף את צופיו במידע - המבקרים בתקשורת אפילו העצימו את החלק הזה בסיפורים של ווייד רובסון וג'יימס סייפצ'אק: "הם כל כך ארוכים ומפורטים שלא יכול להיות שאין בהם דבר של אמת". אך מה ששכחו להגיד לנו זה שבכל פעם שהשניים יורדים לפרטים ומתארים מקומות, תאריכים או אירועים ספציפיים, הם פשוט נופלים אל מול העובדות. אספנו לא פחות מעשרים וחמישה שקרים שסיפרו לכם ב"לעזוב את נוורלנד". \ שקר מספר 1: הסיפור של רובסון וסייפצ'אק דומה למרות שהם לא הכירו אחד את השני בפרימיירה של הסרט בפסטיבל Sundance ובתקשורת הודגש שוב ושוב שלווייד רובסון וג'יימס סייפצ'אק יש סיפורים זהים למרות שלא נפגשו לפני הקרנת הסרט  - ומכאן שלא יכלו לתאם גרסאות. טענה זו היא שקרית ואין מדובר כלל בצירוף מקרים. לפי תצהיר של וויד רובסון עצמו מ-2016, הוא פגש את ג'יימס סייפצ'אק לפחות פעם אחת בתחילת 2014. זאת בדיוק התקופה שבה סייפצ'אק התכונן להצטרף לתביעה כספית של רובסון נגד העיזבון של מייקל ג'קסון. מתחילת הפרשה, השניים מיוצגים על ידי אותם צוותים של עורכי דין בתביעות זהות. הם עד כדי כך מסונכרנים, שביולי 2016 שניהם פיטרו עורכי הדין שלהם ושכרו יחד צוות חדש. עם כניסתם של עורכי הדין החדשים, הטענות של השניים גם עברו את אותם שינויים בתיאום מוחלט. "הפעם הראשונה שנפגשו" רובסון וסייפצ'אק בפרימיירה שקר מספר 2: מייקל מצא לי מחליף צעיר והטריד גם אותו סייפצ'אק ורובסון לא הסתפקו בהצגת הסיפורים האישיים שלהם וטענו שישנם קורבנות נוספים בהם שני ילדים "צעירים יותר", שג'קסון סימן כ"מחליפים הצעירים" אחרי שזרק את רובסון וסייפצ'אק כי היו "מבוגרים מדי בשבילו". סייפצ'אק סיפר על הלילה בשיקגו בו הוא הוחלף על ידי ברט ברנס באופן סופי ונשלח לישון על הספה בסלון - שם העביר את כל הלילה בבכי. גם רובסון הזכיר את ברט ברנס בתור "הילד האוסטרלי האחר" שג'קסון לכאורה הטריד. אבל ברט ברנס מאז ומתמיד העיד לטובת ג'קסון והוא עד היום אומר שמעולם לא הוטרד. ברנס אף הגיב ישירות לסרט ועורכי הדין שלו דרשו שיסירו את הקטעים עליו: "הסרט מציג מצג שווא שמר ברנס הוטרד מינית על ידי הזמר מייקל ג'קסון. אף אחד לא שאל את מר ברנס לגבי הסרט, הוא לא הסכים שיכללו אותו בסרט - ואינו רוצה שום קשר לסרט". כשברנס שמע לראשונה על התביעה של רובסון נגד ג'קסון במאי 2013, הוא מחה על כך בחשבון הטוויטר שלו: "אני מקווה שאנשים יבינו שברגעים האחרונים שלנו על כדור הארץ, כל הכסף שבעולם לא נותן שום נחת. המצפון הנקי שלי - כן". לא רק שאנחנו צריכים להתמודד עם השקרים האלה, אנחנו גם חייבים להתמודד עם אנשים שמנציחים את השקרים האלה. העובדה שהם לא מצליחים לעשות מחקר קטן שהיה מוכיח שאלה שקרים, מבחירה או לא מבחירה, עושה את זה עוד יותר גרוע שקר מספר 3: מייקל החליף אותי במקולי קאלקין הצעיר ווייד רובסון טען גם הוא שג'קסון החליף אותו בילד צעיר יותר כשהגיע לגיל ההתבגרות – מקולי קאלקין, כוכב הסרט "שכחו אותי בבית". רובסון ואימו טוענים שמיד אחרי שעברו לארה"ב בסוף 1991 הם הבחינו בשינוי בהתנהגות של ג'קסון כלפיהם וטענו שתשומת הלב שלו עברה למקולי הצעיר, שלמעשה מבוגר מווייד בשנתיים (קאלקין נולד באוגוסט 1980 ורובסון בספטמבר 1982). גם קאלקין ממשיך להגן על ג'קסון והצהיר אחרי הסרט שמעולם לא הוטרד: "מייקל ג'קסון מעולם לא עשה לי כלום. מעולם לא ראיתי אותו עושה משהו. במיוחד בנקודת הזמן הזאת, אין לי סיבה להסתיר כלום. האיש הלך לעולמו [...] אם היה לי משהו לספר, לגמרי הייתי עושה את זה. אבל לא, מעולם לא ראיתי כלום. הוא מעולם לא עשה כלום". קאלקין וג'קסון, 2001 כאשר שאלו את במאי הסרט דן ריד לגבי קאלקין וברנס הוא ענה שהוא "קרא עליהם", אך הוא משום מה לא טרח לפנות אליהם לפני שהציג אותם באופן מטעה כקורבנות של ג'קסון. "זה לא התפקיד שלי לעמת אותם עם משהו שהם לא מוכנים להודות בו ", תירץ ריד. שקר מספר 4: מייקל הפריד בינינו כילדים רובסון וסייפצ'אק טוענים שג'קסון לכאורה לא רצה שהקורבנות ידעו אחד על השני והקפיד להפריד ביניהם. עם זאת, יש הוכחות לכך שהשניים אכן נפגשו בילדותם, כך שעובדתית לא נראה שבאמת היה מאמץ לבודד אותם. מעבר לכך, יש עשרות תיעודים לכך שהילדים שביקרו בנוורלנד הכירו אחד את השני ובילו יחדיו כל הזמן – ווייד רובסון, ג'יימס סייפצ'אק, ברט ברנס, פרנק קאסיו, ואפילו ג'ורדן צ'נדלר, המתלונן הראשון . מייקל ג'קסון, ג'יימס סייפצ'אק, ווייד רובסון וברט ברנס על סט הצילומים משמאל לימין: ג'קסון, רובסון וסייפצ'אק ברט ברנס, מייקל ג'קסון וג'ורדן צ'נדלר שקר מספר 5: הטרדה בתחנת רכבת לא קיימת סייפצ'אק מספר על התעללות מינית מתמשכת בתחנת הרכבת של נוורלנד. הוא סיפר שהם נהגו לקיים יחסי מין יום אחרי יום, בתחילת "מערכת היחסים" שלו עם ג'קסון – בין נובמבר 1987 לינואר 1990: "בתחנת הרכבת, יש חדר למעלה בקומה השניה, היינו מקיימים שם יחסי מין, זה היה כל יום... זה נשמע חולני אבל זה כמו כשאתה מתחיל לצאת עם מישהו אז אתה עושה את זה הרבה, אז זה היה ממש ככה". לפי סייפצ'אק, הפעם האחרונה שאי פעם הוטרד היתה בשנת 1992, כשהגיע לגיל 14. אולם בשבועות שלאחר שידור הסרט נחשף השקר של סייפצ'אק: תחנת הרכבת כלל לא היתה קיימת באותה תקופה. אישור הבנייה של התחנה התקבל רק בספטמבר 1993 ותהליך הבנייה הושלם רק בחורף של 1994, ארבע שנים (לכל הפחות) אחרי עלילותיו של סייפצ'אק. צילום אווירי מאוגוסט 1993: אין תחנת רכבת בנוולנד שקר מספר 6: הטרדה בטירה הבלתי נראית מקומות נוספים שג'יימס סייפצ'אק טוען שהוא הוטרד בהם "על מיטות קטנות" בטירה של נוורלנד (שהיתה בנויה סביב עץ) ובארקייד (משחקיית הוידאו). שלושה אנשים שעבדו בנוורלנד סותרים את הטענות האלה, כל אחד מהם בנפרד. הראשון הוא איש התפעול בנוורלנד, אלן סקלן, שהצהיר: מעולם לא היו מיטות במשחקיית הוידאו או בטירה. בראד סנדברג, טכנאי שהתקין בין היתר את מערכות הסאונד בכל חדר ושטח באחוזה גם הוא העיד שמעולם לא היו מיטות בחדרים הנ"ל. כפי שרואים בתמונה, החדר היחיד בטירה מוקף בחלונות ענק. בראיון בשנת 2013 רוב סווינסון, אחד האנשים שעזרו לג'קסון לתכנן את כל המתקנים בנוורלנד תיאר את החדר באותה טירה: "היתה שם טלוויזיה קטנה ושום דבר חוץ מזה". נציין בנוסף שגם הטירה של נוורלנד לא היתה קיימת בתקופה עליה סייפצ'אק מדבר ותהליך הבנייה הסתיים ב-1991. ינואר 1991. טירת העץ עדיין בתהליכי בנייה הטירה בנוורלנד - מוקפת חלונות ענק וריקה שקר מספר 7: שריפת חפצים מזוייפים הסרט "לעזוב את נוורלנד" מסתיים בסצנה שבה רובסון מדליק מדורה ושורף מתנות שלכאורה קיבל ממייקל ג'קסון לאורך השנים. החפצים בסצנה הם חפצים מזוייפים שמעולם לא היו בחזקתו ג'קסון. רובסון מכר את החפצים המקוריים כבר בשנת 2011 (עוד לפני ש"גילה" שהוטרד) בסכום כולל של למעלה ממאה אלף דולר - שנים לפני צילום הסרט וחודשים לפני שרובסון "הבין שהוטרד". הכפפה המזוייפת בפברואר 2019, בית המכירות ג'וליין אישרו כי רובסון מכר דרכם חפצים יקרי ערך כי "הוא היה צריך כסף". מה שמעניין במיוחד זאת העובדה שרובסון ניסה למכור את החפצים באופן אנונימי, אך הם לא הסכימו כי זה נוגד את המדיניות שלהם. הפריטים המקוריים שרובסון מכר ב-2011: שקר מספר 8: ג'וי רובסון זרקה לפח את כל מה שקשור למייקל ג'קסון ג'וי רובסון, אמו של ווייד סיפרה "זרקתי כל דבר שיכולתי למצוא שהיה עליו את השם של מייקל או את החתימה שלו" אחרי שווייד דיבר איתה על ההאשמות בשנת 2012. עם זאת, בסרט (שצולם בשנת 2017), היא מציגה תמונות, התכתבויות פקס והקלטות של מייקל ג'קסון שמן הסתם לא נזרקו באף שלב. משפחת רובסון המשיכה לנסות למכור חפצים שווי ערך שקיבלו ממייקל ג'קסון תוך כדי התביעה שלהם נגד עיזבון שלו. גם באוגוסט 2015 הם העלו מכירה פומבית במחיר התחלתי של 1,100 דולר על תמונה חתומה עם הקדשה "לווייד, החבר הכי טוב ביקום, אוהב, מייקל ג'קסון" דרך חשבון של שנטל רובסון, אחות של ווייד - זאת מבלי לחשוף את זהותם. אוגוסט 2015 - שנטל רובסון ממשיכה למכור חפצים של מייקל ג'קסון שקר מספר 9: "מייקל אמר לנו לשנוא בנות" וויד וג'יימס טוענים שמייקל ג'קסון שנא בנות והפציר בהם שגם הם חייבים לשנוא אותן. ראשית, הטענה שג'קסון סלד מבנות (או מנשים) רחוקה מהאמת ואין לכך שום הוכחה. בנוורלנד ביקרו ילדות וילדים באותה מידה ויש עשרות עדויות לכך. בפברואר 2019, ברנדי ג'קסון, אחייניתו של מייקל ג'קסון, חשפה שדוד שלה הכיר ושידך בינה לבין ווייד רובסון והשניים היו זוג לאורך שנים: "ווייד ואני היינו ביחד במשך שבע שנים, אבל אני מתערבת איתכם שזה לא יוזכר ב'דוקומנטרי' שלו כי זה יטיל פגם בציר הזמן שלו. והאם ידעתם שזה היה דוד שלי, מייקל ג'קסון, ששידך ביננו? ווייד הוא לא קורבן". שקר מספר 10: הפקסים של משפחת רובסון ה"ראיות" היחידות שמשפחת רובסון הציגה בסרט היו התכתבויות פקס בין ג'קסון לג'וי רובסון שהוגדרו כ"מכתבי אהבה" לווייד. הסצנה שבה הוצגו הפקסים אפילו הוכתרה כאחת מ" חמש הסצנות המחרידות ביותר בסרט ", כאילו היו לא פחות מאקדח מעשן. בפקסים שהוצגו היה כתוב "קטנצ'יק, אתה החבר הכי טוב שלי", "אני אוהב אותך" וכו'. נציין שלפי תצהיר משפטי של ג'וי רובסון ב-2016, כל הפקסים הגיעו אליה, והרבה פעמים ג'קסון לא היה זה ששלח אותם (אלא עברו דרך העוזרת האישית שלו) - כי הוא לא ידע איך. לבית המשפט הוגשו כ-39 מכתבים שרובם היו ממוענים לאם המשפחה: "ג'וי, אני אוהב את כולכם", "ג'וי, תגידי לי איך אני יכול לעזור לכם". ג'קסון גם הקדיש פקס לאחות של ווייד: "שנטל, אני אוהב אותך כי את מתוקה ולבבית!". הפקסים האלה לא הוצגו בסרט כי הם לא תומכים בנרטיב העיקרי בסרט. שקר מספר 11: ההקלטות של משפחת סייפצ'אק הראיה היחידה שהציג ג'יימס סייפצ'אק היתה הקלטה של "ראיון" שלו ושל ג'קסון בטיול של משפחת סייפצ'אק להוואי. בסרט נשמע שג'קסון אמר בראיון: "הדבר הכי טוב בהוואי היה לבלות עם ג'יימי". במסמכי בית המשפט יש תמליל של הראיון המלא, המוכיחה שההקלטה עברה עריכה: "הדבר הכי טוב בהוואי היה לבלות עם ג'ימי, אני אוהב את המשפחה של ג'ימי ושמח לבלות איתם ". שקר מספר 12: ההצהרה הערוכה של מארק גראגוס באחת הסצנות ב"לעזוב את נוורלנד" מראים קטע ארכיון של אחד מעורכי הדין של מייקל ג'קסון, מארק גראגוס, מוסר הצהרה לתקשורת בשנת 2003. קטע הוידאו ממחיש כביכול את האגרסיביות והאיומים מצד ג'קסון כלפי הקורבנות - כדי שלא יעלו על דעתם לדבר במשפט בשנת 2005. הסרטון המקורי שאורכו כשתיים וחצי דקות נערך ל-15 שניות בלי הקשר. ההצהרה של גראגוס (שלא ייצג את ג'קסון ב-2005) צולמה בהקשר אחר לחלוטין - תביעה בנושא האזנות סתר לא חוקיות שהפרו את הזכות של ג'קסון לפרטיות ולחסיון עורך דין-לקוח. המשפטים בהם גראגוס מציין אל מי הוא מדבר פשוט נחתכו מהסרט כלא היו. אפשר לראות את העריכה המניפולטיבית בסרטון הבא (בצד שמאל "Leaving Neverland" ובצד ימין הוידאו המקורי): גראגוס גם הגיב לסצנה במרץ 2019 והודיע שהוא בודק אם עריכה מסוג זה היא בכלל חוקית: "לא היה לזה שום קשר למתלוננים נגדו. זה היה מכוון ישירות לשני אנשים מבוגרים שצותתו למייקל ג'קסון, הועמדו לדין - וישבו על כך בכלא". שקר מספר 13: הזימון שלא היה רובסון טוען שלא רצה להעיד לטובת ג'קסון ב-2005 אך נאלץ לעשות זאת לאחר שקיבל זימון שחייב אותו להעיד בבית המשפט בניגוד לרצונו. כשרובסון עצמו נשאל על כך ב-2016, הוא אמר שהוא זוכר שקיבל את הזימון אך הוא אינו זוכר מתי, איפה או אם היה איתו מישהו שראה את הזימון. הוא מעולם לא הציג הוכחה לכך שקיבל זימון או את המסמך עצמו. לפי סקוט רוס, שהיה החוקר הפרטי שניהל את הקשר עם כל העדים במשפט של ג'קסון ב-2005 זה כלל לא נכון. "אני אשמח אם ווייד רובסון יראה לי את הזימון שהוא מעולם לא קיבל. אני התקשרתי אליו ופשוט אמרתי לו 'אתה צריך להגיע להעיד בתאריך הזה והזה'. הייתי בקשר קבוע גם עם אחותו שהעידה ועם אמא שלו שהעידה. כשאני שומע את הטענות האלה - אני מנסה לא לדבר על רמת הטמטום... אבל רמת האבסורד היא יוצאת מן הכלל". גם עורך הדין תום מזארו אמר בראיון שהוא מעולם לא שמע שמישהו הגיש לרובסון זימון להעיד: "אני המום שזה מה שהוא טוען... ווייד ואמא שלו הגיעו לנוורלנד והודיעו שהם מוכנים להעיד מתוך רצון טוב - וזה מה שהם עשו". שקר מספר 14: שיחת הטלפון שלא קרתה ג'יימס סייפצ'אק טוען גם הוא ש"לקראת סוף המשפט" היה ניסיון להכריח אותו להעיד לטובת ג'קסון. לדבריו, ג'קסון והעוזרת האישית שלו (אווי טובשי) התקשרו אליו והפצירו בו להעיד וכשסרב, ג'קסון "כעס ואיים עליו". עובדתית, עניינו של סייפצ'אק מעולם לא היה חלק מהמשפט והעדות שלו לא היתה רלוונטית בשום שלב. כבר בתחילת המשפט (28 במרץ 2005) השופט רודני מלוויל קבע: "לא אאפשר עדויות בדבר ג'יימס סייפצ'אק". החלטת השופט נבעה מכך שלא היו ההאשמות הקשורות בו, לא היו עדים שטענו שהוא הוטרד והוא עצמו הצהיר בעבר תחת שבועה שהוא מעולם לא הוטרד. להגנה לא היה עניין לזמן אותו לדוכן העדים והוא לא היה ברשימת העדים הפוטנציאלים - אפילו לא כעד אופי. סקוט רוס הוסיף שג'קסון או העוזרת שלו כלל לא היו בקשר עם העדים, זה היה התפקיד שלו בלבד: "לסייפצ'אק לא היה שום קשר למשפט. אולי הוא צפה בו בטלוויזיה - זה הכי קרוב שהוא היה לתיק הזה". שקר מספר 15: טקס פרסי הגראמי בכתב התביעה הכספית שלו נגד ג'קסון סייפצ'אק טוען שג'קסון הטיס אותו לניו יורק כדי שילווה אותו להופעה בטקס פרסי גראמי בפברואר 1989. לטענתו, הוא טס לבד לניו-יורק ובמהלך הביקור עבר "התעללות מתמשכת". אולם ג'קסון כלל לא נכח בגראמי של שנת 1989 - שבכלל התקיים בלוס אנג'לס. אז נכון, יכול לקרות מצב שטועים אחרי כל כך הרבה זמן - אך גם הפעם לא מדובר בטעות שולית בתאריך. משפחת סייפצ'אק למעשה התלוותה לג'קסון שנה לפני כן - לגראמי בניו-יורק, ב-2 במרץ 1988. סייפצ'אק הצהיר שבתחילת 1988 אמא שלו, סטפני סייפצ'אק, לא הסכימה לו לישון בחדר של ג'קסון ולכן הוא ישן איתה בחדר נפרד. סייפצ'אק לא היה לבד בטיול לניו-יורק, אלא עם אמא שלו. הוא לא ישן בחדר של ג'קסון, הוא ישן עם אמא שלו. והטרדה מינית לא היתה יכולה לקרות בניו-יורק במרץ 1988 - כי הוא בעצמו תיאר בפירוט שההטרדה התחילה רק ביוני 1988, בבית מלון בפריז, שלושה חודשים אחרי. מייקל ג'קסון בהופעה בטקס הגראמי 1988 שקר מספר 16: הטרדה לעיני כל למרות ההתעקשות של השניים לצייר את ג'קסון כמתעלל פרנואיד וזהיר באופן קיצוני כסיבה לכך שלא נתפס במעשיו, סייפצ'אק גם סותר את הטענה הזאת בעצמו - הוא טוען שהוטריד בכל פינה אפשרית -- ובלתי אפשרית -- בנוורלנד. בין המקומות שפירט, היו גם כאלה בשטחים פתוחים וגלויים, מקומות שבהם כל אחד היה יכול לעבור בהם בכל רגע נתון. ג'יימס סייפצ'אק טען שהוא הוטרד בבריכת השחיה בנוורלנד. אותה בריכת שחיה שנמצאת במקום מרכזי בשטח האחוזה, בטווח ראייה של כל עובד ומבקר. אך חשוב יותר לציין שלאחר שידור הסרט, הסתבר כי הבריכה היתה מוקפת מצלמות אבטחה (גלויות ונסתרות) ששידרו למסכים של חברת האבטחה בנוורלנד ולתורני הבטחון של משטרת סנטה ברברה עשרים וארבע שעות ביממה. בריכת השחייה בנוורלנד ג'יימס סייפצ'אק מספר גם שהוא וג'קסון "כמעט נתפסו על חם" על ידי אמו: "היו באולם הקולנוע חדרים עם מיטה וחלונות שפונים לכיוון האולם. היינו מקיימים יחסי מין בחדרים האלה וזה היה קצת מסוכן... היה בזה ריגוש מסויים". סטאפני, אמו של ג'יימס, תמכה בסיפור ותיארה בדרמטיות איך לילה אחד נסתה להכנס לאולם הקולנוע בשעה שג'קסון ובנה שהו שם - אך הדלתות היו נעולות מבפנים. אולם הקולנוע בנוורלנד דבר זה התגלה גם הוא כבלתי אפשרי: דלתות האולם מבפנים היו דלתות עם ידית מסוג " ידית בהלה " (ידית נפוצה באולמות, בחדרי מדרגות וביציאות חירום) שכלל אינן מאפשרות נעילה מבפנים. לדברי אלן סקלן, ש בנה את האולם בנוורלנד, נעילת הדלתות היתה אפשרית רק מבחוץ ורק על ידי אנשי האבטחה שהחזיקו במפתח . שקר מספר 17: הכינויים של הילדים באחד הקטעים בסרט יש התייחסות לכינויים שג'קסון נתן לרובסון וסייפצ'אק: Rubba Head (ראש גומי), Apple Head (ראש תפוח) ו-Doo-Doo Head - עם רמיזה לכך שאלה כינויי זימה. כוכב העבר עמנואל לואיס, שהיה חבר של ג'קסון בילדותו, הסביר ש-"Rubba" זה כינוי שהוא המציא לג'קסון בעצמו: "כולם קראו לכולם ראבה. אין לזה שום משמעות". ואכן, לפי עשרות סרטונים שקיימים ברשת מייקל ג'קסון נהג לקרוא לכולם בדיוק באותם שמות החיבה: החברים שלו הילדים שלו, האחיינים, האחייניות ובני הדודים שלו. פוסט של יאשי בראון, אחיינית של ג'קסון: "אנחנו היינו הראבה, הדודו, והאפלהד הראשונים" עם שאר האחיינים: שקר מספר 18: מצלמה ללא מיקוד ווייד רובסון טוען בסרט "לעזוב את נוורלנד" שמייקל ג'קסון נתן לו מצלמת וידאו כ"מתנה בתמורה לטובות מין" מיד אחרי הפעם האחרונה שג'קסון לכאורה הטריד אותו, כשהיה בן 14: "בבוקר למחרת הוא נתן לי מצלמת וידאו חדשה, כאילו, שהוא קנה כדי שאוכל לשחק איתה". הצילומים של רובסון בן ה-14 שהוצגו ב"לעזוב את נוורלנד" במהלך הסצנה אולם, בשנת 2002 ווייד סיפר סיפור שונה לחלוטין על מתי ואיך הוא קיבל את המצלמה: "אפילו כשהתחלתי להתעניין בבימוי סרטים, שזה היה כשהייתי בן שבע. אפילו אז הוא קנה לי מצלמת וידאו, ובמקום סתם פשוט להביא לי אותה, הוא נתן לי אותה ואמר 'הנה מצלמת וידאו - קח שבוע, תלמד איך להשתמש בה - תצלם כל מיני דברים. אם תעשה משהו מעניין, אתה יכול לשמור אותה אצלך, אבל אם סתם תעשה שטויות, אני אקח אותה בחזרה". התכתבות בדואר אלקטרוני בין ווייד לאמא שלו (הידועה גם בשם ג'ואי רובסון), מאשרת שווייד אכן קיבל את המצלמה בטיול הראשון שלהם לארה"ב כשהיה בן 7, ולא בשנת 1996. ההתכתבות הזאת היא מאוקטובר 2012, בתקופה שרובסון כתב את הספר שלו והתכונן לתביעה. ההתכתבות כללה מספר מיילים מאמא שלו, שבו היא עונה לשאלות שלו, מפרטת ומספרת לו את כל מה שהיא זוכרת מהקשר של המשפחה עם ג'קסון - זאת למרות שווייד מתגאה בכך שהוא "מעולם לא שכח" אף פרט ורגע. ההתכתבות בין ווייד רובסון ואמא שלו (ג'ואי רובסון) - מתוך מסמכי בית המשפט משנת 2016 שקר מספר 19: הסיבה שווייד רובסון העיד לטובת מייקל ג'קסון משנת 2013 רובסון טוען שוב ושוב ש" לא הבין  שהוא עבר הטרדה מינית" וש" הוא לא ידע שזה לא בסדר " ולכן עדויותיו בבית המשפט הסתכמו בכך שג'קסון מעולם לא הטריד אותו. עם זאת, הוא בעצמו סותר את הטענה שלו - הן בסרט והן בתביעות. באחת הסצנות בסרט הוא מסביר שהחליט להעיד לטובת ג'קסון כי ריחם על שלושת ילדיו וחשש שישארו ללא אביהם. רובסון זומן למספר חקירות במשטרה והעיד בבית משפט כשהיה בן 23. הוא נשאל שאלות רבות בפירוט רב במשפט שבו הוא הצהיר שהוא מודע לכך שג'קסון יכול להכנס לכלא ושהוא מעיד תחת שבועה. זאת אומרת שרובסון היה מודע לחלוטין לכך שהיחסים בינו לבין ג'קסון היו "לא בסדר" ושמדובר בפשע לכל דבר ועניין. בנוסף, השאלות שרובסון ענה עליהן בבית המשפט היו שאלות מפורטות שלא הותירו לו מקום לפרשנות: "מייקל ג'קסון נישק אותך מפעם לפעם, לא?  -לא. -חיבק אותך מפעם לפעם?  -כן. -נגע בך? -חיבק אותי. זה אומר...   -העביר את היד שלו בשיער שלך?  -לא. -נגע לך בפנים או בראש? כן. - נשק לך על הלחי? -כן. - נישק אותך בשפתיים? לא." בהמשך מתן העדות נשאל  "האם אי פעם קרה משהו לא יאה בינך לבין מר ג'קסון במקלחת כלשהי?"  רובסון השיב "מעולם לא הייתי איתו במקלחת." הוא המשיך לענות על השאלות בנחרצות:  "בפעמים שישנת במיטה של ג'קסון, האם התחבקתם במיטה?  -לא. שכבתם קרוב אחד לשני? -לא. -נגעתם אחד בשני?  -לא. האם אתה חושב שזה לא יאה להתחבק עם ילד במיטה?  -כן." ווייד רובסון רגעים אחרי שהעיד לטובת ג'קסון ב-2005 שקר מספר 20: "מייקל קנה לנו בית כדי שנעיד לטובתו" סטאפני סייפצ'אק טענה בסרט שג'קסון נתן להם בית במתנה אחרי שהם העידו לטובתו בבית המשפט בשנת 1994. הבעיה היא שסדר האירועים לא עולה בקנה אחד עם הטענה שלה. מסמכים שנחשפו מאז הסרט  מראים כי בשנת 1992 ההורים של סייפצ'אק פנו אל ג'קסון וביקשו את עזרתו בקניית בית חדש. ב-11 במאי, 1992 הם קיבלו הלוואה על סך 305,000 דולר. זאת הייתה הלוואה לכל דבר ועניין והמשפחה הייתה אמורה להחזיר למייקל את הכסף. כל זה היה הרבה לפני הפרשה של ג'ורדן צ'נדלר ושנתיים לפני שג'קסון היה צריך שמישהו יעיד לטובתו. גם לאחר העדות המשפחה נדרשה להחזיר את ההלוואה. עורכי הדין של ג'קסון ויתרו להם על החוב רק שלוש שנים לאחר מכן, ביוני 1997, אחרי תקופה ארוכה שבה התחמקו ולא שילמו. אם ג'קסון היה מנסה לשחד אותם, הוא היה אומר להם מראש שהוא יוותר להם על החוב אם יעידו לטובתו – מה שלא קרה, גם על פי גרסתם של הסייפצ'אקים. שקר מספר 21: לשניים "אין מה להרוויח" מהסרט יוצרי הסרט התעקשו להציג את רובסון וסייפצ'אק ככאלה ש"אין להם שום אינטרס כספי" והתביעות הכספיות של השניים נגד הנכסים של מייקל ג'קסון  מוזכרות במשפט קצר כעניין שולי ביותר - אך לא כך הדבר. "לעזוב את נוורלנד" צולם בשיאן של תביעות כספיות של של רובסון וסייפצ'אק שמתנהלות עד היום וההאשמות שלהם סובבות סביב רווח פוטנציאלי של סכום כספי עצום של מאות מיליוני דולרים. מרכיבים נוספים שנחשפו מאז הסרט הם מצבם הכלכלי והתעסוקתי הרעוע של רובסון וסייפצ'אק  כמו גם הניסיונות ה חוזרים ונשנים של רובסון  להרוויח מהקשר שלו עם מייקל ג'קסון, בימים שלפני שהגיש את התביעה שלו. גם בזמן קידום הסרט רובסון וסייפצ'אק עסקו בשדלנות ושיתפו פעולה עם לוביסטים של ארגונים למיניהם על מנת לשנות את החוק בקליפורניה ולהגביר את הסיכויים שלהם בתביעה. שקר מספר 22: סטאפני רוקדת סטפאני סייפצ'אק סיפרה שלילה אחד ב-2009 היא שכבה במיטה ואז שמעה על מותו הפתאומי של מייקל ג'קסון (ידיעה שהגיעה לחדשות בצהריים לפי שעון קליפורניה): "רקדתי משמחה. יצאתי מהמיטה ורקדתי. הוא לא יכול לפגוע בעוד ילדים. כל כך שמחתי שהוא מת". רק שלפי הגרסה של הבן שלה, הוא לא סיפר לאף אחד שהוא הוטרד ולא ידע שהוא הוטרד לפני שראה את ווייד רובסון בראיון ב-2013 - רק אז הוא שיתף את המשפחה שלו. סטפאני לא יכלה לדעת על ההטרדה המינית שג'יימס לכאורה עבר ארבע שנים לפני שסיפר לה על כך. שקר מספר 23: מייקל הרחיק אותנו מהמשפחות שלנו טענה נוספת שעלתה בסרט היא שג'קסון נהג לנתק ולהפריד את הילדים מהמשפחות שלהם על מנת לשלוט בהם - אך אין בכך שמץ של אמת. לפי עדויות של עובדים של נוורלנד ועובדיו של ג'קסון - ג'יימס סייפצ'אק הגיע לבקר יחד עם הוריו, שהצטרפו גם לטיולים, כפי שאפשר לראות בתמונות של ג'יימס עם ג'קסון באותה תקופה (1987-1995). העוזרת האישית של ג'קסון, אווי טובשי, העידה ב-2016 שמשפחת סייפצ'אק הגיעו לבקר בנוורלנד המון פעמים גם בשנות התשעים ושג'קסון עצמו בקושי היה בחווה בזמן הביקורים שלהם - "אבל עדיין היה נדיב כלפיהם". עובדת של נוורלנד, ג'ודי בריס, צייצה בטוויטר מיד לאחר שידור הסרט: "אני עבדתי בנוורלנד כשהסייפצ'אקים היו שם, בתחילת שנות התשעים. לא היתה להם שום בעיה לנצל הנדיבות של מר ג'קסון באותה תקופה. מייקל מעולם לא היה שם כשהם באו. הוא בחר לא להיות". גם לפי העדויות של ג'וי רובסון , היא הגיעה לנוורלנד עם ווייד בכל ארבע הפעמים שביקר שם ונכחה בכל פעם שנפגשו: "מעולם לא הרגשתי שמרחיקים אותי". לדבריה, היא ומשפחתה ביקרו בנוורלנד בין 40-50 פעמים נוספות במהלך שנות התשעים כשג'קסון לא היה שם. משפחת סייפצ'אק מבקרת את ג'קסון על סט הצילומים - 1993 נציין שכל המשפחות שהיו בקשר עם ג'קסון העידו שהוא נהג לבלות עם כל בני המשפחה - האחים, האחיות וההורים. שקר מספר 24: לא עוזבים את נוורלנד הסרט מתמקד בחוויות הקשות והטראומות שסייפצ'אק ורובסון עברו בנוורלנד, החווה המפורסמת של מייקל ג'קסון. אך ב טרם התביעות והצילומים לסרט , נוורלנד היתה מקום נפלא ולא פחות מ"אדמה קדושה", לפחות לדבריו של ווייד רובסון. במשך שנים רובסון וסייפצ'אק חזרו שוב ושוב לבקר בנוורלנד- בין אם ג'קסון היה שם ובין אם לא. לפי העדות של רובסון - הוא היה שם עם משפחתו לפחות ארבעים פעמים בהעדרו של מייקל ג'קסון. כשנשאל על המקום, הוא סיפר בהתרגשות: "זה כמו דיסנילנד, זה המקום הכי טוב בעולם!". ב-2008 הוא צילם סרט בנוורלנד עם אישתו אמנדה ובסופו הוסיפו הקדשה למייקל ג'קסון: "אנחנו מודים למייקל ג'קסון, שאיפשר לנו להשתמש ב אדמה הקדושה שלו ". גם ג'יימס סייפצ'אק צילם סרט בנוורלנד - למעשה, רוב התמונות של האחוזה ב"לעזוב את נוורלנד" הגיעו מאותם צילומים בשנת 1996 (כולל התמונות של תחנת הרכבת בה טען ש הוטרד שלוש שנים לפני שנבנתה ). רובסון כל כך אהב את המקום שכאשר הוא רצה להתחתן עם בחירת לבו, הוא ביקש לקיים את הטקס דווקא בחצר ביתו של מייקל ג'קסון. גרייס רווארמבה, שהיתה העוזרת האישית של ג'קסון והמטפלת של ילדיו סיפרה במרץ 2019 על הבקשה ההזויה של משפחת רובסון . רובסון ואישתו בנוורלנד, 2008 שקר מספר 25: "לא עלה בתחקיר שום דבר שזרע ספק בעדויות" ובכן, אם הגעתם לכאן כנראה שהשקר הזה כבר מובן. במאי הסרט דן ריד סינגר על הבעיות בסרט שלו והצהיר שהתחקיר שעשה לא נופל מרף השלמות: "הם נתנו עדות כל כך משכנעת ועיקבית, לא עלה שום דבר לא שזורע ספק במה שהם אמרו לי ובמה שבסרט". ריד התעקש לדבר רק עם ווייד רובסון, ג'יימס סייפצ'אק, המשפחות שלהם ו"חוקרים מהתביעה" במשפט של 2005 - בכך הסתכם התחקיר שלו. הוא התעלם מילדים שיש להם סיפורים אחרים לספר, הוא לא פנה למשפחה של ג'קסון, לעורכי הדין של ג'קסון, לעובדים בנוורלנד, והוא אפילו לא קרא את העדויות והתצהירים של רובסון וסייפצ'אק בבית המשפט בתביעות הנוכחיות שלהם נגד מייקל ג'קסון. כל אלה ברשות הכלל והיו גורמים לכל עיתונאי או יוצר סרטים אחר לערוך תחקיר הרבה יותר מקצועי. צפו: השקרים שמאחורי "לעזוב את נוורלנד" (תרגום מובנה)

האם מייקל ג'קסון היה אנטישמי? זאת עוד אחת מהשמועות האלה שמדי פעם חוזרות. אולי כי יש כאלה שהיו רוצים שנחשוב שמייקל ג'קסון "שנא יהודים". אולי כי יש כאלה שמתעקשים לא להבין את מה שמייקל ג'קסון באמת אמר. ביחס לשאר השמועות סביב מייקל ג'קסון, זאת לא שמועה "כל כך נוראית", אז קל לשכוח ממנה ולהוציא אותה מחדש בכל פעם. מדי פעם זה צף – ציטוט ישן בלי הקשר, פרשנות יצירתית (או לא יצירתית כלל), כותרת שמישהו שלף מהעבר. אבל האם יש בה משהו מן האמת, או שזו אולי עוד דוגמה לאיך שהתודעה הציבורית נאחזת במשהו שמעולם לא היה? בקצרה: לא, מייקל ג'קסון לא היה אנטישמי – זו שמועה מופרכת. תדמית מעוותת שנבנתה לאורך השנים בתקשורת על ידי ציטוטים שהוצאו מהקשרם ותקריות שפורשו בצורה מגמתית. בפועל, ג'קסון היה קרוב ליהודים בחייו ובקריירה, פעל נגד גזענות והזדהה עם זיכרון השואה. גם הקרובים אליו, כולל יהודים, העידו שמעולם לא החזיק בדעות אנטישמיות – אלא להפך. מיתוס תקשורתי שניפחו שוב ושוב. איך זה בכלל התחיל? קשה לשים את האצבע על הרגע המדויק שבו החלו השמועות על כך שמייקל ג'קסון היה אנטישמי. נראה כי כבר בשנות השמונים המוקדמות, טענות כאלו החלו לעבור מפה לאוזן, בלי מקור ברור. ייתכן שהן נבעו מהשמועות הכלליות יותר על משפחת ג'קסון (ניגע בכך בהמשך), וייתכן שהיו קבוצות עם אינטרס ליצור סכסוך בין ג'קסון לבין הקהילה היהודית – בין אם מסיבות פוליטיות, תעשייתיות או פשוט מתוך רצון לעורר מחלוקת סביב אחת הדמויות הבולטות בעולם הבידור. תחילה, לא היה מדובר בטענות שמבוססות על אירוע ספציפי – אלא יותר על דימוי ערטילאי שהתפתח ברקע, ואולי נבע גם מחוסר ההיכרות של הציבור הרחב עם חייו האישיים של ג'קסון ועם האנשים שאיתם עבד והתחבר. רק מאוחר יותר, באמצע שנות ה-90 וה-2000, קיבלו השמועות הללו דחיפה נוספת בעקבות תקריות שונות – חלקן היו עיוותים של המציאות, וחלקן נבעו מהוצאת דברים מהקשרם. הביקור בבית השואה מעטים יודעים זאת, אך בפברואר 1993 מייקל ג'קסון היה המבקר הראשון במוזיאון הסובלנות (" בית השואה ") של מרכז שמעון ויזנטל בלוס אנג'לס. ג'קסון ביקש לבקר במקום בדיסקרטיות, עוד לפני הפתיחה הרשמית לקהל הרחב, כשהמוזיאון היה עדיין בשלבי ההכנות האחרונים. הסיור התמקד בגזענות בארה"ב ובהיסטוריה של השואה, וניכר כי החוויה נגעה בו עמוקות. לפי עדותו של הרב מרווין האייר , מייסד המוזיאון שליווה את הביקור, ג'קסון בילה שם כשעתיים וחצי, ובסוף הסיור יצא מהמקום "נסער עד כדי בכי". מייקל ג'קסון עם רבי האייר ומייסדי "בית השואה" הביקור הזה לא היה אירוע מתוקשר, לא נועד ליחסי ציבור, ולא התקיים כחלק מאיזושהי יוזמה רשמית – ג'קסון הגיע מיוזמתו, מתוך עניין אישי אמיתי. דבר הביקור התפרסם רק שנים לאחר מכן. החוויה הזו ממחישה עד כמה הנושא היה חשוב לו וכמה השפיע עליו ברמה האישית. קשה ליישב את העובדות הללו עם ההאשמות על אנטישמיות שניסו להדביק לו לאורך השנים. אדם עם דעות אנטישמיות לא היה טורח להגיע למוזיאון כזה, לא כל שכן יוצא ממנו נסער עד דמעות. הביקור הוא עדות חיה לערכיו ורגישותו האנושיים. אבל העניין של ג'קסון בהיסטוריה של השואה לא הסתכם רק בחוויה האישית שלו – הוא גם רצה שהאנשים סביבו יבינו את הכאב שבסיפור ההיסטורי הזה. כשנה וחצי לאחר הביקור במוזיאון, בזמן שעבד על אלבומו "HIStory "  הוא ביקש מצוותו לעצור את העבודה ולבקר במוזיאון הסובלנות. המפיק דאלאס אוסטין , שעבד איתו על האלבום, סיפר כיצד ג'קסון שלח את אנשיו  לשם כדי שיבינו את המשקל הרגשי של הנושאים שהאלבום עוסק בהם. אוסטין תיאר את החוויה המטלטלת במוזיאון, שבו מוצגים סיפורים של קבוצות שסבלו מגזענות ורדיפה לאורך ההיסטוריה, ובסיומו המבקרים נכנסים לשחזור של תא גזים מתקופת השואה. "כשיוצאים משם, אנשים פשוט בוכים. זו חוויה מטלטלת", סיפר. כשהוא חזר לאולפן ושאל את ג'קסון מדוע שלח אותם לשם, ג'קסון השיב: "כי אני רוצה שהרגשות האלה יהיו איתכם כשנעבוד על האלבום הזה." דאלס אוסטין They Don’t Care About Us – ממחאה לשערוריה אם יש רגע שבו ההאשמות על אנטישמיות נגד מייקל ג'קסון הגיעו לשיאן, זה היה בשנת 1995, עם צאת השיר " They Don’t Care About Us " מתוך האלבום "HIStory" אשר נועד להיות אחד משירי המחאה החזקים ביותר של ג'קסון נגד אפליה ודיכוי חברתי, הפך במפתיע למוקד לביקורת חריפה – דווקא בטענה שהוא עצמו גזעני. זמן קצר לפני צאת האלבום, עיתונאי ה-ניו יורק טיימס ( New York Times ), ברנרד ויינרוב , פרסם מאמר תקיף בו טען שהשיר "מכוון ישירות נגד יהודים" ובכך להוא למעשה קבע את הטון שבו השיר התקבל – עוד לפני שהעולם בכלל שמע אותו. הוא ציטט את השורות: “Jew me, sue me / everybody do me / Kick me, kike me / don't you black or white me.” המאמר עורר סערה תקשורתית מיידית, וכתוצאה מכך ארגונים יהודיים דרשו להסיר את השיר, עוד לפני ששמעו אותו במלואו. ג'קסון, שהופתע מהאשמות החריפות, הגיב מיד וניסה להבהיר שהשיר נועד להוקיע גזענות – לא לעודד אותה. "אני לא אנטישמי. השיר הזה הוא נגד אפליה, לא בעדה," אמר בראיון, והסביר שהשימוש במילים הללו היה ניסיון לשקף את הדיכוי המילולי והאלימות שחווים מיעוטים – לא להפיץ שנאה כלפיהם. אבל ההסבר לא הספיק. הסערה רק התגברה, וג'קסון נאלץ להתנצל, להוסיף הבהרה על עטיפת האלבום, ולבסוף להוציא גרסה מצונזרת לשיר: "אני מקווה בכנות שכל מי שנפגע מדבריי יוכל לסלוח לי על כך שלא זיהיתי זאת מוקדם יותר." אך הנזק כבר נעשה, והביקורת לא פסקה. הרב מרווין האייר , ראש מרכז שמעון ויזנטל , היה אחד המבקרים הבולטים של השיר בתחילת הפרשה, וטען שהמילים עלולות להשפיע לרעה על הנוער. עם זאת, לאחר שג'קסון ערך מחדש את השיר והתקשר אליו אישית כדי להתנצל, האייר קיבל את התנצלותו והאמין כי מדובר בטעות תמימה ולא בכוונה לפגוע. הוא אף הזכיר את הביקור המרגש של ג'קסון במוזיאון הסובלנות: "הוא היה סחוט רגשית מהחוויה. הוא בכה בהרבה מהמיצגים, במיוחד בחלק שבו שורדי השואה סיפרו מה קרה לילדים." "They Don't Care About Us" עם זאת, האייר ציין כי יועציו של ג'קסון היו צריכים להפנות את תשומת ליבו לרגישות סביב השימוש במילים. אך לא כולם בקהילה היהודית הסכימו עם הביקורת החריפה. רבים בתעשיית הבידור – יהודים בעצמם – פרשו את השיר באופן שונה ולא ראו בכך אנטישמיות כלל, ואף הגנו על ג'קסון בלהט. סנדי גאלין , המנהל של ג'קסון באותה תקופה, אמר כי לא זיהה שום בעיה במילים: "כששמעתי את המילים לשיר הזה, חשבתי שהן מבריקות. הוא אומר: 'תפסיקו לתייג אנשים, תפסיקו להשפיל אנשים, תפסיקו לקרוא להם בשמות'. זה שיר נגד דעות קדומות. לקחת שתי שורות מתוך ההקשר הכללי של השיר – זה פשוט לא הוגן." גאלין גם הוסיף כי המילים כמעט ולא היו בשימוש במשך שנים, ולכן לא סבר שהן פוגעניות: "לא היה לי מושג. זה לא משהו שילדים יזהו בכלל כגזעני. עצם השימוש במילה והחזרתה לשיח הציבורי – זה המקום שבו הייתה הטעות." גם דייוויד גפן , ממפיקי המוזיקה החזקים בתעשייה, דחה לחלוטין את הטענות: "אין במייקל ולו שמץ של אנטישמיות. הוא לא שונא אף אחד. לכל היותר, לפעמים הוא נאיבי." הציבור התחלק ל-3 קבוצות – אלו שבאמת נעלבו, אלו שהבינו את כוונת השיר, ואלו שהתעקשו שלא להבין וניצלו את הסיטואציה. ייתכן שאכן מדובר בנאיביות מסוימת מצדו של ג'קסון, אך אין ספק שהוא נקלע, שלא בכוונה, לשיאו של ויכוח תרבותי טעון. מצד אחד, ארגונים פוליטיים יהודים ואפרו-אמריקאיים היו שקועים בעימותים שהלכו והחריפו ביניהם , כאשר כל צד האשים את השני בגזענות. ג'קסון, שביקש ליצור שיר מחאה על אפליה באופן כללי, מצא את עצמו נגרר לתוך עימות שלא היה קשור אליו מלכתחילה. מצד שני, מבקרים וכתבי הצהובונים נהנו לראות אותו נופל לעוד שערורייה – בדיוק בזמן לצאת אלבומו החדש. הסיקור התקשורתי התמקד בהתקפה על ג'קסון, במקום לעסוק בהקשר הרחב יותר של השיר ובמה שהוא ניסה לומר באמת. אבל אם עצם השימוש במילים מסוימות הוא הבעיה – בלי לקחת בחשבון את ההקשר או הכוונה מאחוריהן – מדוע התקשורת לא תקפה יצירות או אמנים אחרים באותה מידה? ספייק לי , שביים את שני הקליפים לשיר, היה בין הראשונים שהצביעו על הצביעות: "הניו יורק טיימס תקף את ג'קסון על שימוש בביטויים מסוימים, אבל לא אמרו מילה על כך שנוטוריוס ב.י.ג משתמש במילה N---- בשיר אחר באותו אלבום. אף אחד לא תקף את ג'ון לנון  על השימוש במילה N---- בשיריו". לי המשיך ושאל: "איך זה שמייקל ג'קסון נאלץ למחוק את המילים, להתנצל, ולבקש סליחה, בעוד קוונטין טרנטינו  משתמש במילת ה-N עשרות פעמים ואין לזה שום השלכות?" השאלה הזו נותרה פתוחה – האם באמת התקיים דיון כן על משמעות המילים ועל אנטישמיות, או שהתקשורת פשוט חיפשה דרך נוספת להסית את הציבור נגד ג'קסון? למרות הסערה, השיר הפך לאחד מהאהובים ביותר של ג'קסון – גם ב ישראל . נראה שהקהל ברחבי העולם דווקא כן הבין את כוונתו של ג'קסון וראה בו שיר מחאה חזק שהפך להיות אחד השירים המזוהים ביותר עם ג'קסון. הביקור בישראל מייקל ג'קסון בביקור בבסיס צה"ל ביקורו של מייקל ג'קסון בישראל בשלהי 1993 התרחש בימים של תקוות לשלום עם ירדן  לצד גל פיגועי טרור. ג'קסון לא הסתפק רק בהופעות – הוא ביקר בבתי חולים כשהוא לבוש במדי חיל הים, שם הוא פגש ילדים יהודים וערבים, והגיע גם לבסיס הדרכה לקצינות צה"ל, שם נערך לכבודו מסדר כבוד. הוא היה בין האמנים הבינלאומיים הגדולים הראשונים שהופיעו בישראל והתקבל כאן בהתלהבות אדירה. לצד ההופעות, הקדיש זמן להכיר את התרבות המקומית, סייר באתרים יהודיים עתיקים כמו מצדה  וחומות ירושלים , ופגש מעריצים מכל רקע. ביקורו היה יותר מעוד עצירה בסיבוב הופעות – הוא שיקף את התפיסה ההומניסטית שלו, שראתה באמנות, ובמוזיקה בפרט, אמצעי לחיבור בין אנשים. ג'קסון, שלא היה מזוהה פוליטית (מתוך תפיסתו הדתית), בכל זאת הבין את המורכבות באזור והתייחס אליה ברגישות בהתבטאויותיו וביצירותיו. ההתייחסות הבולטת ביותר שלו לישראל הייתה בשיר " Earth Song " שנכתב בתחילת שנות ה-90 ונגע בעוולות עולמיות, כולל זה אלה של ישראל: "מה עם ארץ הקודש? שסועה בין אמונות". ג'קסון ביטא כאב על מציאות קשה בלי לתפוס צד כזה או אחר, אלא מתוך קריאה אנושית ואמפתית. ההתנגדות של ג'קסון לאנטישמיות – גם בבית בשנת 1991 פרסמה לה טויה ג'קסון  ספר אוטוביוגרפי שבו חשפה פרטים רבים על משפחתה, בתקופה שבה שרר סיכסוך  חריף עם הוריה ואח י יה. ייתכן שחלק מהתיאורים בספר מוגזמים מעט ונכתבו מתוך כעס, אך פרט אחד בולט במיוחד: לה טויה טוענת כי הוריהם – ואולי גם חלק מהאחים – החזיקו בעמדות אנטישמיות, ואילו היא, מייקל, ואחים מסוימים  התנגדו לכך בתוקף. "שנה טובה ישראל", אגרת של מייקל ג'קסון למעריציו הישראלים "בכל פעם שמישהו אמר הערה אנטישמית בנוכחותנו, מייקל ואני מיד העמדנו אותם במקום," היא כותבת, ומוסיפה כי שניהם ראו את הנושא באופן שונה לגמרי מהוריהם. מייקל, שלמד בבית ספר עם תלמידים יהודים רבים, לא רק שהתנגד לגזענות – הוא אף ראה בעם היהודי דוגמה לחוסן, סולידריות והתגברות על קשיים: "אנחנו מיעוט, וגם היהודים. תראי מה הם עשו. הם סבלו כל כך הרבה, אבל הם התאחדו והתקדמו כל כך. למה אנחנו, כגזע, לא יכולים לעשות את אותו הדבר?" הוא אמר לאמו, בניסיון לגרום לה לשנות את תפיסתה. גם אם נכון  לקחת את התיאורים של לה טויה בעירבון מוגבל, העובדה שהיא מדגישה את התנגדותו של מייקל לאנטישמיות היא משמעותית. לא רק שהוא לא החזיק בעמדות כאלה – הוא פעל כדי לשנות דעות קדומות כשהן עלו סביבו, מתוך אמונה עמוקה בשוויון וביכולת של קהילות להתגבר על מכשולים כשהן פועלות יחד.  "היהודים עושים את זה בכוונה" – ההקלטות הערוכות בשנת 2005, דיטר וויזנר , ששימש כמנהל של מייקל ג'קסון, ו מארק שאפל , שהיה אחראי על ניהול החשבונות וההפקה, הגישו נגדו תביעות בסכומי עתק – בעוד שניהם היו מיוצגים על ידי אותו עורך דין. זמן קצר לאחר מכן, שאפל התראיין לתכנית " Good Morning America" , שם השמיע קטעים משיחות ומהודעות קוליות שג'קסון השאיר לו ולוויזנר. ההקלטות הוצגו כמסמך מרשיע, אך בפועל עברו עריכה מגמתית – משפטים נחתכו והוצאו מהקשרם, ובממוצע, כל הודעה קוצרה בכ-80%, מה ששינה את משמעותן באופן דרמטי. קטעים עיקריים הושמטו , לעיתים כדי להביך את ג'קסון או לגרום לו להישמע כנואש – כמו הקטע שנחתך כדי שיישמע כאילו הוא מפציר בשניים לספק לו מיידית סכומי כסף גדולים במזומן למשהו שנשמע כמו עסקה מפוקפקת מעבר לים. למעשה, היה מדובר במקדמה לפרויקט מוזיקלי. אך הקטע שהכה גלים יותר מכל היה הקלטה שבה ג'קסון נשמע, לכאורה, אומר: 'היהודים עושים את זה בכוונה, הם מוצצים לך את הדם כמו עלוקות!' ההודעה כמובן עוררה סערה ברחבי העולם, ובפרט בקרב קהילות יהודיות ובישראל, והפכה לכלי מרכזי בנרטיב שלפיו ג'קסון היה אנטישמי. אתרי חדשות מיהרו לפרסם את הציטוט המזעזע, ארגונים גינו אותו בחריפות, והפרשה קיבלה תהודה רחבה. אלא שכאשר התמלול המלא של השיחה נחשף במסגרת ההליך המשפטי, התברר שהמשפט כלל לא נאמר כפי שהוצג. ההקלטה, שיועדה לוויזנר, המנהל של ג'קסון דאז, עסקה בניצול בתעשיית הבידור – והמילה "יהודים" כלל לא הוזכרה: "כל כך הרבה אנשים, כשהם רואים כישרון, הם סוחטים אותו כמו עלוקות. נמאס לי מזה. אנשים מתחילים כאנשים הכי פופולריים בעולם, הם קונים בית, מכוניות, לא משנה מה, ובסוף הם מסיימים בלי כלום. הם עושים את זה בכוונה." הקלטת כפי שהושמעה בתקשורת (ברשת ABC) לעומת ההקלטה המקורית (כולל תמלול) עריכת הסאונד המגמתית הפכה תסכול כללי על אכזריותה של תעשיית המוזיקה להתבטאות ספציפית שנראתה כמו מתקפה אנטישמית ישירה. כך, באמצעות חיתוך מכוון של ההקלטה והוצאתה מהקשרה, נבנה נרטיב שלם סביב משפט שמעולם לא נאמר – והוסיף רובד נוסף לתיוג של ג'קסון כאנטישמי. לא ברור אם העריכה נעשתה על ידי הפקת התוכנית או על ידי וויזנר ושאפל עצמם, בניסיון לשפר את מצבם בתביעה הכספית על ידי הטיית דעת הקהל נגד ג'קסון. שנים לאחר מכן, כשהתביעה כבר נשכחה, היחס של וויזנר ושאפל השתנה לחלוטין. וויזנר תיאר בספרו את אותה שיחה עם ג'קסון כחביבה ולבבית, ללא כל אזכור לטענה האנטישמית שיוחסה לה לפני כן. גם שאפל, יהודי בעצמו, לא נראה ששמר טינה – למרות שבזמנו תרם רבות להפצת ההקלטות, מאוחר יותר הוא שב וניסה להשתלב בפרויקטים הקשורים בשמו של ג'קסון. "לעזוב את נוורלנד" – שימוש ציני בשואה זאת לא הייתה הפעם האחרונה שבה ניסו להשתמש באשמות של אנטישמיות כדי להטות את דעת הקהל נגד ג'קסון. אפילו שנים לאחר מותו, בסרט " לעזוב את נוורלנד ", נעשה שימוש ברמיזה ויזואלי מתוחכמת אך מטעה– כזה שאמנם נראה לכאורה שולי, אבל מספר סיפור גדול יותר. מתוך "לעזוב את נוורלנד" באחת הסצנות, מופיעה תמונה של ג'קסון מביט לכיוון מסך טלוויזיה, שעליו מוקרנת תמונה של אדולף היטלר (אולי כחלק מסרט או כתבה). ב"לעזוב את נוורלנד" כמובן לא מספקים שום הקשר או הסבר לכך, אך המסר ברור: איכשהו, ג'קסון מקושר להיטלר. והרי שזה מגוחך לחלוטין. קשה לחשוב על אדם בעולם המערבי שלא צפה לפחות פעם אחת בחייו בסרטים על מלחמת העולם השנייה, השואה, או היטלר. האם זה אומר שכל מי שצופה בסרט על היטלר מזדהה איתו? בוודאי שלא. אבל כשהתמונה הזו משולבת בתוך סרט שמעלה האשמות חמורות נגד ג'קסון, היא משרתת את יוצרי הסרט ביצירת רושם שלילי עליו – גם בלי לומר זאת ישירות. זו אסוציאציה מכוונת - בין אם כרמיזה לכך שג'קסון העריץ את היטלר, ובין אם כהשוואה מרומזת בין הכוכב לדיקטטור רוצח ההמונים. זה לא צירוף מקרים – זו מניפולציה דרך עריכה, הצגת מידע ללא הקשר ושימוש ציני בשואה לטובת סנסציה מגוחכת. האם מייקל ג'קסון העריץ את היטלר? ב-2011 פרסם הרב שמולי בוטח  ספר ובו תיעד שיחות שניהל עם מייקל ג'קסון בין השנים 2000-2001. אחת השיחות, שבה דיברו השניים על היטלר והשואה, הגיעה לכותרות בטענה שג'קסון העריץ את היטלר כאשר קרא לו "גאון רטורי". אך בחינה מעמיקה יותר של הדברים מראה שלא מדובר בהערצה כלל – אלא בניסיון להבין את הרוע האנושי וכיצד אדם אחד הצליח להשפיע על ההמונים לרעה. במהלך השיחה עם הרב, שהיה אז מקורב לו, אמר ג'קסון: "היטלר היה גאון רטורי... הוא ידע כיצד להפוך כל כך הרבה אנשים, לגרום להם לשנוא.” הוא התייחס להיטלר כאל "שואו-מן", ופירט כיצד הוא השתמש בטכניקות של הופעה כדי להפעיל את קהליו. זוהי לא הערצה – אלא הכרה בכוחו של נאום ושכנוע, והבנה של מנגנוני תעמולה. למעשה, לאורך השיחה ג'קסון לא מצדיק את היטלר לרגע, אלא תוהה כיצד אדם שנחשב לכשלון בצעירותו הפך למנהיג כה אכזרי. כשבוטח מסביר שלדעתו אנשים מסוימים, כמו היטלר, הם "מרושעים באופן בלתי הפיך", ג'קסון עונה שהוא "מרגיש נורא לגבי זה, הלוואי שמישהו היה מצליח להגיע ללב שלו", הוא האמין שגם אנשים רעים הם תוצאה של נסיבות, ושהדרך הנכונה להתמודד עם רוע היא חינוך וטיפול. אך כמו במקרים רבים אחרים, הדברים הוצאו מהקשרם. אמירתו על כך שהיטלר היה "גאון" שימשה ככותרת סנסציונית – תוך התעלמות מוחלטת מהשיחה המלאה, שבה ג'קסון מדבר דווקא על ההשפעה השלילית של רטוריקה וכוח המונים. זה דפוס שחזר על עצמו לאורך השנים – משפטים שהוצאו מהקשרם, קטעים שעברו עריכה מגמתית, וניסיון להפוך שיח מורכב לכזה שנוח לתקוף. האמא היהודיה של מייקל ג'קסון הנרטיב על כך שמייקל ג'קסון היה אנטישמי מתנפץ פעם אחר פעם כשבוחנים את מערכות היחסים האישיות שלו. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא רוז פיין , המורה היהודייה שליוותה את מייקל ג'קסון ואחיו מילדותם, חינכה אותם כשהם היו בדרכים, והפכה לדמות משמעותית מאוד בחייו. ג'קסון סיפר לא פעם ש רוז מילאה עבורו את החלל שהשאירה אימו כשלא הצטרפה למסעותיהם – "ובנאדם, כמה שהייתי צריך את זה. בקושי הייתי עם אמא שלי כשהייתי קטן". ג'קסון שיתף על ההשפעה של רוז פיין על חייו: "היא היתה הראשונה שגרמה לי לאהוב ספרים", משהו שהנחיל גם לילדיו כשהפך לאבא בעצמו. מייקל ג'קסון ורוז פיין גם בבגרותו הוא שמר איתה על קשר ודאג לרווחתה. מייקל ואחותו , ג'נט  דאגו לממן את ההוצאות הרפואיות שלה, וגם לאחר מותה הביע צער עמוק על כך שלא הצליח להיות לצדה ברגעיה האחרונים. האם אדם עם דעות אנטישמיות היה רואה באישה יהודייה דמות אימהית ודואג לה עד סוף חייה? קשה ליישב את העובדות הללו עם הניסיונות לצייר את ג'קסון כאנטישמי. נראה כי בפועל, האנשים הקרובים אליו ביותר – כמו רוז פיין – מעידים על גישה הפוכה לחלוטין של כבוד, אהבה ודאגה אמיתית. אפשר לתת עוד הרבה דוגמאות של חברות אמת בין מייקל ג'קסון ליהודים ולישראלים, שיתופי פעולה מקצועיים בעולם המוזיקה וכאלה מחוץ לאור הזרקורים, כמו למשל הזמרת עפרה חזה , הבמאי ברט רטנר , ומשפחת ויץ-כהן  מדרום אפריקה. בין מיתוס למציאות מייקל ג'קסון בקידוש ערב שבת אצל משפחת ויץ-כהן לאורך השנים, ההאשמות על אנטישמיות כלפי מייקל ג'קסון נשענו על פרשנויות סלקטיביות, ציטוטים שהוצאו מהקשרם, והקשרים שנבנו באופן מגמתי. בין אם זה היה סביב השיר "They Don’t Care About Us", פרשנות מעוותת להקלטות ערוכות, או אפילו שימוש מניפולטיבי בתמונות בסרטים כמו "Leaving Neverland" – נראה כי הדימוי הציבורי של ג'קסון עוות שוב ושוב כדי ליצור רושם שהיה אנטישמי. אך מול ההאשמות הללו עומדות עדויות ברורות: ג'קסון היה מקורב לאנשים רבים מהקהילה היהודית, ביקר ביוזמתו במוזיאון הסובלנות וכיבד את ההיסטוריה היהודית. אנשים יהודים שעבדו איתו לאורך שנים – ממנהליו ועד חבריו הקרובים – הגנו עליו מכל וכל והעידו שמעולם לא היה בו ולו שמץ של אנטישמיות. באופן אירוני, בשנים האחרונות קבוצות אנטישמיות ניסו לנכס לעצמן את שמו של ג'קסון, תוך שימוש באותן שמועות תקשורתיות כ"עדויות" כביכול, כדי להפיץ שנאה ותיאוריות קונספירציה נגד יהודים. ניצול ציני זה של שמו של ג'קסון – דווקא על ידי גורמים שבחייו כנראה היו מתנגדים לו – ממחיש עד כמה מידע כוזב, ברגע שהוא יוצא משליטה, יכול לשרת מטרות שונות ואף סותרות. בסופו של דבר, ההיסטוריה שופטת על פי מעשים, ולא על פי כותרות סנסציוניות. מבט קרוב יותר אל העובדות מגלה שהקמפיינים שניסו להכתים את שמו של ג'קסון ולהדביק לו תדמית אנטישמית לא נשענו על אמת מוצקה, אלא על אינטרסים תקשורתיים ועל הנכונות של הציבור לקבל נרטיבים שליליים מבלי לבחון אותם לעומק. מי שיבחר להאמין להאשמות – ימשיך לעשות זאת, אך מי שיבחר להסתכל על העובדות יראה תמונה שונה לחלוטין. Michael Jackson "They Don't Care About Us" https://www.youtube.com/watch?v=t1pqi8vjTLY Dallas Austin interview https://www.youtube.com/watch?v=YCYJJlACjPk Simon Wiesenthal Center https://www.wiesenthal.com/about/news/jew-me-sue-me-kick-me.html MJJRepository archives https://www.patreon.com/MJJRepository

השנה הייתה 2003 והתקשורת ברחבי העולם געשה בעקבות סרט דוקומנטרי חדש על חייו של מייקל ג'קסון מאת עיתונאי בריטי בשם מרטין באשיר. הראיון החושפני האחרון שהעולם זכר היה ב-1993, כעשור קודם לכן; מייקל ג'קסון הסכים להתראיין אצל אופרה ווינפרי בשידור חי מול עשרות מליוני צופים בכל העולם כשהוא היה בשיא הצלחתו העולמית. מאוחר יותר באותה שנה מייקל ג'קסון הואשם בפעם הראשונה בגין מעשים מגונים בקטין, הפרשה הסתיימה די מהר לאחר שהמשפחה דחקה בג'קסון לקבל ממנו כסף דרך תביעה במשפט אזרחי ולא שיתפה פעולה עם תביעה במשפט פלילי, כפי שרצה ג'קסון מלכתחילה. בשנת 1995 חזרה העטרה ליושנה כשמייקל ג'קסון שחרר לעולם את אלבומו האישי ביותר: "HIStory" ("היסטוריה" או "הסיפור שלו"). ההצלחה לא איחרה לבוא; נראה היה שהצל הכבד של ההאשמות התפוגג ובכל זאת לא נעלם לגמרי, כעבור שנים כשג'קסון התרחק מאור הזרקורים והתפנה למלא את חובתו כאב הוא הבטיח לחזור - אך אף אדם לא ידע שזה הולך להיות העשור האחרון והקשה ביותר בחייו. פרוייקטים רבים שהבטיח לשחרר לעולם לא ראו אור, אלבומו "Invincible" שיצא ב-2001 לא קודם כפי שציפה, עקב סכסוך עם חברת התקליטים בזמנו. והגרוע מכל, התקשורת ברחבי העולם החלה לסקר באובססיביות קיצונית את המראה החיצוני של מייקל ג'קסון כמעט על בסיס שבועי, בניסיון לצייר אותו כאדם מוזר ותמהוני. "לחיות עם מייקל ג'קסון" סיפק לתעשיית המדיה הרצחנית הזו את כל מה שהם חיכו להתענג עליו; מרטין באשיר הפנה למייקל ג'קסון שאלות מטופשות שהלכו וחזרו במהלך כל הסרט על ניתוחים פלסטים בפנים, שינוי גוון העור שלו, היחסים שלו לילדיו, אורח החיים ה-לכאורה בזבזני שלו, וכמובן שני הדברים הגדולים מכל: ביקורו בברלין ב-2002 שאף הוא סוקר באופן מוגזם ע"י התקשורת בכל רחבי העולם והקשר שלו למשפחת ארויזו ובנם גאווין ארויזו, שהביא את מייקל ג'קסון אל בית המשפט שנתיים מאוחר יותר. ג'קסון זוכה מכל אשמה והציבור בעולם ובמיוחד מעריציו חיכו בכליון עיניים ואזניים לכל פרויקט שהיה נראה קורם עוד וגידים ועוד רגע קורה. ההפתעה הגדולה הייתה במרץ 2009, כשג'קסון הכריז על חזרתו לבמה, ההיסטריה הייתה עולמית והכרטיסים אזלו במהרה. כפי שידוע, ג'קסון לא זכה לעלות על הבמה מול הקהל ואנחנו לא זכינו לראות שוב את מייקל ג'קסון קם אחרי קרב חייו.

כיצד מייקל ג'קסון "הפך ללבן"?  מה באמת קרה לעור של מייקל ג’קסון: סקירה שמפרקת מיתוסים על “הלבנת העור”, מסבירה על ויטליגו וזאבת, ומראה איך התקשורת בנתה נרטיב שגוי, עד לאישור האבחנה בדו״ח הנתיחה. מייקל ג'קסון בקליפ They Don't Care About Us העולם כולו ראה את מייקל ג'קסון משתנה לנגד עיניו – אבל מעט מאוד אנשים ניסו להבין מה עומד מאחורי השינוי. הילד עם האפרו והחיוך הקורן הפך בהדרגה לאדם עם גוון עור בהיר מאוד, מה שהוביל לשמועות, בדיחות וכותרות מכל כיוון. ככל שעורו התבהר, הופצו טענות כמו “הוא מנסה להיות לבן”, “הוא שונא את עצמו” או “הוא מתכחש למוצאו” – טענות שנבעו ברובן מדעות קדומות ולא מעובדות. מאחורי הקריקטורות, הכותרות והלעג עמדה אמת רפואית פשוטה: מייקל ג’קסון סבל ממחלת עור אוטואימונית הגורמת לאובדן פיגמנטציה – בשם ויטיליגו. ההתעקשות של התקשורת להתעלם מהמחלה הפכה את ג'קסון לקורבן של מסע הכפשה זודני ומתמשך. זה לא סיפור על מראה חיצוני, זה סיפור על בורות, תיוג ודה־הומניזציה. על אדם שניסה להסביר – ונשפט כל חייו למרות שלא הייתה לו שום שליטה על מצבו. בקצרה : לא. מייקל ג'קסון לא "הלבין את עצמו". הוא סבל ממחלה אוטואימונית בשם ויטיליגו, שגרמה לאובדן הפיגמנט (הצבע) בעורו. במשך שנים התקבעה טענה שהוא עשה את זה בכוונה וניסה להתכחש לזהותו, למרות שהסביר שהוא סובל מהמחלה ושעושים לו עוול כי הוא גאה במי שהוא ובמקורות שלו. רק אחרי מותו, כשהאבחנה הרפואית אושרה סופית בדוח הנתיחה, רבים החלו להכיר באמת. זה התחיל בשיא מייקל ג'קסון גדל מול עיני הציבור – מילד פלא ועד לכוכב הגדול ביותר שידע עולם. אך דווקא כשהגיע לשיא תהילתו, כשהמוזיקה שלו שברה שיאים והקליפים שלו עיצבו דור שלם, זרקור התקשורת עבר מהאמנות להתעסקות אובססיבית בחייו האישיים ובמיוחד במראה החיצוני שלו: כולם דיברו על זה שהעור של מייקל ג'קסון הופך יותר ויותר לבן. כך נולד המיתוס שמייקל ג'קסון "מתכחש לגזעו" ועושה כל שביכולתו "להפוך ללבן". בארה"ב של שנות השמונים, זאת לא סתם האשמה תמימה, אלא נקודה רגישה שנוגעת למתח הגזעי והפוליטי שבין לבנים ושחורים בארה"ב. הטחת ההאשמות הגיעה מהתקשורת, מגורמים גזעניים, ואף מתוך הקהילה האפרו־האמריקאית עצמה. זה נמשך לאורך עשרות שנים וגם לאחר שג'קסון ניסה להסביר מה עובר עליו, הוא נותר תחת עננה של ספקנות ולעג. מייקל ג'קסון בהופעה בתחילת שנות ה־80 האבחנה: ויטיליגו האמת פשוטה הרבה יותר: ג'קסון סבל ממחלת עור אוטואימונית בשם ויטיליגו, מחלה שמובילה לאובדן פיגמנטציה בעור. מבחינה רפואית, מדובר במחלה שפוגעת בתאי המלנין (מלנוציטים) – שאחראים ליצירת הפיגמנט בעור ולהגנה מקרינת השמש. המחלה גורמת להופעת כתמים בהירים שיכולים להתפשט על כל הגוף – כמו במקרה של מייקל ג'קסון. בתחילה, ג'קסון נמנע מלהתייחס לשמועות. כמי שסבל מביטחון עצמי נמוך בכל הנוגע למראהו, הוא העדיף להתמודד עם המחלה בפרטיות, וטשטש את הכתמים הלבנים באמצעות איפור כהה. היתה תקופה שהוא אף הסתיר את המחלה מהמאפרת האישית שלו והיה מגיע אליה אחרי שכבר עבר עם איפור על הכתמים בעצמו. מעטים ידעו מה עובר על ג'קסון, גם מתוך המעגל הקרוב אליו. הוא כנראה לא תיאר לעצמו שזה יגיע למצב שיאשימו אותו בשינוי המראה שלו בכוונה, מתוך שנאה עצמית. חשוב לציין שמייקל ג'קסון סבל גם מזאבת (Lupus) – מחלה אוטואימונית נוספת. במקרים רבים, זאבת יכולה להחמיר או לעורר הופעה של ויטיליגו, כך שהשילוב בין שתי המחלות תרם להתפרצות מהירה וחמורה יותר של אובדן הפיגמנט בעורו. מייקל ג'קסון באמצע שנות ה־80 זה היה עולם אחר. בשנות ה־80 וה־90, שונות פיזית נחשבה לסטייה מהנורמה. משהו שצריך להסתיר – או להסתכן בתגובות של סלידה ולעג. כיום, דוגמניות כמו ויני הארלו חוגגות את הוויטיליגו ומנוהלים קמפיינים שלמים על "האחר", כולל נכויות, לקויות ומחלות. מייקל ג'קסון חי בעידן שבו כל שונות או חריגה קלה מהנורמה הפכה את האדם למושא ללעג ולקלס, גם מצד התקשורת עצמה. עם הזמן, ככל שהכתמים הלבנים התפשטו ועורו של מייקל הפך לבהיר ברובו, הסתרת המחלה הפכה כמעט לבלתי אפשרית. השמועות והביקורת על ג'קסון הלכו והקצינו. עד שבשנת 1993, ג'קסון נאלץ לחשוף את האמת בפני העולם. ב ראיון לאופרה ווינפרי , הוא אמר: "יש לי מחלה שמחסלת את הפיגמנטים בעור שלי. זה משהו שאני לא יכול לשלוט בו." למחרת, רופא העור שלו, ד"ר ארנולד קליין, אישר כי אכן מדובר בוויטיליגו. מייקל ג'קסון חושף אצל אופרה ווינפרי: "יש לי מחלת עור" תגובת התקשורת גם לאחר שמייקל ג'קסון ורופאיו הסבירו בפומבי מדוע עורו הפך לבהיר, רבים המשיכו להטיל ספק. הנזק כבר נעשה – והשקר כבר הוצג כ"עובדה". הנרטיב כי ג'קסון "מנסה להלבין את עצמו" כבר התקבע וכל שינוי במראה שלו פורש כהוכחה לכך, לכאורה. התקשורת נכנסה ללופ של של דה-הומניזציה והסיפור האנושי והעובדות הרפואיות נדחקו לשוליים. ג'קסון הפך לשק האגרוף של התקשורת, מטרה נוחה להדביק אליה שמועות, והציבור התרגל לראות בו דמות "תמהונית" ולא אנושית. כדי להבין עד כמה השמועה הזו מופרכת, צריך רק לשאול שאלה אחת:  האם מייקל ג’קסון, אחד האנשים המזוהים והמפורסמים בעולם, היה בוחר  פתאום להלבין את עורו – דווקא בשיא הקריירה? כשכל תנועה שלו נבחנת תחת מיקרוסקופ ציבורי?  זה פשוט לא הגיוני. ג’קסון ידע שכל שינוי הכי קטן במראה שלו הפך לכותרות. הרעיון שיעשה מהלך דרמטי כזה ואז פשוט ינסה להכחיש אותו – לא עומד במבחן המציאות. יש גם מי שטוענים שהעור של ג’קסון היה "אחיד מדי", ולכן הוא ודאי המשיך "להלבין" את עצמו מעבר לוויטיליגו. אבל גם זה לא נכון. ג’קסון השתמש באיפור ובתכשירים רפואיים כדי לטשטש כתמים, כפי שנראה בצילומים מאחורי הקלעים של Black or White , They Don’t Care About Us. לעיתים גם היה שימוש בעריכה דיגיטלית לאחר הצילומים. כל אלה היו פתרונות נקודתיים וזמניים. ג'קסון מעולם לא הלבין את כל גופו באופן אחיד, ואין כל הוכחה שבכלל היתה דרך לעשות זאת. תמונה ממאחורי הקלעים של Black or White לעומת תמונה על הסט אחרי איפור "זה לא משנה אם אתה שחור או לבן": סטנדרטים כפולים ומאבק כוחות בין־גזעי הביקורת הציבורית כלפי מייקל ג'קסון חושפת צביעות עמוקה. מצד אחד, תעשיית היופי מגלגלת מדי שנה מיליוני דולרים על מוצרי שיזוף ואנשים אף מסכנים את בריאותם בחשיפה לשמש או בטיפולים מסוכנים כדי לשנות המראה שלהם – שינוי שמתקבל בברכה כטרנד אופנתי. מצד שני, כשג'קסון, אדם המתמודד עם מחלה ומנסה לטשטש אותה (או, לתפיסת הספקנים, אדם שחור שעל פניו מנסה להיראות לבן) – הדבר מוצג כ"בריחה מהזהות שלו". ג'קסון עצמו הצביע על הסתירה הזו, שאמר בראיונות: "מה עם האנשים שיושבים שעות בשמש, כדי להיראות כהים יותר, כדי להיות משהו שהם לא?" – והדגיש את האבסורד שבו החברה מקבלת שינוי יזום מצד אחד, אך מגנה אותו על התמודדות עם משהו שלא בשליטתו. המקרה של מייקל ג'קסון משקף גם אמת כואבת שמלווה את השיח על הצלחה של אפרו־אמריקאים: גם כשהוא האמן המצליח ביותר בהיסטוריה, גם כשהוא שובר כל שיא אפשרי ופורץ כל דרך – עדיין יימצא מי שיטען שהוא "מתכחש למי שהוא". זהו פרדוקס אכזרי שבו אדם שחור – מצליח ככל שיהיה – גם כשהוא מצהיר שהוא גאה בשורשיו ובתרבות ממנה צמח – עדיין עומד בפני דעה קדומה שמייחסת לו ניכור או שנאה עצמית, ללא שום הוכחה לכך. ביקורת מבית והמשפחה הביקורת לא הגיעה רק מצד גורמים גזעניים של "עליונות הגזע הלבן" – אלא גם מתוך קבוצות קיצוניות מהקהילה השחורה, כמו "אומת האיסלאם", שראו במייקל ג'קסון דמות שלא מייצגת את "השחור הנכון" בעיניהם, וטענו שהוא "לא מספיק שחור ולא מספיק גברי". הביקורת נגד ג'קסון הגיעה אפילו מאחיו, ג'רמיין, חבר באומת האיסלאם. בתקופה שהיה מנותק ממייקל כתב נגדו את השיר Word To the Badd שכלל עקיצות על צבע עורו של אחיו והאשים אותו שהוא מנסה לברוח ממה שהוא. לימים, ג'רמיין הביע חרטה על המילים שכתב נגד אחיו. ייתכן שחלק מהביקורת נבע מחוסר מודעות למחלה ממנה סבל מייקל, במיוחד לאור העובדה ששני האחים היו מסוכסכים באותה תקופה. אחותו של מייקל, ג'נט ג'קסון סיפרה בראיון שהיא "ידעה על המחלה" ושאמא שלהם גם כן ידעה, אך היא לא היתה בטוחה אם שאר האחים ידעו ושהיא "נשבעה למייקל שהיא לא תספר". בספרו של ג'רמיין, הוא חושף רגע כואב מהמשפט ב־2005, בו מייקל נשבר לראשונה מול בני משפחתו: "אני האיש הכי לא מובן בעולם". הוא התפרק בבכי, ובאקט נדיר של חשיפת רגשות מולם– פשט את הג'קט שלו: "מייקל התייפח - 'תסתכלו עליי! [...] הם אומרים את כל הדברים הנוראיים האלה עליי. אני כזה, אני ככה. אני מלבין את העור שלי. אני פוגע בילדים. אני בחיים לא... זה לא נכון, הכל לא נכון'" . ג'רמיין התוודה, "זאת היתה הפעם הראשונה שאני רואה כמה מחלת העור שלו חמורה, וזה מפתיע אותי. עם המודעות העצמית שלו הוא הסתיר את הגוף שלו אפילו מהמשפחה שלו עד עכשיו. פלג הגוף העליון שלו בצבע חום בהיר שניתז על אזורים נרחבים עם כתמים של לבן, מפוזרים על החזה העליון שלו; כתם לבן מכסה את בית החזה שלו והבטן, ועוד אחד בצד הגוף, וכתמים נוספים מכסים את אחת הכתפיים והזרוע שלו. יש יותר לבן מחום, צבע העור הטבעי שלו. הוא נראה כמו איש לבן שנשפך עליו קפה. זאת מחלת העור – הויטיליגו – שהעולם הציני הזה אומר שאין לו, ומעדיף להאמין שהוא הלבין את עורו." מייקל ג'קסון, 1996 דימוי גוף ומאבק בזהויות ג'קסון נאלץ להתמודד לא רק עם מחלתו, אלא גם עם תפיסות חברתיות נוקשות כלפי שונות גופנית. רבים ממאשימיו לא הבינו שהוא עשה מאמצים כבירים להסתיר את הפיגמנטציה הלא אחידה על גופו, ולא מתוך ניסיון להיראות לבן, אלא כדי להימנע מלעג והדרה ציבורית. יש מי שתקפו אותו על כך שניסה להסתיר את הכתמים – אבל זו ביקורת אכזרית ולא הגיונית. אדם שמתמודד עם מחלה זכאי להרגיש שלם ובטוח עם הגוף שלו. ללעוג למישהו על הסתרת ויטיליגו דומה לללעוג למישהו שמסתיר צלקות, התקרחות, או נכות. זו לא “התחזות” – זו זכות בסיסית לכבוד. הבן של מייקל ג'קסון, פרינס ג'קסון, דיבר חוסר הבטחון של אביו עקב הכתמים על גופו: פרינס ג'קסון מדבר על מחלת העור של אביו באופן אירוני, ג'קסון הפך בעקיפין לדמות מכוננת בשיח עולמי נגד דימוי גוף, קבלה עצמית ועמידה מול סטיגמות. היום, כאשר תרבות הפופ מקדמת מודלים מגוונים של יופי ונראות שונה, ברור שמייקל ג'קסון הקדים את זמנו בהתמודדותו עם הסטיגמות של אז. הדוגמנית וויני הרלו אחריות התקשורת סיפורו של מייקל ג'קסון מחדד את הנטייה של התקשורת לסנסציוניות זולות. גם במקרה הזה, התקשורת לא גילתה אחריות והעדיפה להתעלם מהעובדות ולקדם נרטיב שטחי שגרם לעוול גדול. רק לאחר מותו של ג'קסון ב-2009, ולאחר פרסום ממצאי הנתיחה שלאחר המוות שאישרו את דבר המחלה, החלו חלקים מהתקשורת "להסכים" להכיר באמת שג'קסון ניסה להסביר שנים רבות – כי ויטיליגו היא זו שהובילה לשינויים במראהו. גם היום, יש בתקשורת גורמים שיגידו שג'קסון "טען" שהיתה לו את המחלה, למרות שהדבר מוכח. מייקל ג'קסון לא רק התמודד עם מחלה ועם ההשלכות הישירות שלה – הוא התמודד עם עולם שלא האמין לו ואף הגחיך את הסבריו. הוא הואשם בכך שהלבין את עורו, ששנא את עצמו, ששנא את המוצא שלו, וששיקר על כך – ללא שום הוכחות. מתוך דוח הנתיחה של מייקל ג'קסון, 2009 השראה לדורות והכרה בויטיליגו למרות ההשפלה התקשורתית, מייקל הפך לדמות מעוררת השראה עבור אנשים המתמודדים עם שונות פיזית. סיפורו עורר רבים להילחם בסטיגמות ולדבר בגאווה על התמודדותם. מאז 2010, ה־25 ביוני, יום השנה למותו של מייקל ג'קסון, מצוין גם כיום הבינלאומי להעלאת מודעות לויטיליגו – מחווה לדמותו ולמאבק האישי שהוביל.

בנובמבר 1994 פורסמה בשבועון מעריב לנוער  כתבה יוצאת דופן: “כך סחטו את מייקל ג'קסון”, מאת דני סידס. הכתבה התבססה על תחקירה המקיף של העיתונאית האמריקנית מרי א. פישר ( Mary A. Fischer ) במגזין GQ – " האם הפלילו את מייקל ג'קסון? " (?Was Michael Jackson Framed) והציגה בפני הקוראים הישראלים תמונה אחרת לחלוטין של פרשת צ’נדלר, תוך דיון באפשרות שמייקל ג’קסון לא היה הפושע – אלא הקורבן. מאחורי הכותרות המסעירות על "הזמר שהתעלל בילדים", התחבאה תוכנית פתלתלה שבמרכזה אב שדרש כסף, עורכי דין חסרי מעצורים ועיתונות רעבה לסקופים. הממצאים נשענו על תיעוד של איומים, דרישות כספיות, עדויות סותרות ושורה של פעולות שמעלות חשד לניסיון סחיטה מתוכנן. שלושה עשורים לאחר מכן, המסמך העיתונאי הזה חוזר לאור באתר – ומעניק הצצה נדירה לאופן שבו נולדה אחת העלילות המתוקשרות ביותר בתולדות הבידור, ולאיך עובדות בסיסיות עוותו לשם רייטינג וכסף. למעוניינים להעמיק ולקרוא את הדברים במלואם – מומלץ במיוחד לעיין בתחקיר המקורי של פישר, ש נמצא באתר במלואו . סריקת עמוד כפול מתוך הכתבה “כך סחטו את מייקל ג’קסון”, שפורסמה במעריב לנוער בשנת 1994. לפניכם מסמך נדיר המתאר את הדרך בה סחט אוון צ'נדלר את מייקל ג'קסון. אוון צ'נדלר הוא אביו של הילד שטען כי מייקל ג'קסון התעלל בו מינית. מתברר שהוא איים על מייקל, נתן לבנו סם מיוחד והשתמש בעוד טריקים מלוכלכים. "התכנית שלי מוכנה" הודיע האב. "שכרתי עורך דין שיעשה מהם קציצות ואני אקבל הכל – את הכסף, את הבן, ואנקום בכולם". כל מי שטען שראה את מייקל ג'קסון ערום עם ילדים, הודה אחר כך שהכל שקר. אז למה שילם מייקל 20 מיליון דולר תמורת השתיקה? מייקל ג'קסון חייב הרבה לאו.ג'יי סימפסון. מאז שכוכב הפוטבול חזר לכותרות בדרך לא כל כך ספורטיבית, שכחנו שדקה קודם לכן התעללנו בהנאה במלך הפופ. מייקל לא חלם שיבוא יום בו יתפלל לרגע שיתעלמו מקיומו. מה הוא לא היה נותן כדי ששנת 93' תימחק מחייו. באוגוסט אותה שנה קיבלו חייו (הסוערים גם ככה) את התפנית הסוערת מכולן. למרות שגם יצורי החלל החיצון טחנו כבר את כל הפרטים, נאלץ כאן, למען הסדר הכתיבתי, לחזור ולתאר אותם בקצרה. מייקל ג'קסון הואשם בביצוע מעשה מגונה בילד בן 13, שהיה בן בית אצלו, והוגשה נגדו תביעה אזרחית- בסכום לא ברור של מיליוני דולרים. מייקל שילם ושתק, למעט נאום בודד ששודר בשידור ישיר בכל תחנת טלוויזיה אפשרית, בו ניסה הזמר נואשות להתגונן ולהכחיש. עד כאן העובדות בקצרה יחסית. אם שמתם לב, חוץ מהנאום ההוא לא שמענו את הצד של מייקל. לפחות לא עד עכשיו. גליון חודש אוקטובר של המגזין האמריקני "ג'י.קיו" יצא בכתבת ענק, המוקדשת כולה לבחינת הסיפור באור שונה. הכותבת מארי א.פישר מסבירה כבר בפתיח שאין לה שום אפשרות להוכיח את חפותו או הרשעתו של ג'קסון, אבל על ידי מבט קצת יותר מעמיק על מספר דמויות הקשורות בפרשה, תנסה להוכיח שאת העובדות הידועות אפשר להסביר גם בדרך אחרת, שתשפוך אור חדש על הסיפור העצוב. הכתבה המסקרנת עוסקת בבצע כסף, אמביציה מסוכנת, טעויות, רשלנות מצד המשטרה והתביעה, ועיתונות רעבה לסקופים. צרותיו של ג'קסון החלו במאי 92', כשאוטו מסחרי ששכר להופעה 'נתקע' בתוך פקק והנהג דיווח על כך בבהילות לבעל חברת ההשכרה, איש בשם דייב שוורץ. דייב שלח מחלצים והתקשר לאשתו ג'ון. הוא ביקש ממנה להגיע במהירות למשרד עם בתם בת השש ובנה מנישואים קודמים, ילד בן 12 שהיה מעריץ נלהב של מייקל. ה'וואן' חולצה והובלה אחר כבוד אל מגרש החניה של שוורץ, שם חיכתה לו המשפחה הנרגשת. האם הציגה בפני מייקל את הנער הצעיר, וסיפרה לו על ציור שהילד שלח לזמר לאחר התאונה המפורסמת, בה נשרף שערו של מייקל במהלך צילומי פרסומת ל'פפסי'. הכוכב שוכנע לרשום את מספר הטלפון של הילד וידידות נקשרה בין השניים. לטענת מגיניו, מייקל אוהב ילדים כמו שהוא אוהב חיות.מייקל הוא ילד בנשמתו, שילדותו הנורמלית נגזלה ממנו כבר בגיל חמש על ידי אב נוקשה, שכל מה שעניין אותו זה עסקי המוסיקה של המשפחה. ילדותו של מייקל עברה עליו בהופעות מול מיליוני אנשים זרים, כשבבית חינכו אותו שכך צריך לחיות ילד בן חמש, נצר למשפחת ג'קסון: נסיעות סביב העולם, מלונות, ראיונות, חדרי חזרות והופעות. האבא מתחיל להציק ידידותו של מייקל עם הילד נעשתה עמוקה יותר ויותר. מתנות, טיולים בעולם, אירוח בחוות 'נוורלנד', כשכל המבוגרים בחייו של הילד תומכים בקשר בחום: אביו החורג, אימו ואפילו אביו הביולוגי, אוון צ'נדלר, רופא שיניים מתוסכל בן 50, שחלם כל חייו להיות תסריטאי בהוליווד. צ'נדלר עבר עם אשתו, ג'ון לקליפורניה כדי להיות קרוב לצלחת, אבל נכשל בנסיונותיו למכור תסריטים ולהצליח בעיר הסרטים. ההיסטוריה שלו כרופא שיניים רצופה בתביעות משפטיות, תלונות ושלילת רשיון. בשנת 80' החלו נישואיו להתערער ובשנת 85' התגרש הזוג, כשבית המשפט נותן לאם אחריות בלעדית על הילד ומחייב את האב בתשלום מזונות בסך 500 דולר בחודש. בשנת 93' התברר, שחובו של איוון לגרושתו תפח ל-63 אלף דולר. למרות כל הצרות, הצליח צ'נדלר איכשהו להפוך לרופא שיניים מצליח בבוורלי הילס ובשנת 92' קיבל את ההזדמנות הראשונה שלו בהוליווד, כשנבחר לכתוב עם מל ברוקס את התסריט לקומדיה "רובין הוד – גברים בטייטס". הוא הקים משפחה חדשה ונולדו לו שני ילדים. לפני שנכנס מייקל ג'קסון לחייו של בנו מנישואיו הראשונים, לא הראה אוון צ'נדלר שום התעניינות בנער, אך כשהבין את גודל המעמד, החל להציק. צ'נדלר דרש יחס אישי מכוכב הפופ ואף הציע לו לממן בניית אגף חדש בביתו של צ'נדלר, כדי שיהיה לזמר היכן להשתכן כשהוא בא לבקר אותו עם הילד. אחר כך החליט שמייקל יכול פשוט לבנות לו בית חדש. מייקל והנער ניסו לבלות כמה שיכלו עם אוון, אבל זה לא הירפה ודרש תשומת לב מירבית. כשראה שלא יקבל אותה, החל לאיים שיפגע במערכת היחסים. דייב שוורץ, בעל חברת ההשכרה והאב החורג של הנער, שמר על קשרי ידידות טובים עם אוון צ'נדלר, אך הרגיש שמשהו פה לא בסדר. ערב אחד הקליט שיחת טלפון ארוכה שניהל עם אוון ובה מאיים רופא השיניים המתוסכל להגיש תביעה משפטית, שבה יטען כי מייקל הרס את משפחתו, השפיע לרעה על הילד וביצע בו מעשים מגונים. בכך יהרוס את הקריירה של מייקל ויוציא מיידי גרושתו את האפוטרופסות על בנם. ה'תכנית שלי מוכנה', אמר לשוורץ. "שכרתי עורך דין שיעשה מהם קציצות ואני אקבל הכל: את הכסף, את הבן ואנקום בכולם". בהמשך השיחה שאל אותו שוורץ האם הוא חושב שכל זה יהיה טוב לילד. "זה לא מעניין אותי", השיב צ'נדלר, כל העסק יהיה גדול מכולנו. כולם יהרסו אם לא אקבל את מה שארצה". צ'נדלר קינא והקנאה העבירה אותו על דעתו. על פי הכתבה, בשיחה הזו הבין במוחו המתוסכל שיוכל להרוויח ממערכת היחסים בין מייקל לבנו, הרבה יותר ממה שחשב. עורך הדין שאליו התקשר הוא בארי רוטמן, הנחשב לאחד האכזרים והמושחתים בתחום. גם הוא היה זקוק לכסף בתקופה ההיא וראה במזימה של צ'נדלר הזדמנות מצויינת לפתור את בעיותיו. ביוני 93' תיכננה ג'ון צ'נדלר-שוורץ להענות להזמנה של מייקל ולהצטרף עם בנה לסיבוב ההופעות של "מסוכן". הדבר נודע לאוון והוא סיפר לגרושתו על חשדותיו, כביכול, שמייקל מבצע [בבנו מעשים מגונים]. [אנשיו של מייקל] שמעו את קלטת השיחה של שוורץ עם צ'נדלר והבינו מיד שמדובר בסחיטה. פליקנו נסע לביתו של מייקל, שם בילה הנער ושאל אותו ישירות: "האם ראית אותו פעם ערום" הילד השיב בלא! מוחלט ואמר, ששום דבר רע לא קרה עם מייקל. כמה שבועות אחר כך, כשמייקל סרב בתוקף להיפגש עם האב, הצליח עורך דינו של צ'נדלר להוציא את הנער מידי אמו ולהעבירו אל האב לשבוע ניסיון, עם הבטחה שהנער יוחזר לאם לאחר מכן. מיותר לציין שצ'נדלר לא תכנן להחזיר את הבן לאמו כפי שהבטיח, וכך, כשהנער בחסותו, המשיך במזימה. בחודש אוגוסט הוא נפגש עם מייקל ופליקנו והבהיר להם שהוא מתכוון ללכת עד הסוף. הנער עצמו היה בהלם מוחלט, כי רק באותו רגע הבין מה תיכנן אביו כל הזמן. לאחר הפגישה קיבל עורך דינו של ג'קסון שיחת טלפון, שבה הבהיר צ'נדלר את תביעתו: 20 מיליון דולר. פליקנו בא עם הצעה משלו לצ'נדלר: תסריט פרי עטו תמורת 350 אלף דולר. צ'נדלר דחה את ההצעה על הסף. עורך דינו הגיש הצעה אחרת: חוזה לשלושה תסריטים. הפעם, הצד של ג'קסון דחה את ההצעה. נתן לילד סם בשם סודיום אמיטל כאן הסיפור על ס הנקרא סודיום אמיטל – סם שנוי במחלוקת, שנחשב בטעות לסם אמת. צ'נדלר, על פי עדויות, השתמש בו יום אחד במרפאתו על בנו. יום למחרת העיד הילד לראשונה נגד מייקל והאשים אותו בהתעללות מינית. החשד המאוד סביר הוא, שצ'נדלר השתמש בסם כדי שבנו יעיד עדות שקר. צ'נדלר נשבע, שהשימוש בסם נועד רק כדי לעקור שן לבנו, אך נסיון העבר מוכיח שהסם גורם לאלה שלוקחים אותו, להיכנס למצב הדומה להיפנוזה ולהאמין בדברים שלא קרו. מומחים ששמעו על המקרה טענו, שאין בכלל ויכוח שעדותו של הנער נגד מייקל מוטלת בספק מאוד גדול, ואפילו מבוטלת, אם הנער קיבל את הסם זמן קצר לפני כן. ב-18 באוגוסט 93', שלושה ימים לאחר שצ'נדלר דחה את הצעתו של פליקנו לקבל 350 אלף דולר כחוזה לתסריט, הודיעה ג'ון צ'נדלר-שוורץ לבעלה, שהיא מתכוונת ללכת לבית המשפט במטרה להשיב אליה את בנה. בתגובה, הלכו צ'נדלר ועורך דינו רוטמן לפסיכיאטר מאתיס אברמס, שישב עם הנער במשך שלוש שעות והוציא ממנו הצהרה, שמייקל ביצע בו מעשים מגונים. חובתו של פסיכיאטר, לפי החוק, היא לדווח מיד לשלטונות על כל מקרה של התעללות מינית בילדים, וכך עשה. ההדלפה מהשלטונות לתקשורת נעשתה במהירות, וחמישה ימים לאחר שאברמס הגיש את חוות דעתו על המקרה, שידרה תחנת טלוויזיה בלוס אנג'לס את הידיעה וכדור השלג החל להתגלגל. תוך יממה הופיעה הידיעה המרעישה ב-73 מהדורות חדשות בלוס אנג'לס בלבד. כעבור יום נוסף דיווחו כלי התקשורת בכל העולם על המקרה. החגיגה התקשורתית היתה כפולה, כיוון שג'קסון הקפיד כל השנים לברוח מרכילויות ומתקשורת ועכשיו הוא נאלף להיחשף, ובגדול. נשאלה השאלה, האם יכול להיות שהפיטר פן הנצחי הוא בעצם סוטה חסר תקנה? לא היה גבול לאושרם של כלי התקשורת, ותאוותם לפיסות מידע בכל דרך אפשרית הוכחה לאחר מכן, כשכל הפרשה נרגעה במקצת, והתבררה כ'פאשלה' עיתונאית אדירה. פתאום כולם נגד מייקל אם זכור לכם, צצו כל מיני עדים שראו את מייקל עם הילדים בפוזות לא כל כך חוקיות. האחד מצא תמונה של ילד ערום, השני ראה את מייקל עושה ג'קוזי עם ילד אחר, אחת העוזרות נבהלה מאוד כשראתה את מייקל מביט בעיניים חושניות על בנה הקטן, עוזרת אחרת מחזיקה ביומן סודי של מייקל; ובכלל, צצו כל מיני ילדים שטענו כי מייקל ביצע בהם מעשים מגונים. השמועה על הסכום ששילם מייקל להורי הנער קסמה להם, כנראה. הכתבה במגזין "ג'י.קיו" לא מתיימרת, כאמור, להוכיח את חפותו של מייקל, אלא מסבירה שלאחר בחינת החומר המשפטי והעדויות הרבות שהופיעו בכלי התקשורת מותר להטיל ספק גדול מאוד בהוכחות שמשטרת לוס אנג'לס הציגה. העדים הראשונים שהופיעו בכלי התקשורת היו סטלה ופיליפ לה-מרקי, העובדים הפיליפינים הראשיים בחווה של מייקל. תמורת 100 אלף הדולרים שהציעו להם כלי התקשורת, סיפרו השניים שראו את ידיו של מייקל קרוב מאוד למכנסיו של הילד. כשהמחיר עלה לחצי מליון דולר, היד כבר היתה בתוך המכנסיים ממש. משטרת לוס אנג'לס החליטה, ובצדק, שהרבה תועלת לא תצא מהם בבית המשפט. אחר כך באו חמשת שומרי הראש של מייקל, שפוטרו מעבודתם ב'נוורלנד' מסיבות אחרות, הרבה לפני שהפרשה התפוצצה. כלי התקשורת שילמו להם 100 אלף דולר ובתמורה סיפרו שניים מהם שראו את מייקל עם ילדים שונים, בפוזות מביכות בבריכה, במיטה ובאמבטיה. כשעלו על דוכן העדים, תחת שבועה, הודו שבעצם לא ראו במו עיניהם אף פעם את מייקל עושה משהו רע לנערים, הם רק שמעו בכלי התקשורת את שאמרו עדים אחרים שהעידו תחת שבועה, ומזה הסיקו שקרו דברים מוזרים בחווה. אחר כך הגיעה העוזרת בלנקה פרנסיה. היא קיבלה 20 אלף דולר ובתמורה סיפרה שראתה את מייקל עושה אמבטיות ומשתכשך בג'קוזי ערום עם נערים צעירים. בחקירה של עורך דינו של ג'קסון, הודתה בלנקה שבעצם לא ראתה מעולם את מייקל ערום באמבטיה, לא לבד ולא עם נערים אחרים. בג'קוזי כולם לבשו תמיד בגדי ים. חוקרי משטרת לוס אנג'לס המשיכו, מצידם, בנסיונות למצוא ראיות לקראת משפט אפשרי. הם לקחו כל מה שאפשר לקחת מביתו של מייקל ולחצו על הורים שילדיהם בילו אצל מייקל. החוקים ניסו לשכנע את ההורים שיש להם אימות לכך שילדיהם עברו טראומה מינית. למרות שהילדים חזרו והדגישו ששום דבר רע לא קרה. ג'ון צ'נדלר-שוורץ, סירבה להאמין לסיפורים של בעלה לשעבר, אבל בשלב מסויים הצטרפה לתביעה נגד מייקל. לפי הכתבה, הסיבה לשינוי בהלך רוחה היה הפחד שאם מייקל יפסיד במשפט, היא לא תזכה לקבל אפוטרופוסות על בנה והוא יעבור לידי האב. בית המשפט יכול להאשים אותה שתמכה ביחסים בין מייקל והנער. פחד שהסיפור יגמור לו את הקריירה לקראת סוף השנה החלו להגיע שמועות שלא יהיה משפט ושכל העסק יגמר בהסדר כספי ענק. מדוע נכנעו עורכי הדין של ג'קסון? מדוע לא להביא את כל הסיפור לבית המשפט ואם הראיות כל כך כושלות ומוטלות בספק, לצאת מנצחים? הסיבה היא מייקל. עורכי הדין ויועצים אחרים הבינו, שהחשיפה של הכוכב בבית-המשפט עם התקשורת החוגגת, תגמור לו את הקריירה סופית, אולי גם חלק ניכר מכספו ותכרסם חזק באופיו הפגוע. בינואר השנה, הסכים מייקל לשלם סכום בלתי ידוע לילד ולהוריו. השמועות מדברות על 20 מיליון דולר, כשכל אחד מההורים קיבל שני מיליון דולר והשאר הלך לקרן מיוחדת לטובת עתידו של הנער. צחוק הגורל הוא, שאוון צ'נדלר עדיין מחזיק באפוטרופוסות על בנו, כך שיש לו גישה חופשית לכל סכום שיגיע לנער. היום פרשת מייקל ג'קסון נרגעה קצת. אוון צ'נדלר עזב את מרפאת השיניים שלו ואת ביתו בבוורלי הילס, בעיקר עקב הטרדות רבות של תומכי ג'קסון. הילד משתדל להסתתר ומייקל שילם והתחתן. עדיין מוגשות כל מיני תביעות משפטיות נגדו על ידי אנשים שעוד לא התעייפו, אבל פחות או יותר זהו זה. עכשיו התקשורת מוכנה, רחוצה ורעננה למשפטו של או.ג'יי סימפסון. לא כל כך אכפת אם הוא חף מפשע או אשם נורא. העיקר שיהיה אקשן טוב. באותה שנה שודר גם הסרט התיעודי “Tabloid Truth” (“אמת צהובה”), שמחזק את ממצאי התחקיר של פישר וממחיש כיצד תקשורת יכולה לעוות סיפורים, לרדוף אחר סנסציה ולהציג אשמה בדעת הציבור גם ללא הוכחות. צפו כעת:

תמונות ילדוּת נוסטלגיות שמסתובבות ברשת חושפות רגעים נדירים מביתו של מייקל ג'קסון — ניקול ריצ’י, קים וקורטני קרדשיאן, שרה פוסטר ואחרות מצטלמות יחד בתא הצילום בנוורלנד אי שם באמצע שנות ה־90. האווירה הקלילה והשמחה רחוקה מאוד מהמיתוס שהתקשורת טיפחה על נוורלנד ועל מייקל ג'קסון. לאורך השנים, ריצ’י וקרדשיאן חלקו את הזיכרונות מאותם ימים – זיכרונות שמציירים תמונה אחרת לגמרי של האדם שהכירו. ניקול ריצ’י, קים וקורטני קרדשיאן, שרה פוסטר בתא הצילום בנוורלנד אולי זאת עובדה קצת פחות ידועה - ניקול ריצ'י, שחקנית ומעצבת אופנה מצליחה, בתו של הזמר ליונל ריצ'י ואשתו הראשונה, ברנדה (הארווי) ריצ'י – היא גם בת הסנדקות של מייקל ג'קסון. בשיא הסערה התקשורתית בעקבות ההאשמות נגד ג'קסון בנובמבר 2003 – אותן האשמות שהובילו למשפטו של ג'קסון ב־2005 – היא יצאה להגנתו בפומבי וסיפרה על חוויות הילדות שלה. ריצ'י סיפרה שהיא בילתה פעמים רבות באחוזת נוורלנד בתור ילדה. "כולנו היינו ישנים באותו החדר," היא אמרה. "זה לא היה שום דבר כלל מעבר לבן אדם שפשוט רצה להיות שוב ילד – פשוט ליהנות בחברתם של ילדים. גדלתי איתו. ביליתי שם ימים ולילות," היא הוסיפה, "אני יכולה לדבר רק בשם עצמי – אבל שום דבר לא קרה". "זה ממא כואב לי לראות שהכל החיים שלו נחרבים," אמרה ריצ'י. בבית משפחת ג'קסון שבהייבנהרסט, 1986 – "ניקול עם הסנדק שלה ועם כריסטופר רוג׳רס (הבן של קני רוג׳רס) אני אוהבת את התמונה הזאת. מייקל היה כל כך מאושר!" (פורסם על ידי ברנדה ריצ׳י). ניקול הדגישה שגם לוּ היה קורה משהו לא כשורה – היא לא הייתה שותקת: "אני לא בן אדם שקט," העידה על עצמה. "אם משהו היה קורה, הייתי אומרת 'מי אתה?' ומספרת להורים שלי. אבל ההורים שלי לעולם לא היו משאירים אותי בידיים שהם חושבים שהן מסוכנות. מעולם לא היו לי טענות או תלונות – ואני אוהבת אותו." באותו ראיון ציינה ריצ'י כי העיתוי של ההאשמות נגדו היה "נוח מאוד". פחות משנתיים לאחר מכן, מייקל ג'קסון זוכה מכל אשמה . ניקול ריצ'י, מייקל ג'קסון וניקול הילטון, 2003 בשנת 1994 ניקול אפילו חגגה את יום הולדתה ה־13 בנוורלנד – משם גם התמונות הויראליות. בין האורחים היו חבריה מבית הספר, בהם קים וקורטני קרדשיאן, והשחקניות שרה פוסטר וגבי הופמן. ג'קסון עצמו לא נכח במסיבה, אך החווה נפתחה לרשות הילדים – עם כל המתקנים, החיות והאטרקציות הקבועות שלה. גבי הופמן סיפרה מאוחר יותר שפגשה שם את השימפנזים של ג'קסון, בהם גם באבלס. העדויות האלה ממחישות שנוורלנד הייתה רחוקה מאוד מהתדמית הקודרת והמעוותת שצוירה בתקשורת. זה היה מקום שמייקל ג'קסון שיתף בנדיבות עם אחרים – ילדים ומבוגרים כאחד, חברים, מכרים ואפילו זרים – ופתח את שעריו גם כשהוא עצמו לא היה שם. הוא רצה שכולם יחוו את הקסם שבנה. הן גם מפריכות טענה רווחת נוספת – שמייקל ג'קסון התיידד רק עם בנים (מה שניסו להציג כרמיזה מעוותת). בפועל, רבים מהילדים שבילו בנוורלנד היו בנות – וחלקן, כמו ניקול ריצ'י, אף דיברו לימים על אותן חוויות בחום ובאהבה. באותה שנה, גם קים קרדשיאן חגגה את יום הולדתה ה־14 בנוורלנד. "זה היה המקום הכי קסום על פני האדמה," סיפרה. "כשנכנסת לשם, חיכו לך פילים קטנים, שימפנזים עם אוברולים, וכל המתקנים שאפשר לדמיין. הזיכרונות שלי מהמקום הזה ילוו אותי לכל החיים." קים וקורטני קרדשיאן בתא הצילום בנוורלנד קים ואחיותיה דיברו לא פעם על מייקל ג'קסון בחיבה – גם בתכנית משפחת קרדשיאן  וברשתות החברתיות – ונזכרו באדיבותו ובחוש ההומור שלו. באחד הרגעים בתכנית אמרה קלואי: "שום וודו שיט לא יכול לפרק אותנו," וקים השיבה בהומור: "זה מה שמייקל ג'קסון היה תמיד אומר!" קים, שהתארחה בנוורלנד לא מעט, בהמשך היתה בזוגיות עם אחיינו של ג'קסון, טי.ג'יי. קים וקורטני קרדשיאן מחופשות למדונה ומייקל ג'קסון לליל כל הקדושים, 2017 בחזרה למשפחת ריצ'י – הקשר ביניהם לבין מייקל היה עמוק ורב־שנים. ג'קסון הכיר את ליונל עוד מימי מוטאון, כשמייקל היה חבר צעיר בג'קסון 5 וליונל החל את דרכו עם הקומודורס. עשרות שנים אחר כך, החברות הזו הובילה את ג'קסון להפוך לסנדק של שתי בנותיו של ליונל – ניקול וסופיה (מנישואיו השניים עם דיאן אלכסנדר). סופיה ריצ'י, שהיא גם חברה של הבת של מייקל ג'קסון, פריס ג'קסון, שיתפה את הזכרונות שלה ממנו: "מייקל היה אדם מתוק מאוד. [חוות נוורלנד] הייתה הדיסנילנד של בוורלי הילס." באופן אירוני - או שלא, דבריה של קים קרדשיאן ושל סופיה ריצ'י מהדהדים את מה שאמר בזמנו לא אחר מווייד רובסון – שדיבר על נוורלנד באותה אהדה וחיבה - לפני שתבע את את העיזבון ג'קסון במאות מיליוני דולרים: "זה כמו דיסנילנד – זה הדבר הכי טוב בעולם!" ניקול ריצ'י ב־2003: "אני חושבת שהוא חף מפשע" ליונל וברנדה ריצ'י המשיכו לתמוך בצד של מייקל ג'קסון גם שנים לאחר מותו. בשנת 2013 דחה ליונל את טענותיו של ווייד רובסון ו כינה אותן "שטויות" , כשהביע חוסר אמון בתביעה שהוגשה לאחר מותו של ג'קסון. ליונל ריצ'י ב־2013: "אלו שטויות!" שנתיים מאוחר יותר, בריאיון נוסף, התייחס ריצ'י לקשר של ג'קסון עם ילדים ושיקף שזה נבע מצורך להשלים ילדות חסרה. הוא ציין ש"זה לא דבר מקובל כשאתה בן 40", אך הדגיש שהבית של ג'קסון היה "המקום הכי האהוב על ניקול בכל העולם". "מייקל מעולם לא זכה לבלות כילד," אמר. "אז כשגדל, הוא הסתובב עם מי שהיה לו נוח איתם – עם הילדים. לפעמים היית נכנס לבית שלו ורואה עשרים וחמישה ילדים צופים בסרט של דיסני. הם אהבו את זה – ניקול אהבה להיות שם. הוא היה הסנדק שלה." אמה של ניקול, ברנדה ריצ'י, הייתה אף בולטת יותר בתמיכתה – וממשיכה עד היום להגן על שמו של ג'קסון ברשתות החברתיות. בשנת 2019, בעקבות שידור הסרט "לעזוב את נוורלנד", כתבה: "סרט חד־צדדי", "אין בו שום הוכחה שמייקל עשה משהו בכלל." ברנדה ריצ'י מגיבה ל"לעזוב את נוורלנד" ההגנה של משפחת ריצ'י נושאת עמה משקל מיוחד – לא רק כחברים, אלא בעיקר כהורים שהפקידו את ילדיהם בידיו של ג'קסון ומעולם לא ראו ממנו דבר מלבד טוב לב. עבורם, כמו עבור רבים אחרים שהכירו אותו באמת, מייקל ג'קסון לא היה תעלומה מסתורית – הוא היה פשוט חלק מהחיים. מקורות Nicole Richie defends Michael Jackson while Paris Hilton blows off Letterman.  Reality TV World (Nov 2003). https://www.realitytvworld.com/news/nicole-richie-defends-michael-jackson-while-paris-hilton-blows-off-letterman-2017.php Lionel Richie on Michael Jackson Allegations: “Bogus.”  TMZ (May 9, 2013). https://www.tmz.com/2013/05/09/lionel-richie-michael-jackson-molestation-wade-robson-bogus/ https://www.dailymail.co.uk/home/event/article-3052274/Lionel-Richie-Michael-Jackson-Glastonbury.html Brenda Harvey Richie's X https://x.com/brendarichie/status/613934802081677312 https://x.com/BrendaRichie/status/1123728924255690754 Rock royalty! Sofia Richie reveals what it was like having Michael Jackson as her godfather.  Daily Mail (Sept 2018). https://www.dailymail.co.uk/tvshowbiz/article-6141423/Rock-royalty-Sofia-Richie-reveals-like-Michael-Jackson-godfather.html Kim Kardashian recalls celebrating her 14th birthday at Michael Jackson’s Neverland Ranch.  People Magazine https://people.com/celebrity/kim-kardashian-recalls-her-birthday-at-neverland/ Keeping Up With the Kardashians  (E! Network) Gaby Hoffmann recalls visiting Neverland with Nicole Richie and Kim Kardashian.  Us Weekly (Jan 2020). https://www.usmagazine.com/celebrity-news/news/gaby-hoffmann-recalls-visiting-neverland-with-nicole-richie-and-kim-kardashian-w159311/

הנה עוד משהו שלא סיפרו לכם ב"לעזוב את נוורלנד". במשך ארבע שעות, הסרט מתמקד אך ורק ב טענות של ווייד רובסון וג'יימס סייפצ'אק נגד מייקל ג'קסון – מבלי לבחון את מצבם האישי והכלכלי של השניים, או לבדוק אם קיימים מניעים נסתרים מאחורי שינויי הגרסאות שלהם; מידע שהיה עשוי לשפוך אור אחר על הסיפור – ולהציב סימני שאלה באשר לאמינותם. ווייד רובסון וג'יימס סייפצ'אק בפרימיירה של "לעזוב את נוורלנד" תביעות המיליונים של רובסון וסייפצ'אק נגד החברות שמייצגות את מייקל ג'קסון נדחקו לשוליים של הסיפור, כאילו מדובר בפרט חסר חשיבות שלא שווה אפילו להזכיר – על אף העובדה שהם תובעים סכום עתק של לא פחות מ־400 מיליון דולר. אבל התביעות הן רק חלק מהסיפור. מאחורי הטענות הדרמטיות מסתתר צד נוסף וחשוב – כזה שהוסתר היטב מהצופים: הסרט לא מספר על החובות הכבדים של השניים, על התביעות הפתוחות נגד משפחותיהם, על הקריירות הכושלות, וגם לא על הניסיונות החוזרים ונשנים שלהם להרוויח שוב ושוב משמו של מייקל ג'קסון – או מהקשר שהיה להם איתו.  כשמצליבים את המסמכים, ההתכתבויות והעדויות, מתחילה להתבהר תמונה אחרת לגמרי: שרשרת של משברים כלכליים ואישיים שהגיעו לשיאם בדיוק לפני הרגע שבו רובסון וסייפצ'אק לפתע "נזכרו" בהתעללות. הצד של ווייד רובסון רובסון בעיתונות האוסטרלית ווייד רובסון, כוריאוגרף אוסטרלי, גדל כילד שדחפו אותו מגיל צעיר לעולם הבידור. אמו, ג'וי רובסון, נהגה לרשום אותו לתחרויות ריקוד ולמופעי כישרונות ברחבי אוסטרליה, שבהם הופיע כחקיין של מייקל ג'קסון. באחת התחרויות זכה במקום הראשון, והפרס היה לפגוש את ג'קסון מאחורי הקלעים של סיבוב ההופעות "Bad". בשנים שלאחר מכן ג'וי היגרה לארה"ב עם שניים מילדיה, ווייד ושנטל, כדי לקדם את הקריירה של ווייד – בתקווה שג'קסון יעזור להם להתברג בתעשייה. ווייד השתתף בשלושה קליפים של ג'קסון בתור אחד הילדים הרוקדים ברקע, ובהמשך גם הוציא אלבום ראפ כחלק מהצמד Quo תחת חברת התקליטים של ג'קסון בסוני. הקריירה של רובסון כרקדן צעיר הפכה לגורם ההכנסה העיקרי של המשפחה. ג'וי שימשה כמנהלת האישית שלו ושל אחותו, ודאגה לשריין לשניים הופעות, תחרויות וחוגים שבהם לימדו אחרים לרקוד. בתחילת שנות ה־2000 ווייד רובסון היה רקדן וכוריאוגרף מצליח יחסית, שעבד עם כוכבים גדולים כמו להקת אנסינק ובריטני ספירס – שאיתה גם ניהל רומן שעמד במרכז הפרידה המתוקשרת שלה מג'סטין טימברלייק. רובסון מינף את קשריו עם ג'קסון, ספירס וטימברלייק כדי לקדם את הקריירה שלו. ב־2004 קיבל תוכנית ריקוד משלו בערוץ MTV, בשם "הפרויקט של ווייד רובסון" ומאוחר יותר השתתף גם בתוכנית So You Think You Can Dance, ודאג לשלב מחוות רבות למייקל ג'קסון בשתי התוכניות. "הפרוייקט של ווייד רובסון" במחווה ל-Thriller מאז ומתמיד היתה הקריירה של ווייד רובסון תלויה בקשר שלו למייקל ג'קסון – עוד לפני שהכירו, וגם שנים לאחר מותו של הכוכב. למעשה, גם מיד לאחר מכן: פחות מ־24 שעות אחרי מותו המפתיע של ג'קסון , רובסון כבר החל לחפש עבודה. ביום חמישי, 25 ביוני 2009, דיווחו אתרי החדשות בארה"ב על מותו של מייקל ג'קסון. בעוד הוא עדיין מחשיב עצמו כאחד מחבריו של ג'קסון, רובסון לא חיכה יותר מיממה  וכבר ב-26 ביוני, שלח אימייל בהול לג'ף ת'אקר, מפיק התוכנית So You Think You Can Dance: "‏רציתי לכתוב לכם עכשיו. אם אתם חושבים על לעשות מחווה למייקל ג'קסון – הייתי רוצה שזה יהיה אני שעושה את זה." צפו: רובסון מגיב על המייל שכתב לג'ף ת'אקר בספטמבר 2009 הפיקו MTV וג'נט ג'קסון הופעת מחווה מושקעת לזכרו של מייקל, שבה השתתפו כוריאוגרפים ורקדנים ותיקים וצעירים שראו בו מודל לחיקוי ומקור השראה. רובסון השתתף גם הוא בהופעת המחווה הזאת. בראיון מאחורי הקלעים הציג את הכפפה שלבש לכבוד המופע – כפפה שמייקל ג'קסון נתן לו במתנה כשהיה ילד.  רובסון סיפר: "מייקל יהיה איתנו ברוחו, אבל רציתי גם משהו פיזי ממנו [...] אני רוצה להרגיש הרבה יותר קרוב אליו." צפו: ווייד רובסון מציג את הכפפה מאחורי הקלעים של טקס פרסי ה-MTV זוהי אותה כפפה שרובסון מכר בסוף שנת 2011 במכירה פומבית תמורת 31,250 דולר. מתוך חשבון הטוויטר הרישמי של בית המכירות באותה תקופה מכר גם מתנות ופריטים נוספים שקיבל מג'קסון, דרך בית המכירות "ג'וליאן" ובאמצעות חשבון ה-eBay של אחותו שנטל, בסכומים שהצטברו לכמעט מאתיים אלף דולר בסך הכל. בית המכירות חשף כי רובסון ביקש למכור את החפצים של ג'קסון באנונימיות, אך בקשתו נדחתה משום שעמדה בניגוד למדיניות שלהם. בצילומי הסרט "לעזוב את נוורלנד", נראה רובסון שורף לעיני המצלמות חפצים דומים – אך למעשה מדובר בפריטים מזויפים ומוצרי מרצ'נדייז זולים חסרי ערך ממשי. במהלך אותן שנים ועד שנת 2012, רובסון המשיך לקחת חלק בפרויקטים נוספים שהוקדשו למייקל ג'קסון – הפקות מחווה, ראיונות ותוכניות טלוויזיה שעסקו בדמותו ובמורשתו האמנותית של הכוכב. חפצים שרובסון העמיד למכירה באתר של ג'וליאן הניסיון של רובסון להמציא את עצמו מחדש – המעבר הכושל לקולנוע במקביל לפרויקטים הללו, ב-2007 החליטו ווייד ואשתו אמנדה לנסות מסלול חדש – ולהתמקד בעולם הקולנוע. ווייד שאף לקדם את עצמו כבמאי ותסריטאי, ולכן החל לצמצם את הפרויקטים שלו בתחום הכוריאוגרפיה והריקוד. כחלק מהשינוי הזה, ווייד ואמנדה אפילו צילמו סרט קצר בנוורלנד , ביתו של מייקל ג'קסון. ווייד ואמנדה בצילומי הסרט בנוורלנד בראיון ל־ Dance Informa  בשנת 2009, רובסון שיתף: "אנחנו עובדים על סרטים עכשיו. הדבר העיקרי שאנחנו מתמקדים בו זה סרטים [...] רוב הזמן אני אומר לא לעבודות – זה כנראה יפגע בי." ואכן, הקריירה הקולנועית של ווייד ואמנדה מעולם לא המריאה. הם לא הצליחו לסיים אף פרויקט שהתחילו, וווייד החל לסבול מהתקפי פאניקה. באותה תקופה גם נולד להם תינוק, כששניהם ללא הכנסה יציבה – והמצב הכלכלי של בני הזוג הלך והידרדר. הקריירה של ווייד היתה בנפילה חופשית. הוא נאלץ לוותר על בימוי הסרט   "סטפ אפ 4" (Step Up 4) ובאותה תקופה גם הוחלף על ידי הכוריאוגרף ג'יימי קינג בתפקיד המנהל האמנותי של סיבוב ההופעות של בריטני ספירס. ווייד ראה כיצד יותר ויותר עבודות ניתנות ליריביו בתחום. אמנדה פתחה עסק קטן לשזירת זרי פרחים לאירועים, אך הוא נסגר לאחר חודשים ספורים בלבד. הקלף האחרון – הניסיון הנואש להשתלב במופע של מייקל ג'קסון באביב 2011, כשווייד רובסון מצא את עצמו מחוץ למרכז תעשיית הבידור, הוא שוב ניסה להישען על מה שתמיד הביא לו הזדמנויות – הקשר עם מייקל ג'קסון. באותה תקופה נרקם שיתוף פעולה גדול בין קרקס השמש (Cirque du Soleil) והעיזבון של ג'קסון, מופע קבוע בלאס וגאס בשם ONE. המייל של ווייד רובסון מ-2011 עבור רובסון זו הייתה הזדמנות פז: הוא ראה במופע לא רק פרויקט אמנותי, אלא גם דרך להחזיר לעצמו את המעמד שאיבד – דרך משהו שהכיר היטב מאז שהיה ילד: המוזיקה של מייקל ג'קסון. הוא פעל מאחורי הקלעים כדי לקבל את תפקיד הכוריאוגרף הראשי במופע, נפגש עם נציגי ההפקה ושלח מיילים למנהלי העיזבון של ג'קסון. באחד מהם הוא כתב בפשטות: "תמיד רציתי לעשות את ההופעה הזאת של מייקל ג'קסון. מאוד ". בראיון מאותה שנה הוא סיפר בהתרגשות: "[המופע הזה] מרגש ומבעית בו זמנית, כי זאת אחריות ענקית – אבל בגלל זה לקחתי את זה. מייקל הוא חלק גדול מהקריירה שלי ומחיי. היינו חברים במשך עשרים שנה, מאז שהייתי בן שבע. זאת הזדמנות לתרום בחזרה למורשת שלו ולוודא, כמה שאני יכול, שזה נעשה כמו שצריך ובאמת מייצג את המהות שלו". רובסון אף קבע פגישה אישית עם מנהל העיזבון, ג'ון ברנקה, בניסיון לקבל את העבודה – אך ללא הצלחה. באותה תקופה כבר איבד מספר עבודות לאחר שנכשל בהפקות ובפרויקטים שניהל (כפי שניתן לראות גם בהתכתבויות שלו עם ההפקה), ונראה בעיני מארגני המופע כאופציה פחות עדיפה. לבסוף הוחלט להפקיד את המופע בידי הכוריאוגרף הוותיק ג'יימי קינג (כן, אותו ג׳יימי קינג) שנבחר להוביל את הפרויקט. המופע שעלה לבסוף במלון “מנדליי ביי” שבלאס וגאס, רץ ברצף עד היום בהובלה של קינג, ונחשב לאחד המופעים הקבועים המצליחים והרווחיים ביותר בעיר. הערת שוליים: מאוחר יותר, כשהגיש תביעת נושה נגד העיזבון של מייקל ג'קסון, רובסון טען שלא ידע על קיומו של העיזבון או מי מנהל אותו עד לסוף שנת 2012. הטענה הזאת נועדה להצדיק את הגשת התביעה שלו מחוץ לטווח הזמן המוקצב בחוק. מדובר בעוד טענה שקרית בעליל, נוכח ההתכתבויות והפגישות המתועדות שניהל רובסון עם מנהל העיזבון, ג'ון ברנקה, כבר בשנת 2011. רובסון (מימין) במופע המחווה של ג'נט לאחיה ב־MTV, ספטמבר 2009 המהפך – למה לעבוד אם אפשר להאשים את מייקל ג'קסון? זמן קצר לאחר שלא התקבל לעבודה במופע, חלה תפנית חדה. במאי 2012, לדבריו של רובסון, הוא החל טיפול פסיכולוגי – ושם, לטענתו, "הבין לפתע" שמייקל ג'קסון הטריד אותו מינית בילדותו. באותו זמן החל לכתוב ספר אוטוביוגרפי על ההיכרות שלו עם ג'קסון, שבו תיאר לראשונה את אותן טענות. רובסון פנה למספר הוצאות לאור בארה"ב כדי שידפיסו את הספר, אך הוצאות הספרים הביעו חוסר עניין ואף סיפרו שהוא דרש סכומים מוגזמים של כסף בתמורה.  באותה תקופה נישואיו של רובסון היו בסכנה והוא ואמנדה היו על סף גירושים, כך העיד בעצמו. לאחר שנים של סירובים לעבודות וכישלונות פיננסיים מצטברים, במרץ 2013 ווייד נאלץ למכור את ביתו בלוס אנג'לס ולעבור עם משפחתו לבית קטן יותר בעיר הולדתה של אמנדה בהוואי, במטרה לצמצם הוצאות. ואז, במאי 2013, רובסון הגיש תביעה אזרחית נגד העיזבון של מייקל ג'קסון, תחילה באופן סודי. מספר ימים לאחר מכן פרטי התביעה דלפו לתקשורת, וחשפו כי רובסון – מי שנחשב עד אז לאחד ממגניו הבולטים של ג'קסון – כעת תובע אותו לאחר מותו, על מאות מיליוני דולרים. באותו שבוע רובסון התראיין לתכנית TODAY SHOW ודיבר על הטענות שלו לראשונה בטלוויזיה. באחד מיומניו רובסון כתב ב־2012 " הגיע הזמן שאקבל את שלי ". משפט קצר שחשף יותר מכל את המוטיבציה שעמדה מאחורי הפרק הבא בחייו. כשנשאל על כך בעדות שלו, ווייד לא ידע להסביר למה בדיוק התכוון כשכתב את זה. ברשומה אחרת ביומן כתב לעצמו מעין מניפסט – " הסיפור שלי על התעללות יהפוך אותי לרלוונטי ואנשים יזדהו איתי ".  מאי 2013, ווייד רובסון ב־TODAY SHOW בשנים 2014-2015 ניסו ווייד ואמנדה לפתוח עסקים חדשים, בהם חברה קטנה להפקת פרסומות לעסקים מקומיים – אך גם היא נסגרה בהמשך. בתצהירים שהגיש לבית המשפט רובסון טען שאינו מסוגל לעסוק עוד במוזיקה או בריקוד, כיוון שהתחומים הללו "מקושרים לטראומה" שלכאורה עבר.  אולם בשנת 2016 חזר רובסון לעסוק בהפקות קטנות של קליפים ולהעביר סדנאות ריקוד – הפעם תחת הכותרת של "שיקום אישי דרך אמנות". בעדות שנמסרה בשנת 2016 במסגרת ההליך המשפטי, ג'וי רובסון הודתה כי בנה מצוי בקשיים כלכליים.  בפברואר 2017, תוך כדי הליכי התביעה נגד החברות של ג'קסון, רובסון השתתף בצילומים לסרט "לעזוב את נוורלנד" ששודר שנתיים לאחר מכן. מתוך העדות של ג'וי רובסון, 2016 בשנים האחרונות ווייד רובסון מציג את עצמו כמנטור בתחום של "החלמה מטראומות ילדות" או "התפתחות אישית". באתר הרשמי שלו הוא מציע פגישות אונליין אחד־על־אחד המוצגות כדרך "לחדש כל תחום בחיים – בריאות, מערכות יחסים, יצירתיות, עבודה ועוד", זאת למרות אין לו כל הסמכה טיפולית (כפי שמצוין באתר). המחירים באתר נעים בין 150 ל־250 דולר לשעת פגישה , "בהתאם להכנסה של הלקוח", או בשירות המזורז יותר של "תשובה אחת לשאלה אישית באימייל", במחיר של 50 דולר  "בלבד" – סכומים גבוהים מהממוצע גם בקרב פסיכולוגים מוסמכים ובכירים בארה"ב. משפחת רובסון – אימפריה של חובות משפחת רובסון, שתומכת בתביעתו של ווייד ואף השתתפה ב"לעזוב את נוורלנד", מצויה כולה בחובות מצטברים שיחד מגיעים למיליוני דולרים. ווייד, שנטל וג'וי רובסון, 1994 ג'וי רובסון, אם המשפחה, מתעקשת להציג את עצמה כאשת עסקים מצליחה וכ"מנהלת השקעות בתחום הבידור", ופועלת יחד עם ילדיה –   ווייד ושנטל – במיזמים שונים (Wajero, Robson Project וכו'). אולם בעשור האחרון, כל אותם מיזמים נכשלו בזה אחר זה. ג'וי שקועה בחובות של כרטיסי אשראי והלוואות משכנתא מתמשכות. מאז תחילת שנות ה־2000 היא נאלצה לעבור בין דירות ולתמרן בין הלוואות שונות, בעוד החלום שלה לבנות אימפריה עסקית בעולם הבידור הלך והתרחק. בסוף שנת 2019 גם נפתח נגדה תיק הוצאה לפועל, לאחר שלא שילמה את חובות כרטיסי האשראי שלה. מתוך תביעת האשראי נגד ג'וי רובסון בשנת 2003 נטלו ווייד וג'וי רובסון משכנתא משותפת של 440 אלף דולר (עם ריבית של 5%) לרכישת בית. במהלך השנים הבאות, ווייד הסיר את עצמו מההלוואה וג'וי לקחה הלוואות נוספות על אותו נכס – תחילה של 145 אלף דולר, ובהמשך של 595 אלף דולר נוספים – בניסיון לכסות חובות קודמים. לבסוף, בשנת 2009 נאלצה לעזוב את הבית ולעבור לדירה אחרת.  גם יתר בני המשפחה מצויים בחובות משמעותיים. בשנת 2019 הוצא צו עיקול של רשות המסים האמריקאית (IRS) נגד שנטל רובסון ובן זוגה, פיליפ קסוס, בגין חוב מס מצטבר של כ־13.8 אלף דולר שנצבר במשך ארבע שנים. מתברר שזו לא הפעם הראשונה – כבר ב־2012 הוטל על קסוס עיקול קודם, בסכום גבוה יותר של כ־37 אלף דולר. בדומה לווייד ואמנדה, גם שנטל רובסון ובן זוגה פיליפ קסוס ניסו לפתח קריירה בתחום הקולנוע – אך ללא הצלחה. הסרט היחיד שכתב פיליפ והופק בפועל כשל כלכלית, כשהצליח להחזיר רק כ־4% מהוצאות ההפקה. ניסיונם להפיק סדרת רשת במימון המונים גם הוא נכשל, לאחר שגייסו רק 2,621 דולר מתוך יעד של 30 אלף. אחיו הבכור של ווייד, שיין רובסון, נושא בנטל כלכלי לא קטן – משכנתא של כ־656 אלף דולר, שנפרסה לתקופה של שלושים שנה. שיין, ג'וי ושנטל רובסון, "לעזוב את נוורלנד" ב"לעזוב את נוורלנד", בני המשפחה של רובסון וסייפצ׳אק שימשו כעדות תומכת , שנועדה להוסיף "אותנטיות" לסיפור. בפועל, גם שאר הרובסונים והסייפצ'אקים אינם עדים תמימים אלא בעלי אינטרס מובהק – שתי משפחות השקועות בחובות. הצלחת התביעות של ווייד וג'יימס עשויות להיטיב עם מצבם הכלכלי, אם יפול בחלקה של כל משפחה כמעט רבע מיליארד דולר. ואכן, הדפוס הזה לא נעצר במשפחת רובסון. גם בחצי השני של "לעזוב את נוורלנד", זה של ג'יימס סייפצ'אק, ההאשמות על התעללות הגיעו עם רקע ותזמון מעניינים לא פחות. הצד של ג'יימס סייפצ'אק ג'יימס סייפצאק, "לעזוב את נוורלנד" גם ג’יימס סייפצ'אק היה ילד שניסה להשתלב בעולם הבידור. הוריו דחפו אותו מגיל צעיר להשתתף בתחרויות ובתפקידים שונים בפרסומות. ב־1987 פגש לראשונה את מייקל ג’קסון, על סט הצילומים של פרסומת לפפסי. בהמשך, הוא שאף לפתח קריירה בעולם הקולנוע והסתמך על הקשר שלו לג'קסון, בדומה לרובסון. הוא עבד בהפקות של שני קליפים של ג'קסון בתפקידי עוזר הפקה. מאוחר יותר, גם צילם סרט קצר באחוזת נוורלנד . סייפצ'אק קיווה להמשיך בקריירת משחק ובידור גם כאדם בוגר, אך בהמשך חייו לא הצליח לפרוץ. לאחר שניסיונותיו בתחום הבידור כשלו, סייפצ'אק נאלץ לפנות לעבודה בתחום מדעי המחשב והשיווק הדיגיטלי, בחברה שבה עבדה גם אשתו. בסוף אפריל 2013 הוגשה תביעת ענק נגד אביו של סייפצ'אק (ג'יימס סייפצ'אק האב) בטענה לתרמית גדולה נגד לקוחותיו. בין הנתבעים נכללו גם ג'יימס סייפצ'אק עצמו ואמו סטפני. עם הזמן גדלה התביעה למימדים של לא פחות מ־24 מיליון דולר . כתב התביעה נגד העסק של משפחת סייפצ'אק באמצע מאי 2013, יומיים לאחר שהתביעה הגיעה לידיעת המשפחה, ג’יימס סייפצ'אק נתקל בראיון של ווייד רובסון ב־TODAY SHOW, שם דיבר על תביעותיו החדשות נגד העיזבון של מייקל ג’קסון והחברות המייצגות אותו – לאחר ש"הבין" כי הוטרד בילדותו. בתוך ימים ספורים התייצב סייפצ'אק בקליניקה פסיכיאטרית, שם סיפר לראשונה כי גם הוא עבר לכאורה התעללות בידי ג'קסון. בחודש מאי 2014 הצטרף סייפצ’אק לווייד רובסון והגיש שתי תביעות כספיות משלו. הוא שכר את שירותיהם של עורכי הדין של רובסון, שבנו עבורו כתב תביעה כמעט זהה לזה של רובסון. למעלה: תאריכי הגשת התביעה נגד משפחת סייפצ'אק. למטה: היום בו סייפצ'אק נפגש לראשונה עם הפסיכיאטרית שלו. ההלוואות שמשפחת סייפצ'אק מעולם לא טרחו להחזיר ניתן ללמוד על המצב הכלכלי הבלתי־יציב של משפחת סייפצ'אק גם מעצם העובדה שפנו בעבר לעזרה כספית מג'קסון על מנת לרכוש את ביתם. ג'יימס ואמו אף הגדילו וניסו להשתמש בהלוואה שקיבלו ממייקל ג'קסון נגדו. הלוואה שהמשפחה מעולם לא טרחה להחזיר. בית משפחת סייפצ'אק מאז שנת 1992 בחלקו השני של "לעזוב את נוורלנד", במקביל לסצנות שעוסקות בפרשת צ'נדלר, סטפני סייפצ'אק מדברת על כך שג'קסון עזר להם לקנות בית חדש, ומרמזת לכך שהיה לו מניע נסתר. הסרט יוצר את הרושם שג'קסון נתן למשפחה בית במתנה כדי לגמול להם על כך שהעידו לטובתו בשנת 1994. אלא שעל פי המסמכים הרשמיים, הסיפור הזה פשוט לא מסתדר. קרן הנאמנות של מייקל ג’קסון נתנה לזוג סייפצ’אק הלוואה בסך 305 אלף דולר כבר ב־13 במאי 1992 – יותר משנה לפני ההאשמות של צ'נדלר (אוגוסט 1993), וכמעט שנתיים לפני שמסרו את העדות שלהם בבית משפט (פברואר 1994). מדובר היה בהלוואה קבועה, מבוטחת פעמיים כנגד נכסי המשפחה, בריבית נמוכה לטווח קצר. בספטמבר 1993 דרשו נאמני הקרן את פירעון החוב, אך משפחת סייפצ'אק ביקשה דחייה נוספת – וג'קסון נענה בחיוב. לעורכי הדין של ג'קסון הם הסבירו שהם מתקשים לעמוד בתשלומים ושוב ושוב ביקשו הארכות. לבסוף, ב־7 ביוני 1997, חמש שנים לאחר שניתנה ההלוואה, הוחלט לשחרר את השעבודים ולוותר להם על יתרת החוב. כלומר, לא רק שההלוואה לא ניתנה "בעבור שתיקה" או עדות חיובית, היא גם קדמה לכל אירועי פרשת צ'נדלר – ונפרעה שנים לאחר מכן. הפער בין ציר הזמן העובדתי לבין האופן שבו מוצג הסיפור בסרט חושף מנגנון מוכר של הסתרות וסילופים. בשנים שלאחר סגירת ההלוואה, משפחת סייפצ'אק ומייקל ג'קסון לא שמרו עוד על קשר. חשוב לציין שההליך המשפטי בתיקו של ג’יימס סייפצ'אק עדיין בשלב הגילוי, שהחל רק במהלך 2024. לא מן הנמנע שעוד יתגלו בהמשך פרטים נוספים. סטפני סייפצ'אק, "לעזוב את נוורלנד" אחרי "לעזוב את נוורלנד" לאחר שידור הסרט, ג'יימס סייפצ'אק הצטרף לווייד רובסון בקידום תדמית של "החלמה מטראומה" ובניית נוכחות ברשתות החברתיות סביב הנושא – כמעין משפיענים של קורבנות. בשנת 2022 השיקו השניים את הפודקאסט המשותף שלהם, "מטראומה לניצחון" (From Trauma To Triumph), שבו הם דנים ב"טראומה, החלמה וצדק חברתי" – המשך ישיר לקו התדמיתי שאימצו מאז הסרט. במרץ 2025 יצא הסרט "לעזוב את נוורלנד 2",  המתמקד במאבק המשפטי של השניים נגד עיזבון מייקל ג’קסון.  אם בסרט הראשון דאגו להציג את עצמם כמי ש"לא מחפשים כסף", כדי לשוות מראית עין של תיעוד "נקי מאינטרסים" – הסרט השני כבר לא טורח לשמור על אותה הצגה. בחוסר עקביות משווע, הוא מאמץ את התביעות עצמן כחלק מהסיפור, וממסגר אותן כמלחמת צדק חדשה: " ווייד וג’יימס נגד התאגידים והמערכת". דן ריד, ג'יימס סייפצ'אק וווייד רובסון, תמונת יח"צ "לעזוב את נוורלנד" בראיון שנערך מיד לאחר שידור "לעזוב את נוורלנד," תיאר ווייד רובסון את מייקל ג’קסון כ־"פרת המזומנים" של משפחת ג’קסון והעיזבון, כאשר שמע שהם מבקשים להגן עליו מפני ההאשמות. מבחינתו, הם "לא רלוונטיים" – כי הם נהנים ממייקל ג'קסון כמכונה שמייצרת להם כסף. דבריו של רובסון הלמו את הצהרותיו של במאי הסרט, דן ריד, שהאשים אף הוא את העיזבון בכך שהוא "מגן על המותג בכל מחיר". באותו מהלך, הם שללו כל שאלה לגיטימית על הסרט כ"התקפה נגד  קורבנות" – וכך ניטרלו מראש כל ניסיון לערער על גרסתם או לבחון את המניעים שלהם. אלא שהאירוניה כאן בולטת במיוחד: אותם אנשים – רובסון, סייפצ'אק, ואפילו דן ריד  –  הם אלה שהפכו את שמו של מייקל ג’קסון למקור הכנסה עבורם. רובסון וסייפצ’אק, באמצעות הלוואות, מכירת חפצים, הצעות עבודה, ספרים ותביעו ת ענק; וריד, שהפך את "לעזוב את נוורלנד" ולמותג אישי שממנו הוא ממשיך לחלוב סרטי המשך וקידום עצמי. בסופו של דבר "לעזוב את נוורלנד" לא רק מספר את סיפורם של ווייד רובסון וג'יימס סייפצ’אק – הוא גם משרת אותם ואת האינטרסים שלהם. הוא העניק להם את מה שהקריירה, ההשקעות והניסיונות הכושלים לא הצליחו לספק: חשיפה, אהדה, ובעיקר – הזדמנויות כלכליות חדשות. הסרט והפרויקטים שנולדו בעקבותיו הפכו לכלי תקשורתי ולוביסטי רב־השפעה, שנועדו לעצב את דעת הקהל נגד   מייקל ג'קסון – כך שהם מוצגים כ"קורבנות" שצריך לעשות עמם צדק ולפצותם. הסרט סייע להם מצד אחד לקדם את תביעותיהם בבית המשפט וליצור תמיכה מצד מחוקקים ושופטים. ומצד שני – לעצב מציאות שבה שיפוט "דעת הקהל" מתקיים עוד לפני בירור האמת – מציאות שעלולה להשפיע, במודע או שלא, גם על חבר מושבעים שיידרש יום אחד להכריע בעניין תביעותיהם. עוד על השקרים, ההשמטות והעריכות המגמתיות ב־"25 השקרים של לעזוב את נוורלנד"↖ שה שלא לתהות מדוע כל זה לא הוזכר ב"לעזוב את נוורלנד" – לא בפירוט ולא ברמז. מדוע אף אחד בתקשורת לא שאל על כך במהלך קידום הסרט? אולי משום שברגע שהעובדות האלו נחשפות, הסיפור שמכרו לנו נשמע קצת אחר.

בין חפציו של מייקל ג'קסון נמצאה טיוטה של שיר שכתב בכתב ידו על פתק, ככל הנראה בשנת 1993 - על ההאשמות נגדו. השיר מעולם לא ראה אור או פורסם ולמעשה נשאר במגירה עד לאחר מותו של מייקל בשנת 2009 - הפתק הוצע ל מכירה פומבית  בשנת 2010. קיראו: החיים בצל ההאשמות: "אני אמות אדם ללא ארץ ורק אלוהים ידע שאני חף מפשע" אדם חף מפשע / מייקל ג'קסון (1993) אם אפליג לאקפולקו או לקנקון שבמקסיקו, החוק מחכה לי שם, ואלוהים יודע שאני חף מפשע. אם לא יקבלו אותי בקהיר, אז אדוני, לאן אפנה? אמות אדם ללא ארץ, ורק אלוהים ידע שאני חף מפשע. אדם חף מפשע, אדם חף מפשע. לפעמים אני מרגיש כמו נמלט, נמלט על חיי, ובתוכי אני שואל – מדוע? אבל בעצם איני נמלט כלל, אני רק מרפא לב פצוע ובודד. האמת הופכת לשקר, הלוואי שיכולתי לעוף הרחק מכאן. קליפורניה איבדה את אהבתה אליי, נראה שהיא מנסה להרשיע אותי עכשיו, נראה שליבה הפך נגדי. אם אפליג לאקפולקו או לקנקון שבמקסיקו, כל הסיכויים נגדי, אך אלוהים יודע – אני חף מפשע. אם הבריטים ינסו למצוא אותי, אז אדוני, לאן אפנה? שיפנה כל העולם נגדי, כל עוד אלוהים יודע שאני אדם חף מפשע. להתראות לכל שנותיי בהוליווד, או אולי – לחלומותיי בהוליווד. שיפנה כל העולם נגדי, כל עוד אלוהים יודע שאני חף מפשע. ועכשיו, אם הבריטים ינסו למצוא אותי, אז רק אלוהים יודע – לאן אפנה? שיחפש אותי כל העולם, כל עוד אלוהים יודע שאני אדם חף מפשע. אם אפליג לאקפולקו או לקנקון שבמקסיקו, החוק מחכה לי שם, ואלוהים יודע שאני חף מפשע. אם לא יקבלו אותי בקהיר, אז אדוני, לאן אפנה? שיפנה כל העולם נגדי, כל עוד אלוהים יודע שאני אדם חף מפשע. If I sail to Acapulco or Cancun Mexico There the law is waiting for me And God knows that I’m innocent. If they won’t take me in Cairo then Lord where will I go. I’ll die a man without a country and only God knew I was innocent now. Innocent man Innocent man Sometimes I feel just like a fugitive I’m running for my life and deep inside I ask the question why But I’m not running at all I’m just healing a lonely wounded heart The truth becomes the lie I wish I could fly away. California’s lost her love for me. Seems she’s trying to convict me now. Seems her heart has turned against me now. If I sail to Acapulco or Cancun Mexico then the odds are all against me, but god knows that I’m innocent. If the British try to find me then lord where will I go? let the whole world go against me, long as God knows I’m an innocent man now. Farewell to all my years in Hollywood Or Farewell to all my dreams in Hollywood Let the whole world be against me long as God knows I’m an innocent man. Now if the British try to find me then lord knows where will I go? Let the whole world try to find me long as God knows If I sail to Acapulco or Cancun Mexico There the law is waiting for me And God knows that I’m innocent. If they won’t have me in Cairo then Lord where will I go. let the whole turn against me world long as knows I'm an innocent man now.

מייקל ג'קסון וקורי פלדמן היו שני כוכבים שגדלו באור הזרקורים מגיל צעיר – חברותם עוררה לא פעם סקרנות ולעיתים גם לגלוג. כשג'קסון ניצב בפני האשמות בשנת 1993, פלדמן יצא להגנתו והכחיש כל התנהגות לא ראויה מצדו במהלך חקירת המשטרה. שנים לאחר מכן, קלטות החקירה של פלדמן שדלפו לתקשורת חשפו על מה באמת היתה החקירה – והיא לא היתה על צדק. מייקל ג'קסון וקורי פלדמן על הסט של Smooth Criminal קורי פלדמן היה אחד מכוכבי הילדים הגדולים של הוליווד בשנות ה־80, בזכות תפקידיו "הגוניס", "אני והחבר’ה" ו"נשיכות קטנות". בשנת 1984, כשהיה בן 13, הוא פגש את מייקל ג'קסון בן ה־25 על סט הצילומים של "הגוניז", לאחר שהבמאי סטיבן ספילברג הזמין את ג'קסון לבקר. השניים התחברו על רקע החוויה המשותפת של ילדות באור הזרקורים – שניהם גדלו בתעשיית הבידור, שהותירה מעט מאוד מקום לחיים נורמליים ושניהם הבינו מה התהילה המוקדמת יכולה לעשות לילד צעיר. פלדמן סיפר שעולמו של ג'קסון היה שונה מכל דבר שהכיר בהוליווד: לא היו שם סמים, לא אלכוהול ולא קללות – מייקל ג'קסון היה ניגוד מוחלט לכאוס של עולם הבידור שמסביבו. בשביל פלדמן, זה היה מקום של שקט וביטחון, דבר נדיר באותה תקופה בחייו. בספר שלו פלדמן תיאר כיצד היה עד להתנהגויות מטרידות וניצוליות בתעשיית הבידור, ואיך באותם ימים פנה דווקא לג'קסון כדי למצוא תחושת נורמליות ויציבות. "הייתי מרוסק, מלא גועל, הרוס. הייתי צריך קצת נורמליות בחיי. אז התקשרתי למייקל ג'קסון. העולם של מייקל ג'קסון, משוגע ככל שזה יישמע, הפך למקום השמח שלי. הוא התנגד בתוקף לסמים ואלכוהול, הוא מאוד הקפיד על זה; לא הייתי מקלל לידו אפילו. הקירבה למייקל החזירה לי את התמימות. כשהייתי ליד מייקל, זה היה כמו להיות שוב בן עשר." ואז, ב־1993, הגיעו הפרשה עם משפחת צ’נדלר . כאשר הגיחו ההאשמות נגד ג’קסון, המשטרה פתחה בחקירה מקיפה. החוקרים פנו כמעט לכל ילד שאי פעם בילה במחיצתו של ג’קסון – כולל קורי פלדמן, אז בן 22. היה ברור שמטרתם לא הייתה להבין את האמת – אלא למצוא משהו נגד מייקל ג'קסון, בכל מחיר. שנים מאוחר יותר, כאשר דלפה ההקלטה של החקירה, התבררה דרך פעולתם של החוקרים: הם ניסו שוב ושוב ללחוץ על פלדמן להפליל את ג'קסון, חיפשו כל דבר קטן שיהיה אפשר לעוות, והטיחו בו שהוא מנסה להסתיר את מה שקרה לו. פלדמן שמר על קור רוח וענה בעקביות: כן, הוא ישן לעיתים בחדר של ג’קסון, אך ג'קסון מעולם לא נגע בו ולא התנהג בצורה בלתי ראויה. להיפך – פלדמן תיאר אותו כאדם אדיב, תמים ומגונן. "דיברנו עד שהתעייפנו, והוא התעקש שאני אשן במיטה והוא ישן על הספה, כי הרגיש שזה לא מנומס לקחת את המיטה," סיפר פלדמן. בהקלטה החוקרת דבורה לינדן ממחוז סנטה ברברה נשמעת אומרת: "הדאגה היא שאם קרה משהו שאתה לא מספר לנו, זה בגלל זה." לאחר מכן היא מוסיפה, "נראית מוזר כשענית על כמה מהשאלות." בקטע תמוה נוסף אמרה לינדן כי החוקרים "עדיין לא מצאו דבר שיכול לזכות את ג׳קסון" – אמירה הסותרת את ההיגיון הבסיסי של חקירה הוגנת, שכן תפקידה של המשטרה הוא לאסוף ראיות שיכולות להוכיח אשמה. בדבריה הפכה לינדן את נטל ההוכחה, כאילו על הממצאים להוכיח את חפותו של החשוד, מבלי שבכלל הוכחה אשמתו – היפוך גמור של ההיגיון (שהרי כיצד ניתן להוכיח שמשהו לא קרה, במיוחד כשאין ראיות לכך שהוא כן קרה) ועיוות חמור של עקרונות הצדק. מהלך זה נועד להפעיל לחץ על פלדמן: לא רק שזה ניסוח מטעה, הדברים נאמרו כדי לגרום לפלדמן להאמין ששאר המרואיינים סתרו את דבריו – דבר שאנו יודעים כיום שהיה שקר מוחלט. הקלטות חקירת המשטרה של פלדמן, דצמבר 1993 (הדלפה מ־2005) פלדמן לא נבהל והשיב בבטחון וברוגע: "אם היה משהו שהסתרתי כל השנים האלה – לא הייתי רוצה שום דבר יותר מאשר לחשוף את זה עכשיו, כדי שמייקל יקבל את העזרה שהוא צריך." ואז אמר פלדמן דבר שהיה אמור לעצור את החקירה במקום: בניסיון להסביר שהוא היה מזהה התנהגות בלתי הולמת אם זה היה מה שקרה, הוא גילה כי הותקף מינית בילדותו – אך לא על ידי מייקל ג’קסון. החוקרים לא הגיבו. הם לא שאלו שאלה אחת נוספת, לא הציעו לו להגיש תלונה – רק חזרו לשאול על ג’קסון. "כל מה שעניין אותם היה למצוא משהו על מייקל ג’קסון – שהיה חף מפשע," אמר פלדמן מאוחר יותר. פלדמן תיאר את אותה חוויה גם בספרו Coreyography  משנת 2013: "בפעם הראשונה ששמעתי שהאשימו את מייקל ג'קסון בהטרדת ילדים, כמעט צחקתי – זה נשמע כל כך מגוחך. ואז התקשרו אליי ממשטרת לוס אנג'לס. סמלת במשטרה ובלש רצו לדבר איתי על החברות שלי איתו.   הקלטות [של החקירה] הודלפו מאז לתקשורת – אני אמרתי בבירור שהוא מעולם לא נגע בי, מעולם לא התנהג בצורה בלתי הולמת. עם זאת, מה שהדהים אותי לגביהם, זה שהודיתי שעברתי התעללות; אפילו נתתי את השם של האיש שהטריד אותי. הסמלת שהציפה אותי בשאלות, דבורה לינדן, דילגה ישר מעל זה. היא לא נראתה מעוניינת אפילו מעט". קורי פלדמן בטקס הזיכרון למייקל ג'קסון, 2009 דבריו של פלדמן חשפו משהו שמעולם לא הופיע בדוח משטרתי או בסיקור תקשורתי. החוקרים לא חיפשו את מי שפוגע בילדים– הם חיפשו שם אחד בלבד. מטרתם לא הייתה להגן על ילדים, לא לחשוף את האמת – אלא להפליל את מייקל ג'קסון. ועוד דבר בולט לא פחות: עדותו של פלדמן מפריכה אחת הטענות הנפוצות ביותר – שהרשויות "הקלו" על ג’קסון, או שחבריו הצעירים לא קיבלו הזדמנות לדבר. המציאות הייתה הפוכה. החקירה של 1993 הייתה עיקשת ובלתי מתפשרת . לא מדובר במקרה שבו ילדים היו נתקלים בחוסר אמון אם היו טוענים שג’קסון פגע בהם – אלא להפך: כשאמרו שלא  קרה דבר, נתקלו בלחץ עיקש לשנות את תשובתם. האווירה לא הייתה של הגנה על ג'קסון, אלא של נחישות למצוא נגדו משהו – גם אם לא היה שם כלום. בשנים שלאחר מכן, מאשימים חדשים – וייד רובסון וג’יימס סייפצ'אק – טענו "כי פחדו לדבר" או שלא יאמינו להם, ההקלטות של פלדמן הוכיחו את ההיפך הגמור. החקירה המתועדת שלו משקפת את הלך הרוח של החוקרים, והיא לא מקרה בודד. אחרים שנחקרו באותה תקופה תיארו חוויות דומות. המערכת לא ניסתה להשתיק האשמות – היא רק חיכתה למי שיספר לה את מה שרצתה לשמוע. כאשר הסרט "לעזוב את נוורלנד" הצית מחדש את ההאשמות בשנת 2019, פלדמן שוב יצא להגנת חברו בסדרת ציוצים: "מייקל ג’קסון מעולם לא נגע בי בצורה לא הולמת, מעולם לא קילל בנוכחותי, ומעולם לא הציע שום דבר מיני", כתב. הוא אף סיפר כי ברשותו הקלטות שיחות שממחישות את תמימות הקשר ביניהם. פלדמן הדגיש כי לג’קסון היו אינספור הזדמנויות לחצות גבולות – והוא מעולם לא עשה זאת. "רוב הפדופילים הם עבריינים סדרתיים," ציין פלדמן, "אם אכן היה כזה, איך הצליח לשלוט בדחפים האלו איתי ועם אחרים – בזמן שהיה כביכול כל כך מיני עם שני הנערים האלה?" ולבסוף הוסיף: "כשם ששני האנשים האלה ראויים שיקשיבו להם – כך גם אלפי הילדים שהיו סביבו ולא מסכימים איתם." מייקל ג'קסון על סט הסרט "הגוניס" זיכרונותיו של פלדמן מחזירים את הסיפור לנקודת ההתחלה – החברות שבשבילו הייתה רגע של שקט בתוך עולם רועש. הבית של מייקל ג'קסון, השיחות, הצחוק והילדות שחזרה אליו – זה מה שנחקק בזכרונו לנצח. הניגוד לא יכול היה להיות יותר בולט: אותו אדם שהיווה עבורו מקום בטוח – הפך למי שהחוקרים רצו להפיל יותר מכל.

Corey Feldman gained fame as a child in the Eighties with films like "The Goonies," and "Stand By Me". Feldman and Michael Jackson met in 1984 when Steven Spielberg invited Jackson on the set of "The Goonies", and since then they remained friends. Feldman was among the people approached by the police in regards to Jackson, during the investigation of the Jordan Chandler case. Corey Feldman at Michael Jackson's Memorial Service, 2009 The highlight of Corey Feldman's story was his police interview. The tapes of his investigation were leaked to the media and exposed the misconduct of the authorities against Jackson. The investigators manipulated their witnesses and refused to believe those who said the star had never touched or molested them. Shockingly, the tapes also reveal the police's complete lack of interest in stopping child sexual abuse in Hollywood: Feldman told the investigators he wasn't molested by Jackson but by another celebrity, but they ignored his claims. "All they cared about was trying to find something on Michael Jackson - who was innocent," said Feldman in an interview. Feldman says Jackson was his good friend and that nothing inappropriate ever happened. Corey Feldman "Today Show", 2016 Excerpts from Corey Feldman's book (Coreyography: A Memoir), 2013 Ralph and Bill [pseudonym] had been working together, coercing young men into their home, I was just the latest in a series of boys to be groomed. I was shattered, disgusted, devastated. I needed some normalcy in my life. So, I called Michael Jackson. Michael Jackson’s world, crazy as it sounds, had become my happy place. He was adamantly against drugs and alcohol, he was extremely straightlaced; I couldn’t even swear around him. Being with Michael brought me back to my innocence. When I was with Michael, it was like being ten years old again. […] When I first heard that Michael Jackson had been accused of child molestation, I almost laughed – it seemed so ridiculous. Then I got a call from the LAPD; a sergeant and a detective wanted to talk to me about my friendship with him. The audiotapes have long since been leaked to the press – I clearly stated that Michael never touched me, never acted in any way inappropriate. What’s incredible about them, however, is that I admitted that I had been molested; I even named my abuser. The sergeant peppering me with questions, Deborah Linden, breezed right past that. She didn’t seem the least bit interested. On the set of "Smooth Criminal" Corey Feldman's Police Interview Tapes from December 1993 (leaked in 2005)

"25 Five Lies They Told You in Leaving Neverland" (English) Документальный фильм «Покидая Неверленд» был призван потрясти зрителей шокирующими деталями и описаниями. Многие критики и журналисты неоднократно подчеркивали эти описаниякак наиболее «убедительный» аспект фильма. Однако они забыли рассказать нам, что каждая попытка Уэйда Робсона и Джеймса Сейфчака описать места, даты или конкретные события не выдерживает никакой проверки жесткими фактами,Поэтому сейчас мы разоблачим каждое лживое заявление. Ложь №1: Истории Робсона и Сейфчака похожи, несмотря на то, что они не были знакомы друг с другом В ходе раскрутки фильма его создатели неоднократно подчеркивали, что истории Робсона и Сейфчака похожи, хотя они не встречались «во взрослом возрасте» до премьеры фильма на фестивале Sundance в январе 2019 г., а раз они не встречались, значит, их обвинения никак не могли быть согласованы заранее. Это утверждение – откровенная ложь. Сходство их историй – отнюдь не банальное совпадение. По показаниям самого Уэйда Робсона от 2016 г. (за много месяцев до начала съемок фильма), он встречался с Джеймсом Сейфчаком как минимум раз в начале2014 г. Именно тогда Сейфчак готовился присоединиться к многомиллионному иску Робсона против Фонда наследия Майкла Джексона и других ассоциированных компаний. С самого начала Робсона и Сейфчака представляют одни и те же юристы. Собственно, они до того скоординированы, что в июле 2016 г. оба уволили своих первых адвокатов, наняли новых и изменили свои обвинения, чтобы сделать их схожими. «Их первая встреча во взрослом возрасте» – Фестиваль Sundance 2019 Ложь №2: «Майкл заменил меня юным Бреттом Барнсом» Робсон и Сейфчак не остановились на том, чтобы просто поведать миру свои истории. Они заявили, что есть и другие «более юные жертвы», которых Джексон растлил, когда Робсон и Сейфчак «стали слишком старыми» для него. Сейфчак говорил о ночи в Чикаго, когда его окончательно заменили Бреттом Барнсом, и он проплакал на диване всю ночь. Робсон тоже упомянул Барнса – «другой мальчик из Австралии», которого Джексон якобы растлил. Но Бретт Барнс и по сей день продолжает защищать Джексона и заявляет, что его никто не растлевал. Онсам озвучил свою реакциюна фильм,а его адвокаты потребовали, чтобы из фильма убрали лживую информацию: «Эти заявления в фильме, что мистер Барнс подвергался сексуальному насилию со стороны одного из его лучших друзей – просто возмутительны. Никто даже не попытался связаться с мистером Барнсом, чтобы узнать, правда ли это. Проще говоря, мистер Барнс не хочет иметь ничего общего с этим фильмом, не дает разрешение на использование его изображений и подобий в фильме и требует, чтобы его оставили в покое», – сказано в письме, адресованномтелеканалу HBO. В мае 2013 г., когда Барнс впервые услыхал об иске Робсона против Фонда наследия Джексона, он яростно протестовал против этого в Twitter . «Жаль, что люди не понимают, что в последние моменты жизни на земледажевсе деньги мираих не утешат. А вот моячистая совесть будет большим утешением». Твиттер Бретта Барнса, 30 января 2019 Ложь №3: «Майкл заменил меня юным Маколеем Калкиным» Уэйд Робсон тоже заявлял, что Джексон заменил его мальчиком помладше – на сей раз выбор пал на юную звезду фильма «Один дома», актера Маколея Калкина. По словам Робсона и его матери, к моменту их переезда в Америку они заметили, что Джексон к ним несколько охладел, и что все его внимание доставалось Маколею Калкину. На самом деле, Калкин на два года старше Робсона. Маколей Калкин Бретт Барнс Уэйд Робсон (ДР: 26 августа 1980) (ДР: 30 января 1982) (ДР: 17 сентября 1982) Робсона не смущало, что Калкин неоднократно опровергал подобные обвинения. После выхода «Покидая Неверленд» Калкин в очередной раз выступил в защиту Джексона: «Знаете, я начну с одной фразы… и это не просто фраза, это правда. Он никогда ничего со мной не делал. Я никогда не видел, чтоб он что-то такое делал. В такое время, как сейчас, у меня нет никаких причин что-то скрывать. Этот парень уже умер. Если бы что-то было – нет, не скажу, что это круто, стильно или что-то в этом роде, но сейчас как раз самое времяне молчать. И если бы у меня было о чем рассказать, я бы уже рассказал. Но нет, я никогда не видел ничего такого. Он никогда ничего подобного не делал». Джексон и Калкин в 2001 г. Когда режиссеру фильма Дэну Риду задали вопрос о Калкине и Барнсе, он заявил, что «читал о них», но по какой-то причине так и не удосужился пообщаться с нимилично, прежде чем ложно представить их жертвами. «Я не хочу принуждать Маколея или Бретта в чем-то признаваться, если они не хотят этого делать, и не хочу заставлять их обличать то, что они обличать не готовы», – сказал Рид. Ложь №4: «Майкл нас разделял» Робсон и Сейфчак утверждают, что Джексон не хотел,чтоб его предполагаемые жертвы были знакомы друг с другом, по этому старался сделать так, чтобы они никогда не пересекались. Тем не менее, есть доказательства, что эти двое встречались, когда были детьми. Это доказывает, что никто не принимал ни каких мер,чтобы недать им встретиться. Более того, есть десятки фото и видео, на которых видно, что дети, посещавшие ранчо Неверленд, знали друг друга и много времени проводили вместе, включая Уэйда Робсона, Джеймса Сейфчака, Бретта Барнса, Фрэнка Касио и даже Джордана Чандлера. Робсон сам говорил в показаниях на суде 2005 г., что он ночевал на ранчо с Калкиным и Чандлером. Джексон, Барнс, Робсон и Сейфчак Джексон, Робсон и Сейфчак Чандлер, Джексон и Барнс Ложь №5: Воображаемая железнодорожная станция Сейфчак заявляет, что его регулярно насиловали на железнодорожной станции в Неверленде. Он говорит, что у него с Джексоном там «бывал секс» в самом начале их «отношений», в период с ноября 1987 по январь 1990: «На станции была комната на втором этаже… и мы там занимались сексом. Это происходило каждый день. Звучит дико, но это похоже на то, когда начинаешь с кем-то встречаться, ходить на свидания, и много занимаешься этим самым, вот на что это было похоже». По словам Сейфчака, последний «секс» у него с Джексоном был в 1992 году, когда ему стукнуло 14, и он стал «слишком старым». Через несколько недель после премьеры «Покидая Неверленд» ложь Сейфчака была раскрыта: легендарная станция в те годы еще даже не была построена . В разрешении на строительство указано, что процедура утверждения этой постройки проводилась в сентябре 1993 г., а само строительство закончилось зимой 1994 г. – как минимум через четыре года после указанного Сейфчаком периода. Железнодорожная станция еще даже не построена: фото Неверленда с воздуха, август 1993 г. Ложь№6: Невидимый замок Среди прочих мест «растления», упомянутых Джеймсом Сейфчаком, значатся замок в Неверленде и аркада, «на маленьких кроватях». Три разных человека, работавших на ранчо, опровергают и эти заявления. Начальник техобслуживания Алан Сканлан заявил, что в этих местах никогда не было никаких кроватей. Брэд Сандберг, звукоинженер, устанавливавший на ранчо аудиоаппаратуру, подтвердил это – в замке не было никаких кроватей в окружении огромных окон. В 2013 г. Роб Свинсон, консультант и конструктор аттракционов, установленных в Неверленде, описал этот замок в интервью: «в углу был маленький телевизор, и больше ничего». Интересно то, что и замок не был построен в названный обвинителями период. Строительство завершилось в 1991 году. Январь 1991 – строительство замка Замок в Неверленде – пустой и с множеством окон Ложь №7: Врунишка жжет пустышки Фильм «Покидая Неверленд» заканчивается драматической сценой, где Робсон поджигает подарки, предположительно полученные от Джексона за все годы знакомства.Но все эти вещи на самом деле – подделки. Робсон выставил на продажу все имевшиеся у него оригинальные вещи Джексона нааукционе Julien's в 2011 г. Ни один из сожженных в кадре предметов не принадлежал ранее Джексону (нераспечатанный диск Thriller 25, копия перчатки Billie Jean, книга The Michael Jackson Opus и т.д.)–вотличие от ценных реликвий более чем на 100 000 долларов, проданных Робсоном за много месяцев до того, как он «осознал», что его насиловали. Фальшивая перчатка в фильме «Покидая Неверленд» В феврале 2019 организаторы аукциона Julien's подтвердили, что Робсон продал свои ценности, говоря, что «ему нужны были деньги». Они также говорят, что Робсон пытался продать эти вещи анонимно, но они отказали ему в этом. Juliens Auctions: Уэйд попросил, чтобы его имя не разглашалось, сказал, что не хочет, чтобы кто-то знал о том, что именно он продавал все эти вещи в 2001 г. Мы не согласились на это условие и указали, что вещи из коллекции Уэйда Робсона. Он выставил множество вещей и хотел, чтобы мы продали все, что имело хоть какую-то ценность Оригинальные перчатки и шляпа Майкла Джексона, проданные Робсоном в 2001 г.: Ложь №8: Джой Робсон избавилась от всего, что было связано с Джексоном Джой Робсон утверждает, что избавилась от всего, на чем «стояло имя Майкла Джексона или его автограф», едва Уэйд рассказал ей о своих обвинениях в 2012 г. Тем не менее, в фильме (снятом в 2017 г.) она показывает фотографии, пленки, видео с дней рождений и факсы, которые она, конечно же, не выбрасывала. Семья Робсонов продолжала продавать ценные вещи, полученные от Джексона, даже после того, как Уэйд подал иск против Фонда наследия певца. В августе 2015 г. они выставили на продажу подписанное фото Джексона в рамке, по стартовой цене 1 100 долларов. Надпись на фото гласила: «Уэйду, лучшему другу во всей вселенной, с любовью, Майкл». Фото выставлялось на торговой площадке eBay анонимно, имена владельцев не указывались. Август 2015 г. – Заголовок: Джой Робсон продает вещи Майкла Джексона с автографами певца Ложь №9: «Майкл учил нас ненавидеть девчонок» Уэйд и Джеймс утверждают, что Джексон ненавидел девочек и им тоже велел их ненавидеть. Во-первых, нет никаких доказательств негативных чувств Джексона к девочкам или женщинам. Наоборот, ранчо Неверленд посещали и девочки, и мальчики, и все они проводили время с певцом. Кроме того, в феврале 2019 г. Брэнди Джексон, племянница Майкла Джексона, рассказала, что дядя познакомил ее с Уэйдом Робсоном, с которым она позднее начала встречаться. « Мы с Уэйдом были вместе больше 7 лет, но могу поспорить, в его “документалке” этого нет, потому что это испортит ему всю хронологию. Я уже рассказывала, что именно мой дядя Майкл Джексон познакомил нас? Уэйд – никакая не жертва ». Таким образом, Брэнди Джексон полностью опровергает сказанное Робсоном и Сейфчаком в фильме . Майкл с Брэнди Джексон и Уэйдом Робсоном, 1990 г. Ложь №10: Факсы семейства Робсонов Обе семьи показали некоторые старые сувениры от Джексона, но никто не предъявил доказательства в поддержку каких-либо обвинений против него. Семья Робсонов показала переписку между Джексоном и Джой, которую они вели по факсу (этой переписке уже 27 лет), и заявила, что это «любовные записки» для Уэйда. Эти факсы даже были указаны в числе «пяти самых шокирующих моментов в фильме», как будто они в самом деле являются неопровержимыми уликами растления или насилия. На самом деле, факсы использовались, чтобы отвлечь зрителей от очевидного отсутствия каких-либо доказательств того, о чем говорилось на протяжении всего фильма. Содержимое этих факсов вообще ни разу не изобличительное – в них Джексон всего лишь выражает свою привязанность к семье Робсонов, как делал это со многими другими людьми. Согласно показаниям Джой Робсон за 2016 г., все эти факсы были присланы ей. Она говорила, что чаще всего их присылал личный ассистент Джексона – сам Джексон не умел пользоваться факсом. В судебных файлах содержатся порядка 40 факсов, адресованных всей семье: «Джой, я люблю вас всех», «Джой, я сделаю все, чтобы помочь» и «Шанталь, я люблю тебя, ты такая добрая и милая». Такие письма, разумеется, зрителям не показывали – они не вписываются в заявления Робсона. Ложь №11: Семейные пленки Сейфчаков Единственным «доказательством», представленным Сейфчаком в фильме «Покидая Неверленд», является запись интервью с Джексоном, которое певец дал после поездки на Гавайи с семьей Сейфчаков. В фильме мы слышим, как Джексон говорит: « самое лучшее на Гавайях – это время, проведенное с Джимми » –явная попытка придать этому интервью скрытый сексуальный подтекст. Однако в судебных документах есть полная расшифровка записи, и мы видим, что запись была отредактирована, поскольку на самом деле Джексон сказал: « самое лучшее на Гавайях – это время, проведенное с Джимми, я люблю семью Джимми и хочу проводить с ними время ». Ложь №12: Фальшивое заявление Марка Герагоса В одном из эпизодов фильма показывают видео из архивов бывшего юриста Джексона с пресс-конференции 2003 г. Дэн Рид намеревался использовать эту запись, чтобы показать так называемые агрессивные и угрожающие методы Джексона. Так якобы затыкали рот жертвам, чтобы они не смели свидетельствовать против него на суде 2005 г. Проблема в том, что изначально видео длилось 2 минуты, а для фильма его обрезали, и от него осталось 15 секунд, вырванных из контекста. Герагос (который не был представителем Джексона в 2005 г.) говорил о совершенно другом деле: вопрос касался двух взрослых мужчин, которые незаконно записали свои разговоры с Майклом Джексоном. Два предложения, в которых Герагос упоминает этих людей, попросту вырезали из видео. Можете посмотреть сами и убедиться. Слева – видео из «Покидая Неверленд», справа – оригинальная запись В марте 2019 г. Герагос делал заявление о манипулятивной сцене: «Эта пресс-конференция никак не касалась обвинителей. Речь шла о двух взрослых мужчинах, которые незаконно записали разговор с Джексоном, им предъявили обвинения, они признали себя виновными и отправились отбывать срок в федеральной тюрьме. Но спасибо, что сообщили мне, теперь у меня, видимо, есть основание для иска». Ложь №13: Несуществующая повестка Робсон утверждает, что он не хотел свидетельствовать в защиту Джексона на суде 2005 г., и что его принудили к этому после того, как он получил повестку. В 2016 г. ему уже задавали этот вопрос, и Робсон ответил, что помнит, как получал повестку, хоть и не может сказать, когда и где это было, и были ли свидетели. Робсон не показывал никакой повестки в суде и не предъявил никаких доказательств того, что повестка действительно существовала. По словам Скотта Росса, следователя со стороны защиты на суде над Джексоном в 2005 г., они не отправляли Робсону никакой повестки: «Что касается принуждения кого-либо к даче показаний… Я бы очень хотел, чтобы Уэйд Робсон показал мне повестку, которой никогда не получал. Я просто позвонил ему и сказал – “слушай, нам нужно, чтоб ты пришел в такой-то день”. Я регулярно общался с его сестрой, которая давала показания; я общался с его матерью, которая тоже давала показания. И поэтому, когда я снова слышу подобные обвинения – не говоря уж об уровне идиотизма – это все абсурдно донельзя!» Адвокат Джексона Томас Месеро, защищавший его на суде 2005 г., заявил, что никогда не слышал, чтоб кто-нибудь из его команды юристов отправлял Робсону какую-либо повестку. «[Заявление Робсона] меня шокирует [...] Они с матерью и сестрой приехали в Неверленд и сказали, что готовы поддержать Майкла Джексона и в зале суда, и за его пределами. И именно это они тогда и сделали». Ложь №14: Телефонный звонок, которого не было Джеймс Сейфчак тоже заявляет, что «к концу суда» его попытались принудить к свидетельствованию в пользу Джексона. Он говорит, что Джексон и его личная ассистентка Эвви Таваши звонили и умоляли его дать показания. Когда он отказался, Джексон разозлился и «начал угрожать». На самом деле, Джеймс Сейфчак и его показания вообще не были нужны на суде 2005 г. 28 марта 2005 г. судья Родни Мелвилл принял решение, что «свидетельство о Джимми Сейфчаке рассматриваться не будет» . С первых дней слушаний суд постановил, что Джеймс Сейфчак не относится к делу, поскольку в его отношении нет никаких обвинений или свидетелей, и поскольку Сейфчак сам свидетельствовал под присягой, что его не растлевали. Таким образом, у защиты не было поводов вызывать Сейфчака для дачи показаний, и его имя не было внесено в список свидетелей. Его не вызывали даже для того, чтобы он дал характеристику личности и поведения обвиняемого. «Джеймс Сейфчак вообще никак не был связан с судом, ну разве что смотрел его по телевизору», – пояснил Скотт Росс. Он также подчеркнул, что ни Джексон, ни его ассистентка никак не контактировали со свидетелями, поскольку эти обязанности выполнял исключительно следователь со стороны защиты . Ложь №15: Церемония Грэмми В гражданском иске против Фонда наследия Джексона Сейфчак заявляет, что Джексон привез его в Нью-Йорк посмотреть выступление на церемонии награждений Грэмми в феврале 1989 году. По его словам, в этой поездке он был с Джексоном один, без семьи, и « сексуальное насилие происходило постоянно ». Проблема в том, что Джексона вообще не было на церемонии Грэмми в 1989 году. Вдобавок, она проходила в Лос-Анджелесе, а не в Нью-Йорке. Это вовсе не мелкая ошибка в хронологии. Джексон в самом деле выступал на Грэмми в 1988 году, и Джеймс с матерью сопровождали его в этой поездке в Нью-Йорк. По словам самого Сейфчака, мать не позволила ему спать в комнате Джексона, так что он ночевал в отдельном номере вместе с матерью. В этой поездке «постоянное насилие» уж никак не могло происходить. Сейфчак сам заявил, что насиловать его начали в июне 1988 г., в номере отеля в Париже. Выступление Джексона на церемонии вручений Грэмми в 1988 г. Ложь №16: В открытую, на глазах у всех Джеймс Сейфчак утверждает, что его насиловали во всех возможных и невозможных местах ранчо Неверленда, хотя он сам описывал Джексона как параноика и очень осторожного хищника, который прилагал массу усилий, чтобы его не увидели и не поймали. Среди указанных мест есть и такие, где их в любой момент могли увидеть. Сейфчак заявляет, что его насиловали в бассейне в Неверленде. Однако этот бассейн расположен в центральной открытой зоне, которая отлично просматривается издалека, и его может видеть любой посетитель или работник ранчо. Более того, вокруг бассейна стояло множество камер, за которыми круглосуточно следили сотрудники службы безопасности из Санта-Барбары. Бассейн в Неверленде Джеймс Сейфчак рассказывает, что его мать однажды практически застукала их на горячем: «В кинотеатре есть две закрытые комнаты, с большими окнами, откуда можно смотреть в зал и на экран, и мы занимались сексом в этих комнатах. Это было опасно, но очень волнительно». Мать Джеймса, Стефани, подтвердила эту историю, драматически описав, как она пыталась войти в кинотеатр однажды вечером, когда Джексон был там с ее сыном, но дверь была заперта изнутри. Этот сценарий также абсолютно нереален: двери в кинотеатре были оборудованы устройствами «антипаника» ( также известными как «аварийная штанга» ), так что их никак нельзя было запереть изнутри. По словам Алана Сканлана, который строил кинотеатр, закрыть двери можно было только снаружи, а ключи были только у охранников. Кинотеатр в Неверленде Ложь №17: Клички В фильме говорится о кличках, которые Джексон дал Робсону и Сейфчаку: Rubba Head, Apple Head («яблокоголовый») и Doo-Doo Head («башка-какашка»). Якобы это сексуальные клички со скрытым подтекстом. Бывший ребенок-звезда Эммануэль Льюис, тоже друживший с Джексоном, пояснил, что это он придумал кличку Rubba: «Все звали друг друга Rubba. Это вообще ничего не значило». Действительно, десятки видео, размещенные в сети, подтверждают, что Джексон звал так вообще всех – друзей, своих собственных детей, племянниц, племянников и двоюродных братьев. «Мы были первыми rubba, doo doo и appleheads», – написала племянница Джексона Яши Браун в ответ на фильм. «Пока, Rubba» – письмо, написанное Джексоном его племяннику Таджу Ложь №18: Камера за интим В фильме Робсон говорит, что Джексон подарил ему видеокамеру «за секс» сразу после прощального интимного акта, когда ему было 14 лет: «Наутро он вручил мне новую камеру, которую купил для меня, чтоб я мог с ней поиграть». Кадры с 14-летним Уэйдом, показанные в «Покидая Неверленд» в этой сцене Но в 2002 году Уэйд рассказал совершенно другую историю о том, как и когда он получил эту камеру: «Когда я впервые заинтересовался кинорежиссурой, где-то в возрасте 7 лет, он купил мне видеокамеру, но не просто отдал ее и все, нет, он сказал – “вот тебе камера, покрути ее с недельку, научись ею пользоваться, сними что-нибудь. Если снимешь что-нибудь интересное, сможешь оставить ее себе. Будешь баловаться и делать всякие глупости – я ее заберу”». Переписка по электронной почте между Уэйдом и его матерью, Джой Робсон, подтверждает, что Уэйд получил камеру во время первой поездки в США, когда ему было 7 лет, а вовсе не в 1996 г. Переписка датирована октябрем 2012 г., когда Робсон писал книгу и готовился к иску. Он обменялся с матерью несколькими письмами, расспрашивая ее о подробностях их отношений с Джексоном, которые, по его более поздним утверждениям, он никогда не забывал. Письмо Робсона от 2012 г. (было найдено в ходе расследования в 2016 г.) Ложь №19: Почему Робсон свидетельствовал в защиту Джексона С момента подачи иска в 2013 г. Робсон неоднократно заявлял, что «не осознавал, что его подвергали насилию», и что он «не знал, что это неправильно», и поэтому он свидетельствовал в суде, что Джексон его не растлевал. Тем не менее, Робсон сам опровергает свои заявления из фильма и иска. В фильме он объясняет, почему решил говорить в защиту Джексона – ему якобы жаль трех детей суперзвезды, и он не хотел, чтобы они потеряли отца. Его обеспокоенность подразумевает, что он прекрасно понимал, что такие отношения неприемлемы и незаконны. На суде он отвечал на конкретные и откровенные вопросы под присягой и заявлял, что знает о том, что Джексон может оказаться в тюрьме, если ему вынесут приговор. Уэйд Робсон через несколько минут после дачи показаний в защиту Джексона в 2005 г. Вопрос: Мистер Джексон время от времени вас целовал, да или нет? – Ответ: Нет. В: Он вас обнимал? – О: Да. В. Прикасался к вам? – О: Когда обнимал меня. В: Зарывался пальцами в волосы? – О: Нет. В: Прикасался к вашей голове и лицу? – О: Да. В: Он когда-нибудь целовал вас в щеку? – О: Да. В: Он когда-нибудь целовал вас в губы? – О: Нет. Далее Робсон отвечает на множество других аналогичных вопросов: В: Когда вы оставались в кровати с мистером Джексоном, вы обнимались? – О: Нет. В: Вы лежали рядом? – О: Нет. В: Вы касались друг друга? – О: Нет. В: Вы бы сочли это неприемлемым, если бы обнимались в кровати? – О: Прошу прощения? В: Если бы вы тогда обнимались в кровати, вы бы сочли это неприемлемым? – О: Нет. В 1993 г. 11-летний Робсон говорит, что обвинения против Джексона «просто больные»: Ложь №20: Майкл подарил Сейфчакам дом за то, что они его защищали «Мы хотели купить другой дом, и Майкл одолжил нам денег под очень низкие проценты. Мой муж уже давал показания, мы были на стороне Майкла, мой сын защищал Майкла, и когда все закончилось, он простил нам долг. Майкл сказал: нет, я не хочу, чтоб вы возвращали мне деньги, это подарок. Так что он купил нам дом. Просто так совпало по времени, он не пытался нас купить, просто так получилось. Звучит паршиво». Стефани Сейфчак намекала, что Джексон подарил им новый дом после того, как они свидетельствовали в его защиту в 1994 г. Однако реальная хронология полностью опровергает ее намеки. По документам видно, что родители Джеймса Сейфчака попросили Джексона помочь им купить новый дом. В мае 1992 г. Джексон согласился, и его трастовый фонд выплатил семье разовый займ на сумму 305 000 долларов под низкие проценты. В их договоре сказано, что Сейфчаки должны вернуть долг. Стороны подписали договор задолго до обвинений Чандлера, и за 2 года до того, как Джексону вообще могло понадобиться чье-нибудь заступничество в суде. Даже после того, как семья выступила в его защиту, их все равно попросили вернуть долг. Сейфчаки же продолжали просить отсрочки по выплатам. В июне 1997 г., 5 лет спустя, юристы Джексона решили простить семье долг, который Сейфчаки так и не выплатили. Но это не имело никакого отношения к обвинениям или поддержке Сейфчаков. Ложь №21: Робсон и Сейфчак ничего не получают от этого фильма Создатели фильма настаивают, что Робсон и Сейфчак не имеют «финансовой заинтересованности в проекте». Их иски, поданные после смерти Джексона против его компаний и Фонда наследия, упоминаются очень кратко, как что-то незначительное – но это не так. Фильм «Покидая Неверленд» рассказывает об обвинениях, по которым подан многомиллионный иск, и решение по нему еще не вынесено. Его даже использовали в поддержку изменений в законодательстве [Гражданский процессуальный кодекс, раздел 340.1], которые теперь позволяют продолжить разбирательство по этому делу. Кроме того, с момента премьеры «Покидая Неверленд» было найдено множество документов, подтверждавших безденежье и проблемы трудоустройства Робсона и Сейфчака. Уэйд Робсон много раз пытался разжиться деньгами, используя свои отношения с Джексоном: продавал полученные от певца ценные вещи, пытался получить работу в проектах, связанных с Джексоном, даже искал издателя для своей книги задолго до подачи иска. Ложь №22: Танцующая Стефани Стефани Сейфчак рассказывала, что лежала в кровати, когда впервые услышала о внезапной смерти Майкла Джексона в 2009 г. (хотя об этом начали сообщать примерно в 2 часа дня). «Я танцевала от счастья, узнав, что он умер. Я лежала в кровати, когда услышала новости, и я даже выскочила из нее, думая – о, слава Богу, он больше не сможет причинять зло детям. Я была так рада, что он умер». Однако ее сын утверждает, что никогда никому не говорил о насилии и даже не понимал, что его насиловали, пока не увидел интервью Уэйда Робсона в 2013 г. И только тогда рассказал об этом своей семье. Стефани просто не могла знать о предполагаемом насилии за 4 года до признаний сына. Ложь №23: «Майкл пытался поссорить нас с семьями» Еще одно лживое утверждение в фильме «Покидая Неверленд» – что Джексон разлучал детей с семьями, чтобы контролировать. Согласно свидетельствам работников Неверленда и прочих людей, работавших на Джексона, Джеймса Сейфчака всегда сопровождали родители, включая все поездки за пределы ранчо. Личная ассистентка Джексона, Эвви Таваши, заявила в своих показаниях в 2016 г., что вся семья Сейфчаков посещала Неверленд «множество раз» в начале 90-х, но Джексон редко бывал дома, хоть и оставался по-прежнему щедрым. Джуди Бриссе, также работавшая в Неверленде, написала в своем Твиттере сразу после премьеры фильма: Джуди Бриссе: Я работала в главном доме в Неверленде, когда Сейфчаки были там, в начале 90-х. У них не было никаких проблем с тем, чтобы пользоваться щедростью мистера Джексона. Майкла ни разу не было на ранчо, когда они приезжали. Он попросту решил не видеться с ними. Слова Джой Робсон также противоречат утверждению ее сына. Согласно ее показаниям (в 1993 и 2016), а также в свидетельстве на суде 2005 г., она была в Неверленде вместе с Уэйдом во всех поездках (кроме одного случая в 1993 г.). Она под присягой она сообщила: ей ни разу не показалось, что кто-то пытался не пустить ее в спальню Майкла. По ее словам, семья посещала ранчо еще раз 40-50, когда Джексона там не было. Сейфчаки в гостях у Джексона на съемках видео, 1993 г. Другие семьи, дружившие с Джексоном, тоже твердили, что он проводил время со всей семьей (братья, сестры, родители и прочие родственники), а не только с избранным ребенком. Ложь №24: Никогда не покидали Неверленд Главной темой фильма является травматичный опыт пребывания Робсона и Сейфчака на знаменитом ранчо Майкла Джексона – «Неверленд». Но до подачи исков они говорили, что Неверленд «чудесный», «священная земля». Робсон и Сейфчак неоднократно возвращались на ранчо, независимо от того, был ли там Джексон. Согласно показаниям Робсона, он с семьей посещал Неверленд не менее 40 раз в отсутствие Джексона. Когда его спрашивали об этом месте в различных интервью, он отвечал: «Это как Диснейленд, лучшая вещь в мире!» В 2008 г. Уэйд и его жена Аманда сняли в Неверленде фильм и поблагодарили Джексона в титрах: «Благодарим Майкла Джексона за разрешение использовать его священную землю». Джеймс Сейфчак тоже снимал видео на ранчо. Более того – большинство фотографий, показанных в «Покидая Неверленд», были сделаны Сейфчаком во время съемок его фильма в 1996 г. Робсон до того любил Неверленд, что именно там он решил жениться на Аманде, попросив разрешения провести церемонию прямо в доме Джексона. В марте 2019 г. Грейс Руарамба, личная ассистентка Джексона и няня его детей, рассказала об этой странной просьбе Робсона в самый разгар суда 2005 г. « Помню, как я говорила – вы что, серьезно хотите, чтоб я прямо сейчас спросила Майкла, пока над ним идет суд, можно ли использовать ранчо для свадьбы Уэйда? […] С чего вдруг человек, который более семи лет подвергался насилию, захотел устроить одно из сакральнейших событий своей жизни в том же месте, где его насиловали?»” Робсон и его жена Аманда в Неверленде, 2008 г. Ложь №25: «Нет причины подвергать сомнению все сказанное ими» Если вы дочитали до этого пункта, эта ложь для вас уже очевидна. Режиссер «Покидая Неверленд» Дэн Рид упорно отстаивал многочисленные недочеты своего фильма, заявляя, что провел тщательное расследование: «Я не обнаружил ничего, что заставило бы сомневаться в их рассказах и во всем, что показано в фильме. Мы не просто поговорили один раз. Мы говорили снова и снова. Мы тусовались вместе. Я не нашел ни одной причины заподозрить их в неискренности и лжи». На самом деле, Дэн Рид настаивал на том, чтобы говорить только с Робсонами, Сейфчаками и «следователями со стороны обвинения», ведшими дело 2005 г. И все. Он признал, что проигнорировал всех детей, у которых были совершенно другие истории (включая Калкина и Барнса, которых он ложно изобразил жертвами). Он отказался общаться с семьей Джексона, его адвокатами, работниками Неверленда и вообще всеми, кто мог подтвердить невиновность Джексона. Рид даже не изучил заявления и показания Робсона и Сейфчака по их же собственным искам против Джексона, а ведь эти документы и стенограммы доступны любому, кто хочет провести самостоятельное расследование. Все вышеуказанные факторы привели бы к полностью противоположному результату, и можно было бы создать профессиональный и более сбалансированный документальный фильм, действительно построенный на фактах. Watch Now: "Lies of Leaving Neverland"