Search Results

השקרים שמאחורי Leaving Neverland - סרט מתורגם לצפיה ישירה עם תרגום מובנה התחקיר בעקבות הסרט המגמתי אשר לא נתן לצופים זכות בחירה להחליט לאיזה צד הוא בוחר להאמין, חושף את הסתירות, השקרים והמניפולציות שהפעיל הבמאי דן ריד בסרט התעמולה נגד מייקל ג'קסון- "Leaving Neverland". ריד התיימר לייצר סרט דוקומנטרי וגנז את כל המידע הרלוונטי של הצד השני בסיפור (ג'קסון) תוך כדי התעלמות מוחלטת מפרשת התביעה המשפטית של השחקנים ווייד רובסון וג'יימס סייפצ'אק כנגד העיזבון של מייקל ג'קסון. חשיפת האלמנטים שעומדים מאחורי הפקת הסרט כוללת עדויות שבדו המתלוננים על מקרים שלא קרו, הודאות סותרות בהפרש של חודשים בודדים, קטעים מבויימים, קטעים שהושמטו מתצהירים משפטיים תחת שבועה ולא הוזכרו בסרט- גם הם לא עמדו בקנה אחד עם מה שנמסר לקהל הצופים ב"עדויות" שהובאו ומטילים ספק כבד באמינותם של השניים. לקריאה נוספת: 25 שקרים שסיפרו לכם ב"לעזוב את נוורלנד"

מייקל ג'קסון וקורי פלדמן היו שני כוכבים שגדלו באור הזרקורים מגיל צעיר – חברותם עוררה לא פעם סקרנות ולעיתים גם לגלוג. כשג'קסון ניצב בפני האשמות בשנת 1993, פלדמן יצא להגנתו והכחיש כל התנהגות לא ראויה מצדו במהלך חקירת המשטרה. שנים לאחר מכן, קלטות החקירה של פלדמן שדלפו לתקשורת חשפו על מה באמת היתה החקירה – והיא לא היתה על צדק. מייקל ג'קסון וקורי פלדמן על הסט של Smooth Criminal קורי פלדמן היה אחד מכוכבי הילדים הגדולים של הוליווד בשנות ה־80, בזכות תפקידיו "הגוניס", "אני והחבר’ה" ו"נשיכות קטנות". בשנת 1984, כשהיה בן 13, הוא פגש את מייקל ג'קסון בן ה־25 על סט הצילומים של "הגוניז", לאחר שהבמאי סטיבן ספילברג הזמין את ג'קסון לבקר. השניים התחברו על רקע החוויה המשותפת של ילדות באור הזרקורים – שניהם גדלו בתעשיית הבידור, שהותירה מעט מאוד מקום לחיים נורמליים ושניהם הבינו מה התהילה המוקדמת יכולה לעשות לילד צעיר. פלדמן סיפר שעולמו של ג'קסון היה שונה מכל דבר שהכיר בהוליווד: לא היו שם סמים, לא אלכוהול ולא קללות – מייקל ג'קסון היה ניגוד מוחלט לכאוס של עולם הבידור שמסביבו. בשביל פלדמן, זה היה מקום של שקט וביטחון, דבר נדיר באותה תקופה בחייו. בספר שלו פלדמן תיאר כיצד היה עד להתנהגויות מטרידות וניצוליות בתעשיית הבידור, ואיך באותם ימים פנה דווקא לג'קסון כדי למצוא תחושת נורמליות ויציבות. "הייתי מרוסק, מלא גועל, הרוס. הייתי צריך קצת נורמליות בחיי. אז התקשרתי למייקל ג'קסון. העולם של מייקל ג'קסון, משוגע ככל שזה יישמע, הפך למקום השמח שלי. הוא התנגד בתוקף לסמים ואלכוהול, הוא מאוד הקפיד על זה; לא הייתי מקלל לידו אפילו. הקירבה למייקל החזירה לי את התמימות. כשהייתי ליד מייקל, זה היה כמו להיות שוב בן עשר." ואז, ב־1993, הגיעו הפרשה עם משפחת צ’נדלר . כאשר הגיחו ההאשמות נגד ג’קסון, המשטרה פתחה בחקירה מקיפה. החוקרים פנו כמעט לכל ילד שאי פעם בילה במחיצתו של ג’קסון – כולל קורי פלדמן, אז בן 22. היה ברור שמטרתם לא הייתה להבין את האמת – אלא למצוא משהו נגד מייקל ג'קסון, בכל מחיר. שנים מאוחר יותר, כאשר דלפה ההקלטה של החקירה, התבררה דרך פעולתם של החוקרים: הם ניסו שוב ושוב ללחוץ על פלדמן להפליל את ג'קסון, חיפשו כל דבר קטן שיהיה אפשר לעוות, והטיחו בו שהוא מנסה להסתיר את מה שקרה לו. פלדמן שמר על קור רוח וענה בעקביות: כן, הוא ישן לעיתים בחדר של ג’קסון, אך ג'קסון מעולם לא נגע בו ולא התנהג בצורה בלתי ראויה. להיפך – פלדמן תיאר אותו כאדם אדיב, תמים ומגונן. "דיברנו עד שהתעייפנו, והוא התעקש שאני אשן במיטה והוא ישן על הספה, כי הרגיש שזה לא מנומס לקחת את המיטה," סיפר פלדמן. בהקלטה החוקרת דבורה לינדן ממחוז סנטה ברברה נשמעת אומרת: "הדאגה היא שאם קרה משהו שאתה לא מספר לנו, זה בגלל זה." לאחר מכן היא מוסיפה, "נראית מוזר כשענית על כמה מהשאלות." בקטע תמוה נוסף אמרה לינדן כי החוקרים "עדיין לא מצאו דבר שיכול לזכות את ג׳קסון" – אמירה הסותרת את ההיגיון הבסיסי של חקירה הוגנת, שכן תפקידה של המשטרה הוא לאסוף ראיות שיכולות להוכיח אשמה. בדבריה הפכה לינדן את נטל ההוכחה, כאילו על הממצאים להוכיח את חפותו של החשוד, מבלי שבכלל הוכחה אשמתו – היפוך גמור של ההיגיון (שהרי כיצד ניתן להוכיח שמשהו לא קרה, במיוחד כשאין ראיות לכך שהוא כן קרה) ועיוות חמור של עקרונות הצדק. מהלך זה נועד להפעיל לחץ על פלדמן: לא רק שזה ניסוח מטעה, הדברים נאמרו כדי לגרום לפלדמן להאמין ששאר המרואיינים סתרו את דבריו – דבר שאנו יודעים כיום שהיה שקר מוחלט. הקלטות חקירת המשטרה של פלדמן, דצמבר 1993 (הדלפה מ־2005) פלדמן לא נבהל והשיב בבטחון וברוגע: "אם היה משהו שהסתרתי כל השנים האלה – לא הייתי רוצה שום דבר יותר מאשר לחשוף את זה עכשיו, כדי שמייקל יקבל את העזרה שהוא צריך." ואז אמר פלדמן דבר שהיה אמור לעצור את החקירה במקום: בניסיון להסביר שהוא היה מזהה התנהגות בלתי הולמת אם זה היה מה שקרה, הוא גילה כי הותקף מינית בילדותו – אך לא על ידי מייקל ג’קסון. החוקרים לא הגיבו. הם לא שאלו שאלה אחת נוספת, לא הציעו לו להגיש תלונה – רק חזרו לשאול על ג’קסון. "כל מה שעניין אותם היה למצוא משהו על מייקל ג’קסון – שהיה חף מפשע," אמר פלדמן מאוחר יותר. פלדמן תיאר את אותה חוויה גם בספרו Coreyography  משנת 2013: "בפעם הראשונה ששמעתי שהאשימו את מייקל ג'קסון בהטרדת ילדים, כמעט צחקתי – זה נשמע כל כך מגוחך. ואז התקשרו אליי ממשטרת לוס אנג'לס. סמלת במשטרה ובלש רצו לדבר איתי על החברות שלי איתו.   הקלטות [של החקירה] הודלפו מאז לתקשורת – אני אמרתי בבירור שהוא מעולם לא נגע בי, מעולם לא התנהג בצורה בלתי הולמת. עם זאת, מה שהדהים אותי לגביהם, זה שהודיתי שעברתי התעללות; אפילו נתתי את השם של האיש שהטריד אותי. הסמלת שהציפה אותי בשאלות, דבורה לינדן, דילגה ישר מעל זה. היא לא נראתה מעוניינת אפילו מעט". קורי פלדמן בטקס הזיכרון למייקל ג'קסון, 2009 דבריו של פלדמן חשפו משהו שמעולם לא הופיע בדוח משטרתי או בסיקור תקשורתי. החוקרים לא חיפשו את מי שפוגע בילדים– הם חיפשו שם אחד בלבד. מטרתם לא הייתה להגן על ילדים, לא לחשוף את האמת – אלא להפליל את מייקל ג'קסון. ועוד דבר בולט לא פחות: עדותו של פלדמן מפריכה אחת הטענות הנפוצות ביותר – שהרשויות "הקלו" על ג’קסון, או שחבריו הצעירים לא קיבלו הזדמנות לדבר. המציאות הייתה הפוכה. החקירה של 1993 הייתה עיקשת ובלתי מתפשרת . לא מדובר במקרה שבו ילדים היו נתקלים בחוסר אמון אם היו טוענים שג’קסון פגע בהם – אלא להפך: כשאמרו שלא  קרה דבר, נתקלו בלחץ עיקש לשנות את תשובתם. האווירה לא הייתה של הגנה על ג'קסון, אלא של נחישות למצוא נגדו משהו – גם אם לא היה שם כלום. בשנים שלאחר מכן, מאשימים חדשים – וייד רובסון וג’יימס סייפצ'אק – טענו "כי פחדו לדבר" או שלא יאמינו להם, ההקלטות של פלדמן הוכיחו את ההיפך הגמור. החקירה המתועדת שלו משקפת את הלך הרוח של החוקרים, והיא לא מקרה בודד. אחרים שנחקרו באותה תקופה תיארו חוויות דומות. המערכת לא ניסתה להשתיק האשמות – היא רק חיכתה למי שיספר לה את מה שרצתה לשמוע. כאשר הסרט "לעזוב את נוורלנד" הצית מחדש את ההאשמות בשנת 2019, פלדמן שוב יצא להגנת חברו בסדרת ציוצים: "מייקל ג’קסון מעולם לא נגע בי בצורה לא הולמת, מעולם לא קילל בנוכחותי, ומעולם לא הציע שום דבר מיני", כתב. הוא אף סיפר כי ברשותו הקלטות שיחות שממחישות את תמימות הקשר ביניהם. פלדמן הדגיש כי לג’קסון היו אינספור הזדמנויות לחצות גבולות – והוא מעולם לא עשה זאת. "רוב הפדופילים הם עבריינים סדרתיים," ציין פלדמן, "אם אכן היה כזה, איך הצליח לשלוט בדחפים האלו איתי ועם אחרים – בזמן שהיה כביכול כל כך מיני עם שני הנערים האלה?" ולבסוף הוסיף: "כשם ששני האנשים האלה ראויים שיקשיבו להם – כך גם אלפי הילדים שהיו סביבו ולא מסכימים איתם." מייקל ג'קסון על סט הסרט "הגוניס" זיכרונותיו של פלדמן מחזירים את הסיפור לנקודת ההתחלה – החברות שבשבילו הייתה רגע של שקט בתוך עולם רועש. הבית של מייקל ג'קסון, השיחות, הצחוק והילדות שחזרה אליו – זה מה שנחקק בזכרונו לנצח. הניגוד לא יכול היה להיות יותר בולט: אותו אדם שהיווה עבורו מקום בטוח – הפך למי שהחוקרים רצו להפיל יותר מכל.

התחקיר המלא: האם מייקל ג'קסון היה קשור לג'פרי אפשטיין – או שמדובר בניסיון נואש לקשור אותו לפרשה? בדצמבר 2025 שוחררו לציבור אלפי מסמכים, תמונות וחומרים מתוך תיקי ג'פרי אפשטיין – במסגרת שחרור רשמי של משרד המשפטים האמריקאי, כיישום צו חדש בארה"ב שמחייב פרסום של חומרי חקירה לא מסווגים (למעט פרטים מזהים של נפגעים). כבר מהגל הראשון היה ברור שהשחרור הזה לא מייצר באמת "שקיפות", אלא נראה יותר כמו פעולת הסחה: חלקים גדולים הופיעו מושחרים, חסרי הקשר, או חסרי רצף ברור. במקביל לחומרים שהושמטו, הודגשו חומרים שמכוונים את השיח הציבורי לעבר דמויות מסוימות, בעוד דמויות אחרות הוסתרו. בכל פעם שיש פרסום חדש סביב אפשטיין, בתקשורת וברשתות מחפשים "שמות גדולים" לצרף לסיפור. הפעם בחרו להכניס לשיח גם את מייקל ג'קסון – לא בגלל גילוי פרט חדש ומרעיש, אלא בגלל שתי תמונות שמוצגות כאילו הן ראיה למשהו. הן לא. בקצרה:  במסמכים שפורסמו מתיקי אפשטיין, מייקל ג'קסון מאוזכר נקודתית סביב תמונה אחת עם אפשטיין, שלפי המקורות היה קשור לחיפוש אחר נכס נדל"ן בפלורידה. אין שום טענה להתנהגות לא חוקית מצד ג'קסון, ושום ראיה ליחסים עם אפשטיין – לקשר אישי ומתמשך מעבר לאותה פגישה . במקביל, למסמכים הוספה תמונה נוספת – של מייקל ג'קסון עם ביל קלינטון ודיאנה רוס – שכלל אינה קשורה לג'פרי אפשטיין. אז למה התמונה הזאת שורבבה לתוך שחרור המסמכים, ואיך מייקל ג'קסון שוב הפך לגולת הכותרת – למרות שאין לו שום קשר לאפשטיין? הפעם היחידה שמייקל ג'קסון פגש את ג'פרי אפשטיין התמונה של מייקל ג'קסון עם ג'פרי אפשטיין הפכה בן לילה ל"חשודה", אבל כשבודקים את הסיפור מאחוריה, היא בפועל לא מוכיחה דבר. בינואר 2003 מייקל ג'קסון שהה בפלורידה, בעיקר באזור מיאמי, ובשלב מסוים בדק אפשרות לרכוש נכס באזור. לפי המקורות שיוצגו בהמשך, נקודת המגע היחידה הידועה בין ג'קסון לבין אפשטיין הייתה במסגרת עניין נדל"ני בפאלם ביץ' – סיור/בדיקה של כמה נכסים אפשריים לרכישה, כשביתו של אפשטיין היה אחד ממספר נכסים שהוצגו. מדובר במפגש עסקי נקודתי סביב נדל"ן, לא בקשר חברי ולא בקשר מתמשך. ג'קסון לבסוף לא רכש נכס בפלורידה ובכך גם לא היה בקשר עסקי מול אפשטיין. המפגש הזה הוזכר גם בעדות תחת שבועה של ג'והאנה שוברג (אחת מנפגעות אפשטיין) מ־2016, שהייתה נוכחת בביתו של אפשטיין אותו יום שפגש את ג'קסון. שוברג נשאלה האם פגשה אנשים מפורסמים כשהייתה סביב אפשטיין, השיבה שפגשה את מייקל ג'קסון בפאלם ביץ', ולאחר מכן נשאלה ישירות האם נתנה לו "מסאז'" או משהו דומה. תשובתה הייתה שלילית. עדות ג'והאנה שוברג מ־2016 בעדות הזאת אין טענה להתנהגות לא חוקית מצד ג'קסון, ואין תיאור של מגע או מעשה. בתיק כולו אין שום טענה או אינדיקציה לכך שמייקל ג'קסון אי פעם היה חבר או אחד ממקורביו של אפשטיין, השתמש ב"שירותיו", או אי פעם ביקר ב"אי של אפשטיין". ג'פרי אפשטיין היה איש עסקים ידוע בעל נכסים ברחבי ארה"ב. יתרה מכך, כשהתמונה צולמה, אפשטיין עדיין לא היה מזוהה עם ההאשמות שהתפוצצו שנים לאחר מכן. כלומר, גם אין כל ביסוס לכך שג'קסון ידע על מעלליו של אפשטיין. מייקל ג'קסון וג'פרי אפשטיין. נפגשו במסגרת עסקת נדל"ן שלא יצאה לפועל. תמונה של שני אנשים באותו פריים לא מוכיחה קשר אישי, לא מוכיחה קשר מתמשך, ובוודאי לא מעורבות בעבירה. מייקל ג'קסון הצטלם לאורך חייו עם אלפי אנשים – מעריצים, מפורסמים, אנשי עסקים, פוליטיקאים, צוותים ואורחים באירועים. אם עצם ההצטלמות נחשב לראיה, אפשר להדביק כמעט כל אדם מפורסם לכל אחד אחר ולהמציא כל נרטיב באשר הוא. אחרי פרסום התמונה, ברשתות החברתיות פורסמה תמונה נוספת של ג'פרי אפשטיין, אר קלי ומייקל ג'קסון. התמונה הזאת היא תוצר בינה מלאכותית והיא כמובן לא חלק מהקבצים של תיק אפשטיין. תמונת AI התמונה עם ביל קלינטון ודיאנה רוס בתוך שחרור המסמכים הרשמי (והחלקי) של משרד המשפטים האמריקאי, הופיעה גם תמונה של מייקל ג'קסון עם נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון והזמרת דיאנה רוס – למרות שלתמונה עצמה אין שום קשר לג'פרי אפשטיין. בצילום עצמו מופיעים גם שני ילדיו של מייקל ג'קסון, פרינס ופאריס ג'קסון, ובנה הצעיר של דיאנה רוס, אוון רוס-נאייס. פניהם של שלושת הילדים הושחרו במסמכים ששוחררו לתקשורת, ולא ניתנו פרטים נוספים על התמונה. התמונה המקורית מול התמונה המצונזרת בתקשורת ומכאן התחילה הבעיה: לא רק מעצם ההשחרה של קטינים – אלא המיסגור שנבנה סביב זה. אביגיל ג'קסון, סגנית דוברת הבית הלבן, בחרה לשתף דווקא את התמונה הזאת וכתבה שהיא מוצגת בהתאם לחוק שמחייב להשחיר "קורבנות ו/או קטינים". פרסום התמונה הספציפית (על ידי דוברת מטעם הבית הלבן) והניסוח סביבה יצר (ככל הנראה במכוון) אסוציאציה אצל מי שלא יודע שמדובר בילדים של מייקל ג'קסון - באירוע ציבורי שכלל אינו קשור לאפשטיין – ובפועל הופך את התמונה למרכז תשומת הלב ול"רמז". במקביל, בחלק מערוצי התקשורת וברשתות נטען גם שהתמונה צולמה במטוס של אפשטיין. אלא שמדובר בצילום מוכר וזמין לציבור. בגרסה הלא מצונזרת רואים בבירור שהדמויות שהושחרו אינן "קורבנות" ולא "נשים לא מזוהות". בנוסף, בכל סוכנויות התמונות שבהן הצילום מופיע תיאור לתמונה – כלומר, מדובר בפרט שהיה אפשר לבדוק בקלות במקום לבנות סביבו מסתורין. גרייס רווארמבה, האומנת של ילדיו של מייקל ג'קסון שנכחה באירוע, הגיבה בעצמה לסערה התקשורתית והעידה שהתמונה צולמה בקרוון מאחורי הקלעים מחוץ לתיאטרון אפולו בניו יורק באפריל 2002. לדבריה, מייקל התכונן להופעה, באירוע לרישום מצביעים וגיוס תרומות עבור המפלגה הדמוקרטית – והיא היתה מחוץ לפריים, כשהחזיקה את בנו השלישי של ג'קסון, שהיה אז תינוק. היא תיארה את זה כדוגמה מושלמת לכמה קל לשזור "סיפור גדול מכלום", כשהקשר אמיתי מוחלף ברמיזה. "התמונה הזאת היא דוגמה מושלמת לכמה קל לשזור סיפור גדול מכלום. אני זוכרת את הרגע הזה בצורה חדה. היינו בקרוון מחוץ לתיאטרון אפולו בניו יורק באפריל 2002. מייקל התכונן להופיע באירוע 'Every Vote Counts' – אירוע ארצי לרישום מצביעים וגיוס תרומות עבור המפלגה הדמוקרטית. אני הייתי בצד עם ביגי. תחשבו איך התמונה עברה מניפולציה כדי לגרור את מייקל אל תוך הבוץ של אפשטיין. ועכשיו, כלי תקשורת גדולים ברחבי העולם 'על זה'. הא. את הסרט הזה כבר ראיתי בעבר." הפוסט של גרייס רווארמבה ומייקל פרינס מייקל פרינס, מהנדס הסאונד של מייקל ג'קסון, אישר את דבריה בתגובה: "אני זוכר את זה. אני ובראד [מהנדס סאונד נוסף] היינו שם!" גם אוון רוס עצמו הגיב לתמונה והבהיר: "זה אני בתמונה, זאת לא 'אשה לא מזוהה'." אוון רוס-נאייס מגיב לתמונה ומכאן עולה השאלה היותר מטרידה: אם מדובר בתמונה מוכרת מאירוע ציבורי שאינו קשור לאפשטיין, איך היא בכלל מצאה את עצמה בתוך חבילת חומרים שמוצגת לציבור כחלק מ"תיקי אפשטיין" – ועוד בצורה מצונזרת, בלי הקשר, שמייצרת סביבו מסתורין מלאכותי ומזמינה את התקשורת והרשת לרוץ עם "שלוש דמויות לא מזוהות"? סביב שחרור המסמכים הזה כבר יש ביקורת רחבה על אופי העריכה, ההשחרות והאופן שבו חומרים מסוימים הודגשו לעומת אחרים – כולל טענות למיסגור פוליטי נגד קלינטון. כנראה שהמטרה היתה גם להכפיש את ביל קלינטון ולהראות אותו לצד מייקל ג'קסון, שמבחינת התקשורת גם הוא "שנוי במחלוקת". עשרות עמודים ותמונות בשחרור המסמכים הופיעו מושחרים לחלוטין. ומה שלא הושחר או צונזר, נראה שהתמקד בעיקר בנשיא הדמוקרט לשעבר, ביל קלינטון – בזמן שמסמכים שקשורים בדמויות פוליטיות אחרות, כולל דונלד טראמפ, צונזרו באופן גורף. שתי תמונות של טראמפ, שנראו באחד הצילומים כחלק מממצא על שולחן, נשארו בקובץ – ולאחר שמשתמשים הבחינו בהן והעלו את זה, הן נמחקו מהשרת המקורי (לאחר מכן נטען שחשף 'קורבנות'). קובץ '468' שנמחק מהשרת זמן קצר לאחר שפורסם ברשתות "הספר השחור": האם מייקל ג'קסון היה אחד מ"אנשי הקשר" של ג'פרי אפשטיין? 'הספר השחור' הוא בעצם פנקס הטלפונים של ג'פרי אפשטיין – רשימת שמות ופרטי התקשרות שהחזיק כדי להגיע לאנשים דרך טלפון, עוזרים, משרדים, עורכי דין וכדומה. לכשלעצמו, הספר השחור הוא אינו רשימת "חברים", ולא ראיה לקשר אישי או לעבירה. כמו כל ספר טלפוני של איש עסקים עשיר ומקושר, הוא יכול לכלול גם שמות של אנשים שלא היה איתם קשר אישי כמו אנשי מקצוע שמופיעים דרך צד שלישי. מאז 2019 רצה ברשת טענה כוזבת שמייקל ג'קסון "היה רשום בספר השחור" של אפשטיין ולכן כביכול היה קשור אליו. הטענה הזאת חזרה עכשיו בגלל הגרסה המצונזרת שצורפה לשחרור המסמכים, שבה חלק מהשורות והפרטים שמסבירים את ההקשר הושחרו או נחתכו – מה שמשאיר את השם של ג'קסון בלי הפירוט שמראה מה באמת כתוב שם. השורה שמקושרת לשם של ג'קסון לא מציגה פרטי קשר שלו. היא מציגה שם של עורך דין, סמואל ג'ן , שמופיע תחת ערך שמציין את מייקל ג'קסון. סמואל ג'ן היה עורך הדין של ג'יימס מייסקין , אדם שייעץ לג'קסון בענייני השקעות לתקופה קצרה סביב 2003. כלומר, לא "מייקל ג'קסון כאיש קשר של אפשטיין", ואפילו לא "היועץ של מייקל ג'קסון" כאיש קשר ישיר – אלא עורך הדין של צד שלישי שהיה בקשר מקצועי מוגבל מולו. הגרסה המלאה (2020) מול הגרסה המצונזרת (2025) וכמו במקרה של תמונות, גם כאן ההשחרה משרתת את אותו מנגנון: כשההקשר חסר, קל לעשות ממנו "חשוד". אבל בפועל, עצם הופעה של ערך בפנקס קשרים לא מוכיחה קשר חברי או פלילי, ובמקרה הזה אפילו לא מדובר בפרטים של מייקל ג'קסון עצמו. גם אם נתעלם לרגע מהפוליטיקה, הפרשה הזו חשפה משהו בסיסי: כמה מהר כלי תקשורת יכולים לרוץ עם סיפור שמגיע אליהם כשהוא כבר 'מוכן לצריכה' – תמונה מושחרת, רמיזה, כותרת – בלי בדיקה מינימלית. בארה"ב לפחות חלק מהאתרים והכתבים תיקנו אחרי שהעובדות הוצגו בפומבי. בישראל, שבה לא מעט סיקור מגיע כהעתק-הדבק מכותרות בחו"ל, התיקון הזה לעתים בכלל לא מגיע לקורא. הבת של מייקל ג'קסון, פריס ג'קסון, הגיבה לאחד הפוסטים שהפיצו את התמונות והניסיון להפוך צילום לכותרת: "שלא תעזו לעשות את זה. אתם יודעים שהתמונות האלה לא מוכיחות כלום, אבל אתם רק רוצים את הקליקים שלכם. זה מה שאתם תמיד רוצים – קליקים. לא אכפת לכם מאנושיות?" תגובה של פריס ג'קסון ההוכחות בתיק של אפשטיין בפרשה של אפשטיין קיימות ראיות כבדות משקל – עדויות תחת שבועה, מסמכים, תיעוד, ושרשרת קשרים שמתחברת לתמונה אחת ברורה. גם אחרי שנים של טיוח, ברגע שנפתחו חקירות אמיתיות, ההוכחות הצטברו והדפוס נחשף. במקרה של מייקל ג'קסון, אחרי שלושה עשורים של ניסיונות להפליל אותו ולהדביק לו עבירות (והפעם, גם ניסיון לקשור אותו לאפשטיין), לא מוצגת תשתית ראייתית כלל. במקום ראיות – חוזרים לאותו דפוס לא מוסרי: הוצאת דברים מהקשרם, זיופים, טשטושים, ותמונות שמוצגות כ'רמזים' במקום כעובדות. תיקי אפשטיין מוכיחים שגם אחרי שנים וטיוחים, נשאר מספיק חומר שמחזיק מים. עשרות ומאות של עדויות, ראיות והוכחות. במקרה של מייקל ג'קסון, מעולם לא הוצגה אף ראיה שמקשרת אותו להתנהגות עבריינית באשר היא. רק ניסיון לבנות נרטיב סביב טענות כל ללא ביסוס. לסיום שחרור מסמכים לא אמור להפוך למשחק של "איזה סלב נתפס על חם". אלא לרגע שבו הציבור מקבל מידע שאפשר לבדוק, ולא רמיזות ללא הקשר שמושכות את תשומת הלב מהעיקר. אם הסיפור נשען על טשטושים, על קליק בייטים, ועל תמונות תמימות ללא הקשר – זה לא תחקיר וזאת לא עבודה עיתונאית. זו מניפולציה. ומי שמחפש אמת צריך לדרוש הקשר, מקור, ורצף עובדות – לא 'מסתורין' שמיוצר בכוונה כדי להאכיל את תאוריות הקונספירציה. מקורות קרדיט תיעוד וריכוז מידע Epstein Library https://www.justice.gov/epstein DOJ Disclosures https://www.justice.gov/epstein/doj-disclosures johanna Sjoberg deposition (May 18, 2016, Exhibit E) https://www.justice.gov/multimedia/Court%20Records/Giuffre%20v.%20Maxwell%2C%20No.%20115-cv-07433%20%28S.D.N.Y.%202015%29/1327-29.pdf Epstein Files Transparency Act (H.R. 4405) – Congress.gov https://www.congress.gov/bill/118th-congress/house-bill/4405 Medium: "No, Michael Jackson and Jeffrey Epstein are not connected – here's why" https://meanmachine829.medium.com/no-michael-jackson-and-jeffrey-epstein-are-not-connected-heres-why-86eef7d2a4e9 Palm Beach Post – "Photos: When masked Michael Jackson…" (2017) https://www.palmbeachpost.com/story/entertainment/local/2017/03/27/photos-when-masked-michael-jackson/7526092007/ DOJ Caught Passing Off Old PR Photo as New Epstein Evidence https://www.thedailybeast.com/doj-caught-attempting-to-pass-off-old-pr-photo-as-new-epstein-evidence/ TSCM (X) – @MJJRepository https://x.com/MJJRepository

הראיון המפורסם והנצפה ביותר בשידור חי בכל הזמנים, "מייקל ג'קסון אצל אופרה ווינפרי", שהתקיים בחודש פברואר 1993 מחזיק בשיא של כל הזמנים עם למעלה מ- 62 מליון צופים. 14 שנים של שתיקה מאז ראיונו האחרון ב- 1979 מול מצלמות הטלויזיה ולאחר ששבר שיאי מכירות עם אלבומיו האייקוניים, "Thriller" ו "Bad", שינה את תעשיית הוידאוקליפים, הופיע מול מליוני אנשים, זכה בשלל פרסים, כבש מצעדים ואת העולם כולו- מלך הפופ הסכים לדבר בגילוי לב על השמועות הביזאריות שהפיצה התקשורת וענה לשאלותיה הרלוונטיות וגם הפולשניות של ווינפרי. מייקל ג'קסון קיווה בתום לב שיפסיקו לשפוט אותו על פי המראה שלו ויתייחסו בכבוד ליצירותיו. בין היתר, הראיון שופך אור על השמועות שסבבו את ג'קסון באותה תקופה: כיצד השתנה צבע עורו? איך זה הרגיש להתבגר באור הזרקורים? מדוע הוא בנה את אחוזת נוורלנד? והחברות המיוחדת עם אליזבת טיילור. החשיפה של ווינפרי בזכות ראיון זה הפכה אותה לידוענית בכל העולם, והעניין בג'קסון זינק אחרי ראיון זה, בסמוך להופעה המפורסמת בחצי הגמר של הסופרבול שלושה שבועות לפני הראיון. אין ספק שמסמך קצר זה הינו הצצה מיוחדת לחייו של האמן הגדול של המאה ה-20.

בקיץ של שנת 2000 מייקל ג'קסון נענה לבקשה לעזור לילד חולה בשם גאווין ארוויזו שביקש לפגוש את הזמר שהעריץ. לא עבר זמן רב לפני שמשפחת ארוויזו התגלתה כצרה צרורה ומקורביו של ג'קסון אף הזהירו אותו מפניה. ג'קסון הבין שהוא צריך לתפוס מרחק - אבל זה כבר היה מאוחר מדי: הוא שוב מצא את עצמו באמצע פרשה שסילפה את הקשר שלו עם ילדים וגררה אותו למשפט מתיש וסנסציוני. בתחילת הקיץ של שנת 2000, ילד בן 10 בשם גאווין ארוויזו מבקש מהקומיקאי ג'יימי מסדה שיפגיש אותו עם מפורסמים, בהם גם מייקל ג'קסון. באותה תקופה, גאווין היה חולה בסרטן מסוג נדיר והיה מרותק למיטה בבית החולים לאחר שאיבד כליה אחת ואת הטחול שלו. מסדה, שניהל את מועדון Laugh Factory, מצליח ליצור קשר עם אנשיו של ג'קסון, והכוכב נענה לבקשה והתקשר אל ארוויזו. לפני שחלה, גאווין היה מעריץ גדול של קומיקאים אמריקאים והוא הצטרף לשיעורי משחק וקומדיה במועדון של מסדה. בעקבות הקשר עם המועדון, גאווין ומשפחתו חברו למספר סלבריטאים, בהם מסדה, ג'ורג' לופז, לואיס פלנקר וגם השחקן כריס טאקר. ארוויזו היה זה שלמעשה הכיר בין ג'קסון לטאקר, שלימים הפכו לחברים טובים. ג'יימי מסדה העיד בבית המשפט שלא הכיר את מייקל ג'קסון באופן אישי, אבל הוא הצליח ליצור איתו קשר דרך חברים שידעו על הבקשה של גאווין ועל מצבו. לפי העדות של גאווין, ג'קסון התקשר אליו כשהיה בבית החולים ודיבר איתו במשך חמש דקות. במהלך השיחה, ג'קסון הזמין את משפחת ארוויזו לבקר בחוות נוורלנד. ארוויזו העיד שג'קסון התקשר אליו כ-20 פעמים נוספות כשהיה חולה, לפעמים כשהיה בבית החולים ולפעמים כשהיה בבית של סבתו, שם הוא התגורר בזמן הטיפולים. כאשר גאווין סיים את סבב טיפולי הכימותרפיה שלו בפעם הראשונה באוגוסט של אותה שנה, משפחת ארוויזו הגיעה לבקר בנוורלנד: גאווין, אחותו הגדולה דוולין, אחיו הצעיר סטאר, והוריו (שאז היו נשואים) ג'נט ודיויד ארוויזו. ג'קסון וארוויזו בביקורו הראשון בנוורלנד, 2000 כבר באותו יום, סטאר וגאווין ביקשו לישון בחדר של ג'קסון. גאווין סיפר על כך בסרט "לחיות עם מייקל ג'קסון", בראיון משותף עם ג'קסון. הריאיון יצר סערה תקשורתית, למרות שג'קסון וארוויזו הבהירו שהאחים ישנו על המיטה ואילו ג'קסון ישן על הרצפה: גאווין: לילה אחד שאלתי אותו אם אני יכול להישאר בחדר שלו. הוא הסכים לי להישאר בחדר שלו. ואמרתי לו "מייקל, אתה יכול לישון במיטה" והוא ענה "לא, לא, אתה תישן על המיטה" אז אמרתי "לא, לא, לא, אתה תישן על המיטה" ומייקל אמר "תראה, אם אתה אוהב אותי, תישן אתה על המיטה" ועניתי "או, בן אדם!" ובסוף אני ישנתי במיטה. אבל היה כיף באותו הלילה. מייקל: אני ישנתי על הרצפה. זה היה בשק שינה? גאווין: ערמת מלא שמיכות על הרצפה. מה שלא הוזכר בסרט, זה שבאותו לילה ישנו איתם בחדר גם שני הילדים של ג'קסון, פרינס ופריס (אז בני שלוש ושנתיים), וגם חברו ועוזרו האישי של ג'קסון דאז, פרנק קאסיו. הילדים ישנו על המיטה יחד עם גאווין וסטאר, בעוד ג'קסון וקאסיו, ישנו על הרצפה. בשנת 2011, קאסיו סיפר על המקרה ועל השיחה שלו עם ג'קסון שקדמה לאותו לילה: "...אז הגיע הלילה שבו גאווין וסטאר בקשו שמייקל ייתן להם לישון איתו "אנחנו יכולים לישון בחדר שלך הלילה? אנחנו יכולים לישון בחדר שלך הלילה?" הם התחננו. "אמא שלי אמרה שזה בסדר, אם זה בסדר מצדך". מייקל, שתמיד היה לו קשה לסרב לילדים, ענה "בטח, אין בעיה". אבל אז הוא בא אליי ואמר לי "היא דוחפת עליי את הילדים שלה", היה ברור שהוא מודאג. היתה לו תחושה מוזרה ולא נינוחה לגבי זה. "פרנק, הם לא יכולים להישאר". הלכתי אל הילדים ואמרתי להם "מייקל צריך לישון. אני מצטער, אתם לא יכולים להישאר בחדר שלו". גאווין וסטאר המשיכו להתחנן ואני המשכתי להגיד לא. ואז ג'נט [ארוויזו - האמא], אמרה למייקל "הם מאוד רוצים להישאר איתך. זה בסדר מבחינתי". מייקל ויתר. הוא לא רצה לאכזב את הילדים. הוא נתן לרגש להשפיע עליו - אבל הוא היה לגמרי מודע לסיכון. הוא אמר לי "פרנק, אם הם נשארים בחדר שלי, אתה נשאר איתי. אני לא סומך על האמא הזאת. היא דפוקה לגמרי". הייתי נגד זה לחלוטין, אבל אמרתי "בסדר, נעשה מה שצריך לעשות". הנוכחות שלי שם כעד תגן על מייקל מפני כל רעיון מפוקפק שבני הארוויזו אולי מתכננים. או לפחות שנינו היינו מספיק נאיביים לחשוב ככה." (מתוך הספר "My Friend Michael" של פרנק קאסיו וריאיון שלו לסרט "Life of an Icon" מאת דיויד גסט) משפחת ארוויזו לא ניסתה לסתור את העובדה שקאסיו וילדיו של ג'קסון גם ישנו בחדר. הטענות שלהם בגין הטרדה מינית לכאורה לא מתייחסות לביקור הראשון של המשפחה בנוורלנד, בניגוד לשמועות בתקשורת . עם זאת, המשפחה כן תעלה טענה על משהו שכביכול קרה באותו הלילה: הם יטענו שג'קסון וקאסיו הראו לבנים פורנוגרפיה בלפטופ שג'קסון נתן לגאווין במתנה באותו היום. ג'קסון וקאסיו הכחישו שהראו חומר מסוג זה לילדים. אחרי אותו ביקור בנוורלנד, לגאווין ולמשפחתו לא היה שום קשר עם ג'קסון במשך שנתיים – זאת לפי העדות של המשפחה עצמה בבית המשפט. כמו רבים אחרים, הם הורשו להיכנס לנוורלנד וביקרו שם לפחות עשר פעמים נוספות, אך ברוב הפעמים ג'קסון לא נכח באחוזה, וגם כאשר הוא היה שם, הוא בפועל התחמק ונמנע ממשפחת ארוויזו. על דוכן העדים, גאווין גם התלונן על כך שג'קסון החליף את מספרי הטלפון שלו ולא היה זמין למשפחה. שאלה: אוקיי. עכשיו, התלוננת לשוטרים של סנטה ברברה ש"אחרי שסיימת עם הקטע של הסרטן", לא ראית את מייקל יותר, נכון? תשובה (גאווין): לא, לא - עד הקטע של מרטין באשיר. ש: אוקיי. ורצית לראות אותו אחרי ההפוגה של המחלה, נכון? ת: כן. ש: רצית לבקר בנוורלנד אחרי ההפוגה של המחלה, נכון? ת: כן. ש: והרגשת שבדרך מסוימת מייקל חתך את החברות, נכון? ת: כן. ש: והרגשת שהוא נטש אותך, נכון? ת: כן. ש: והרגשת שהוא נטש את המשפחה שלך, נכון? ת: כן ש: ומתי בערך אתה חושב שהוא לא דיבר איתך יותר? ת: חודשיים בזמן הסרטן שלי ש: סליחה? ת: חודשיים אחרי שהתחלתי כימותרפיה ש: ומתי זה בערך? ת: אוגוסט או ספטמבר של שנת 2000. (מתוך העדות של גאווין ארוויזו בבית המשפט בשנת 2005) בהמשך העדות גאווין סיפר שג'קסון החליף את מספר הטלפון שלו ולא ענה לשיחות שלהם. לדבריו, ג'קסון לא נכח בנוורלנד כשהם ביקרו שם ולפעמים הוא היה והתחמק מהם: "אני לא יודע מה קרה, אבל מייקל, כאילו, סוג של הפסיק לדבר איתי וכאלה בדיוק באמצע הסרטן שלי. וכאילו, אני הייתי הולך לשם, והייתי רואה, כאילו, את פרינס ופאריס משחקים שם והייתי חושב שמייקל היה שם, ואמרו לי שמייקל לא נמצא. ואז, כאילו, הייתי רואה אותו איפשהו". למרות שג'קסון שמר מרחק מהמשפחה, הוא המשיך לפעול כדי לעזור להם. על פי העדויות, באוקטובר 2000 הוא נתן למשפחה רכב מסחרי במתנה. הוא גם איפשר למשפחה להשתמש בנוורלנד כמקום לאיסוף מנות דם בשביל גאווין, וכל מי שהיה בנוורלנד באותם ימים גם תרם דם. כדי לא לאבד את הקשר עם ג'קסון, משפחת ארוויזו התחילה להציף אותו עם מכתבים וכרטיסי ברכה - כך גם העידו בבית המשפט. במכתבים הילדים פנו לג'קסון כ"אבא מייקל" ו"החבר הכי טוב שלנו בכל העולם", ככל הנראה בעידוד האם. "אבא מייקל שלי, מהבן שלך" - סטאר ארוויזו סטאר וג'נט ארוויזו באביב של שנת 2001, משפחת ארוויזו ביקרה בנוורלנד במשך מספר ימים, יחד עם השחקן כריס טאקר, כדי לחגוג את יום ההולדת ה-4 של הבן של טאקר ואסיה פריור. ג'קסון לא נכח במסיבה. באותה תקופה ההורים של גאווין נפרדו. לדבריה של ג'נט ארוויזו, הם נפרדו מכיוון שדיוויד ארוויזו היה אלים כלפיה וכלפי הילדים. בהליך הגירושים, היא טענה שהאב גם הטריד מינית את ילדיו. ב-2004, חברה קרובה של משפחת ארוויזו, קרול למר, מסרה תצהיר בו היא טענה שדוולין ארוויזו אמרה לה שג'נט התעללה בהם ונהגה באלימות כלפיהם וגם כלפי האב, אך דוולין הכחישה זאת בבית המשפט. דוולין גם הכחישה שיחסיה עם אמה הם עכורים, למרות שהיא שיתפה זאת עם רבים מחבריה באותה תקופה. מספר חודשים לאחר מכן, הלפטופ והרכב המסחרי שהמשפחה קיבלה מג'קסון התקלקלו. הם שלחו אותם אל ג'קסון כדי שידאג לתיקונם. לדברי המשפחה, הם מאז לא ראו את המחשב או את הרכב ולא קיבלו אותם בחזרה. כמו קאסיו ואחרים, גם טאקר מספר שההתנהגות של בני משפחת ארוויזו נראתה לו חריגה וחשודה. טאקר העיד בבית המשפט שהוא הזהיר את ג'קסון לגביהם אחרי שהבחין שניצלו את האנשים סביבם. לדבריו, גאווין ואחיו היו תחמנים וכל הזמן ביקשו מתנות – אבל הוא סלח להם כי ידע שגאווין נלחם בסרטן: "הוא היה אומר לי... 'תן לי את זה... אני לא מרגיש כל כך טוב'". (מתוך העדות של כריס טאקר בבית המשפט, 2005) כריס טאקר ומייקל ג'קסון גם הקומיקאית לואיז פלנקר סיפרה שארוויזו ביקשו ממנה כסף ועבדו עליה. לדבריה, בשנת 1999 ההורים שכנעו אותה לתת להם 20,000 דולר כדי לבנות לגאווין חדר סטרילי, שבסוף לא נבנה והם הוציאו את הכסף על משהו אחר. ב-2003 היא אמרה למשטרה שהאמא "לגמרי דו-קוטבית", "מאוד הפכפכה" ו"המשפחה הזאת יכולה להיות הכי משוגעת שרק ירצו". אך כשהגיע הזמן להעיד בבית המשפט ב-2005, פלנקר טענה שהיא כנראה "הגזימה" בחקירה כי "זה הקטע שלה כקומיקאית" והאשימה בעיקר את האבא. ב-24 בספטמבר 2001, משפחת ארוויזו הגיע להסדר בתביעה כספית מול רשת חנויות הכולבו J.C Penney. בשנת 1998, המאבטחים של החנות תפסו את גאווין גונב תלבושות בית ספר והמשפחה התבקשה לעזוב את החנות. לטענת המשפחה, המאבטחים עקבו אחריהם למגרש החניה והרביצו לג'נט, דיויד, גאווין וסטאר ארוויזו, ואז התעללו מינית בג'נט. הם הגישו תביעה נגד הרשת בגין התעללות פיזית ומינית. ב-2005, הוצגו בבית המשפט ראיות ועדויות לכך שטענות אלה היו כוזבות ובני המשפחה פיברקו ראיות ושיקרו תחת שבועה. אז ג'נט ארוויזו גם תודה שהיא וילדיה שיקרו תחת שבועה: "דיוויד היה זה שהרביץ לי ולגאווין". התביעה של ארוויזו נגד החנות: החבלות על גופה של ג'נט ארוויזו. בשנת 2002, מייקל ג'קסון הסכים להצטלם לסרט דוקומנטרי על חייו – "לחיות עם מייקל ג'קסון" של העיתונאי הבריטי מרטין באשיר. באשיר הציע לג'קסון להראות לציבור כיצד עזר לילדים עם מחלות קשות. ג'קסון החליט להכיר לבאשיר שני ילדים שעזר להם: דיוויד רוטנברג (דייב-דייב) וגאווין ארוויזו. כל המשפחה הוזמנה לנוורלנד לטובת צילומי הריאיון. לבסוף, באשיר בחר להציג רק את הסיפור של גאווין בן ה-13, למרות שגם רוטנברג נכח במקום. ג'קסון ובאשיר, 2002 גם אחרי יום הצילומים עם גאווין ודייב-דייב, ג'קסון לא יצר קשר עם משפחת ארוויזו או ניסה להתחבר אליהם. המשפחה נשארה לילה נוסף בנוורלנד ואילו ג'קסון עזב את החווה מיד עם סיום הצילומים – ולא התאפשר למשפחה ליצור עמו קשר נוסף. ש: ובשלב הזה [אחרי הצילומים], יכולת להשיג את מייקל ג'קסון בטלפון אם רצית? ת: לא, אחרי מרטין באשיר, הוא לא נתן לי אף מספר טלפון, כי הוא עזב, כאילו, או באותו יום או שביום אחרי הריאיון עם מרטין באשיר, ולא היו לי מספרי טלפון אחרים. (מתוך העדות של גאווין ארוויזו בבית המשפט, 2005) הם לא ראו או שמעו שוב ממייקל ג'קסון עד אחרי השידור של הסרט, בפברואר 2003. כאמור, בעקבות הסרט והריאיון המשותף של ג'קסון וארוויזו התחוללה סערה בתקשורת אשר הציפה מחדש את הטענות נגד ג'קסון משנת 1993. התקשורת החלה במצוד אחר משפחת ארוויזו. אנשיו של ג'קסון ניסו להילחם בפרסום השלילי והחליטו לקיים מסיבת עיתונאים עם משפחת ארוויזו במיאמי. המשפחה טסה למיאמי יחד עם השחקן כריס טאקר, כדי להשתתף במסיבת העיתונאים ולתמוך בג'קסון. מסיבת העיתונאים לבסוף בוטלה וג'קסון ומשפחת ארוויזו חזרו לנוורלנד ב-7 לפברואר, והמשפחה נשארה שם לסירוגין , עד ה-12 במרץ. ב-23 בפברואר שודר הסרט "מייקל ג'קסון משיב מלחמה" שהציג את המניפולציות של באשיר על ג'קסון והעריכה המגמתית של הסרט שלו. בלילה שקדם לשידור הסרט (ב-22 לפברואר) משפחת ארוויזו צילמה ריאיון תומך לטובת סרט התגובה והסבירו את הקשר שלהם לג'קסון. הריאיון שלהם בסופו של דבר נגנז עקב אילוצי זמן. הראיון הוצג שנתיים לאחר מכן כראייה בבית המשפט: בעקבות השידור של "לחיות עם מייקל ג'קסון", הרשויות האמריקאיות והמועצה לשלום הילד פתחו בחקירה וביררו האם התנהגותו של ג'קסון מסכנת את הילדים בסביבתו. משפחת ארוויזו המשיכה להגן על ג'קסון גם בפני הרשויות. חשוב להדגיש שגם לאחר שהמשפחה יצאה נגד ג'קסון, הם מעולם לא טענו שג'קסון הטריד את גאווין באותו הלילה שמוזכר בריאיון (כשהאחים ישנו בחדר של ג'קסון יחד עם שני ילדיו ופרנק קאסיו). הטענות של משפחת ארוויזו מתייחסות לתקופה שהם שהו בנוורלנד אחרי שידור הסרט – אחרי שצילמו את הריאיון להגנתו - בסוף פברואר ובתחילת מרץ 2003 (בזמן שהרשויות חקרו את ג'קסון ואף תשאלו את המשפחה). האנשים שנכחו בנוורלנד באותה תקופה העידו על התנהגות בלתי נסבלת מצדם של ילדי המשפחה. על דוכן העדים, שני אנשי צוות בנוורלנד העידו שגאווין וסטאר היו יורקים ומאיימים על העובדים, זורקים נעליים מהגלגל הענק כדי לפגוע במפעיל הפארק, הפעילו את המתקנים לבד וללא רשות, והשחיתו את החווה בוונדליזם גס עם כתובות "תמצצו זין" על הקירות ועוד. פרודנס ברנדו, הנכדה של מרלון ברנדו (אז בת 7), וריו וסימון בני הדוד של ג'קסון (אז בני 9 ו-13) שהו גם בהם בחווה באותם ימים. הם העידו בבית המשפט שהבנים נהגו באלימות בחווה, הציקו להם ואף הטרידו אותם. בתקופה שאחרי "לחיות עם מייקל ג'קסון", ג'קסון עצמו העדיף להתארח אצל חבריו במיאמי ובבית מלון בבוורלי הילס תחת שם בדוי (קנת' מורגן) למספר ימים. בבית המשפט נחשפו רישומי טלפון ומסמכים שהראו שג'קסון שהה בבית מלון בין התאריכים 19-20 בפברואר, וב-6-9 במרץ. ב-21 בפברואר ג'קסון חגג את יום ההולדת הראשון של בנו בבית משפחת מלניק במיאמי עם שלושת ילדיו וככל הנראה שהה שם יומיים נוספים. יום ההולדת של "בלנקט" ג'קסון במיאמי - מתוך האלבום הפרטי של משפחת מלניק משפחת ארוויזו חילקה את הזמן שלה בין נוורלנד לדירה של בן הזוג החדש של ג'נט ארוויזו - ג'יי ג'קסון (אין קשר למשפחת ג'קסון). בין ה-25 לפברואר ל-2 במרץ, הם התארחו בבית מלון וישנו אצל ג'יי ג'קסון. על פי התיעודים והקבלות, הם ביקרו מספר פעמים במרפאת שיניים, מכון יופי ויצאו למסעי קניות - על חשבון ג'קסון. מאוחר יותר משפחת ארוויזו יגידו שבאותם ימים (ה-20 בפברואר עד ה-12 במרץ 2003) ג'קסון ואנשיו החזיקו אותם בשבי בניגוד לרצונם תחת איומים - ותכננו להעלים אותם. הם בנוסף יטענו שאז ג'קסון הטריד מינית את גאווין ונתן לילדים משקאות אלכוהולים. ב-12 במרץ, 2003, משפחת ארוויזו עוזבת את נוורלנד - והפעם לתמיד. שבועיים לאחר מכן (ב-24 במרץ) ג'נט ארוויזו שוכרת באופן רישמי את עורך הדין וויליאם דיקרמן שמתחיל התכתבות מול עורכי הדין של ג'קסון עם דרישות שונות. משפחת ארוויזו דרשה בחזרה את כל המכתבים, הכרטיסים, ההקלטות והסרטונים ששלחו או הקליטו בשביל ג'קסון. הם בנוסף ביקשו את החפצים שלהם שנשארו בנוורלנד ודרשו שג'קסון ישלם על יחידת האחסון בה שמרו את הרהיטים שלהם אחרי שעזבו את דירתם בלוס אנג'לס. גאווין וסטאר ארוויזו בין עורכי הדין היתה התכתבות ארוכה בנוגע לאופן שבו המשפחה תקבל את החפצים ומי אמור לשלם את החשבון על האחסון. במכתביו טען דיקרמן שאנשים של ג'קסון עקבו אחרי משפחת ארוויזו והטרידו אותם לאחר שהמשפחה עזבה את נוורלנד. עם זאת, באף חלק במכתביו לא הוזכרה ולו טענה אחת על הטרדה של ילדים או על החזקת המשפחה בשבי. בחודש מאי עוה"ד וויליאם דיקרמן מפנה את משפחת ארוויזו לעורך דין אזרחי אחר, לארי פלדמן – אותו פרקליט אזרחי שניהל את ההסדר של משפחת צ'נדלר בתביעה מול ג'קסון עשר שנים לפני כן. לפי עדות המשפחה, גם בשלב הזה גאווין עדיין לא טען בפני אף אחד שעבר הטרדה. אז פלדמן מפנה את משפחת ארוויזו לאדם נוסף שהיה מעורב בפרשת ג'ורדן צ'נדלר ב-1993: חברו הפסיכיאטר סטנלי כץ, שביצע את ההערכה הפסיכולוגית לג'ורדן צ'נדלר. אחרי השיחה בין גאווין ארוויזו לד"ר סטנלי כץ, עורך הדין לארי פלדמן ניגש למשרד התובע המחוזי של סנטה ברברה ומדווח להם על הטענות של ארוויזו נגד ג'קסון. בזאת התחילה חקירה ארוכה שתוביל למשפט המתוקשר על הטרדה מינית, קשירת קשר וחטיפה – שהסתיים בזיכוי של ג'קסון. בבית המשפט התביעה תנסה להציג את גאווין, סטאר, דוולין וג'נט ארוויזו כאנשים תמימים וחסרי ישע, נוצרים אדוקים שגורלם התאכזר אליהם והם נפלו קורבן לקונספירציה גדולה של ג'קסון ואנשיו. במהלך המשפט נחשפו עוד הונאות שהאם ביצעה בעזרת ילדיה, מה שהוביל לפתיחת בהליכים פליליים נגדה שהסתיימו בהודאתה באשמה ובעסקת טיעון. ג'קסון, מאידך, זוכה מכל אשמה. בפרק הבא: על ההאשמות של משפחת ארוויזו והמשפט שהביא לזיכוי של ג'קסון מקורות: Court Transcript - Gavin Arvizo March 10, 14-15, 2005 Court Transcript - Rijo and Simone Jackson May 17-18, 2005 Court Transcript - Chris Tucker May 26, 2005 http://www.sbscpublicaccess.org/docs/ctdocs/030105motadmevidgsa.pdf http://www.sbscpublicaccess.org/docs/ctdocs/052305motexclbrando.pdf "Living With Michael Jackson" ABC special Frank Cascio – My Friend Michael: An Ordinary Friendship with an Extraordinary Man (William Morrow, November 15, 2011) Memorandum regarding the use of J.C. Penney issues in defense opening statement (February 28, 2005) http://www.sbscpublicaccess.org/docs/ctdocs/022805memojcp.pdf https://www.foxnews.com/story/jacko-prosecutions-timeline-doesnt-jibe https://www.upi.com/Entertainment_News/2006/11/14/Janet-Arvizo-accepts-plea-bargain/37411163529925/?ur3=1

בין חפציו של מייקל ג'קסון נמצאה טיוטה של שיר שכתב בכתב ידו על פתק, ככל הנראה בשנת 1993 - על ההאשמות נגדו. השיר מעולם לא ראה אור או פורסם ולמעשה נשאר במגירה עד לאחר מותו של מייקל בשנת 2009 - הפתק הוצע ל מכירה פומבית  בשנת 2010. קיראו: החיים בצל ההאשמות: "אני אמות אדם ללא ארץ ורק אלוהים ידע שאני חף מפשע" אדם חף מפשע / מייקל ג'קסון (1993) אם אפליג לאקפולקו או לקנקון שבמקסיקו, החוק מחכה לי שם, ואלוהים יודע שאני חף מפשע. אם לא יקבלו אותי בקהיר, אז אלי, לאן אפנה? אמות אדם ללא ארץ, ורק אלוהים ידע שאני חף מפשע. חף מפשע, אדם חף מפשע. לפעמים אני מרגיש כמו נמלט, נמלט על חיי, ובתוכי אני שואל – מדוע? אבל בעצם איני נמלט כלל, אני רק מרפא לב פצוע ובודד. האמת הופכת לשקר, הלוואי שיכולתי לעוף הרחק מכאן. קליפורניה איבדה את אהבתה אליי, נראה שהיא מנסה להרשיע אותי עכשיו, נראה שהלב שלה נגדי. אם אפליג לאקפולקו או לקנקון שבמקסיקו, כל הסיכויים נגדי, אך אלוהים יודע – אני חף מפשע. אם הבריטים ינסו למצוא אותי, אלי, לאן אפנה? שיפנה כל העולם נגדי, כל עוד אלוהים יודע שאני חף מפשע. להתראות לכל שנותיי בהוליווד, או אולי – לחלומותיי בהוליווד. שיפנה כל העולם נגדי, כל עוד אלוהים יודע שאני חף מפשע. ועכשיו, אם הבריטים ינסו למצוא אותי, אז רק אלוהים יודע – לאן אפנה? שיחפש אותי כל העולם, כל עוד אלוהים יודע שאני חף מפשע. אם אפליג לאקפולקו או לקנקון שבמקסיקו, החוק מחכה לי שם, ואלוהים יודע שאני חף מפשע. אם לא יקבלו אותי בקהיר, אלי, לאן אפנה? שיפנה כל העולם נגדי, כל עוד אלוהים יודע שאני חף מפשע. If I sail to Acapulco or Cancun Mexico There the law is waiting for me And God knows that I’m innocent. If they won’t take me in Cairo then Lord where will I go. I’ll die a man without a country and only God knew I was innocent now. Innocent man Innocent man Sometimes I feel just like a fugitive I’m running for my life and deep inside I ask the question why But I’m not running at all I’m just healing a lonely wounded heart The truth becomes the lie I wish I could fly away. California’s lost her love for me. Seems she’s trying to convict me now. Seems her heart has turned against me now. If I sail to Acapulco or Cancun Mexico then the odds are all against me, but god knows that I’m innocent. If the British try to find me then lord where will I go? let the whole world go against me, long as God knows I’m an innocent man now. Farewell to all my years in Hollywood Or Farewell to all my dreams in Hollywood Let the whole world be against me long as God knows I’m an innocent man. Now if the British try to find me then lord knows where will I go? Let the whole world try to find me long as God knows If I sail to Acapulco or Cancun Mexico There the law is waiting for me And God knows that I’m innocent. If they won’t have me in Cairo then Lord where will I go. let the whole turn against me world long as knows I'm an innocent man now.

העובדה שמייקל ג'קסון הגיע להסדר מחוץ לכתלי בית המשפט עם המתלונן הראשון נגדו בשנת 1994 הרבה פעמים מובאת כסימן לאשמה כביכול. אולם אלה שמדברים על ההסדר הכספי כ"דמי שתיקה" לא יודעים שאם ג'קסון היה רוצה "להשתיק" את ההאשמות נגדו, הוא היה יכול לעשות את זה הרבה לפני שההאשמות הגיעו לתקשורת ולרשויות. למעשה, המטרה של הצד המאשים היתה לקבל כסף מההתחלה. זה ברור שהסיבה שמשפחת צ'נדלר חשפה את ההאשמות שלה בסופו של דבר היא שהם לא קיבלו את הכסף שדרשו. על ההסדר המשפטי והאירועים שהובילו אליו תוכלו לקרוא בפרקים על ההסדר המשפטי ( פרק ראשון , פרק שני ) עוד לפני שהצ'נדלרים ניגשו לבעל מקצוע שחלה עליו חובת דיווח (פסיכיאטר) ולפני שהם חשפו את ההאשמות שלהם בפומבי, אביו של ג'ורדן צ'נדלר, אוון צ'נדלר, דרש כסף ממייקל ג'קסון. על הדרישות האלה אפשר גם לקרוא בספר של דודו ג'ורדן, ריי צ'נדלר, All That Glitters ("כל הנוצץ"), רק שהדוד (המייצג את קול המשפחה) מכחיש בנחישות שהדרישות היו בגדר סחיטה, ומעדיף לכנות אותן "משא ומתן" - איך שלא נקרא לזה, זה בדיוק מה שקרה. אוון צ'נדלר לפני הפגישה ב-14 ביולי 1993, אוון צ'נדלר ועורך הדין שלו, ברי רות'מן, יצרו קשר עם פסיכאטר בשם ד"ר מת'יס אברמס והציגו בפניו סיפור על הטרדה מינית ושאלו את דעתו. יומיים לאחר מכן - למרות שמעולם לא פגש את הילד או את הנאשם - אברמס כתב מכתב שמבוסס על הסיפור של אוון צ'נדלר אשר "יכול להתקיים חשד סביר שהטרדה מינית אולי קרתה" - מהרגע שהמכתב הגיע אל אוון, הוא החליט להשתמש בו ככלי נגד אישתו לשעבר ג'ון צ'נדלר (שעמה ניהל מאבק משמורת על בנם) וגם נגד מייקל ג'קסון. לפי הספר של ריי צ'נדלר, אוון, עם המכתב של אברמס בידו, ניסה ליצור מצב של "משא ומתן" עם מייקל ג'קסון. יותר מכך, הוא רצה לעשות את זה בעצמו, מבלי שאף אחד אחר יהיה מעורב. בפרק "August 1" בספר הם כותבים: למרות שאוון היה בטוח שהמעשים של מייקל נגד ג'ורדי עשו נזק, הוא עדיין לא האמין שהם נעשו במכוון. כמה שמייקל היה מעוות, אוון האמין שלמייקל היה באמת איכפת מג'ורדי, ושאם הוא יוכל לדבר עם מייקל לבד ולהסביר את החששות שלו, מייקל יבין והם יוכלו להגיע לפתרון יחד, "בלי עורכי דין מקוללים". [1; עמוד 99] אבל ג'קסון סרב לעשות עם אוון משא ומתן בהעדר "עורכי דין מקוללים". לפי All That Glitters, בשלב הזה דיויד שוורץ, האב החורג של ג'ורדן, כבר סיפר לחוקר הפרטי של ג'קסון, אנטוני פליקנו, על המכתב של אברמס, אז ג'קסון היה יכול לחשוד שאוון מתכנן משהו. בנוסף, ג'קסון כבר הקשיב לשיחות המוקלטות בין שוורץ וצ'נדלר מה-8 ביולי, 1993. בכל זאת, ג'קסון הסכים להפגש עם אוון אבל רק בנוכחות של עורך הדין שלו, ברט פילדס, או פליקנו. השיחה בין ג'קסון ואוון מתוארת בספר: "אני רק רוצה להבין מה הולך בין שניכם," אוון הסביר. "אתה לא צריך עורך דין. אנחנו יכולים להסתדר בעצמנו". מייקל לא זז מעמדתו: פליקנו או פילדס חייבים להיות נוכחים. "אנחנו עלולים לדבר על דברים שיביכו את שניכם," אוון הזהיר. "כל דבר שאתה אומר לי, אתה יכול להגיד גם לברט," מייקל התעקש. "אבל אני לא חושב שמישהו צריך לשמוע את הדברים האלה. אני לא רוצה שתסתבך. אני רק..." ניתוק. שיחת הטלפון הזאת היתה נקודת מפנה בשביל אוון. "אני מבין שאיש בעמדה של מייקל ג'קסון צריך עורכי דין בשביל כל דבר, אבל זה לא עסקים, לא בשבילי. אני באמת חשבתי שאנחנו יכולים להסתדר אם נוציא את כל עורכי הדין מהתמונה, וחשבתי שמייקל ירצה בזה גם. אם אני לא הבאתי עורך דין, למה הוא היה צריך אחד?" [1; עמוד 100] בזמן הפגישה הפגישה התקיימה ב-4 באוגוסט במלון Westwood Marquis בלוס אנג'לס. הנוכחים בפגישה: מייקל ג'קסון, אנטוני פליקנו, אוון וג'ורדן צ'נדלר. המאמר של מרי א. פישר במגזין GQ בשנת 1994 מתאר את הפגישה: "כשראה את ג'קסון, אוון צ'נדלר נתן לזמר חיבוק חם (שיש שיגידו שמחווה כזו סותרת שרופא השיניים באמת חשד שג'קסון הטריד את בנו), ואז הוציא מהכיס את המכתב של אברמס והתחיל לקרוא חלקים ממנו. פליקנו מספר שהילד השפיל מבט ואז הסתכל בחזרה למעלה אל ג'קסון במבט מופתע, כאילו מנסה להגיד 'לא אמרתי את זה'. הסיפור על הפגישה והחיבוק מצויין גם בספר של צ'נדלר: "אוון ניגש אל מייקל וחיבק את הכוכב חיבוק גדול של 'אני שמח לראות אותך', טפח לו על הגב כמו חבר ותיק". [1; עמוד 102] כשהפגישה התפוצצה, אוון צ'נדלר הפנה את האצבע כלפי ג'קסון והזהיר 'אני הולך להרוס אותך', מספר פליקנו." [2] אנטוני פליקנו, שכאמור נכח בפגישה, סיפר על הפגישה במגזין Vanity Fair: "[אוון] יותר נמוך ממייקל אז הראש שלו מגיע מתחת לצוואר של מייקל, הוא נישק את מייקל בעיניים סגורות" פליקנוהיה בהלם, "אם הייתי מאמין שמישהו הטריד את הבן שלי, והייתי עומד קרוב אליו, הייתי עכשיו בהוצאה להורג". אנטוני פליקנו התגובה של פליקנו אילצה את הצ'נדלרים להסביר את החיבוק - בצורה שכנראה תשמע לכם די מוזרה: "כנראה שזה שאוון לא הרג את מייקל באותו רגע אומר שהוא לא מאמין שבאמת היתה הטרדה. כמובן, פליקנו צריך שנאמין שבזמן שאוון חיבק את מייקל, הוא כבר האשים את מייקל בהטרדה (של ג'ורדן) כחלק מניסיון סחיטה. אז זה שהוא חיבק את מייקל מראה שהוא ידע שמייקל לא עשה דבר כזה. אבל אם אוון בא לשם כדי לסחוט את מייקל, למה שהוא יתחיל בלתת לו חיבוק גדול? למה שיהיה חברותי? למה שלא לפחות יעמיד פנים שהוא מאמין שמייקל הטריד את ג'ורדי ושהוא כועס? במיוחד עם הבלש הפרטי של מייקל נוכח בחדר כעד. זה שאוון נכנס לפגישה ונתן למייקל חיבוק רק מראה שאוון הגיע עם האמונה שלמייקל באמת היה איכפת מג'ורדי ושלא עשה שום דבר בכוונה לפגוע בו. אחרי הכל, זה הרעיון שמייקל הואשם בפגיעה בילד במכוון - שהיתה "הטרדה" - לא הגיע מהראש של אוון. אלה היו אנטוני פליקנו וברט פילדס שהשתמשו במושג הטרדה ראשונים". [1; עמוד 107] חשוב לדעת שבשלב הזה אוון צ'נדלר כבר החליט שהוא רוצה "להרוס את מייקל ג'קסון". חודש לפניכן, ב-8 ביולי, הוא מספר לדיויד שוורץ בשיחת טלפון שהוא כבר נפגש עם עורכי דין ורקם איתם את המזימה נגד ג'קסון. בנוסף, במשפחת צ'נדלר טוענים שב-16 ביולי, שבועיים לפני הפגישה והחיבוק עם ג'קסון (ושמונה ימים אחרי שאוון צ'נדלר מספר שכבר יש לו תכנית), ג'ורדן צ'נדלר לכאורה סיפר לאביו שג'קסון הטריד אותו. איך זה מסתדר עם ההסבר בספר של משפחת צ'נדלר? זה לא. אוון צ'נדלר מבטיח להרוס את מייקל ג'קסון חודש לפני הפגישה כמה הורים יברכו את האיש שהם חושדים שהטריד את הבן שלהם בחיבוק גדול וחם ויטפחו על הגב שלו "כמו חבר ותיק"? וכמה הורים צריכים "להעמיד פנים" שהם כועסים על הבן אדם שכביכול הטריד את הבן שלהם? במיוחד אחרי שהילד שלהם לכאורה כבר סיפר להם מה בדיוק קרה? עוד דבר מעניין בהסבר של משפחת צ'נדלר, הוא העובדה שהם מתנערים מהמושג "הטרדה מינית" במפגש עם ג'קסון. בשלב זה אוון צ'נדלר כבר התייעץ עם עורכי דין (בארי רות'מן) והחליטו יחד על תכנית שתגן על אוון מתביעת דיבה גם אם ההאשמות יתבררו כלא נכונות. אוון נזהר שלא להעלות בעצמו נגד ג'קסון ובעצם ציטט קטעים מהמכתב של ד"ר אברמס, מבלי להגיד שום דבר במילים שלו. ג'קסון ואנשיו כמובן הבינו שאוון מתכוון להאשים את ג'קסון בהטרדה מינית גם בלי שאוון יגיד את זה בצורה חד משמעית. עורך הדין רות'מן ניגש אל פליקנו ב-1 באוגוסט ואמר לו שאי אפשר לתבוע את אוון גם אם ההאשמות יוכחו כשקריות: "ברי לא הרגיש מאויים. הוא הודיע לפליקנו שאוון לא ערך שום הצהרות פומביות שמוציאות דיבה על מייקל בשום צורה. בנוסף, אוון, כרופא שיניים, מחוייב בדיווח לרשויות בדיוק כמו כל אדם עם רישיון רפואה. לא רק שמתבקש ממנו לדווח על החשדות שלו לרשויות, גם אי אפשר לתבוע אותו גם אם זה יוכח כלא נכון". [1; עמוד 100] אחרי הפגישה פליקנו הבהיר שהם לא מוכנים לתת שום הצעה. אוון צ'נדלר יצא מהפגישה מאוכזב. לפי All That Glitters, אוון היה "מתוסכל מהגישה של פליקנו ומהעובדה שמייקל היה בסדר עם הגישה הזאת" [1; עמוד 102-103]. צ'נדלר אמר לג'קסון שהוא יודע מה הוא עשה לבנו ושהבן שלו כבר אישר את זה. בספר נטען ש"אחרי זה אוון ביקש שהבן שלו יאשר שהוא אמר את זה, והילד הנהן לאישור" [1; עמוד 103] בתגובה, ג'קסון הסתכל לג'ורדן בעיניים ואמר "לא עשיתי כלום" [1; עמוד 103]. ריי צ'נדלר מספר: בשביל אוון זה היה רגע מכונן: "ידעתי שמייקל דפוק אבל עד לאותו רגע לא ידעתי מאיפה זה מגיע. חלק ממני עדיין האמין שהוא באמת ובתמים היה מאוהב בג'ורדי והתנהג בתום לב כי יש לו מוח מעוות, בלי מחשבה מוקדמת או מזימות. אבל החיוך שלו צמרר אותי, כמו חיוך שאתה רואה על פנים של רוצח סדרתי או אנס שמצהיר על כך שהוא חף מפשע למרות הרים של ראיות נגדו. אני ידעתי באותו רגע, מייקל ג'קסון היה מתעלל בילדים! זה היה פתאום נורא ברור. ג'ון נפלה בפח, ג'ורדי נפל בפח, ואני נפלתי בפח. כל העולם נפל בפח של היצור מעורר הרחמים עם המוח המבריק אך קרימינלי הזה" [1; עמוד 103]. כאמור, המשפחה טוענת שג'ורדן כבר "התוודה" בפניו אביו ב-16 ביולי, אבל לפי ההסברים האלה, אוון "חיבר את כל החלקים" רק ב-4 באוגוסט. איך הוא פתר את הפאזל? הוא נתן פרשנות מוזרה לעובדה שג'קסון הכחיש את ההאשמות. האמונה החדשה של אוון שג'קסון עשה את זה, לא מנעה ממנו להמשיך ב"משא ומתן" עם ג'קסון. אחרי הפגישה בבית המלון, פליקנו זומן לפגישה עם ברי רות'מן ואוון צ'נדלר במשרד של רות'מן - שם הם הציגו לראשונה את הדרישה שלהם ל-20 מיליון דולר בתמורה לשתיקתם. בספר של ריי צ'נדלר, מוצעים שני הסברים לסכום. ראשית, הוסבר שהסכום של ה-20 מיליון הוא הסכום שאוון צ'נדלר חשב שיספיק לרווחת בנו ( לקריאה על מערכת היחסים של אוון צ'נדלר עם בנו ומשפחתו ). בנוסף, זהו הסכום שאוון צ'נדלר החליט שיספיק על מנת "להעניש" את ג'קסון. לאחרים יש סיפור אחר לאיך אוון הגיע לסכום הזה. לפי דיווחים של לוס אנג'לס טיימס באוגוסט 1993, אוון, שרצה להיו תסריטאי מפורסם, ניסה לקבל תקציב להפקה של סרט: "מקורות בתעשיית הסרטים מספרים שאבא של הילד רצה 20 מיליון דולר להפקה של סרט ועבד על עסקה עם ג'קסון". [4] דיויד נורדל, צייר שהיה חבר של ג'קסון, הסביר בראיון לאתר Reflections on the Dance בשנת 2010: "עבדתי על שרטוטים בשביל חברת הפקות הסרטים של ג'קסון, שנקראה Lost Boys Productions, סוני נתנו למייקל 40 מיליון דולר כדי להקים את החברה והאבא של הילד (אוון צ'נדלר), שראה עצמו כאחד מתעשיית הבידור כי הוא כתב משהו בתסריט [...] הוא חשב שהוא תסריטאי הוליוודי ובגלל החברות שלו עם מייקל והחברות של הבן שלו עם מייקל, הוא שיער שמייקל יכניס אותו שותף בחברה וכך הגיע לסכום של ה-20 מיליון דולר. הוא רצה חצי מהכסף של סוני. זה הוכח. זאת היתה סחיטה. מייקל הקשיב ליועצים שלו שאמרו לו להשאר בשקט, לטוס לקויאה, להמשיך בסיבוב הופעות, אתה באמצע סיבוב הופעות, אנחנו נטפל בזה" [5] ג'קסון בסיבוב הופעות, ספטמבר 1993 נקודת המפנה לפי All That Glitters, רות'מן היה משוכנע שג'קסון לא ישלם 20 מיליון והוא ניסה להוריד את אוון ל-5 מיליון דולר. אוון לא זז כי הוא האמין ש"חמש מיליון זה תשלום, לא עונש. הוא רצה שמייקל יענש על מה שהוא עכשיו ראה כהטרדה מינית חד משמעית" [1; עמוד 109]. אנשיו של ג'קסון כמובן סרבו להכנע לסחיטה. לפי הספר, ב-9 באוגוסט פליקנו חזר עם הצעה נגדית של מיליון דולר כדי לממן שלושה תסריטים של אוון וג'ורדן. פליקנו הסביר לאחר מכן שהוא עשה את זה כדי שיוכל להקליט את צ'נדלר מנהל משא ומתן על כסף, והוא אכן סיפק את ההקלטות של השיחות האלה לאחר מכן. אוון סרב למיליון דולר וציפה לסכום יותר גבוה. ב-13 באוגוסט פליקנו הגיע עם הצעה נוספת, שמוכיחה שהוא עושה את זה כדי להמשיך לעקוב ולפקח על המעשים של הצ'נדלרים, ולא באמת מתכוון להתמקח. סכום ההצעה החדשה הדהימה את רות'מן וצ'נדלר: 350 אלף דולר. "ברי לא האמין למשמע אוזניו. פליקנו לגמרי התעלם מחוקי המשחק. ברי התחיל בעשרים מיליון, פליקנו חזר עם מיליון, המספר הבא כמובן חייב להיות משהו באמצע. מוזר ככל שיהיה, פליקנו הוריד את הסכום מההצעה של המליון דולר. זה היה עוד יותר משוגע כשהוא לא הסכים לחזור למיליון דולר כשברי אמר לו שהוא 'שבר את הראש שלושה ימים כדי לגרום לאוון להסכים' [1; עמוד 117-118] ברי אמר לו 'לא', אבל הציע שאוון אולי יקבל את ההצעה המקורית של המיליון דולר אם פליקנו מוכן לחדש אותה, אבל החוקר התעקש 'זה לא הולך לקרות, אף פעם'". [1; עמוד 121] אם צ'נדלר רצה להעניש את ג'קסון, למה הוא לא פנה לרשויות? לטענת אוון, הוא חשש שלא יאמינו לו ומתשומת הלב שההאשמות האלה ימשכו. שיחות הטלפון המוקלטות שלו עם דיויד שוורץ (8 ביולי, 1993) מראות שלא באמת היתה לו בעיה עם תשומת לב: "זה הולך להיות יותר גדול מכולנו ביחד, כל הדבר הזה הולך לרסק את כולם והרוס את כל מי שבדרך. זה [נקטע] משפיל, תאמין לי [...] כי ג'ון, ג'ורדי ומייקל - הכריחו אותי לעשות את זה קיצוני - כדי לקבל את תשומת הלב, כמה חבל, חבל מזויין שהם עשו את זה" [3] ב-16 באוגוסט, עו"ד מייקל פרימן הודיע לרותמ'ן שהם הגישו בקשה לצו משפטי שמורה על אוון להחזיר את ג'ורדן צ'נדלר לחזקת אמו, ג'ון צדנלר. ב-17 באוגוסט, בתגובה לכך ולסירוב של ג'קסון לתת לו את הכסף, אוון לקח את ג'ורדן לד"ר מת'יס אברמס, שם ג'ורדן דיבר על האשמות שלו נגד ג'קסון, מה שהוביל באופן בלתי נמנע להתערבות הרשויות ולכך שאוון קיבל משמורת על ג'ורדן. במבט על כל האירועים שקרו ביולי-אוגוסט 1993, זה ברור שלג'קסון היו המון הזדמנויות להשתיק את הצ'נדלרים עם כסף, אם הוא רק רצה - לפני שההאשמות הגיעו לתקשורת או לרשויות. הוא בחר שלא לעשות את זה, מה שהדהים את אוון צ'נדלר. לפי ריי צ'נדלר: "פילדס ופליקנו ידעו שאוון מוכן למשא ומתן. למה לא לשלם ולהעלים את הסיוט הזה כשיש לכם את ההזדמנות? במיוחד כשאתם יודעים שהאיש שלכם אשם בלישון עם ילדים קטנים, לפחות. לא רק שאתם תמנעו מתביעה אזרחית, אבל גם, יותר חשוב, תקנו את הדרך לעקוף את הרשויות בזה שתפטרו מהעד הראשי. עשרה, עשרים, שלושים מיליון? כסף זה לא בעיה. העסקה היתה יכולה להסתיים בתוך שעות." [1; עמוד 126] "בבוקר של ה-17 באוגוסט, 1993, בזמן שהוא מדבר עם ברי רוטמן (עורך הדין של המשפחה), אנטוני פליקנו החזיק בעותק של דוח הפסיכיאטר, בלי שהדוח יזכיר [את השמות של ג'קסון וצ'נדלר]. הוא החזיק בידו את העתיד של הכוכב המפורסם ביותר בהיסטוריה של האנושות. למרות זאת, ההקלטה מלאה בדוגמאות לכך שפליקנו מסרב להתפשר על סכום שיוכל לעשות את ההבדל בשביל ג'קסון. למה לקחת סיכון שהשם של מייקל ייכתב על הדוח, מה שיוביל לפתיחה בחקירה [נגדו]?" [1; עמוד 138] בין אם תקראו לאירועים המתוארים למעלה "סחיטה" או לא, ריי צ'נדלר מסכם את הפרק על ה"משא ומתן" בפסקה אחת שעומדת בפני עצמה: "אם מייקל ג'קסון היה משלם את העשרים מיליון דולר שדרשנו ממנו באוגוסט, במקום בינואר שבא אחרי זה, הוא כנראה היה מבלה עשר שנים נוספות כאיש הבידור הכי מפורסם בעולם, במקום מטריד הילדים הכי מפורסם בעולם". [1; עמוד 128] וכן, זה מגיע מהמשפחה של המתלונן. בכך הסתיימה הסחיטה הנוכחית נגד ג'קסון - הוא ואלה שפעלו בשמו בעצם סירבו להכנע לדרישות הכספיות של צ'נדלר: תן לי כסף ונוכל לפתור את זה בלי שאף אחד יידע. הסירוב של ג'קסון כמובן הוביל לכך שאוון צ'נדלר פרסם את ההאשמות שלו נגד ג'קסון ובכך התחילו החקירות והתביעות נגד ג'קסון לעיני כל. Sources: [1] Raymond Chandler – All That Glitters: The Crime and the Cover-Up (Windsong Press Ltd, September 2004) [2] Mary A. Fischer: Was Michael Jackson Framed? (GQ, October 1994) http://www.buttonmonkey.com/misc/maryfischer.html [3] Taped phone conversation between Evan Chandler and David Schwartz (July 8, 1993) https://themichaeljacksonallegationsblog.files.wordpress.com/2016/12/plugin-schwartz_chandler.pdf [4] Charles P. Wallace and Jim Newton – Jackson Back on Stage; Inquiry Continues (Los Angeles Times, August 28, 1993) http://articles.latimes.com/1993-08-28/news/mn-28760_1_michael-jackson [5] Friendship & A Paintbrush – Interview with David Nordahl (2010) Original source: http://www.reflectionsonthedance.com/interviewwithdavidnordahl.html – the audio clips those contained the conversation are no longer available on the website.

ב-20 בדצמבר, 1993, מייקל ג'קסון היה נתון לחיפוש גופני משפיל (וכמעט חסר תקדים) שבו שוטרים הגיעו לביתו וצילמו תמונות וסרטונים של איבריו המוצנעים שלו מעשרות זוויות ותנוחות. הרשויות רצו להשוות בין התמונות לתיאור שהמתלונן נגדו, ג'ורדן צ'נדלר, מסר למשטרה על פניו כדי להוכיח את הטענות שלו בדבר הטרדה מינית לכאורה מצד ג'קסון. האם התיאור עלה בקנה אחד עם המציאות? תחילה, יש לציין את מה שאמור להיות מובן מאליו. העובדה שלא הוצא צו מעצר נגד ג'קסון מיד לאחר בדיקת הממצאים , כמו גם העובדה שבשני כינוסים של חבר מושבעים גדול (חבר מושבעים שחוקר את הממצאים והעדויות הקיימים ומחליט אם יש עילה להגיש כתב אישום) החליטו פעמיים שאין שמץ של ראייה שמקשרת את ג'קסון לפשע בו הוא מואשם, מצביעות על כך שהתיאור של ג'ורדן צ'נדלר את איברי מינו של מייקל ג'קסון היה שגוי ולא תאם את המציאות. זאת אומרת שלו היתה התאמה בין התיאור של צ'נדלר לבדיקות ולתמונות שנאספו בחיפוש הגופני, היה בכך עילה מספקת לעצור את ג'קסון ללא דיחוי וללא צורך במידע נוסף ואף להעמיד אותו לדין - מה שכמובן לא קרה. זהו ללא ספק אחד החורים בעלילה שהתובע המחוזי טום סנדון, הצ'נדלרים והתקשורת ניסו לטייח לאורך זמן. למרות שהתשובה לשאלה "האם התיאור התאים?" היא תשובה פשוטה וחד משמעית של "כן" או "לא", מתנגדיו ויריביו של ג'קסון ניסו לספק הסברים מרושלים ולהשאיר את הנושא מעורפל ככל הניתן. הדיווחים הראשונים לאחר החיפוש הגופני בינואר 1994 (בסוכנות הידיעות Reuters ובעיתון USA Today) מצטטים מקורות בכירים מרשויות החוק שהצהירו שהתיאור של הנער לא התאים לתצלומים של איברי המין של ג'קסון . הטענה שהתצלומים התאימו לתיאור הופצו בתקשורת רק בשלב מאוחר יותר – אחרי ראיון של טום סנדון אצל מורין אורת' בעיתון Vanity Fair בשנת 1995, בו הוא טען שהתצלומים התאימו לתיאור של ג'ורדן. סנדון ידבוק בנרטיב הזה גם בהמשך במשפט של ג'קסון בשנת 2005. קתרין ג'קסון, פברואר 1994 אך האמירות של סנדון בריאיון נסתרות לחלוטין בבית המשפט כשנה וחצי לפני כן. כאשר אימו של מייקל ג'קסון נקראה להעיד מול חבר המושבעים הגדול של לוס אנג'לס, באביב 1994, החוקרים ביקשו לדעת אם בנה שינה את המראה של איבריו המיניים. ב-16 במרץ, 1994, לוס אנג'לס טיימס דיווחו על הדיון: "אימו של ג'קסון התראיינה לעיתים קרובות והופיעה בתקשורת כדי להגן על בנה, אבל מקורות קרובים לחקירה מדווחים שהיא כנראה תישאל על המראה הגופני של בנה. החוקרים מנסים לקבוע אם ג'קסון עשה משהו בגופו כדי לשנות את המראה שלו כדי ש לא יתאים לתיאור שניתן להם מהקורבן לכאורה, שחגג 14 בינואר האחרון". כלומר החוקרים ואנשיו של סנדון היו נחושים להסביר כיצד התיאור של ג'ורדן לא תואם את המציאות ופנו בנואשות לאמא של ג'קסון בניסיון למצוא לכך תשובה. זאת לא היתה הפעם הראשונה או האחרונה שסנדון הציג בתקשורת מידע באופן מעוות או כוזב. בספטמבר 1994 למשל הוא הצהיר במסיבת עיתונאים שהוא מצא מתלונן נוסף – ברט בארנס, זאת למרות שבארנס מעולם לא טען שג'קסון הטריד אותו והוא ממשיך להעיד לטובתו עד ליום זה. ב-25 במאי, 2005, כשבוע לפני שהסתיים המשפט של מייקל ג'קסון (שנמשך ארבעה חודשים), סנדון ניסה להציג את התיאור והשרטוט של ג'ורדן כראייה בבית המשפט, יחד עם התצלומים של איברי המין של ג'קסון. בעתירה לבית המשפט הוא טען: "התמונות מראות כתם על הצד הימני של הפין של הנאשם, בערך במקום היחסי שבו נמצא כתם קטן בשרטוט של ג'ורדן צ'נדלר של הפין הזקוף של הנאשם. אני מאמין שהבדלי הצבע שצ'נדלר זיהה בשרטוט שלו זה לא משהו שהוא היה יכול לנחש, או היה יכול לראות בטעות. אני מאמין שהייצוג הגראפי של האזור המוכתם של הפין של הנאשם, נתמכות באופן ניכר על ידי התמונות שצולמו על ידי חוקרי משטרת סנטה ברברה לאחר מכן ... המידע שג'ורדן צ'נדלר מסר ב-1 בדצמבר, 1993, הוא רלוונטי מכיוון שהוא היה יכול לדעת אותו רק מתוך היכרות קרובה ואינטימית עם הנאשם". אותו כתם קטן הוא הדבר היחיד שמוזכר בעתירה של סנדון – אין התייחסות לשום מאפיין או סממן אחר בתיאור או השרטוט של צ'נדלר או בתמונות. זאת מכיוון שמכל התיאורים הוא לא הצליח למצוא דבר מעבר לכתם אחד שלכאורה "התאים" (לפי הערכתו האישית של סנדון) וגם אז זה היה רק "בערך" ו"במקום היחסי". תזמון העתירה של סנדון, שהוגשה כמהלך של הרגע האחרון שבוע לפני שנגמר המשפט, גורם לה להראות כניסיון נואש להסית את חבר המושבעים לאחר שהטענות של משפחת ארוויזו וההאשמות על "פשעים קודמים" הופרכו. לאור העובדה שג'ורדן צ'נדלר סירב להעיד בשנת 2005 (ומכאן שלא היה נתון לחקירה נגדית), הסיכוי שהשופט רודני מלוויל היה מאפשר להציג את התיאור והתמונות היה קלוש ממילא, והוא אכן לא איפשר זאת. דוקטור ריצ'רד סטריק, הרופא (דרמטולוג - מומחה לעור) שנכח בזמן החיפוש הגופני מטעם הרשויות, ציין בראיון לפוקס ניוז (Fox News) באוקטובר 2009 שהוא לא הגיע למסקנה שיש התאמה אלא שמישהו אחר אמר לו שהיתה התאמה: "איברי המין היו מוכתמים באופן מוזר בעור בהיר ועור כהה. נאמר לי לאחר מכן שהתצהיר והתמונות שצולמו לחלוטין התאימו למה שהילד תיאר" . מדבריו של דוקטור סטריק עולה כי הוא לא ראה את התיאורים והשרטוטים של ג'ורדן צ'נדלר, ורק אמרו לו שהיתה התאמה. זה בהחלט תמוה: כמומחה הרפואי שהועסק על ידי הרשויות בשביל שיהיה נוכח בחיפוש הגופני, היה סביר להניח שיבקשו ממנו לתת את חוות דעתו ולקבוע אם יש התאמה. לא ידוע מי אמר לדוקטור סטריק שהיתה התאמה, אך כל הטענות הקשורות בנושא מצביעות על כך שסנדון הוא המקור. עם זאת, סנדון לא יכול להראות כמקור בלתי משוחד בהתחשב בעובדה שהוא עסק במרדף אינטנסיבי אחר ג'קסון במשך עשור שלם. במשפט נגד ג'קסון בשנת 2005, לדוגמה, הוא העלה טענות רבות שהופרכו בבית המשפט – לעיתים קרובות על ידי עדים שהוא זימן בעצמו. טום סנדון ב-6 בינואר, 2005, זמן קצר לפני שהתחיל המשפט של ג'קסון, האתר The Smoking Gun, שככל הנראה היה מקורב לתביעה, פרסם סיקור של תצהיר של סגנית השריף של סנטה ברברה, דבורה לינדן ש"הוגש בשנת 1993 כדי לוודא את קבלת האישור המשפטי לצלם את האזורים המוצנעים של ג'קסון". על פי סיקור התצהיר של לינדן: "בעוד הבלשים של משטרת לוס אנג'לס חוקרים את טענותיו, צ'נדלר מסר להם מיפוי של הגאוגרפיה של אזור החלציים של ג'קסון, אשר, לדבריו, כלל 'כתמים' יחודיים על ישבנו ואחד על הפין שלו, 'בצבע בהיר כמו צבע הפנים שלו'. המידע שמסר הנער היה כל כך מפורט שהוא אפילו הצביע היכן הכתם נמצא כשהפין של ג'קסון היה במצב של זקפה, האורך של שיער הערווה של הכוכב, ושהוא היה נימול". אם זה אכן מה שג'ורדן אמר, התצהיר שלו אולי "מפורט", אך הוא בהחלט לא מדויק. על פי דוח הנתיחה של מייקל ג'קסון (ששוחרר לציבור בתחילת 2010) ידוע כי ג'קסון לא היה נימול . שגיאה מסוג זה יכולה להתקבל על הדעת כאשר מישהו מנסה לנחש אם גבר אמריקאי מסוים הוא נימול או לא. הניחוש היותר סביר הוא נימול, מכיוון שמרבית הגברים האמריקאים הם נימולים, ללא קשר לדת, במיוחד בדור של ג'קסון (שנולד בשנות החמישים). יש לציין שאביו של ג'ורדן, אוון צ'נדלר, היה יהודי ורוב הסיכויים ג'ורדן עצמו הוא נימול. אך מייקל ג'קסון לא היה. (אחרי שדוח הנתיחה של ג'קסון פורסם, הכתבה המקורית נמחקה לחלוטין מארכיון האתר The Smoking Gun. עם זאת, עדיין ניתן למצוא אותה באתר Wayback Machine אשר מתמחה בשמירת מאמרים ואתרים ישנים.) ומה לגבי השרטוט שמפורסם ברשת? בספר “Michael Jackson Was My Lover” של ויקטור גטיירז, נכללו מספר מסמכים שככל הנראה נמסרו לגטיירז על ידי משפחת צ'נדלר או על ידי עוזרת הבית של המשפחה, נורמה סלינס. בין המסמכים נמצא גם שרטוט שלטענת גטיירז ג'ורדן נתן לאביו. על השרטוט נכתב התאריך 24 באוקטובר, 1993. סביר להניח שזהו לא השרטוט שג'ורדן צייר בדצמבר, אך נראה שזאת סוג של טיוטה או תרגול מודרך לקראתו. על גבי השרטוט ניתן לראות הערות של "כתמים ורודים-חומים-לא לבנים אלא עור ורוד כמו של פרה" . בראש הדף "מייק נימול / שיער ערווה קצר" , באמצע כתוב "סירחון של שמן גוף" ומתחת לזה "כתם חום על הישב ן/ בצד שמאל של הישבן" ולמטה " קרם הבהרה / *אורייטה ". בריבוע קטן בצד ימין אפשר לראות "התאוריה שלי: ישבן מוכתם, גוונים של חום – אז, איך מ"ג (?), פ. ו. / תהיה בררן / *אורייטה הבהרה". *אורייטה מרדוק היתה עוזרת אישית שג'קסון פיטר בשנת 1992 ומאוחר יותר תבעה אותו על פיטורין לא הוגנים. מרדוק כבר לא עבדה אצל ג'קסון שהוא נפגש עם משפחת צ'נדלר. מדוע ג'ורדן צ'נדלר מזכיר אותה כשהוא מתאר את האיברים המוצנעים של ג'קסון? שאר המלל בשרטוט מציג מעין פנטזיה מפורטת של מעשים מיניים הקשורים בברט בארנס. בארנס מאז ומעולם הדגיש והצהיר שג'קסון מעולם לא הטריד אותו או נגע בו בצורה כזו או אחרת. בשנת 2005 בארנס העיד לטובת ג'קסון ואמר שהוא "כועס נורא" על הרמיזות שג'קסון נגע בו או התעלל בו מינית. גם הפעם השרטוט שהגיע מבית משפחת צ'נדלר, בדומה לתצהיר של לינדן בסיקור של The Smoking Gun, מציג את איבר המין של ג'קסון כנימול אך, כאמור לעיל, ג'קסון למעשה לא היה נימול. בשנת 2005 אותו שרטוט הופץ בתקשורת ובאינטרנט, רק בגרסה שעברה עריכה. לא ברור מי ערך את השרטוט, אבל הטקסט על ברט בארנס והטענה שג'קסון היה נימול נמחקו: הטענה היא שג'ורדן צ'נדלר צייר את השרטוט הנ"ל, אז אנחנו אמורים להאמין שאלו מילים של נער בן 13. אך אם נסתכל על הניסוח ועל ההוראות שנכתבו (" תהיה בררן ") ומשפטים שמתחילים ב "התאוריה שלי היא..." נראה יותר כמו סיעור מוחין של השערות וניחושים לגבי איברי המין של ג'קסון. אם ג'ורדן כביכול ראה את איבר המין של ג'קסון וידע בדיוק איך זה נראה, למה הוא – או מקורביו – צריכים לפתח תאוריה על דף? ההסברים של התקשורת ומשפחת צ'נדלר העובדה שהתיאור והשרטוט של ג'ורדן צ'נדלר למשטרה לא תאם את המציאות הותירה את התקשורת במבוכה גדולה. עיתונאים מסוימים, שצודדו בתביעה נגד ג'קסון, ניסו לתרץ את התיאור הכושל בכך שג'ורדן לא הבחין בהבדל בין איבר מין ערל לבין איבר מין נימול במצב של זקפה מלאה. עם זאת, ההאשמות המפורטות של ג'ורדן צ'נדלר לא מדברות רק על מקרה אחד של הטרדה לכאורה בו הוא ראה לרגע את איבר המין של ג'קסון. ההאשמות המפורטות מציינות מגע מיני והטרדות חוזרות ונשנות, הוא טוען שהם כביכול ראו אחד את השני בעירום פעמים רבות (גם במקלחת), מקרים של אוננות אחד מול השני ואחד לשני בערך עשר פעמים. דוד של ג'ורדן, ריי צ'נדלר, טוען בספרו "All That Glitters" שהאחיין שלו ראה את איברי המין של ג'קסון פעמים רבות "מכל זווית אפשרית": " הבעיה היא לא הזיכרון של ג'ורדי: הוא ראה את איברי המין של מייקל כל כך הרבה פעמים מכל זווית אפשרית שהיתה לו תמונה מדויקת בראשו. הבעיה היתה הניסיון להסביר את כל הפרטים " [עמ' 210]. אם הטענה של ריי צ'נדלר היתה נכונה, ג'ורדן צ'נדלר לחלוטין היה יכול להבחין בעובדה שג'קסון לא היה נימול – אך התיאור שלו היה לגמרי שגוי. יש לציין שג'ורדן ככל הנראה מסר שני תיאורים שונים. בספר של ריי צ'נדלר נכתב כי היה תיאור אחד שנמסר במשרד התובע המחוזי בספטמבר (ללורן וויס, סגנית התובע המחוזי של לוס אנג'לס) ותיאור נוסף בדצמבר – ללארי פלדמן, עורך הדין של ג'ורדן בתביעה האזרחית. ריי צ'נדלר טוען בספרו: " לקח לג'ורדן מספר שעות למסור תיאור שפלדמן היה יכול להבין. היו הרבה סימנים וכתמים ייחודיים על איבריו המוצנעים של מייקל, והיה קשה לילד להסביר איפה הם נמצאים, מה הגודל שלהם ובאיזו צורה הם. הבעיה היא לא הזיכרון של ג'ורדי: הוא ראה את איברי המין של מייקל כל כך הרבה פעמים מכל זווית אפשרית שהיתה לו תמונה מדויקת בראשו. הבעיה היתה הניסיון להסביר את כל הפרטים. אבל הם לחצו על זה ו לבסוף הגיעו לתיאור שהתברר כמותאם לתמונות שצולמו על ידי הרשויות של סנטה ברברה כמה ימים לאחר מכן " [עמ' 210]. כמו הרבה אחרים, גם ריי צ'נדלר מסתמך בעצם על ריאיון של סנדון אצל מורין אורת', בו סנדון אומר שהתיאור שהם "בסופו של דבר הגיעו אליו" הוא מדויק. אף אחד מהצדדים לא הסביר מדוע היה צורך בתיאור נוסף אם כבר היה בידם תיאור מפורט מספטמבר. ניתן לראות שריי צ'נדלר מדבר על " הרבה סימנים וכתמים ייחודיים " שג'ורדן תיאר, אבל בעתירה של סנדון בשנת 2005, מזכיר כתם אחד בלבד שהיה "בערך במקום היחסי שבו נמצא כתם קטן" בשרטוט של ג'ורדן צ'נדלר. מה קרה לשאר הפרטים בתיאור? ולמרות מצג השווא של משפחת צ'נדלר, ידוע שהם דרשו למנוע את השימוש בתצלומים כראייה בבית המשפט. בינואר 1993 לארי פלדמן, עורך הדין האזרחי שייצג את ג'ורדן צ'נדלר, הגיש בקשה רב-ברירתית לבית המשפט. העיתון "לוס אנג'לס טיימס" דיווח ב-5 בינואר 1994: " פלדמן אמר שהוא הגיש לבית המשפט בקשה שהיא 'רב בררתית': על ג'קסון למסור להם את התצלומים של המשטרה, להסכים לחיפוש גופני נוסף, או שעל בית המשפט לפסול את השימוש בתצלומים כראיה . " עורך הדין של ג'ורדן צ'נדלר למעשה קיווה לפסול את התמונות כראייה. פלדמן אמר שהוא הגיש את הבקשה הזאת כי עורכי הדין של ג'קסון ומשרד התובע המחוזי סירבו למסור לו את התצלומים. היה הגיוני לחשוב שמכיוון שעורך הדין בטוח שהלקוח שלו דובר אמת, הוא גם יהיה סמוך שהתצלומים לא יפגעו בתיק שלו – אלא יעזרו לו וישמשו כראייה תומכת להאשמות של ג'ורדן. פלדמן היה אמור להתעקש על כך שהתצלומים יוצגו בבית המשפט, אך במקום זאת הוא בחר להיאבק בשימוש בתצלומים. הבקשה של פלדמן מוכיחה שאין אמת בטענה שג'קסון הגיע להסדר עם המשפחה מכיוון שהתמונות התאימו לתיאור של ג'ורדן. היה זה הצד של משפחת צ'נדלר שדרש לחסום את השימוש בתצלומים בתביעה האזרחית. התיאור והשרטוט של ג'ורדן צ'נדלר הם לא יותר מניחוש מושכל. מושכל מכיוון שג'ורדן והמשפחה שלו ידעו שג'קסון סבל מ מחלת עור בשם ויטיליגו . מייקל ג'קסון הצהיר על כך בפני העולם בריאיון שלו עם אופרה ווינפרי בפברואר 1993. מקורבים לג'קסון יכלו לראות את הכתמים על הפנים, הזרועות והידיים שלו. אחד האזורים שהכי מושפעים מהמחלה הוא אזור איברי המין. ריי צ'נדלר מתאר בספרו מקרה שלכאורה קרה בסוף השבוע של ה-28 במאי, 1993, כשג'קסון ביקר בביתו של אביו של ג'ורדן, אוון צ'נדלר. לדברי ריי צ'נדלר, אוון נתן לג'קסון משככי כאבים על ידי זריקה בישבן, כך שככל הנראה אוון צ'נדלר ידע איך הישבן של ג'קסון נראה [עמ' 47]. מעבר לזה, הצ'נדלרים רק היו צריכים לדעת שג'קסון סובל מויטיליגו ומכאן להבין שסביר להניח שגם איבריו המוצנעים של ג'קסון הושפעו מהמחלה. (ואם אוון צ'נדלר אכן הזריק לג'קסון משככי כאבים בישבן במאי 1993, אולי זה יסביר את ההערות על השרטוט מאוקטובר 1993: "התאוריה שלי: / ישבן עם כתמים בגוון חום / אז איך הפ. של מייקל ג'קסון? תהיה בררן/ ההבהרה של אורייטה"). חודש לפני שהמשטרה ביצעה בג'קסון את החיפוש הגופני, אן גרהרט מהעיתון Reuters UK העירה: "זה נראה שכל אופורטוניסט שיכול לבטא את השם ויטיליגו, המחלה המנומרת שג'קסון חשף בפני אופרה, יכול לנחש שאיבר המין שלו מושפע גם הוא ורוב הסיכויים שהניחוש הזה יהיה נכון". למשפחת צ'נדלר לא היתה בעיה לעסוק בניחושים, במיוחד לאור העובדה שלא היה להם מה להפסיד. גם בעיני הרשויות (בייחוד בעיני סנדון ולורן וויס) בין אם התיאור היה נכון ובין אם לא, הם היו מוצאים דרך להטות את זה לטובתם. עובדה זו עולה גם מהשיחה הבאה בין אוון צ'נדלר לעורך הדין לארי פלדמן שייצג את ג'ורדן בתביעה הכספית, מה-25 בנובמבר, 1993, אשר צוטטה בספר של ריי צ'נדלר, “All That Glitters”: לארי פלדמן: "אה כן, לורן וויס* אמרה לי היום שהמחלה הזאת שיש למייקל, ויטיליגו, יכולה לשנות כל מקום שתסתכל עליו, ככה שכל מה שג'ורדי אומר לא רלוונטי. זה יכול להשתנות מהר עם המחלה הזאת ". אוון צ'נדלר: "זה חרא, נראה שיש לאנשים האלה תשובה לכל דבר". פלדמן: " לא, זה טוב לנו!" צ'נדלר: "למה?" פלדמן: " כי אם הוא צודק, הוא צודק. ואם הוא טועה, יש לנו הסבר! " צ'נדלר: "חה!" פלדמן: " כן, כך או כך אנחנו לא יכולים להפסיד. " צ'נדלר: " זה ממש טוב. " פלדמן:" טוב?! זה מעולה! תמשיך לעבוד בשיניים, אני זה שעובד עם החוק!" [עמ' 202-203] *לורן וויס, היא אותה סגנית התובע המחוזי שג'ורדן צ'נדלר מסר לה את התיאור המקורי שלו בספטמבר. וויס היתה סגנית התובע המחוזי בלוס אנג'לס באותו זמן. בספר של ריי צ'נדלר היא מתוארת כ"חברה טובה" של ריצ'רד הירש, עורך הדין שייצג את אוון צ'נדלר מול התלונה של ג'קסון נגד אוון צ'נדלר בגין סחיטה [עמ' 165]. בפרק על הפגישה של ג'ורדן צ'נדלר עם לארי פלדמן ב-14 בדצמבר (בה צ'נדלר מסר לפלדמן את התיאור השני), ריי צ'נדלר כותב בספרו: "בספטמבר, ג'ורדי מסר לתובע המחוזי תיאור מפורט של הפין והאשכים של מייקל. פלדמן היה מודע לזה, אבל טרם דיבר על זה עם הלקוח הצעיר שלו. אם התיאור מתאים לתמונות של המשטרה, זה יהיה עוד קש אחד ענק על גב הגמל של ההגנה של מייקל. והגמל המסכן גם ככה כבר עקום. מן הצד השני, זה ידוע מבחינה רפואית שכתמים של ויטיליגו נתונים לשינוי. אז אם התיאור של ג'ורדי היה שגוי, לארי היה יכול להגיד שהכתמים זזו בחודשים האחרונים. בכל מקרה שלא יהיה, התיק של לארי היה חזק כסלע והוא לא היה צריך את זה. אבל מכיוון שהתובע המחוזי עשה מזה כזה עניין גדול, לארי היה חייב לדעת בוודאות מה בדיוק ג'ורדי ראה" [עמ' 206]. (לטענת משפחת צ'נדלר, ההטרדה המינית לכאורה קרתה באפריל-יוני 1993. החיפוש הגופני של המשטרה היה בסוף דצמבר 1993.) \ הצ'נדלרים השתמשו בציניות במחלת העור של מייקל ג'קסון וקיוו שהכל ישחק לטובתם. הם הכינו לעצמם תירוצים מראש כדי שיסבירו למה התיאור של ג'ורדן לא מתאים לתמונות. עם זאת, סנדון והצ'נדלרים שכחו להכיר בעובדה שאם כתמי הויטיליגו של ג'קסון נתונים לשינוי, הם באותה מידה לא יכולים להיות הוכחה נגד ג'קסון, במיוחד כאשר הצ'נדלרים טעו לגמרי גם לגבי העובדה שג'קסון לא היה נימול. ניכר שגם הצ'נדלרים וגם סנדון ניסו לאחוז במקל משני קצותיו: אם היתה השערה שאולי קצת הזכירה את אחד הכתמים (לפחות לדעתו של סנדון) – אפשר להשתמש בזה נגד ג'קסון. זאת בעוד הם בחרו להתעלם מכל שאר התיאורים שהתבררו כשגויים לחלוטין, או ניסו להסביר את הטעויות בכך שכתמי הויטיליגו של ג'קסון "עשויים להשתנות בכל עת". כפי שאמר לארי פלדמן: " כך או כך אנחנו לא יכולים להפסיד ". לקריאה נוספת - פרשת 1993: משפחת צ'נדלר מייקל ג'קסון וצבע עורו מקורות [1] Plaintiff’s motion to admit evidence that Jordan Chandler had knowledge of, and accurately described Defendant’s distinctively-blemished lower torso and penis in 1994; Declaration of Thomas W. Sneddon, Jr; Memorandum of points and authorities (May 25, 2005) http://www.sbscpublicaccess.org/docs/ctdocs/052505pltmotchandler.pdf [2] Maureen Orth – The Jackson Jive (Vanity Fair, September 1995) [3] Craig Rivera’s interview with Dr. Richard Strick (Fox News, October 2009) http://www.youtube.com/watch?v=gHrJTrgKR1o [4] LOS ANGELES : Boy’s Lawyer Seeks Photos of Michael Jackson’s Body (Los Angeles Times, January 5, 1994) http://articles.latimes.com/1994-01-05/local/me-8514_1_michael-jackson [5] Jim Newton – Grand Jury Calls Michael Jackson’s Mother to Testify (Los Angeles Times, March 16, 1994) http://articles.latimes.com/1994-03-16/local/me-34715_1_grand-jury [6] The case against Michael Jackson – The Telltale “Splotch” (January 6, 2005) After Jackson’s autopsy had been released to the public (which among others stated that the singer was not circumcised) The Smoking Gun deleted the article from their website. For a secondary source see: http://web.archive.org/web/20090630025648/http://www.thesmokinggun.com/michaeljackson/010605jacksonsplotch.html [7] Michael Jackson’s autopsy report as released in 2010 http://www.autopsyfiles.org/reports/Celebs/jackson,%20michael_report.pdf (page 18) [8] Cat Saunders – Circumcision in America (originally published in The New Times in October 2001) http://www.drcat.org/articles_interviews/html/firstcut.html [9] Raymond Chandler – All That Glitters: The Crime and the Cover-Up (Windsong Press Ltd, September, 2004) [10] Vitiligo Skin Disorder http://www.curevitiligooil.com/Vitiligo-Skin-Disorder.html [11] Victor Gutierrez – Michael Jackson Was My Lover (Alamo Square Dist Inc, 1996) [12] Brett Barnes’ testimony at Michael Jackson’s 2005 trial (May 5, 2005) https://themichaeljacksonallegationsblog.files.wordpress.com/2016/12/court-transcripts.zip [13] Dr. Richard Gardner’s interview with Jordan Chandler as leaked in February 2003 https://themichaeljacksonallegationsblog.files.wordpress.com/2016/12/j-chandler-gardner-interview.pdf [14] Ann Gerhart (Reuters UK, November 16, 1993) https://themichaeljacksonallegationsblog.files.wordpress.com/2016/12/reuters-uk-november-1993-vitiligo.png

"אם מייקל ג'קסון היה חף מפשע, למה הוא שילם לילד הראשון מחוץ לכותלי בית המשפט?" - זוהי שאלה שנשאלת רבות בנוגע להאשמות הראשונות נגד מייקל ג'קסון בגין הטרדות מיניות. על מנת להבין את הסיבות האפשריות, עלינו לקחת בחשבון את הנסיבות המשפטיות שקדמו להסדר. בפרק זה נחקור את השאלות העולות מהפרשה: למה מייקל ג'קסון שילם למשפחה? מי הצד שרצה להגיע להסדר כספי? מי רצה לקדם את המשפט הפלילי ומי ניסה להמנע ממנו? בחודש אוגוסט 1993, לאחר שג'קסון סרב ל דרישות הכספיות של אוון צ'נדלר ובשיאו של מאבק משמורת של בני המשפחה, האב מחליט לקחת את בנו אל ד"ר מת'יס אברמס כדי שהפסיכולוג יגיש דוח על הטרדה מינית לרשויות מבלי שאוון צ'נדלר יצטרך לשאת באחריות על ההאשמות. ב-14 בספטמבר, 1993, עורך הדין של משפחת צ'נדלר מגיש תביעה אזרחית מייקל ג'קסון בגין תקיפה מינית, תקיפה, פיתוי, התנהגות לא ראויה, גרימת עגמת נפש באופן מכוון, מרמה ורשלנות. מאותו הרגע התקיימו נגד מייקל ג'קסון שני הליכים משפטיים נפרדים: הליך פלילי והליך אזרחי. במערכת המשפט האמריקאית קיימים שני סוגים של הליכים אשר מתקיימים תחת מערכות נפרדות וחוקים שונים. ההליך האזרחי הוא תביעה כספית, בין אנשים פרטיים או חברות, בגין נזקים, חובות וכו'. ההליך אזרחי אינו מערב חקירה של הרשויות ומסתיים בפיצויים כספיים. הליך פלילי הוא הליך בו אדם נחקר בגין עבירה פלילית ומובא בפני שופט ע"י הרשויות (המשטרה, תביעה מחוזית וכו'). כאשר אדם נמצא אשם במשפט פלילי, הוא ירצה את העונש במאסר בהתאם לחומרת העבירה. בין החודשים ספטמבר 1993 לינואר 1994, עורכי הדין של ג'קסון ועורך הדין האזרחי שייצג את משפחת צ'נדלר, לארי פלדמן, לא הסכימו לגבי סדר ההליכים ואיזה מההליכים צריך להגיע קודם לבית המשפט. עורכי הדין של ג'קסון רצו שהמשפט הפלילי יתקיים לפני התביעה הכספית. במשך חודשים הגישו עתירות לבית המשפט שיאפשר את קיום המשפט הפלילי לפני התביעה האזרחית, אך שופט התביעה האזרחית סרב לדחות את התביעה למועד מאוחר יותר. ההחלטה של השופט האזרחי לשלול את הבקשה של עורכי הדין של ג'קסון, הובילה אותם בסופו של דבר לחתימה על הסדר בנוגע לתביעה האזרחית. בשנת 2005, דוד של ג'ורדן, ריי צ'נדלר, כותב מאמר באתר שלו ( atgbook.net , שכבר אינו פעיל) בו הוא מסביר ש עורכי הדין של ג'קסון ניסו לדחות את התביעה האזרחית למועד מאוחר יותר. לטענת צ'נדלר, עורכי הדין של ג'קסון רצו לדחות את התביעה בשש שנים, עד שיחול על ההאשמות חוק התיישנות – ובכך למנוע את ההליכים האזרחיים. אך זוהי אמרה מסולפת ומטעה. עורכי הדין של ג'קסון ניסו למעשה לגרום לכך שהמשפט הפלילי נגד ג'קסון יתקיים לפני המשפט האזרחי. הם לא פעלו נגד ההליכים הפליליים אלא ניסו להגיע למצב בו ההליכים הפליליים יגיעו לדיון בבית המשפט לפני כל הליך אחר . הסיבה לבקשה של עורכי הדין של ג'קסון לקיים את המשפט הפלילי לפני התביעה האזרחית ברורה: אם התביעה האזרחית הייתה מתקיימת לפני המשפט הפלילי, התובעים במשפט הפלילי (התובע המחוזי) היו עוקבים אחר המתרחש בהליך האזרחי, לומדים את אסטרטגיית ההגנה ומשנים את הטיעונים בכתב האישום בהתאם. מצב כזה היה נותן לתובעים יתרון משמעותי מבחינה משפטית, מצב שפוגע משמעותית ובאופן ישיר בזכות של מייקל ג'קסון להליך הוגן. חשוב לציין שבהליכים של תביעה אזרחית חלים חוקים שונים מבהליכים פליליים. רף חובת ההוכחה משתנה וחוקי קבילות של ראיות הם פחות מחמירים מחוקי משפט פלילי. למשל, בתביעה אזרחית ניתן להציג עדות מפי השמועה כראייה ( עדות שלא מגיעה מפי העד עצמו, או מניסיונו האישי, אלא ממידע שקיבל מאדם אחר). במשפט הפלילי עדות מפי השמועה אינה קבילה. כמו כן, לפי החוקה האמריקאית, הנאשם במשפט פלילי יכול לבחור שלא להעיד מבלי שיהיו לכך השלכות על השיפוט, בעוד במשפט אזרחי, אי מתן הצהרה יכול להשפיע כנגד הנאשם. מכאן שהתביעה במשפט הפלילי הייתה יכולה להשתמש בעדות שנתן הנתבע במשפט האזרחי, להציג אותה במשפט הפלילי ולשנות את קו התביעה בהתאם לנאמר בה. עורכי הדין של ג'קסון שמשפט אזרחי כרוך בהרבה יותר סיכונים מבחינת הנתבע, גם כאשר הנתבע חף מפשע. הם גם לקחו בחשבון שהפסד בתביעה אזרחית יכול להביא להטיית חבר המושבעים במשפט פלילי. מבחינת החוק, ישנם תקדימים רבים שבהם הליכים אזרחיים הוקפאו כדי לאפשר למשפט פלילי להתקיים לפניכן, תוך כדי שמירה על זכות הנאשם למשפט הוגן וכדי למנוע מצב שבו נפגעת זכות זו. למשל בפסיקה הזאת: "כאשר הליכים פליליים ואזרחיים מתקיימים בנוגע לאותו פרוטוקול, לנאשם יש זכות להשהות את שלב הגילוי המוקדם ואת התביעה האזרחית עד אשר ההליך הפלילי נפתר לחלוטין" [4; עמודים 116-117]. עם זאת, בתיק נגד מייקל ג'קסון, כל ניסיון של עורכי הדין להשהות את ההליכים האזרחיים נפסלו על ידי שופט בית המשפט העליון , דיויד מ. רות'מן. ככל הנראה, הגיל של ג'ורדן היה הקלף המנצח במקרה הזה. ג'רלדין יוז (שהיתה המזכירה המשפטית של ברי רות'מן שייצג את הצ'נדלרים לפני לארי פלדמן) כתבה בספרה "Redemption": "מייקל ג'קסון הפסיד ארבע בקשות משפטיות. מבחינה חוקית, זה היה ברור שמאזני הצדק לא פעלו לטובת מייקל ג'קסון. במקום זאת, הם פעלו בכבדות לטובת הילד בן השלוש עשרה. עורכי הדין של ג'קסון החילו חוקים תקדימיים שחלו על תיקי תקיפה מינית זהים. הפסיקה בתיק Pacers Inc. v. Superior Court קבעה באופן מפורט שכאשר לא מקפיאים תביעות אזרחיות בזמן שמתקיימת חקירה פלילית, זוהי פלישה ופגיעה בזכויות הנאשם על פי החוקה. הקלף המנצח של פלדמן היה 'זיכרון של ילד נמצא בהתפתחות' ושאין לילדים אפשרות 'לזכור כמו מבוגרים'. החוק שהוא ציטט חל לגבי ילדים קטנים המתקשים להיזכר בפרטים זמן רב אחרי שנפגעו ו/או עדים לפשע. התיק הזה, לעומת זאת, היה לגבי ילד בן 13, שבזמן קצר היה מגיע לגיל 14." [4; עמוד 124] פלדמן השתמש בסיבה הנ"ל כאשר הגיש בקשה למשפט עם עדיפות לגבי התביעה האזרחית: "זוהי בקשה מיוחדת להביא את התביעה מול בית משפט בתוך 120 יום מהרגע שהבקשה מתקבלת" [2; עמוד 121]. בהקשר הזה, יוז כותבת: "מר פלדמן הגיש הצהרה מפי ד"ר אוון צ'נדלר כדי לתמוך בבקשה למשפט עם עדיפות שכלל טענה אחת: הילד מתחת לגיל 14. וזהו זה! ד"ר צ'נדלר לא טען שום דבר אחר בהצהרה שלו, שנכתב תחת שבועה כהצהרת אמת. בכל שנות הקריירה המשפטית שלי מעולם לא ראיתי הצהרה כל כך קצרה כמו זו בנוגע לתיק חשוב. נותן ההצהרה בדרך כלל נותן מספר עובדות, במיוחד כשמדובר על תיק עם חשיבות גבוהה כמו זה. בהצהרות כאלה כותבים שכל העובדות המצוינות הן אמתיות ונכונות, ושנותן ההצהרה מוכן להעיד תחת שבועה, ואם ישקרו הם יועמדו לדין בגין מתן עדות שקר. האם זה אפשרי שהאינפורמציה שד"ר צ'נדלר הכניס להצהרה שלו היא האינפורמציה היחידה שהוא היה יכול להעיד לגביה תחת שבועה כשהוא יכול להיענש על עדות שקר?" [4; עמוד 122]. תחת תנאים כה מוטים, ג'קסון ועורכי הדין שלו היו עלולים למצוא עצמם במצב שבו הם צריכים להגן על ג'קסון בשתי חזיתות בו זמנית: בתיק אזרחי ובתיק פלילי. בנוסף לזה, הם היו צריכים להתכונן לתביעה אזרחית בתוך 120 יום, בעוד המשטרה החרימה את כל המסמכים והראיות של ג'קסון לטובת ההליכים הפליליים, וסירבה לספק עותקים או אפילו רשימה של מה הם לקחו. "משרד התובע המחוזי, בבירכת בית המשפט, פגע בזכויותיו החוקתיות של ג'קסון. בית המשפט נטה לטובת הילד בן ה-13" [4; עמוד 133]. אחרי שכל הבקשות לדחות את התביעה האזרחית אחרי המשפט הפלילי נשללו, צוות עורכי הדין של ג'קסון מצאו את עצמם בין הפטיש לסדן. תחילת המשפט האזרחי נקבעה לחודש מרץ, 1994. במסמכי הבקשות המשפטיות שהוגשו לבית המשפט ע"י משפחת צ'נדלר, הואשמו ג'קסון ועורכי דינו בכך שהם מפעילים "טקטיקות לעיכוב הליכים", אבל הם ידעו ש"הטקטיקות" האלה היו בשביל להביא את ההליכים המשפטיים לבית משפט לפני ההליכים האזרחיים. בספר של הדוד ריי צ'נדלר (“All That Glitters”) הוא מצטט שיחה בין אבא של ג'ורדן, אוון צ'נדלר ועורך הדין פלדמן. השיחה מוכיחה שהם אלה שהפעילו טקטיקות שנועדו לעכב את הליכי המשפט הפלילי: " מאוחר יותר באותו יום, אחרי שכולם סיימו את ארוחת החג שלהם, לארי פלדמן התקשר לאוון עם חדשות שכולם יכולים להעריך. 'היי, אוון, אתה חייב לשמוע את זה. הווארד ווייצמן (עורך הדין של ג'קסון) שוב הדיח את פילדס. הם בהחלט לא רוצים את ההצהרה שלך או את ההצהרה של ג'ון (אמא של ג'ורדן). הם לא רוצים לשמור כלום. אם הם הולכים להגיע להסכם, הם לא רוצים כלום על ג'קסון בפרוטוקול'. 'אין מצב לארי, החבר'ה האלה בבלאגן אמיתי'. 'כן, לא יאמן איך הם דפקו את זה. מה יכול להיות יותר טוב מזה? אבל אני מתקדם עם זה. אנחנו הולכים לדחוף קדימה. עד עכשיו לא פספסתי. הדבר היחיד שאנחנו חייבים להמשיך לעשות זה להשאיר את המשפט הפלילי אחרינו. אני לא רוצה שהם יהיו הראשונים.' לארי אמר את זה לפני, אבל אוון לא הבין את זה עד עכשיו. 'אתה מתכוון, אם הם יגישו כתב אישום, המשפט הפלילי יהיה לפנינו אוטומטית?' 'כן.' 'ג'יזס קרייסט!' 'בדיוק! אז אנחנו לא רוצים את זה.'" [2; עמוד 201-202]. ושוב, חשוב לציין שרק משפט פלילי יכול להכניס פושע לכלא; תביעה אזרחית יכולה להסתיים רק בפיצויים כספיים. ההסדר הכספי: מי רצה לראות הסכם חתום? ב-25 בינואר, 1994, מייקל ג'קסון וג'ורדן צ'נדלר, הגיעו להסדר מחוץ לבית המשפט. ההסדר הודלף באופן לא חוקי לכתבת דיאן דימונד (Court TV) בשנת 2003, וכך אנו יודעים שסכום הכסף שהועבר לקרן של צ'נדלר היה $15,331,250 [1; עמוד 5]. (חשוב לדעת: דימונד, או האיש שהדליף לה את המסמכים, השמיטו את החלקים שאחרי הפסקה השלישית במסמך. לא ידוע מי מסר לדימונד את המסמכים, אבל בספר ריי צ'נדלר, “All That Glitters”, הוא מכנה אותה "בעלת ברית הקרובה ביותר" של אחיו, אוון צ'נדלר [2; עמוד 194]). כפי שניתן לראות, ההסכם מדגיש שהוא בשום אופן לא הודאה באשמה של מייקל ג'קסון. בעמוד 4 נאמר: "הסכם חסוי זה לא יראה כהודאה מצדו של ג'קסון על כך שהוא נהג באופן שגוי כלפי הקטין, [מוסתר] או [מוסתר], או כל אדם אחר, או, שלקטין, [מוסתר] או [מוסתר] יש זכות באשר היא נגד ג'קסון. ג'קסון מתכחש מפורשות שיש לו אחריות כלשהי כלפי, ומכחיש כל מעשה שגוי נגד הקטין, [מוסתר] או [מוסתר], או כל אדם אחר. הצדדים מכירים בעובדה שג'קסון הוא דמות ציבורית ושלשם שלו, לתדמית שלו, ולדיוקנו יש ערך מסחרי והם מהווים רכיב חשוב ביכולות הרווח שלו. הצדדים מכירים בעובדה שג'קסון טוען שהוא נאלץ להגיע להסדר התביעה מתוך בחינת ההשלכות שהיו לתביעה או היו יכולות להיות לתביעה בעתיד על הרווחים שלו ועל ההכנסות הפוטנציאליות שלו" [1; עמוד 4]. אחד המיתוסים הגדולים בקשר להסדר, הוא ש"מייקל ג'קסון קנה את החופש שלו והתחמק מהאשמות פליליות". אך ההסדר בין ג'קסון וצ'נדלר, למעשה מיישב את ההליכים האזרחיים (התביעה הכספית) – ובשום פנים ואופן לא את ההליכים הפליליים. על פי החוק האמריקאי, אדם אינו יכול להסדיר הליכים פליליים. ההליכים הפליליים, שנמשכו אחרי ההסדר, לא היו קשורים להסדר בשום צורה ודבר לא מנע ממשפחת צ'נדלר להעיד נגד ג'קסון בבית משפט פלילי. התובע המחוזי של לוס אנג'לס, גיל גרסטי (Gil Garcetti) הוציא הודעה לתקשורת מיד לאחר חתימת ההסדר, בינואר 1994: "החקירה המשפטית של הזמר מייקל ג'קסון ממשיכה ולא תושפע מההודעה על ההסדר של התביעה האזרחית," אמר גרסטי. "משרד התובע המחוזי מקבל את המילה של מר לארי פלדמן (עורך הדין של משפחת צ'נדלר) שהקורבן לכאורה יוכל להעיד ושלא נחתם הסכם בהסדרה האזרחית שישפיע על שיתוף הפעולה בחקירה הפלילית." משפחת צ'נדלר יכלה למעשה לקבל את הכסף מהסדר וגם להעיד נגד ג'קסון במשפט הפלילי. בסופו של דבר הם בחרו שלא להעיד, אבל לא כי ההסדר אסר עליהם. הם יכלו להעיד, אבל לאחר שמשפחת צ'נדלר קיבלה את הכסף מההסדר, שהיה המטרה שלהם מההתחלה, הם סרבו לשתף פעולה עם הרשויות שחקרו את ההליכים הפליליים וסרבו להעיד בבית משפט פלילי. התיק הפלילי הוצג פעמיים בפני חבר מושבעים גדול - אחד במחוז לוס אנג'לס ואחד במחוז סנטה ברברה בחודשים פברואר-אפריל 1994.חבר מושבעים גדול הוא גוף משפטי שמטרתו להחליט אם יש מקום להגיש כתב אישום פלילי. חבר המושבעים הגדול בוחן את ההאשמות, עדויות, הראיות הקיימות ולקבוע לגבי המשך ההליכים. אחרי שבעה חודשי חקירה, מספר פשיטות וחיפושים בבתים של ג'קסון, ראיונות וחקירות של עשרות ילדים ועדים אחרים, מסעות סובבי עולם של קציני משטרה בניסיון למצוא קורבנות שישתפו פעולה וראיות, חיפוש גופני (בעירום) על ג'קסון – שני חברי המושבעים קבעו שלא הוצגו הוכחות מספקות כדי להגיש כתב אישום נגד ג'קסון. התביעה טענה שהם לא באמת ניסו להשיג כתב אישום, ושמדובר ב"חבר מושבעים חוקר". עם זאת, העובדה עומדת בעינה – שני חברי המושבעים הגדולים קבעו שהתביעה לא הצליחה למצוא בחקירות ראיות מפלילות ומספקות על מנת להוביל לכתב אישום. ההליכים המשפטיים מעולם לא היוו חלק מסדר העדיפויות של משפחת צ'נדלר. הפסיכיאטר ד"ר מאת'יס אברמס (Dr. Mathis Abrams) דיווח לרשויות על הטענות של ג'ורדן צ'נדלר ב-17 באוגוסט 1993, מה שהוביל לפתיחה מידית של חקירה פלילית נגד ג'קסון. פחות מחודש לאחר מכן, משפחת צ'נדלר הגישה תביעה אזרחית נגד ג'קסון, בה הם האשימו אותו בהאשמות של תקיפה מינית, תקיפה, פיתוי, התנהגות זדונית ובלתי הולמת, עגמת נפש מכוונת, תרמית ורשלנות. המשפחה דרשה פיצויים של 30 מיליון דולר. עוד לפני שג'ורדן צ'נדלר דיבר עם ד"ר אברמס ולפני הגשת התביעה האזרחית, משפחת צ'נדלר דרשה מג'קסון 20 מיליון דולר, וג'קסון סרב. בדרך כלל, תביעות אזרחיות מוגשות רק אחרי שההליכים הפליליים הושלמו והובאו בפני מערכות הצדק. הדבר הטבעי לצפות הוא שההורים של ילד שהוטרד מינית, ירצו שיעשה צדק – ולא כסף – כל עוד יש להם את ההזדמנות. רק משפט פלילי יכול להוביל לכך שהפושע ירצה זמן במאסר. תיק אזרחי מוביל אך ורק לתמורה כספית. בנוסף, בספר "All That Glitters" ("כל אשר נוצץ"), ריי צ'נדלר, הדוד של ג'ורדן צ'נדלר, חושף שמשפחת צ'נדלר רצתה "הסדר עם רווח גבוה" מהרגע הראשון. הם הגישו את התביעה אזרחית שלהם כשהם מקווים להסדר. ריי צ'נדלר מתאר פגישה בין האמא של הילד, ג'ון צ'נדלר, הבעל שלה דאז, דיויד שוורץ והאבא הביולוגי של הילד, אוון צ'נדלר, במשרד של עורך הדין האזרחי, לארי פלדמן ב-8 בפברואר, 1993: "בסיום הפגישה, לג'ון ולדייב, כמו לאוון קודם לכן, לא היה ספק שהיה צריך להחליף את עורכת הדין גלוריה אלרד בעורך הדין לארי בפלדמן. ההחלטה הייתה בין קמפיין תקשורתי עוצמתי שילחץ על התובע המחוזי להביא את התיק בפני חבר מושבעים וכתב אישום – או לקיום משא ומתן מאחורי הקלעים, בהתקדמות מהירה ושקטה לכיוון הסדר עם רווח גבוה." [2; עמוד 168] כל זה קרה עוד לפני שהם הגישו את התביעה האזרחית. עו"ד לארי פלדמן הגיש את התביעה מספר ימים לאחר מכן, וכידוע לנו עכשיו, בכוונה להגיע להסדר. לפי הספר של ריי צ'נדלר ומקורות נוספים (כמו המאמר של מארי א. פישר “Was Michael Jackson Framed?” במגזין GQ, אוקטובר 1994) במהלך אותה הפגישה אוון צ'נדלר ודיויד שוורץ התקוטטו ביניהם בגלל הכסף שתכננו לדרוש בהסדר. משפחת צ'נדלר הסבירה שהם כיוונו להסדר ולא למשפט כיוון שרצו להימנע מהטראומה של משפט בפרופיל גבוה. נבחן את הטענה הזאת בהמשך. בניגוד לטענותיו של הדוד ריי צ'נדלר, הברירה לא הייתה בין הסדר לבין כתב אישום. כפי שנכתב קודם, המשפחה יכלה להגיע להסדר כספי במשפט האזרחי וגם לבחור להעיד במשפט הפלילי אם הם רצו. אלו שני הליכים נפרדים שאין ביניהם קשר. ההסדר לא מנע ולא היה יכול למנוע מהם או לאסור עליהם מלהעיד. התובע המחוזי של סנטה ברברה טומאס סנדון, סגנית התובע המחוזי בלוס אנג'לס לורן וייס ולארי פלדמן, עורך הדין האזרחי של משפחת צ'נדלר, העידו כולם כי ג'ורדן צ'נדלר המשיך לשתף פעולה עם החקירה עד ה-6 ביולי, 1994 - חמישה וחצי חודשים אחרי ההסדר הכספי. סנדון אף השתמש בעובדה זו כדי לכנס את חבר המושבעים הגדול באפריל 1994. כשנפגש עם החוקרים, ג'ורדן נתן מספר סיבות לכך שהוא לא רוצה להעיד בבית המשפט נגד ג'קסון. מבין כל הסיבות שצ'נדלר מנה, אף אחד מהן לא היתה קשורה להסדר הכספי של התביעה האזרחית. פלדמן האשים את התקשורת, את המעריצים של ג'קסון, וגם את משך הזמן של ההליכים הפליליים. העובדה שהתובעים המחוזיים, הפרקליטים הראשיים בתיק, ועורך הדין האזרחי אישרו פה אחד שג'ורדן צ'נדלר שיתף פעולה עם החוקרים גם אחרי ההסדר הכספי, מנפצת כל מיתוס אפשרי על כך שההסדר הכספי פגע בחקירה הפלילית נגד ג'קסון. בכל נקודת זמן בין דצמבר 1993 ליולי 1994, התובעים יכלו להגיש כתב אישום נגד ג'קסון אם החיפוש הגופני היה מעלה הוכחה או חשד סביר לכך שג'קסון אשם. חשוב להדגיש שמשפחת צ'נדלר שרצתה להגיע להסדר כספי מההתחלה, זה לא היה מייקל ג'קסון שביקש להשתיק את ההאשמות עם כסף. למעשה, בתחילת אוגוסט 1993, היה זה אוון צ'נדלר שהגיע אל ג'קסון ודרש ממנו כסף - עוד לפני שהפרשה החלה. ג'קסון סירב לדרישה, מה שהוביל לכך שאוון צ'נדלר פרסם את ההאשמות שלו נגד ג'קסון. אם ג'קסון רצה "להשתיק" את ההאשמות, הוא היה יכול לשלם להם עוד לפני שהם פנו לרשויות ולתקשורת. לפי התיאורים של הצ'נדלרים, הם רצו שישלמו להם ולא יותר מזה. בסופו של דבר, בקליפורניה שינו את החוק שאיפשר למשפחת צ'נדלר לקדם את התביעה האזרחית לפני המשפט הפלילי. לפי התובע המחוזי של סנטה ברברה, טומאס סנדון, שינוי החוק היה קשור באופן ישיר למה שקרה עם התיק של צ'נדלר. כיום, בגלל השינוי הזה, מתלונן בתיק תקיפה מינית לא יכול להגיש תביעה אזרחית באופן מידי. החוק החדש לא מאפשר לקיים תביעה אזרחית לפני משפט פלילי. זאת גם הסיבה שבשנת 2003, המשפחה שהאשימה את ג'קסון, משפחת ארוויזו, לא יכלה להשתמש באסטרטגיה דומה לזו של הצ'נדלרים בשנת 1993. לא היתה להם ברירה אלא להתחיל עם הליכים פליליים קודם: "התובע בתיק של מייקל ג'קסון שיבח את החוק שאוסר תביעות אזרחיות בזמן משפט פלילי. הוא אמר שהחוק ימנע תרחיש שבו המתלונן נגד הזמר יגיע להסדר ואז יסרב להעיד במשפט פלילי. החוק עבר כיוון שבשנת 1993 ילד אחר נסוג מתיק ההטרדה המינית נגד ג'קסון, אחרי שלפי הדיווחים הזמר שילם לו מיליונים בהסדר, אמר התובע המחוזי טום סנדון. 'זה אירוני. ההיסטוריה של החוק הזה, היא שמשרד התובע המחוזי בלוס אנג'לס יזם את החקיקה כתוצאה ישירה מההסדר האזרחי של החקירה הראשונה [של ג'קסון].' סנדון סיפר בראיון לסוכנות הידיעות". [5] האזינו לשיחת טלפון מוקלטת של אוון צ'נדלר: "זה יהיה יותר חמור מהסיוטים הכי גרועים שלו ... אני אקבל כל דבר שרק ארצה". השיחה התקיימה ב-8 ביולי, 1993 - עוד לפני שהבן שלו סיפר לו, לכאורה, על ההתעלות שכיביכול עבר. מקורות: [1] Out of court settlement between Michael Jackson and Jordan Chandler (January 25, 1994) as leaked to and/or by Court TV’s Diane Dimond in 2003 https://themichaeljacksonallegationsblog.files.wordpress.com/2016/12/1993civilsettlementagreement.pdf [2] Raymond Chandler – All That Glitters: The Crime and the Cover-Up (Windsong Press Ltd, September 2004) [3] Jackson Settles Abuse Suit but Insists He Is Innocent : Courts: Singer will reportedly pay $15 million to $24 million to teen-ager. Criminal investigation will proceed. (Los Angeles Times, January 26, 1994) http://articles.latimes.com/1994-01-26/news/mn-15478_1_michael-jackson [4] Geraldine Hughes – Redemption: The Truth Behind the Michael Jackson Child Molestation Allegations (Hughes Publishing, January 2004) [5] Linda Deutsch – Prosecutor says law won’t allow Jackson to pay off accuser before trial (Boston.com/Associated Press, November 20, 2003) http://www.boston.com/news/daily/20/jackson_case.htm

בחודש מאי בשנת 1992, מייקל ג'קסון פגש את משפחת צ'נדלר, המשפחה של הילד ששנה לאחר מכן תבע את ג'קסון בגין הטרדה מינית, ג'ורדן צ'נדלר. ההאשמות בשנת 1993 היו ההאשמות הראשונות נגד ג'קסון, שהסתיימו בשני משפטים פליליים שנפסלו מחוסר ראיות והסדרת תביעה כספית מחוץ לבית המשפט. האישומים יצרו מחלוקות רבות בין בני המשפחה - שלא הסכימו עם דרכו של אוון צ'נדלר, אב המשפחה שהוביל את המאבק הכספי נגד ג'קסון. במאי 1992, כאשר ג'קסון נסע בשדרות וילשריד בלוס אנג’לס, מכוניתו של התקלקלה והוא נאלץ להכנס לחברת השכרת רכב שהייתה בקרבת מקום. הבעלים של חברת ההשכרה היה דיויד שוורץ - האב החורג של ג'ורדן צ'נדלר. מייקל ג'קסון, ג'ון צ'נדלר ושני ילדיה - ג'ורדן ולילי צ'נדלר. שוורץ התקשר לאשתו, ג’ון צ’נדלר (לפעמים מוזכרת כג’ון שוורץ או ג’ון צ’נדלר-שוורץ) כדי לספר לה על הלקוח המהולל וביקש שתביא את בנה, ג’ורדן (12), שהיה מעריץ גדול של הזמר. דיוד שוורץ הציע לג’קסון עסקה: הוא ישכיר לו רכב בחינם - אם ג’קסון יסכים לקחת את מספר הטלפון של ג’ורדן ויצלצל אליו. ג’קסון קיבל את ההצעה, מילא את הבטחתו והתקשר לילד כמה ימים אחרי. אחד העובדים של שוורץ, מל גרין נזכר: "זה היה כמעט כאילו [האמא של הילד] דחקה בו להיות בקשר עם הבן שלה", גרין מספר. “אני חושב שמייקל הרגיש שהוא חייב לילד משהו, וכאן הכל התחיל". [1] לפי הצ'נדלרים, לפני הפגישה בשנת 1992, היו למשפחה הזדמנויות לפגישות אירעיות עם ג'קסון במהלך שנות ה-80. אחרי ששיערו של ג’קסון עלה באש כאשר צילם פרסומת של פפסי בשנת 1984, ג’ורדן ואימו שלחו לו מכתב עם איחולי החלמה, וג’קסון התקשר להודות להם והזמין אותם לאודישן, שהיה מאפשר לג'ורדן להופיע בפרסומת יחד עם ג'קסון לכאורה. בסופו של דבר ג’ורדן לא נבחר לפרסומת ולא פגש את ג’קסון על סט הצילומים כמו שהצ’נדלרים ציפו. הצ'נדלרים בנוסף טוענים שהם נתקלו בג'קסון במסעדה בשנת 1985 [2, עמוד 12]. ג’ורדן צ’נדלר נולד ב-11 בינואר, 1980. ההורים הביולוגים שלו, ג'ון ואוון צ'נדלר, התגרשו ב 1985, וג'ורדן גר עם אימו ובעלה השני, דיויד שוורץ. בנישואים הללו נולדה לג’ורדן אחות למחצה. אבא שלו, איוון צ’נדלר (נולד בשם אוון רוברט קארמז), התחתן גם הוא בשנית, ונולדו לו בן ובת - אח ואחות למחצה של ג'ורדן גם הם. אוון צ’נדלר למד רפואת שיניים בבוורלי הילס, אך הוא שאף להצליח כתסריטאי. בשנת 1992, שיתף פעולה עם כתיבת תסריט לסרט קומדיה "רובין הוד: גברים בטייץ" ( Robin Hood: Men In Tights) אשר בוים ע"י מל ברוקס. הסרט יצא ביולי 1993. למרות שבאופן רשמי מל ברוקס, ג’.דויד שפירו ואוון צ’נדלר קיבלו קרדיט על התסריט, היתה מחלוקת משפטית גדולה לגבי מי כתב איזה חלק בתסריט [2, עמוד 37]. אוון צ'נדלר לפי העדות של ג’ון צ’נדלר בשנת 2005 , ג’ורדן עזר לאבא שלו עם החלק שלו בתסריט, ואוון הבטיח לג'ורדן 5,000 דולר בתמורה, אבל הוא מעולם לא שילם את הסכום [3]. דוד של ג’ורדן, ריי צ’נדלר, מתאר בספרו "All That Glitters" ("כל אשר נוצץ") שיצא בשנת 2004, מתאר את הויכוח בין אוון וג’ון צ’נדלר, בו ג’ון קוראת לבעלה לשעבר "אבא נורא" על כך שהבטיח לג’ורדן את הכסף אבל מעולם לא שילם אותו. אוון טען בספר שהתרומה של ג’ורדן לא הייתה רבה אחרי הכל ובמקום להעביר את הכסף ישירות לילד הוא "שם אותו בבנק" [2; עמוד 55-56]. למרות זאת, לפי העדות של ג’ון ב2005, איוון מעולם לא שילם את הכסף המובטח לבנו [3]. זו לא הייתה ההבטחה היחידה שאוון הבטיח לבנו ולא קיים.ע"פ מייקל פרימן , שהיה עורך הדין של ג’ון צ’נדלר, בתקופה שבה נסחו את ההאשמות נגד ג'קסון, אוון הבטיח לג'ורדן לפטופ שמעולם לא קנה [1]. ג’ון צ’נדלר תבעה בעצמה את אוון על סך 68,000 דולר באוגוסט 1993, על תשלומי מזונות. מאוחר יותר היא חזרה בה מטענתה. בעדותה של ג’ון צ’נדלר בשנת 2005, סיפרה כי לפני שג’קסון הופיע בחייהם, אוון היה עסוק בלכתוב תסריטים ולא הקדיש מספיק זמן לבנם, טענה אשר הטיחה גם בפני בעלה לשעבר [3]. ישנן מספר טענות על אוון צ’נדלר שהיה אדם בעל מזג חם ואלים, עם אופי פוגעני.במאמרה לעיתון GQ בשנת 1994, מארי א. פישר , מצטטת חבר משפחה אנונימי שטען: "אחת הסיבות שג’ון עזבה את איוון הייתה בגלל המזג שלו" [1]. בהמשך המאמר, פישר מתארת תקרית שאירעה עם לארי פלדמן (עורך הדין של ה’צנדלרים בזמן ההאשמות) במשרדו בשנת 1993. ע"פ מקורותיה של פישר: "[אוון צ’נדלר] לגמרי איבד את זה והרביץ לדייב [שוורץ]. שוורץ, שהיה פרוד מג’ון באותה תקופה, התרעם על כך שלא נכח בקבלה ההחלטות שהשפיעו על בנו החורג ועל כך שאוון לקח אותו מהבית שלהם וסרב להחזיר אותו. דייב התעצבן ואמר לאוון שהכל היה בכל מקרה עניין של סחטנות. באותו רגע זו אוון קם והתחיל להרביץ לדייב, כך ע"פ מקור נוסף." [1] במאמר באתר שלו משנת 2005, שכיום כבר לא פעיל (atgbook.com), דודו של ג'ורדן צ’נדלר, ריי צ’נדלר, המעיט מחומרת האירוע ומתאר אותו כ"מריבה של אגרוף אחד" שקרתה בשיאו של ויכוח על כסף - ההסדר מול ג'קסון. חשוב לציין שבשלב זה, ההסדר הכספי מול ג'קסון היה בגדר רעיון והמריבה היתה על כסף שאפילו לא קיבלו. דיויד שוורץ ג'רלדין יוז, מזכירתו המשפטית של עורך הדין ברי ק. רוטמן , (שהיה הראשון שייצג את משפחת צ'נדלר בהאשמות של 1993) מתארת תביעה משפטית שדיויד שוורץ הגיש כנגד אוון צ’נדלר בספרה "Redemption" ("גאולה"), שיצא בשנת 2004: "מר שוורץ טוען שב-9 ליולי, 1993, בביתו של ד"ר צ’נדלר בברנטווד, שד"ר צ’נדלר ניגש אליו באופן מאיים עם אגרוף ואיים עליו שיכה אותו. הוא טען כי ד"ר צ’נדלר הפיל אותו לקרקע והתחיל לבעוט בו וירק עליו. מר שוורץ טען בנוסף שכאשר היו במשרדו של מר פדלמן באוגוסט של 1993, היה עוד ריב שבו ד"ר צ’נדלר נתן לו אגרוף בפנים, שגרם לו לאבד הכרה." [5; עמוד 136]. ריי צ'נדלר הודה שאוון אכן הכה את שוורץ [4]. הוא מודה בתקרית גם בספרו: "עד עכשיו, [אוון] ניסה לשלוט בכעס שלו, אבל בשיא הויכוח הוא זינק מכיסאו וסטר לדייב. כמה מעורכי הדין התערבו והפרידו אותם". [2; עמוד 170] בשיחת טלפון מוקלטת בין אוון צ’נדלר ודיויד שוורץ, אוון, כאשר דיבר על אשתו לשעבר, "מוניק" (שמה האמיתי היה נטלי צ’נדלר, אבל זה הכינוי שנכתב בתעתיק ובספרו של ריי צ’נדלר), אמר כי היה הורג אותה אם היה מגלה שבגדה בו בלי שתספר לו על כך לפני כן: "היא הולכת לפסטיבל הקולנוע בקאן שנה הבאה, נכון? אתה יודע איך זה שם? פסטיבל הקולנוע הזה הוא פאקינג מסיבת סקס. שנה הבאה, בלעדיי, אוקיי? עכשיו, אם לא הייתה לי את האפשרות לדבר איתה על הפחדים שלי, [הפרעה בהקלטה] כנראה שהייתי יורה בה, או מתגרש ממנה." [6] בהמשך השיחה: "ואתה רוצה לדעת מה אמרתי לה? אמרתי לה את זה, אמרתי ג’ון… 'מוניק, אם אי פעם תרצי לשכב עם מישהו אחר או אם את לא אוהבת אותי יותר, אם את תבואי ותגידי לי את זה [הפרעה בהקלטה] מחוץ לבית ואני אזיין אותו במכות, אני אוהב אותך לנצח, אני אתמוך בך ואאחל לך טוב. אבל אם זה יהיה אחרת, את תזדייני איתו קודם ואז את [הפרעה בהקלטה], אני אהרוג אותך, נקודה.' אמרתי 'אלה החוקים, אם את רוצה להיות איתי את צריכה להבין שזו הדרך היחידה בה אוכל לשרוד. כך אני חי'." [6] בשנת 2005, היה זה לא אחר מריי צ’נדלר שחשף במאמר שלו: "כאשר נשאלה בהצהרה בשנת 1994 לגבי האלימות של אוון, ג’ון אמרה שבינואר 1992 היא שמעה חלק מויכוח בין אוון לאשתו לשעבר, מוניק, שהפך לויכוח פיזי." [4] למרות שריי צ’נדלר מכחיש בספרו את התקיפות הפיזיות של אוון נגד שוורץ ואחרות, טען בספרו ובמאמרו משנת 2005 כי "ל[ג’ון צ’נדלר] לא היתה סיבה לחשוב שאוון היוה סכנה לג’ורדי" [4], האלימות של אוון הגיע לשיא לבסוף בתקיפה נגד בנו ג'ורדן, שבה כמעט הרג אותו. יחסיו של ג’ורדן עם אביו נראו אמביוולנטים, לפי העדות של ג'ון צ'נדלר בשנת 2005, לפני שהכירו את ג'קסון, אוון לא הקדיש הרבה זמן לג'ורדן. בשנת 1993, בעקבות ההאשמות, אוון הצליח לקבל משמורת על ג'ורדן, מה שהפך אותו מליונר בעקבות ההסדר המשפטי מול ג'קסון. תביעה של אישתו לשעבר נגדו מציינת כי אוון ניתק את עצמו מכל בני משפחה אחרים שלא הסכימו עם התנהגותו. אחיו של אוון, ריי צ’נדלר, הודה בספרו שאוון הזניח את משפחתו לאחר ההאשמות [2; עמוד 248]. "All That Glitters" ריי צ'נדלר, אחיו של אוון צ'נדלר בשנת 1995, ג'ורדן הגיש בקשה לביטול האפוטרופוס של שני הוריו הביולוגיים ובמשך זמן מה התגורר עם אשתו לשעבר של אוון, נטלי ("מוניק") ושני אחיו. ב-6 ביולי 2005, פחות משלושה שבועות לאחר זיכויו של מייקל ג’קסון במשפט ארויזו, אוון צ’נדלר "היכה [את ג’ורדן] בראש עם משקול של 12 וחצי קילו, ואז ריסס את העיניים שלו בגז מדמיע או תרסיס פלפל וניסה לחנוק אותו" [7]. לאחר מכן, השופט "הכריע כי משקולת עלולה לגרום לפציעה חמורה או למוות" [7]. ב-5 באוגוסט 2005, ג’ורדן הוציא צו הרחקה זמני נגד אביו. השופט במקרה הזה קבע כי לא ראה כל הוכחה לכך שהנאשם (אוון צ’נדלר) הראה "דפוס של התנהגות פוגענית ושתלטנית" [7], ובשל כך דחה את בקשת ג’ורדן לצו הרחקה קבוע. עם זאת, האירועים שפורטו לעיל, יחד אכן מהווים דפוס התנהגות מסוג זה. המחלוקות המשפטיות בין אוון לצ'נדלר לא מסתיימות בזה. ב-24 ביולי 2005, אוון צ’נדלר הגיש תביעה נגד ג’ורדן, בקשר לקרן הנאמנות של ג’ורדן. התביעה נדחתה בשנת 2005. ב-5 בנובמבר 2009, ארבעה חודשים לאחר מותו של מייקל ג’קסון, אוון צ’נדלר התאבד. הוא לא השאיר מכתב התאבדות. לפי הדיווחים בתקשורת, הוא מת כאדם בודד, חולה במחלות קשות. בצוואה שלו הורה אוון שאף אחד מבני משפחתו לא ידע על מותו, אלא רק אחרי הלוויה שלו. עוד הוא ציין בצוואה שהוא אינו מעוניין להשאיר דבר לשלושת ילדיו: "מהסיבות הידועות ביננו היטב, אין בכוונתי להוריש דבר בצוואתי זו עבור כל אחד מילדיי" [10]. לדבריה של העיתונאית דיאן דיימונד (שבספרו של ריי צ’נדלר מתוארת כאדם הקרוב ביותר של אוון צ’נדלר בתקשורת [2; עמוד 194]), אוון גם סבל מהפרעה דו-קוטבית. מקורות: [1] Mary A. Fischer: Was Michael Jackson Framed? (GQ, October 1994) http://www.buttonmonkey.com/misc/maryfischer.html [2] Raymond Chandler – All That Glitters: The Crime and the Cover-Up (Windsong Press Ltd, September 2004) [3] June Chandler’s testimony at Michael Jackson’s 2005 trial (April 11, 2005) https://themichaeljacksonallegationsblog.files.wordpress.com/2016/12/court-transcripts.zip [4] Raymond Chandler’s article on his now defunct website (Allthatglittersbook.com, Atgbook.com, Atgbook.net, January-February, 2005) http://web.archive.org/web/20050208010747/atgbook.net/GQFinal.html [5] Geraldine Hughes – Redemption: The Truth Behind the Michael Jackson Child Molestation Allegations (Hughes Publishing, January 2004) [6] Taped phone conversation between Evan Chandler and David Schwartz (July 8, 1993) https://themichaeljacksonallegationsblog.files.wordpress.com/2016/12/plugin-schwartz_chandler.pdf [7] Court document about Evan Chandler attacking and almost killing his son in 2005 http://law.justia.com/cases/new-jersey/appellate-division-unpublished/2006/a0422-05-opn.html and https://themichaeljacksonallegationsblog.files.wordpress.com/2016/12/jordan-versus-evan-chandler-2006.pdf [8] Jackson’s FBI files as released in 2009 http://vault.fbi.gov/Michael%20Jackson/Michael%20Jackson%20305%20File%20Part%201%20of%201/view (page 4) [9] Michael Jacskon was Innocent – Tom Mesereau talks about how Jordan Chandler Lies http://www.youtube.com/watch?v=-eSC997_HH0 [10] Last Will & Testament – Evan Robert Chandler https://themichaeljacksonallegationsblog.files.wordpress.com/2016/12/evan-last-will1.jpg

איך מקולי קאלקין ובני משפחתו תיארו את החברות שלהם עם מייקל ג׳קסון הסיפור המלא על החברות בין מקולי קאלקין למייקל ג'קסון, כפי שסופר על ידי מקולי, אחיו קירן ואביהם קיט. בני משפחת קאלקין מציגים תמונה עקבית, שמנוגדת לחלוטין לשמועות ולעלילות שהתפשטו בתקשורת. לאורך השנים כל אחד מהם סיפר בראיונות, בספרים ובעדויות בבית המשפט, מה באמת עמד מאחוריו החברות בינם לבין ג'קסון. מייקל ג'קסון ומקולי קאלקין גדלו שניהם תחת אור הזרקורים, במציאות שלא היתה דומה לשום דבר שמישהו סביבם הכיר. בימים שהחברות בין השניים נרקמה, מקולי היה כבר כוכב הילדים המפורסם בעולם, ומייקל, שחי את עולם הבידור מאז ילדותו, ידע היטב את המחיר של תהילה ואת הלחצים המלווים אותה. החברות ביניהם נבעה מתחושת הזדהות הדדית, מעין "אחוות כוכבים": הם היו בין הבודדים שהבינו שהבינו את ההתמודדות עם הלחצים ותשומת לב העולמית. מייקל ג'קסון ומקולי קאלקין בעקבות פרשת ג'ורדן צ'נדלר בשנת 1993, התקשורת החליטה לתת פרשנות מעוותת לחברות בין ג'קסון לקאלקין. מקולי קאלקין הוצג כ"עדות החסרה" – הילד שהעולם ציפה שיגלה סוד אפל על מייקל ג'קסון, אך הוא עצמו תמיד הבהיר, שוב ושוב, שג'קסון לא הטריד אותו או פגע בו מעולם. הצהובונים המשיכו להמציא סיפורים חוזרים ונשנים, שלעיתים קרובות גלשו למשהו קרוב לתעסקות אובססיבית – והתעלמו לחלוטין מהעדויות של האנשים שבאמת היו שם. המאמר הזה חוזר אל המקורות – מה שמקולי קאלקין באמת אמר על החברות עם מייקל ג'קסון, על הטענות בגין התעללות, מה סיפר על החברות הקרובה ביניהם, ומה שסיפרו בני משפחתו על מה שבאמת קרה בזמן הביקורים שלהם בביתו של ג'קסון. בקצרה: לפי מקולי, קיראן ואביהם קיט, מייקל ג'קסון לא פגע במקולי קאלקין או באף אחד מאחיו, והם מעולם לא היו עדים להטרדה או להתנהגות בלתי הולמת. העדויות שלהם נשארו עקביות במשך עשרות שנים. ולכל מי ששואל אם מקולי קאלקין היה קורבן להתעללות מצד מייקל ג'קסון – התשובה שלו ושל המשפחה היתה ונשארה תמיד: לא. צפו: מייקל ג'קסון ומקולי קאלקין – חברות אמיתית החברות על פי מקולי קאלקין מקולי קאלקין תמיד דחה את הרעיון שהחברות שלו ושל מייקל ג'קסון היתה מוזרה. מבחינתו, הכל היה די פשוט: הוא ומייקל הגיעו לתהילה עולמית הרבה לפני שהיו להם את הכלים הרגשיים להבין את זה, ורק מעטים מבינים באמת איך זה מרגיש. "אני הייתי בסיטואציה ייחודית," הסביר קאלקין. "אף אחד בבית הספר הקתולי שלי לא היה יכול להבין מה אני עובר, ומייקל היה מסוג האנשים שעברו את אותו הדבר בדיוק, והוא רצה לוודא שאני לא אהיה לבד בזה." "בסופו של דבר, כמעט קל לנסות להגיד 'אה, זה היה מוזר', או כל דבר אחר," אמר קאלקין. "אבל זה לא היה מוזר, זה היה הגיוני. היינו חברים באופן הכי פשוט שיש." לפי קאלקין, ההתעסקות התקשורתית המוגזמת לא היתה קשורה לחברות ביניהם, אלא איך אנשים הגיבו לתהילה של ג'קסון באופן כללי, מה שלדבריו הוביל לזה "שזו אחת החברויות שאנשים שואלים עליה רק בגלל שהוא היה האדם המפורסם ביותר בעולם." הוא תיאר את ג'קסון בחיבה: "הוא היה איש מדהים! הוא היה מצחיק, הוא היה חמוד. אנשים לא יודעים כמה הוא היה מצחיק. הוא אהב לעבוד על אנשים בטלפון עם חיקויים, הוא היה מאוד טוב עם הקול שלו, כמובן […] הוא היה מקסים, מצחיק בטירוף, עושה שטויות. הוא היה נדיב. הוא היה בן אדם עדין." מקולי קאלקין סיפר כי החברות עם מייקל ג'קסון החלה זמן קצר לאחר הסרט "שכחו אותי בבית". הם נפגשו פעם אחת קודם לכן, כשקאלקין שיחק בגרסת הבמה של "מפצח האגוזים", וג'קסון ביקר מאחורי הקלעים, זיהה אותו מהסרט "הדוד באק" והם שוחחו בחטף – אבל החברות האמיתית נרקמה רק כשנה לאחר מכן. הוא סיפר שג'קסון התקשר אליו יום אחד: "הוא אמר 'היי, זה מייקל.' ואני כזה 'היי.' זה היה רגע מפתיע ואקראי, שהסתיים בהזמנה למשפחת קאלקין לבוא לבקר בנוורלנד, "למה שלא תבואו אליי הביתה?" קאלקין האמין כי חלק מהקשר נבע מאיך שילדים מסתכלים על ג'קסון שונה ממבוגרים, הם לא התייחסו אליו כדמות גדולה מהחיים. "זו בדיוק הסיבה שהוא התחבר אליי, אני לא נתתי חשיבות למה שהוא. דיברתי איתו כמו עם בן אדם רגיל," אמר. "[בשביל ילדים] הוא מייקל ג'קסון, הזמר, אבל לא אליל, לא 'מלך הפופ' או משהו כזה. הוא היה סתם בן אדם, שבאמת נהנה להיות ילד בעצמו ורוצה לשחק איתך במשחקי וידאו." הוא הרגיש שג'קסון היה יכול להרגיש איתו בנוח בדיוק בגלל זה. קאלקין לא עשה לו פולחן אישיות, והשיחות ביניהם היו קלילות ולא רציניות מההתחלה: "תאמין לי, אני קורא לו 'טמבל' כל הזמן. אני קורא לו 'ראש שמן'... הוא מבין את העניין." קאלקין חזר על כך גם שנים לאחר מכן: "הוא נהנה מרוח התמימות שלי. הוא אהב להיות ילד ביחד איתי. זה אף פעם לא הרגיש לי מוזר. מעולם לא הרגשתי לא בנוח. זה היה פשוט מי שהוא היה." החברות של ג'קסון לא היתה רק עם מקולי. הוא היה קרוב לכל משפחת קאלקין, שהיתה מבקרת בנוורלנד כל הזמן. החברות המשיכה גם כשמקולי כבר היה בוגר, וג'קסון גם בחר במקולי להיות הסנדק של שני ילדיו הבכורים, פרינס ופריס, איתה מקולי נשאר בקשר גם היום. פריס ג'קסון ומקולי קאלקין, 2023 המיתוס על חדר השינה של מייקל ג'קסון מקולי קאלקין גם דיבר על אחד הנושאים היותר שנויים במחלוקת לגבי מייקל ג'קסון: העובדה שהוא לפעמים גם ישן בחדר של מייקל ג'קסון כשהתארח בנוורלנד. "לא קרה שום דבר," הוא אמר ללארי קינג ב-2003. "שיחקנו במשחקי וידאו; שיחקנו במתקני השעשועים בחוץ." הוא הסביר כי הרעיון של "לישון בחדר של מייקל ג'קסון" התעוות לכדי משהו שהוא מעולם לא היה. "אני לא חושב שאנשים מבינים – בחדר השינה של מייקל ג'קסון יש שתי קומות ושלושה חדרי אמבטיה," אמר קאלקין. "אז, ישנתי בחדר שלו, כן, אבל אתם חייבים להבין את כל התמונה." מייקל ג'קסון ומקולי קאלקין קאלקין גם סבר כי לפעמים ג'קסון התנסח באופן שגרם לדברים להישמע מוזר, לא בגלל שהמצבים עצמם היו מוזרים, אלא כי הוא "לא היה כל כך טוב בלהסביר את עצמו." הוא תיאר את ג'קסון כ"אדם שלא מתערה הרבה בחברה. הוא אדם שהיה מנותק מהעולם ומבודד במשך 30 השנים האחרונות," והסביר כי ג'קסון לא תמיד ידע איך להבהיר את מה שהוא מנסה לומר, ולא תמיד הבין למה אנשים מגיבים אליו כפי שהם מגיבים. מקולי קאלקין מגיע להעיד בבית המשפט בשנת 2005, במהלך משפטו של מייקל ג'קסון , התביעה ניסתה להרחיב את גבולות הפרשה באמצעות העלאת שמותיהם של ילדים נוספים ששהו בנוורלנד – על אף שלא היתה לכך כל זיקה בכתב האישום. מקולי קאלקין, שמעולם לא טען שג'קסון פגע בו ודחה את הטענות שוב ושוב במשך שנים, הפך לפתע לאחד השמות המרכזיים שהוזכרו כדי לרמוז על דפוס רחב יותר של התעללות בקטינים. לשם כך, התביעה זימנה לדוכן מספר עובדים לשעבר בנוורלנד, כדי שחבר המושבעים ישמע מחדש את הסיפורים שמכרו לתקשורת שנים קודם לכן – סיפורים שטענו כי ראו את ג'קסון מתנהג באופן בלתי הולם או מטריד כלפי קאלקין. בסופו של דבר, זאת היתה ההגנה (הצד של ג'קסון) – ולא התביעה – שקראה לקאלקין להעיד והעניקה לו את הזכות הבסיסית להשמיע את גרסתו בפני המושבעים, ישירות ממנו. מקולי קאלקין בכניסה לבית המשפט ב־2005 קאלקין הגן על ג'קסון ללא היסוס. באותה תקופה הוא היה בן 24, אדם לעצמו, ולדברי עורך דינו של ג'קסון, תומאס מזארו, הוא עמד תחת לחץ כבד מהצוות שלו לא  להתערב. מזארו שיתף אחרי המשפט: "כריס טאקר ומקולי קאלקין תמיד ייחשבו בעיניי כחברים טובים ונאמנים. המנהלים והסוכנים שלהם לא רצו שהם יהיו מעורבים במשפט, ושניהם אמרו לי: 'מייקל צריך אותנו, אנחנו נהיה שם'." בבית המשפט, מזארו התחיל את החקירה מהיסוד. קאלקין העיד תחת שבועה שהוא הכיר את ג'קסון מאז שהיה "בן תשע או עשר", שדיבר איתו "יותר ממאה פעמים", שביקר בנוורלנד לעיתים קרובות, ושביקורו האחרון היה "בערך שנה קודם" (סביב 2004). לפי עדותו, הביקור הארוך ביותר שלו בנוורלנד היתה בשנת 2000 – כשהיה כבר בן 18. קאלקין ביום ההולדת של הבן של מייקל ג'קסון, 2000 קאלקין הבהיר גם שמעולם לא היה מבודד בנוורלנד (טענה שהופיעה הן בהאשמות התביעה ב־2005 והן בסרט "לעזוב את נוורלנד") – המשפחה שלו היתה מוזמנת תמיד, והיתה להם גישה לכל מקום ופינה בנוורלנד. כשנשאל האם ג'קסון ניסה אי־פעם להרחיק אותו מהוריו או מאחיו, תשובתו היתה חד־משמעית: "ממש לא. היתה שם מדיניות של דלת פתוחה… בשביל כולם." הוא תיאר את הביקורים כרגילים ומשפחתיים: ערבי סרטים, משחקי ארקייד, מלחמות מים, נסיעות בעגלות הגולף, ארוחות משפחתיות ומשחקים עם ילדיו של ג'קסון. זה היה, לדבריו: "פשוט הנאה מהסוג הישן והטוב". מזארו המשיך וניגש ישירות ללב ההאשמות: שאלה:  "האם מר ג'קסון אי פעם פגע בך מינית?" תשובה:  "אף פעם." שאלה:  "האם הוא נגע בך בצורה לא נאותה?" תשובה:  "ממש לא." שאלה:  "האם אי פעם נגע בך בצורה בעלת אופי מיני?" תשובה:  "לא." קאלקין אף כינה את ההאשמות: "מגוחכות לחלוטין." הוא סיפר למושבעים כיצד בכלל גילה שהולכים להשתמש בשם שלו במשפט: "ומישהו התקשר אליי ואמר: ‘אתה כנראה צריך להעביר ל־CNN, מדברים עליך.’" מה שהדהים אותו במיוחד היה שאיש מהמעורבים בתביעה לא טרח לפנות אליו : "זה היה מדהים בעיניי שאף אחד לא פנה אליי אפילו לשאול אם זה נכון… הם לא בדקו… אפילו לא שאלו." הפעם האחרונה שמקולי קאלקין ראה את מייקל ג'קסון הפעם האחרונה שבה דיברו היתה במהלך הפסקה במשפט של 2005. במהלך אחת ההפסקות, קאלקין נכנס לשירותי בית המשפט, וכעבור רגעים אחדים ג'קסון נכנס גם הוא. "מוטב שלא נדבר," ג'קסון אמר לו. "אני לא רוצה להשפיע על העדות שלך." השניים צחקו קצת וחיבקו אחד את השני. קאלקין סיפר אחר כך כמה מותש ג'קסון נראה: "הוא היה שחוק לגמרי, סחוט מהכול." אחרי אותו יום – הם לא נפגשו שוב. שנים לאחר מכן, קאלקין אמר שהמשפט שינה את חייו של ג'קסון: "[מייקל] לא רצה לחזור לבית שלו. הכול הרגיש לו מוכתם. המשפט השאיר הכול מוכתם. הדבר היחיד שהיה חשוב לו היה המשפחה הקרובה שלו." מייקל ג'קסון נפטר בשנת 2009. מקולי קאלקין הגיע להלוויה הפרטית. מקולי קאלקין בהלוויה של מייקל ג'קסון, עם בת זוגו דאז מילה קוניס הסיפור שהתקשורת סירבה לקבל העדות של קאלקין התקבלה בסקפטיות המוכרת; עבור חלק מהאנשים, אפילו שמקולי העיד תחת שבועה, זה לא הספיק כדי לערער את העלילה שכבר נבנתה בלעדיו. אותו דפוס חזר שוב בסרט "לעזוב את נוורלנד" (2019), שהחזיר לחיים את אותן הטענות שקאלקין הוטרד, וגרר את שמו לשיח מחודש, בניגוד לרצונו, למרות שדחה את הטענות באופן ברור ועקבי. ב"לעזוב את נוורלנד", וייד רובסון רמז שג'קסון "החליף" אותו בקאלקין – בכוונה להצביע על דפוס חוזר של הטרדה והחלפת קורבנות בקורבנות צעירים יותר. הסרט נשען על הטענה הזו, כשהוא מציג את קאלקין כחולייה הבאה בשרשרת ההטרדה (האירוניה, כמובן, היא שקאלקין בעצם מבוגר מרובסון – עובדה שהושמטה מהסרט). הבמאי דן ריד אולי הזכיר בקצרה שקאלקין עצמו הכחיש את ההאשמות, אך עשה זאת לרגע זניח וחולף, שאחריו המשיך להשתמש בשמו כדי לתמוך בנרטיב של ווייד רובסון וג'יימס סייפצ'אק. בריאיונות שלאחר "לעזוב את נוורנלד", קאלקין אמר בדיוק את מה שאמר בבית המשפט: "שמעו, אני אתחיל מהשורה הזו – וזאת בעצם לא 'שורה', זו האמת: מייקל ג'קסון מעולם לא עשה לי שום דבר. מעולם לא ראיתי אותו עושה שום דבר. ובמיוחד עכשיו, ברגע הזה, אין לי שום סיבה להסתיר משהו. הבן־אדם כבר לא בחיים. אם כבר – אני לא אגיד שזה אופנתי או משהו [להאשים אותו] – אבל עכשיו זה היה זמן טוב לדבר. ואם היה לי מה להגיד, לגמרי הייתי אומר. אבל לא, מעולם לא ראיתי כלום; הוא מעולם לא עשה כלום." בשלב מסוים, ההתעקשות לחזור שוב ושוב לאותן האשמות חסרות ביסוס חושפת בעצם משהו עמוק יותר. העובדה ששמו של קאלקין ממשיך לעלות בכל פעם מחדש, בניגוד מוחלט לדבריו, מוכיחה שהסיפור מעולם לא היה קשור לחווייה האמיתית שלו – אלא למה שאנשים רצו  או אולי קיוו  שהוא עבר. הטענות שהוטרד כבר נראות יותר כמו משאלת־לב להפוך אותו לקורבן שאמור "לאשר" את מה שכבר בתקשורת קבעו מראש בלי לשאול אותו. הניסיונות האלה אומרים הרבה יותר על העיוותים שהופנו כלפיו, מאשר אמרו על החברות בין קאלקין וג'קסון. זוהי לא דאגה, זה לא בירור האמת; זו כפייה של פרשנות שגובלת בפנטזיה מעוותת. מייקל ג'קסון ומשפחת קאלקין בכדור פורח בנוורלנד נקודת המבט של משפחת קאלקין אחיו של מקולי, קירן קאלקין , בדרך כלל נוטה לשמור על פרופיל נמוך, אבל בכל פעם שבחר לדבר על מייקל ג'קסון – דבריו היו ברורים וישירים. לאחר ששודר הסרט " לחיות עם מייקל ג'קסון " בשנת 2003, אנשי התקשורת שאלו אותו על הסיפור שג'קסון סיפר שלפיו מקולי, קירן והאחיות שלהם ישנו אצלו במיטה ובבוקר הצטרפו אליו לטיסה בכדור פורח. "יצא לך פעם להיות בכדור פורח? זה פאקינג מגניב!" הוא אמר, ודחה את הניסיון לרמוז שהיה שם משהו מעבר. "כשאתה למעלה אתה רואה הכל בבהירות, זה ממש כמו לעוף." העיתונאים תיארו שהוא נמנע מהשאלות על ג'קסון – "הנהון פה, חיוך שם" – אבל היה להם ברור שהוא נאמן לחברו. הם כתבו שקירן "רצה להגן על מייקל", אבל ידע שכל אמירה כזאת עלולה להצית סערה תקשורתית עולמית. "הייתי שמח לדבר על זה," הוא הודה, "אבל זה קצת מוזר, לא דיברתי עם מייקל כבר יותר משנתיים." בסופו של דבר הוא מתח ביקורת על האופן שמרטין באשיר (יוצר הסרט) עיוות את המציאות והשערוריה שהגיעו בעקבותיו: "אני קורא בעיתונים דברים שאני יודע  שהם בולשיט… ואנשים פשוט מאמינים לזה. אז אני כבר לא קורא כלום." שנים לאחר מכן, ב־2019, כשכיכב בסדרה של HBO , שהיו חלק מהפקת "לעזוב את נוורלנד", הוא סירב להגיב לטענות שעלו בסרט: "אני לא יכול לעזור לאף אחד. כל דבר שאגיד יכול רק לפגוע במישהו." קירן ומקולי קאלקין ביחד עם מייקל ג'קסון נוורלנד מנקודת מבטו של אב המשפחה אביו של מקולי, קיט קאלקין , חיזק גם הוא את גרסת בניו. בספרו Lost Boy  ("ילד אבוד") הוא סיפק אחד התיאורים הברורים ביותר למה שבאמת התרחש בנוורלנד – כאלה שסותרים לחלוטין כל מיתוס אפשרי. קיט כתב כי הבית של ג’קסון לא היה מקום סודי או מבודד, אלא פתוח, פעיל ומלא אנשים . " חדר השינה של מייקל  (חדר עצום עם גומחות, חדרי הלבשה, אח, ודלתות צרפתיות המובילות לגינה פרטית, וכן גרם מדרגות המוביל לכל הקומה העליונה) היה כמעט תמיד מקום פתוח לכולם , כמו רוב חלקי הבית האחרים," הוא נזכר. הילדים שלו – והוא עצמו – היו יושבים על המיטה ומשחקים קלפים, דמקה או צופים בטלוויזיה, אך הוא ציין שהם עשו את אותו הדבר " ברוב המקומות האחרים גם כן ." " חדר השינה של מייקל  (חדר עצום עם גומחות, חדרי הלבשה, אח, ודלתות צרפתיות המובילות לגינה פרטית, וכן גרם מדרגות המוביל לקומה נוספת) היה כמעט תמיד מקום פתוח לכולם , כמו רוב חלקי הבית האחרים," קיט כתב. הילדים שלו – וגם הוא עצמו – היו יושבים על המיטה ומשחקים קלפים, דמקה או צופים בטלוויזיה, הם היו עושים את אותו הדבר " בכל מקום אחר גם כן ." הוא הוסיף כי בנוורלנד הוא כמעט לא הקפיד על שעת שינה, והילדים נרדמו איפה שהשינה נפלה עליהם. הם "אולי לפעמים" נרדמו בחדר השינה, בדיוק כפי שהיו נרדמים "בכל מקום אחר, בכל שעה שלא תהיה ביום." אחרי ארוחת הערב הוא היה צריך לאסוף אותם ולקחת אותם לחדרים שלהם, לפעמים בעזרת קלנועית. הם נרדמו באולם הקולנוע, בחדר רכבות הצעצועים, ופעם אחת, לדבריו הוא מצא את אחד מילדיו ישן על הקרוסלה. קיט גם הדגיש את ההבדל בין אורחים פרטיים – כמו משפחת קאלקין – לבין קבוצות הילדים שהגיעו למקום במסגרת פעילות הצדקה של ג'קסון: " אוטובוס או שניים מלאים בילדים היו מגיעים… היו לוקחים אותם ישר לפארק השעשועים או לאולם הקולנוע, ואז באותו אופן הם יצאו ישר החוצה מן המתחם ", הוא כתב, " באף מקרה הם לא הובאו אל תוך הבית". במשך כל התקופה שבה שהה בנוורלנד, קיט כתב שמעולם לא היה עד להתנהגות בלתי הולמת מצד ג'קסון: " מעולם לא ראיתי או שמעתי שום דבר עם מייקל שיכול לרמוז שהוא היה פדופיל," הוא כתב. הוא גם ציין שנוורלנד לא היה “אטרקציית ילדים מבודדת” כפי שתואר בצהובונים. להיפך – מבוגרים הסתובבו שם כל הזמן, כולל דמויות ציבוריות מוכרות. "רשימת המבקרים בנוורלנד ממש לא הוגבלה לילדים בלבד. הנשיא לשעבר והשכן רונלד רייגן, אשתו 'רק-תגידו-לא' ננסי, מזכיר ההגנה ויליאם כהן, ועוד לא מעט אחרים," הוא כתב.  איש מהם, הוסיף, לא נתן אף רושם " שהאחוזה היתה (אלוהים יודע) מאורה של פדופיליה ." התמונה הכוללת כשמצרפים יחד את מקולי, קיראן וקיט מתקבלת תמונה ברורה – התיאורים שלהם מתיישבים זה עם זה מכל הבחינות. אין פערים, אין סתירות, ואין שום “פינה אפלה” שצריכה להתגלות. כל זה מוביל את הסיפור למסקנה חד-משמעית. במשך יותר משלושה עשורים של ראיונות, עדויות ומסמכים, מקולי קאלקין, אחיו ואביו מספרים בדיוק את אותו הסיפור: החברות עם ג'קסון היתה אמיתית וחמה; הבית שלו היה פתוח ומלא אורחים; והעיקר – לא נמצא בדבריהם אפילו בדל של רמז – שיכול לתמוך בטענה שמייקל ג'קסון אי פעם פגע במקולי או התנהג בצורה בלתי הולמת. הפער בין מה שהמשפחה חוותה בפועל לבין הסיפור שחלק מהציבור התעקש לאמץ – מדבר בעד עצמו. ההתעקשות להיאחז בגרסה ההפוכה אינה "ערנות" או "חשדנות" בריאה והגיונית, אלא דפוס של דעה קדומה. ובשלב הזה, הגיע הזמן לשחרר מעלילה כוזבת שפשוט לא קרתה. החברות הפשוטה והתמימה לא התאימה לנרטיב שבתקשורת ובצהובונים ניסו להלביש על מייקל ג'קסון. העובדה שלא קרה למקולי דבר, וההקשר הרחב שהוא עצמו נותן בעקביות על החברות ביניהם, מערערים מן היסוד את הסיפור האפל שנבנה סביב ג'קסון לאורך השנים. מייקל ג'קסון ומקולי קאלקין, 2001 מקורות State of California v. Michael Joe Jackson , Case No. 1133603 , Superior Court of California, County of Santa Barbara, Department 8  — Testimony of Macaulay Culkin , May 11, 2005. (Official Court Transcript) Consequence of Sound — “Macaulay Culkin opens up about his relationship with Michael Jackson” https://consequenceofsound.net/2018/01/macauley-culkin-opens-up-about-relationship-with-michael-jackson-it-never-struck-me-as-odd-i-never-felt-uncomfortable/ Inside of You with Michael Rosenbaum  — Podcast interview https://www.podchaser.com/podcasts/inside-of-you-with-michael-ros-541095/episodes/macaulay-culkin-35662623 “WTF with Marc Maron — Episode 883: Macaulay Culkin / Cameron Esposito” (Podcast episode). https://www.wtfpod.com/podcast/episode-883-macaulay-culkin-cameron-esposito Esquire  — “Macaulay Culkin on Life Now, Home Alone, and Michael Jackson” https://www.esquire.com/entertainment/movies/a30680749/macaulay-culkin-interview-life-now-after-home-alone-2020/ CNN — Larry King Live Transcript , May 27, 2004 https:// transcripts.cnn.com/show/lkl/date/2004-05-27/segment/00 Voici  — Coverage of Culkin discussing Hollywood, addiction, and Michael Jackson https:// www.voici.fr/news-people/actu-people/la-drogue-michael-jackson-l-enfer-hollywoodien-macaulay-culkin-se-livre-comme-jamais-596512 Closer  — “Macaulay Culkin ému par le souvenir de Michael Jackson” https://www.closermag.fr/people/macaulay-culkin-emu-par-le-souvenir-de-michael-jackson-il-a-ete-mon-meilleur-ami-622495 The Guardian  — Kieran Culkin profile/interview https:// www.theguardian.com/film/2003/jun/14/features Yahoo News UK  — Macaulay & Kieran Culkin on abuse allegations involving Michael Jackson https:// uk.news.yahoo.com/macaulay-culkin-kieran-culkin-michael-jackson-abuse-allegations-100021397.html Kit Culkin , Lost Boy . Self-published, released May 9, 2005 ( KitCulkin.com ).

האם הפלילו את מייקל ג'קסון? הסיפור שלא סופר הסיפור שלא שמעתם על האירועים שהפילו את כוכב העל מאת מרי א. פישר (כפי שפורסם במגזין GQ, אוקטובר 1994) האם מייקל עשה את זה? לפני או.ג'יי סימפסון, היה את מייקל ג'קסון, כוכב אפרו-אמריקאי נערץ שנפל בעקבות האשמות על שערוריה בחייו האישיים. ההאשמות הללו – שג'קסון הטריד נער בן 13 – הציתו תביעה של מיליוני דולרים, שתי חקירות של חבר מושבעים גדול וקרקס תקשורתי חסר בושה. ג'קסון, בתורו, הגיש תלונה על סחיטה נגד כמה מהמעורבים בהאשמות נגדו. בסופו של דבר התביעה הכספית הוסדרה מחוץ לבית המשפט על סכום שמוערך בכ-20 מיליון דולר; לא הוגשו נגדו האשמות פליליות על ידי המשטרה או חבר המושבעים. באוגוסט האחרון [1994] ג'קסון הופיע בחדשות שוב, כשליסה מארי פרסלי, הבת של אלביס, הודיעה שהיא והזמר התחתנו. בזמן שהאבק מתחיל לשקוע על אחד המקרים החמורים ביותר של הגזמה תקשורתית, דבר אחד ברור: הציבור האמריקאי מעולם לא שמע את הצד של מייקל ג'קסון. עד עכשיו. זה כמובן בלתי אפשרי להוכיח לשלילה – כלומר להוכיח שמשהו לא קרה. אבל זה כן אפשרי לחקור לעומק את האנשים שהאשימו את ג'קסון ומכאן לקבל מושג על אישיותם והמניעים שלהם. מה שעולה מחקירה מסוג זה, המבוססת על מסמכים מבית המשפט, תיעודים עסקיים וראיונות משמעותיים, הוא הטיעון משכנע שג'קסון לא הטריד אף אחד ושהוא עצמו בעצם נפל קורבן למזימה מתוכננת להלכה לסחוט ממנו כסף. יתרה על כך, הסיפור שעולה מן הטריטוריה החדשה הזאת, שלא נחקרה בעבר, שונה באופן קיצוני מהמעשייה שקודמה על ידי הצהובונים ואפילו על ידי עיתונאים מהתקשורת הממוסדת. זהו סיפור של רדיפת בצע, אמביציה, גישות שגויות של המשטרה והתובעים, עצלנות ורדיפת שערוריות מצד התקשורת, והשימוש בסם עוצמתי ומהפנט. וזה אולי גם הסיפור על איך פשוט המציאו פרשה. לא מייקל ג'קסון ולא עורכי הדין שלו הסכימו להתראיין לטובת הכתבה. אם היו מחליטים ל הילחם בתביעה הכספית וללכת לבית המשפט, מה שהיה עולה מכך היה יכול להיות עיקר ההגנה של ג'קסון – והבסיס לקידום התלונה על סחיטה מצד המתלוננים, שהיתה יכולה לנקות את שמו של הזמר. הצרות של ג'קסון החלו כשהמכונית שלו התקלקלה בשדרות ווילשייר בלוס אנג'לס במאי 1992. הוא נתקע באמצע רחוב הומה מכוניות ואישתו של מל גרין , עובד בסוכנות הרכב Rent-a-Wreck, הבחינה בו מקילומטר. גרין נחלץ לעזרתו. כאשר דייב שוורץ , הבעלים של סוכנות הרכב, שמע שגרין מביא את ג'קסון למתחם. הוא התקשר לאשתו, ג'ון, ואמר לה שתגיע עם בתם בת השש ובנה מהנישואים הקודמים. הבן שלה, אז בן 12, היה מעריץ גדול של ג'קסון. עם הגעתה למתחם, ג'ון צ'נדלר שוורץ סיפרה לג'קסון על הפעם שבנה שלח לו ציור אחרי שהשיער של הזמר נשרף במהלך הצילומים של הפרסומת של פפסי [ב-1984]. אז היא נתנה לג'קסון את מספר הטלפון הביתי שלהם. "זה היה כאילו היא דחפה עליו את הילד בכוח," נזכר גרין. "אני חושב שמייקל הרגיש כאילו הוא חייב משהו ילד, וכך הכל התחיל". דייב שוורץ עובדות מסוימות על מערכת היחסים הזאת לא מוטלות בספק. ג'קסון התחיל להתקשר לילד ונוצרה ביניהם חברות. כשג'קסון חזר מסיבוב הופעות לקידום האלבום, שלושה חודשים לאחר מכן, ג'ון צ'נדלר שוורץ, הבן והבת שלה הפכו להיות אורחים קבועים בנוורלנד, האחוזה של ג'קסון במחוז סנטה ברברה. במהלך השנה העוקבת, ג׳קסון העניק לילד והמשפחה תשומת לב והרעיף עליהם מתנות בהן משחקי וידאו, שעונים, מסעי קניות אחרי שעות הסגירה ב"טויז אר אס", טיולים מסביב לעולם – מלאס וגאס לדיסני וורלד למונקו ולפריז. במרץ 1993, ג'קסון והילד בילו יחד לעיתים תכופות וביקורי השינה התחילו. ג'ון צ'נדלר שוורץ גם היא התקרבה לג'קסון והתחברה אליו "ואהבה אותו בעוצמה רבה", חבר אמר. "הוא היה האיש האדיב ביותר שהיא אי פעם פגשה". המוזרויות האישיות של ג'קסון – בין הניסיונות שלו לבנות מחדש את הפנים שלו עם ניתוחים פלסטיים לבין ההעדפה שלו להיות בחברת ילדים, דווחו באופן נרחב. ובעוד זה עלול להיות מוזר שגבר בן 35 ישן עם ילד בן 13, האמא של הילד ואחרים שקרובים לג'קסון מעולם לא חשבו שזה מוזר. ההתנהגות של ג'קסון מובנת יותר כאשר שמים אותה בקונטקסט של הילדות שלו. ג'קסון, ג'ון צ'נדלר ושני ילדיה במונאקו "בניגוד למה שאתם עלולים לחשוב, החיים של מייקל לא היו קלים," אחד מעורכי הדין שלו אומר. הילדות של ג'קסון למעשה נעצרה – והחיים הבלתי רגילים שלו התחילו – כשהוא היה בן 5 וגר בעיר גארי, אינדיאנה. מייקל בילה את שנות נעוריו בחזרות, מופיע על הבמות לפני מיליוני זרים, וישן בשרשרת של חדרים בבתי מלון שונים. מלבד שמונה אחיו ואחיותיו, ג'קסון היה מוקף במבוגרים שדחפו אותו בלי הפסקה, במיוחד אבא שלו, ג'ו ג'קסון – איש קשוח שלא מפגין רגשות ושלפי הדיווחים הכה את ילדיו. החוויות המוקדמות של ג'קסון כילד תורגמו לסוג של עיכוב בהתפתחות, כך אומרים רבים, והוא הפך להיות ילד בגוף של מבוגר. "הוא מעולם לא חווה את הילדות שלו," אומר ברט פילדס , עורך דין לשעבר של ג'קסון. "הוא חווה אותה עכשיו. החבר'ה שלו הם ילדים בני 12. הם עושים מלחמת כריות וקרבות אוכל". העניין של ג'קסון בילדים תורגם גם למאמצים הומניטריים. במשך השנים, הוא תרם מיליונים למטרות טובות למען ילדים, כולל העמותה שלו עצמו "Heal The World Foundation" . אבל בהקשר אחר – זה שקשור לזמנים בהם אנחנו חיים – שבו רוב הצופים מבחוץ ישפטו את ההתנהגות של ג'קסון. "בהתחשב בבלבול ובהיסטריה הנוכחיים סביב הטרדה מינית של ילדים," אומר ד"ר פיליפ רזניק , פסיכיאטר מוערך מקליבלנד, "כל מגע פיזי או מטפח עם ילד עלול להראות חשוד, ומאוד יכול להיות שהמבוגר יואשם בהתנהגות מינית בלתי הולמת". הקשר של ג'קסון עם הנער התקבל בברכה, בהתחלה, על ידי כל המבוגרים בחייו של הנער – אמא שלו, אביו החורג ואפילו אביו הביולוגי, אוון צ'נדלר (שסרב להתראיין לכתבה זו). במקור שמו היה אוון רוברט חרמץ כשנולד בשנת 1944 במחוז ברונקס [בניו-יורק] . בחוסר רצון, הוא הלך בעקבות אביו ואחיו והפך לרופא שיניים. "הוא שנא להיות רופא שיניים," מספר חבר של המשפחה. "הוא תמיד רצה להיות תסריטאי". אחרי שעבר לווסט פאלם ביץ' בשנת 1973 כדי לעבוד ברפואת שיניים, הוא שינה את שם המשפחה שלו כי האמין שהשם חרמץ "נשמע יותר מדי יהודי", ספר קולגה לשעבר. בתקווה שיום אחד יהפוך לתסריטאי, צ'נדלר עבר ללוס אנג'לס בסוף שנות השבעים עם אשתו, ג'ון וונג , אישה נאה ממוצא אירופאי-אסייתי שעבדה כדוגמנית לתקופה קצרה. אוון צ'נדלר הקריירה הדנטלית של צ'נדלר ידעה רגעים מסוכנים. בדצמבר 1978, כשעבד במרכז קרנשאו לרפואת השיניים למשפחה, בקליניקה באזור עם הכנסה נמוכה בלוס אנג'לס, צ'נדלר עשה עבודת שיקום על שש עשרה שיניים של מטופל במהלך ביקור אחד. לאחר בדיקה של עבודת השיקום מועצת רופאי השיניים קבעה וחשפה "בורות ו/או חוסר יעילות גסה". המועצה שללה את הרישיון שלו; אולם השלילה עוכבה, ובמקום זאת המועצה השעתה את צ'נדלר לתשעים יום והוא עמד תחת תנאי למשך שנתיים וחצי. כשהוא הרוס, צ'נדלר עזב את העיר ונסע לניו-יורק. הוא כתב תסריט לסרט אבל לא הצליח למכור אותו. חודשים לאחר מכן, הוא חזר ללוס אנג'לס עם אשתו ועבד במספר עבודות הקשורות ברפואת שיניים. בשנת 1980, כשבנם נולד, הנישואים של הזוג כבר היו בבעיה. "אחת הסיבות שג'ון עזבה את אוון היתה המזג שלו", מספר חבר של המשפחה. הם התגרשו בשנת 1985. בית המשפט העניק לה משמורת מלאה על הילד והורה על צ'נדלר לשלם 500 דולר מזונות מדי חודש אך סקירת המסמכים של המשפחה חושפת שבשנת 1993, כשהשערורייה עם ג'קסון פרצה, צ'נדלר היה חייב לגרושתו 68,000 דולר – חוב שהיא בסופו של דבר ויתרה עליו. שנה לפני שג'קסון נכנס לחיי בנו, לצ'נדלר שוב היו בעיות חמורות בעבודה. אחת מהמטופלים שלו, דוגמנית במקצועה, תבעה אותו על רשלנות דנטלית אחרי שהוא ביצע עבודת שיקום בשיניה. צ'נדלר טען שהאישה חתמה על טופס ויתור שבו היא הכירה בסיכונים האפשריים. אבל כאשר עורך הדין שלה, אדווין זינמן, ביקש לראות את המסמכים המקוריים, צ'נדלר אמר שהם נגנבו מתא המטען של היגואר שלו. הוא מסר העתק. זינמן, שעלה בו חשד, לא הצליח לאמת את האותנטיות של המסמכים. "איזה צירוף מקרים בלתי רגיל שהם נגנבו," זינמן אומר כיום. "זה כמו להגיד 'הכלב אכל לי את שיעורי הבית'." התביעה הוסדרה מחוץ לבית המשפט על סכום שאינו ידוע. למרות הבעיות האלה, לצ'נדלר היתה מרפאת שיניים מצליחה באותה תקופה והוא קיבל את הפריצה שלו להוליווד ב-1992, כשהוא השתתף בכתיבת הסרט של מל ברוקס " רובין הוד: גברים בגטקעס". לפני שמייקל ג'קסון נכנס לחייו של בנו, צ'נדלר לא הראה יותר מדי עניין בנער. "הוא כל הזמן הבטיח שיקנה לו מחשב כדי שהם יוכלו לעבוד על תסריטים ביחד, אבל הוא מעולם לא קנה," אומר מייקל פרימן , עורך הדין לשעבר של ג'ון צ'נדלר שוורץ. צ'נדלר היה עסוק ברפואת שיניים והוא כבר הקים משפחה חדשה באותה תקופה, עם שני ילדים קטנים מאשתו השניה, עורכת דין ארגונית. בתחילה צ'נדלר בירך ועודד את מערכת היחסים של הבן שלו עם מייקל ג'קסון, השוויץ בה בפני חבריו ומכריו. כשג'קסון והנער התארחו אצל צ'נדלר במאי 1993, צ'נדלר דחק בזמר לבלות יותר עם הבן שלו בביתו. לפי מספר מקורות, צ'נדלר אפילו הציע שג'קסון יבנה תוספת בביתו ושיוכל להישאר שם. אחרי שהתקשר למחלקת הבנייה וגילה שזה לא יכול להתבצע, צ'נדלר העלה הצעה חדשה – שג'קסון פשוט יבנה לו בית חדש. באותו חודש, הנער, אמו וג'קסון נסעו למונקו לטקס פרסי המוזיקה העולמיים. "אוון התחיל לקנא בקשר והרגיש ששכחו ממנו", אומר פרימן. עם חזרתם, ג'קסון והנער שוב התארחו אצל אוון צ'נדלר, שהתרצה מהסידור – ביקור של חמישה ימים, שבמהלכו הם ישנו בחדר של אחיו למחצה של הנער. למרות שצ'נדלר הודה שג'קסון והנער תמיד היו לבושים בכל פעם שהוא ראה אותם במיטה יחד, הוא טען שזה היה במהלך אותו ביקור שהוא התחיל לחשוד בהתנהגות מינית בלתי הולמת. בשום שלב צ'נדלר לא טען שהוא היה עד להתנהגות בלתי הולמת מצדו של ג'קסון. צ'נדלר הפך להיות יותר ויותר בלתי יציב והחל לאיים איומים שהרחיקו את ג'קסון, דייב שוורץ וג'ון צ'נדלר שוורץ. בתחילת יולי 1993, דייב שוורץ, שהיה מיודד עם צ'נדלר, הקליט בחשאיות שיחה ארוכה שקיים עימו. במהלך השיחה, צ'נדלר דיבר על הדאגה שלו לבנו ועל הכעס שלו כלפי ג'קסון וגרושתו, אותה הוא תיאר כ"קרה ואכזרית". כשצ'נדלר ניסה "להשיג את תשומת ליבה" כדי לדבר על החשדות שלו בנוגע לג'קסון, הוא אומר בהקלטה, היא אמרה לו "ללכת להזדיין". "היתה לי תקשורת טובה עם מייקל," צ'נדלר אמר לשוורץ. "היינו חברים. חיבבתי אותו וכיבדתי אותו והכל. לא היתה סיבה לכך שהוא יפסיק להתקשר אליי. ישבתי בחדר יום אחד ודיברתי עם מייקל ואמרתי לו בדיוק מה אני רוצה ממערכת היחסים הזאת. מה שאני רוצה". בעוד הוא הודה בפני שוורץ שהוא "עשה חזרות" על מה להגיד ועל מה לא להגיד, צ'נדלר לא הזכיר דבר על כסף במהלך השיחה שלהם. כאשר שוורץ שאל מה ג'קסון עשה שכל כך עצבן את צ'נדלר, צ'נדלר רק טען "הוא פירק את המשפחה. [הנער] התפתה מהכסף והכוח של האיש הזה". שני הגברים דיברו על עצמם שוב ושוב כ"אבות העניים" של הנער. במקומות אחרים בהקלטה, צ'נדלר ציין שהוא מתכנן לפעול נגד ג'קסון: "הכל כבר מוכן," צ'נדלר סיפר לשוורץ. "יש אנשים אחרים שמעורבים בעמדות שונות שמחכים לשיחת טלפון שלי. שילמתי להם לעשות את זה. הכל עובד לפי תוכנית מסוימת שהיא לא רק שלי. ברגע שאני אעשה את השיחה הזאת, האיש הזה [ככל הנראה ברי ק. רותמן] הולך לחסל כל דבר שיעמוד בפניו בכל דרך ערמומית, מגעילה, אכזרית, שהוא יכול לעשות את זה. ואני נתתי לו את כל הסמכות לעשות את זה". צ'נדלר אז צפה את מה שלמעשה יתממש שישה שבועות לאחר מכן: "ואם אני אלך על זה, אני מנצח בענק. אין שום מצב שאני מפסיד. בדקתי את זה מכל הבחינות. אני אקבל כל דבר שאני רק רוצה, והם יושמדו לנצח. ג'ון תפסיד [את המשמורת על הנער]... והקריירה של מייקל תחוסל". "זה עוזר [לנער]?" שוורץ שאל. "זה לא רלוונטי אליי," השיב צ'נדלר. "זה הולך להיות גדול יותר מכולנו ביחד. כל הדבר הזה הולך ליפול על כולם ולחסל כל אחד בדרך. זה הולך להיות טבח אם לא אקבל מה שאני רוצה". במקום ללכת למשטרה, על פניו הפעולה הכי הולמת במצב שקשור לחשד בגין הטרדה מינית של ילד, צ'נדלר פנה לעורך דין. ולא סתם עורך דין. הוא פנה אל ברי רותמן . עו"ד ברי רותמן "עורך הדין שמצאתי, בחרתי את הבן זונה הכי נבזי שיכולתי למצוא," צ'נדלר אמר בשיחה המוקלטת עם שוורץ. "כל מה שהוא רוצה לעשות זה להוציא את זה לציבור הכי מהר שאפשר, הכי גדול שאפשר, ולהשפיל הכי הרבה אנשים שהוא יכול להשפיל. הוא נבזי, הוא רשע, הוא מאוד חכם והוא רעב לפרסום" (דרך עורך הדין שלו, ווילי איטקן, רות'מן סרב להתראיין לכתבה. איטקן הסכים לענות על שאלות כלליות המוגבלות לתיק של ג'קסון, ורק על היבטים שאינם קשורים בצ'נדלר או בילד). לפי קולגה לשעבר שעבד עם רותמן במהלך הפרשה של ג'קסון ותיעד ביומן את כל מה שרותמן וצ'נדלר עשו או אמרו במשרדו של עוה״ד - מי שמכיר את רותמן יאמין שברי היה יכול "להגות את כל התוכנית, נקודה. כל העניין [של להעלות האשמות נגד ג'קסון] מתאים לקווי הדמות שלו, לעשות משהו כזה". מידע שנמסר על ידי לקוחות של רותמן, שותפים, ועובדים לשעבר שלו חושפים דפוס של מניפולציות והונאה. לרותמן יש משרד עורך דין כללי בסנטרי סיטי. בעבר הוא ערך משא ומתן על חוזי הופעות של ליטל ריצ'רד, הרולינג סטונס, The Who, אי.אל.או ואוזי אוסבורן. תקליטי זהב ופלטינה שחוגגים את אותם ימים עדיין תלויים על קירות המשרד שלו. עם הזקן האפור-לבן שלו והשיזוף התמידי – שהוא משמר עם מיטת שיזוף בביתו, רותמן הזכיר ללקוח קודם "שדון". בשביל עובד לשעבר, רותמן הוא "שטן" עם "מזג נוראי". הנכס הכי מוערך שלו, על פי מכר, הוא הרולס רויס שלו מ-1977, שעל לוחית הזיהוי שלה כתוב "BKR 1". לאורך השנים, רותמן רכש לעצמו כל כך הרבה אויבים שגרושתו פעם אמרה לעורך הדין שלה שהיא מופתעת שמישהו "לא חיסל אותו". הוא היה ידוע כמישהו שלא מחזיר חובות. "הוא טפיל מקצוען... הוא לא משלם לאף אחד," סיכם החוקר אד מרקוס (בדוח שנכתב בבית המשפט העליון בלוס אנג'לס, כחלק מתביעה נגד רותמן), אחרי סיקור האשראי של עורך הדין, שמנה יותר משלושים מלווים ונושים שרדפו אחריו. בנוסף, יותר מעשרים תביעות אזרחיות שקשורות ברותמן הוגשו לבית המשפט העליון, מספר תלונות הוגשו לוועדת העבודה, וננקטו נגדו צעדים משמעתיים על ידי לשכת עורכי הדין של קליפורניה על שלוש תקריות. בשנת 1992, הוא הושהה לשנה, אבל ההשהיה נדחתה ובמקום זאת הוא היה תחת תנאי. בשנת 1987, רותמן פיגר בתשלומי המזונות שלו עם חוב של 16,800 דולר. גרושתו, ג׳ואן וורד איימה שתעקל את נכסיו של רותמן דרך עורך הדין שלה אבל אז הוא הסכים לשלם את החוב. שנה לאחר מכן, אחרי שרותמן עדיין לא שילם את התשלומים, עורך הדין של וורד ניסה לשעבד את הבית היוקרתי של רותמן בשרמן אוקס. להפתעתם, רותמן אמר שהבית כבר לא בבעלותו; שלוש שנים לפני כן, הוא החכיר את הנכס ל- Tinoa Operationsבע"מ, חברת קש מפנמה. לפי עורך דינה של וורד, רותמן טען שהיו לו רק 200,000 דולר מהכסף של Tinoa , במזומן, בביתו כשלילה אחד שדדו אותו באיומי אקדח. הדרך היחידה שלו לשלם את החוב היתה להחכיר את הבית ל- Tinoa , כך אמר להם. וורד ועורך הדין שלה חשדו שכל התרחיש היה תרמית, אבל הם לא יכלו להוכיח את זה. רק אחרי שהמשטרה החרימה את הרולס רויס של רותמן, הוא התחיל לשלם את מה שהוא חייב. מסמכים שהוגשו לבית המשפט העליון בלוס אנג'לס איששו את החשד של וורד ועורך דינה. המסמכים הראו שרותמן יצר רשת של חשבונות בנק זרים וחברות קש, ככל הנראה כדי להסתיר חלק מנכסיו ובפרט - הבית שלו וסכום של 531,000 דולר שנכנסו מהמכירה הפתאומית שלו ב-1989. החברות, כולל Tinoa , מובילות לרותמן. הוא רכש שלד בורסאי מפנמה (חברה קיימת אך לא פעילה) וארגן את ענייניה כך שהשם שלו לא יופיע בשמות המנהלים, שהוא יהיה בא כוחה ללא תנאים, מה שאומר שהיתה לו שליטה מלאה על הכנסה והוצאה של כסף. בינתיים, העובדים של רותמן לא קיבלו יחס יותר טוב משל גרושתו. עובדים שלו לשעבר מספרים שהם לפעמים היו צריכים להתחנן כדי לקבל משכורת. ולפעמים הצ'קים שנכתבו אליהם היו ללא כיסוי. הוא לא הצליח להחזיק מזכירות משפטיות, "הוא היה מבזה ומשפיל אותן," מספרת אחת העובדות. עובדים זמניים היו סובלים מהיחס הגרוע ביותר. "הוא היה מעסיק אותם לשבועיים," מספרת המזכירה המשפטית, "ואז מגרש אותם בצעקות ואומר להם שהם טיפשים. אז הוא היה אומר לסוכנות שהוא לא היה מרוצה מהעובד הזמני ולא שילם להם". חלק מהסוכנויות החכימו לבסוף וגרמו לרותמן לשלם מראש במזומן לפני שהם יעשו איתו עסקים. עו"ד ברי רותמן הנזיפה המשמעתית שרותמן קיבל מלשכת עורכי הדין ב-1992 צמחה ממקרה של ניגוד עניינים. בשנה שלפני כן, רותמן פוטר על ידי לקוחה, מוריאל מטקלף , שאותה הוא ייצג בהליכים של מזונות ומשמורת על ילדים; מטקלף אז התלוננה שהוא ניפח את שכרו. ארבעה חודשים אחרי שמטקלף פיטרה אותו, רותמן, מבלי להודיע לה, התחיל לייצג את העסק של בן זוגה המנוכר, בוב ברוצמן . המקרה הזה מלמד אותנו דבר נוסף: זה מראה לנו שלרותמן היה ניסיון עם האשמות של הטרדת קטינים לפני הסקנדל עם ג'קסון . כאשר רותמן עוד ייצג את מטקלף, היא האשימה את ברוצמן בהטרדה מינית של בנם (ברוצמן הכחיש). העובדה שרותמן ידע על ההאשמות של מטקלף לא מנעו ממנו לעבוד בעסק של ברוצמן – מהלך שעליו ננזף. בשנת 1992, רותמן התחמק ממספר נושים. ניהול Folb , ארגון שעסק בנדל"ן, היה אחד מהם. רותמן היה חייב לחברה 53,000 דולר עם ריבית על שכירות במשרד בשדרות סנסט. הם תבעו אותו. רותמן הגיש תביעה נגדית, בטענה שהאבטחה של הבניין היתה כל כך לא יעילה שפורצים הצליחו לגנוב לו ציוד בשווי של יותר מ-6,900 דולר בלילה אחד. עורך הדין של החברה הצהיר בבית המשפט "מר רותמן הוא לא מישהו שאפשר לקחת את המילה שלו כפי שהיא". בנובמבר 1992, רותמן והמשרד שלו הכריזו על פשיטת רגל ומנו שלושה עשר נושים, כולל Folb , שלהם הוא חייב למעלה מ-880,000 דולר בסה"כ, בלי נכסים מוכרים. לקוח לשעבר של רותמן, שנתבע על ידו בגין עמלות בסך של 400,000 דולר, סקר את מסמכי פשיטת הרגל של רותמן ושם לב שרותמן לא ציין נכס של 133,000 דולר ברשימת הנכסים שלו. הלקוח איים לחשוף את רותמן על "הונאה נגד הנושים" – עבירה פלילית – אם הוא לא יבטל את התביעה. רותמן, שנדחק לפינה, ביטל את התביעה תוך שעות. שישה חודשים לפני שהכריז על פשיטת רגל, רותמן העביר את הבעלות על הרולס רויס שלו לחברת Majo , חברת קש שהוא שלט בה. שלוש שנים קודם לכן, רותמן טען שחברה אחרת החזיקה במכונית – Longridge Estate , שהיתה חברת בת של Tinoa , החברה שהחזיקה בבית שלו. במסמכי הארגון שהגיש רותמן, הכתובת של שתי החברות היתה זהה: מבנה בשדרות קהונגה 1554, שהיה בעצם מסעדה סינית בהוליווד . זה היה האיש שאליו אוון צ'נדלר פנה ביוני 1993 כדי שיהגה את "התוכנית המסוימת" שעליה דיבר בשיחה המוקלטת עם דייב שוורץ. באירוע שהיה באותו חדש, צ'נדלר עימת את גרושתו עם החשדות שלו. "היא חשבה שכל הסיפור היה שטות," מספר עורך הדין לשעבר שלה, מייקל פרימן. היא אמרה לצ'נדלר שהיא מתכננת להוציא את הבן שלהם מהבית ספר בסתיו הקרב של אותה שנה כדי שיוכלו להצטרף לסיבוב ההופעות של ג'קסון. צ'נדלר התעצבן ולפי מספר מקורות, איים ללכת לתקשורת עם הראיות שהוא טען שיש לו נגד ג'קסון. "איזה הורה שפוי ירצה לגרור את הבן שלו לאור הזרקורים ככה?" שואל פרימן. "אם משהו כזה באמת קרה, אתה תרצה לגונן על הבן שלך". מייקל ג'קסון בסיבוב הופעות - אוגוסט 1993 ג'קסון ביקש מעורך הדין שלו דאז, ברט פילדס , להתערב. כאחד מעורכי הדין הבולטים ביותר בתעשיית הבידור, פילדס ייצג את ג'קסון משנת 1990 וערך בשבילו את המשא ומתן מול סוני, שהניב את העסקה הגדולה ביותר בהיסטוריה של עולם המוזיקה – עם רווחים אפשריים של 700 מיליון דולר. פילדס הביא לעזרתו את החוקר הפרטי אנטוני פליקנו , שהיה נאמן ביותר כלפי אנשים שהוא מחבב אבל שחקן חסר רחמים כשזה מגיע לאויבים שלו. ב-9 ביולי, 1993, דייב שוורץ וג'ון צ'נדלר שוורץ השמיעו את השיחה המוקלטת [עם אוון צ'נדלר] לפליקנו. "אחרי שהקשבתי לשיחה במשך עשר דקות, ידעתי שזה על סחיטה," מספר פליקנו. באותו היום, הוא נסע לדירה של ג'קסון בסנטרי סיטי, שם הבן של צ'נדלר ואחותו למחצה התארחו. ג'קסון לא היה שם ופליקנו "יצר קשר עין" עם הילד ושאל אותו, לדבריו, "שאלות מאוד נקודתיות": "מייקל אי פעם נגע בך? אי פעם ראית אותו עירום במיטה?" התשובה לכל השאלות היתה לא. הנער הכחיש שוב ושוב שמשהו קרה לו. ב-11 ביולי, אחרי שג'קסון לא הסכים להיפגש עם צ'נדלר, אביו של הנער ורותמן המשיכו לשלב הבא של התוכנית – הם היו צריכים להשיג משמורת על הנער. צ'נדלר ביקש מגרושתו לתת לנער להישאר אצלו ל"ביקור של שבוע". כפי שברט פילדס הצהיר במסמך של בית המשפט, ג'ון צ'נדלר שוורץ הרשתה לנער ללכת בעקבות התחייבות של רותמן לפילדס שהבן שלה יחזור אליה אחרי הזמן הנקוב, בלי לדעת שהמילה של רותמן לא שווה כלום ושצ'נדלר לא יחזיר לה את בנם. החוקר הפרטי אנטוני פליקנו ווילי אייטקן , עורך הדין של רותמן, טוען ש"באותו זמן שרותמן נתן לה את המילה שלו, היתה לו כוונה להחזיר את הנער". עם זאת, אחרי ש"הוא גילה שהנער יוברח מחוץ למדינה [כדי להצטרף לסיבוב הופעות עם ג'קסון], אני לא חושב שלמר רותמן היתה ברירה אחרת". אבל סדר האירועים מוכיח בבירור שצ'נדלר גילה ביוני, באירוע סיום, שאימו של הנער מתכוונת לקחת את בנה לסיבוב ההופעות. שיחת הטלפון המוקלטת מתחילת יולי, לפני שצ'נדלר קיבל את הנער, גם היא מאשרת שלצ'נדלר ורותמן לא היתה שום כוונה לציית להסכם הביקורים. "הם [הנער ואמא שלו] לא יודעים את זה עדיין," אומר צ'נדלר לשוורץ, "אבל הם לא הולכים לשום מקום". ב-12 ביולי, יום אחרי שצ'נדלר לקח את השליטה על הבן שלו, הוא וגרושתו חתמו על מסמך שרותמן כתב שמנע ממנה מלהוציא את הנער מחוץ למחוז לוס אנג'לס. המשמעות היתה שהנער לא היה יכול להתלוות לסיבוב ההופעות של ג'קסון. אמא שלו סיפרה בבית המשפט שהיא חתמה על המסמכים תחת לחץ בלתי סביר. צ'נדלר, היא מסרה בהצהרה, איים עליה כי "הוא לא יחזיר לי את הנער". התחיל קרב משמורת עקוב מדם, שהופכים את כל ההאשמות של צ'נדלר נגד ג'קסון למלוכלכים אף יותר (נכון לאוגוסט זה [1994], הנער עדיין גר עם צ'נדלר). זה היה במהלך השבועות הראשונים שצ'נדלר לקח את השליטה על בנו – שעכשיו היה מנותק מהחברים שלו, אמא שלו ואביו החורג – שההאשמות של הנער התחילו לקבל צורה. באותו הזמן, רותמן, שחיפש נקודת מבט של מומחה שתעזור לו לבסס את ההאשמות נגד ג'קסון, התקשר ל ד"ר מתיס אברמס , פסיכיאטר מבברלי הילס. במהלך שיחת הטלפון, רותמן הציג בפני אברמס מקרה היפותטי. בתגובה ומבלי לפגוש את צ'נדלר או את בנו, אברמס שלח ב-15 ביולי מכתב של שני עמודים שבו הוא מצהיר ש"קיים חשד הגיוני שהטרדה מינית אולי קרתה". חשוב לציין, הוא הצהיר בנוסף שאם היה מדובר במקרה אמיתי ולא היפותטי, הוא היה מחוייב על פי החוק לדווח על המקרה למחלקת רווחת הילדים של לוס אנג'לס ( DCS ). לפי היומן של קולגה לשעבר של רותמן, ניכר שרותמן היה זה שהוביל את צ'נדלר בתוכנית. "רותמן כתב מכתב לצ'נדלר וייעץ לו איך לדווח על הטרדה מינית בלי שתהיה לו על כך אחריות כהורה", נכתב ביומן. באותה נקודה, עדיין לא היו דרישות או האשמות רשמיות, רק הצהרות מעורפלות שהתערבבו עם קרב משמורת קשה. אבל ב-4 באוגוסט, 1993, הכל התבהר. צ'נדלר ובנו נפגשו עם ג'קסון ופליקנו בסוויטה במלון ווסטווד מרקיס. כשצ'נדלר האב ראה את ג'קסון, מספר פליקנו, הוא נתן לג'קסון חיבוק חם ואוהב (מחווה, יש האומרים, שסותרת לחלוטין את החשדות של רופא השיניים שג'קסון הטריד את הבן שלו), אז הוא הושיט את היד שלו לכיס, הוציא את המכתב של אברמס והתחיל לקרוא שורות מתוכו. כשצ'נדלר הגיע לקטע על ההטרדה המינית, הנער, פליקנו מספר, השפיל את מבטו לרצפה ואז הסתכל למעלה על ג'קסון במבט מופתע, כאילו לומר "אני לא אמרתי את זה". כשהפגישה הסתיימה, צ'נדלר הפנה את האצבע שלו כלפי ג'קסון, אומר פליקנו, והזהיר "אני הולך לחסל אותך". בפגישה עם פליקנו במשרד של רותמן באותו הערב, צ'נדלר ורותמן הציגו את הבקשה שלהם – 20 מיליון דולר. ב-13 באוגוסט, היתה פגישה נוספת במשרד של רותמן. פליקנו חזר עם הצעה נגדית – חוזה של 350 אלף דולר על כתיבת תסריט. פליקנו אומר שהוא הציע את ההצעה הזאת כדרך לפתור את הויכוח על המשמורת וכדי לתת לצ'נדלר הזדמנות לבלות זמן נוסף עם הבן שלו בכתיבת התסריט יחד. צ'נדלר דחה את ההצעה. רותמן דרש בחזרה – חוזה על שלושה תסריטים או כלום – דרישה שנדחתה. ביומן של הקולגה לשעבר של רותמן, העמוד של ה-24 לאוגוסט חושף את האכזבה של צ'נדלר: "כמעט היתה לי עסקה של 20 מיליון דולר", הוא נשמע אומר לרותמן. לפני שצנ'דלר תפס שליטה על הבן שלו, היחיד שהאשים את ג'קסון היה צ'נדלר עצמו – הילד מעולם לא האשים את הזמר בשום דבר רע. זה השתנה יום אחד במרפאת השיניים של צ'נדלר בבוורלי הילס. בנוכחות של צ'נדלר ו מארק טורבינר , מרדים דנטלי, הילד סומם עם סודיום אמיטל, סם שנוי במחלוקת שחלק טועים ומאמינים שהוא סם אמת. זה היה אחרי אותה פגישה שהילד העלה לראשונה את ההאשמות שלו נגד ג'קסון. איש חדשות מ-KCBS-TV, בלוס אנג'לס, דיווח שב-3 במאי השנה שצ'נדלר השתמש בסם על הבן שלו, אבל רופא השיניים טען שהוא עשה את זה רק בשביל לעקור את השן של הבן שלו ושתוך כדאי שהוא היה תחת ההשפעה של הסם, הילד העלה את ההאשמות. כשנשאל על השימוש בסם בשביל הכתבה, טורבינר ענה: "אם השתמשתי בו, זה היה בשביל מטרות דנטליות". מארק טורבינר בהתחשב בעובדות על הסודיום אמיטל ופרשה גדולה שהיתה קשורה בסם, לפי מספר מומחים רפואיים, הטענות של הילד, חייבות להיראות כלא אמינות, אם לא מאוד מפוקפקות. "זאת תרופה פסיכיאטרית שאי אפשר לסמוך עליה שתספק עובדה," אומר ד"ר רזניק, פסיכיאטר מקליבלנד. "אנשים מאוד נתונים להשפעה כשהיא נמצאת בגופם. עם סודיום אמיטל אנשים אומרים דברים שהם שקרים בוטים". סודיום אמיטל הוא סם הרגעה פולשני שמכניס אנשים למצב היפנוטי כשהוא מוזרק לוריד. במקור השתמשו בו בטיפול באמנזיה במהלך מלחמת העולם השניה, על חיילים שנפגעו – חלקם במצב קטטוני – מזוועות המלחמה. מחקרים מדעיים שנערכו בשנת 1952 שללו אותו כ"סם אמת" ואף הדגימו את הסיכונים שלו: אפשר לשתול בקלות זיכרונות מפוברקים באנשים תחת השפעת הסם. "יש אפשרות לשתול רעיון בראש של מישהו רק מלשאול שאלה," אומר רזניק. אולם תופעות הלוואי שלו אפילו יותר ערמומיות: "הרעיון יכול להפוך לזיכרון שלהם, והמחקרים מראים שגם כשתגיד להם את האמת, הם ישבעו בכל הספרים הקדושים שזה קרה". לאחרונה, האמינות של הסם הפכה להיות סוגיה במשפט מפורסם במחוז נאפא בקליפורניה. אחרי שהיא עברה מספר רב של טיפולים פסיכולוגיים, שלפחות באחד מהם היה שימוש בסודיום אמיטל, הולי רמונה בת ה-20 האשימה את אבא שלה שהטריד אותה מינית בילדותה. גרי רמונה הכחיש בנחרצות את ההאשמות ותבע את הפסיכולוג של הבת שלו ואת הפסיכיאטר שהזריק לה את הסם. במאי האחרון, חבר המושבעים צידד בגרי רמונה, הם האמינו שהפסיכולוג והפסיכיאטר כנראה שתלו זיכרונות לא אמיתיים. גרי רמונה היה הראשון שהצליח להילחם בחוק ב"תופעת הזיכרון המודחק" לכאורה שיצרה אלפי ההאשמות של הטרדה מינית בעשור האחרון. באשר לסיפור של צ'נדלר שלפיו השתמש בסם כדי להרדים את בנו תוך כדי עקירת שן, גם זה נשמע חשוד, לאור השימוש הנהוג בסם. "זאת לחלוטין תרופה פסיכיאטרית," אומר ד"ר קנת גוטליב , פסיכיאטר מסן פרנסיסקו שהזריק סודיום אמיטל למטופלים עם אמנזיה. ד"ר ג'ון יגילה , רכז במחלקת הרדמה ושליטה בכאב בבית הספר לרופאי שיניים של UCLA, מוסיף, "זה בלתי רגיל להשתמש בו לעקירת שן. זה לא הגיוני להשתמש בזה כשקיימות אלטרנטיבות יותר טובות ובטוחות. זאת לא היתה הבחירה שלי". בגלל תופעות הלוואי האפשריות של סודיום אמיטל, רופאים מסוימים יזריקו אותו רק בבית חולים. "בחיים לא הייתי רוצה להשתמש בסם שמשפיע על המודעות של בן אדם אלא אם כן אין אף סם אחר זמין בסביבה," אומר גוטליב. "ולא הייתי משתמש בו בלי ציוד החייאה, במקרה של תגובה אלרגית, ורק בנוכחות דוקטור לרפואה שהתמחה בהרדמה". צ'נדלר ככל הנראה לא ציית לנהלים. הוא עשה את ההליך על בנו במרפאה שלו, והוא סמך על מרדים דנטלי, מארק טורבינר, כמומחה. (זה היה טורבינר שהכיר בין צ'נדלר לרותמן, בשנת 1991, כשרותמן היה צריך טיפול שיניים). נראה כי אופן ההתנהלות של טורבינר במקצוע עשה אותו למאוד מצליח. "הוא מתהדר בזה שיש לו הוצאות עסקיות של 100 דולר בחודש והכנסות של 40,000 דולר בחודש," אומרת נילה ג'ונס , לקוחה לשעבר שלו. לטורבינר אין משרד או מרפאה שבהם הוא מקבל לקוחות; במקום זה הוא נוסע למספר מרפאות שיניים ברחבי העיר ששם הוא מזריק חומרי הרדמה בזמן הטיפולים. כתב העת גילה כי מנהל אכיפת התרופות בארה"ב בחן היבט נוסף של אופן התנהלותו המקצועי של טורבינר: הוא מגיע לבתים כדי להזריק תרופות – בעיקר מורפין ודמרול – לא רק ללקוחות שלו אחרי טיפול, אבל נראה שגם לכאלה שסובלים מכאב שמקורו לא קשור בטיפול שינני. הוא מגיע לבתים של הלקוחות שלו – חלקם מפורסמים – מחזיק בתיק דייגים שבתוכו הסמים והמזרקים. היתה תקופה שעל לוחית הרישוי שלו היה כתוב SLPYDOC ["דוקטור ישנוני"]. לדברי ג'ונס, טורבינר לוקח 350 דולר על כל ביקור בסיסי שאורכו בין עשר לעשרים דקות. מה שג'ונס מתארת כהתנהלות נפוצה, כאשר לא ידוע כמה זמן טרובינר יצטרך להישאר, הלקוח, שמחכה לטשטוש שיגיע בקרוב, משאיר צ'ק פתוח שטורבינר ימלא עם הסכום המתאים. טורבינר לא תמיד היה כל כך מצליח. בשנת 1989, הוא נתפס על שקר ונדרש להתפטר מ-UCLA, שם היה עוזר הוראה בבית הספר לרפואת שיניים. טורבינר ביקש חצי יום חופש כדי שיוכל לשמור יום קדוש של דתו, אבל לאחר מכן התגלה שהוא עבד במרפאת שיניים במקום. מבדיקה של התעודות של טורבינר מוועדת רופאי השיניים עולה שהוא מוגבל לפי חוק להזריק תרופות אך ורק בטיפולי שיניים. אבל יש הוכחות ברורות לכך שהוא לא ציית למגבלות הללו. למעשה, לפחות בשמונה מקרים, טורבינר ביצע הרדמה כללית לברי רותמן, במהלך טיפול להשתלת שיער. למרות שבדרך כלל הרדמה מקומית תוזרק לקרקפת, "ברי כל כך פחד מהכאב," אומר ד"ר ג'יימס דה יארמן, הרופא מסן דייגו שביצע את ההשתלה, "שהוא רצה הרדמה כללית". דה יארמן אמר שהוא "נדהם" לגלות שטורבינר הוא רופא שיניים, כי עד כה הוא הניח שהוא היה דוקטור לרפואה. במקרה אחר, טורבינר הגיע לביתה של ניילה ג'ונס, כך סיפרה, והזריק לה דמרול כדי להרגיע כאבים אחרי ניתוח לכריתת התוספתן. ב-16 באוגוסט, שלושה ימים אחרי שצ'נדלר ורותמן דחו את ההצעה לתסריט ב-350,000 דולר, הסיפור הגיע לשיאו. מייקל פרימן הודיע לרותמן בשם ג'ון צ'נדלר שהוא הולך להגיש מסמכים מוקדם בבוקר שיחייבו אותו להחזיר את הנער. בתגובה מהירה, צ'נדלר לקח את בנו למתיס אברמס, הפסיכיאטר שנתן לרותמן את מכתב ההערכה שלו על הטרדה מינית היפותטית. במהלך פגישה של שלוש שעות, הנער טען שג'קסון היה איתו במערכת יחסים מינית. הוא דיבר על אוננות, נשיקות, מישוש פטמות ומין אוראלי. עם זאת, לא היו טענות על חדירה, דבר שהיה ניתן להוכיח על ידי בדיקה רפואית, ובכך לספק ראייה תומכת להאשמות. מה שקרה אחר כך היה בלתי נמנע. אברמס, שמחויב על פי החוק לדווח לרשויות על כל טענה מסוג זה, התקשר לעובד סוציאלי במשרד לרווחת הילד, שאז התקשר למשטרה. החקירה ההיקפית של מייקל ג'קסון עמדה להתחיל. חמישה ימים אחרי שאברמס התקשר לרשויות, התקשורת שמעה על החקירה. בבוקר יום ראשון, ה-22 באוגוסט, דון ריי , עיתונאי עצמאי מברבנק, עוד ישן כשהטלפון צלצל. בקו השני, אחד מהמדליפים שלו, אמר שהוצאו צווי חיפוש באחוזה של ג'קסון ובדירות שלו. ריי מכר את הסיפור לרשת KNBC-TV בלוס אנג'לס, שדיווחו לראשונה על הסיפור ב-16:00 אחה"צ ביום למחרת. לאחר מכן, ריי "צפה בסיפור מסתובב כמו סופת טורנדו," הוא אומר. בתוך 24 שעות, ג'קסון היה הסיפור המוביל בשבעים ושלוש מהדורות חדשות רק באזור לוס אנג'לס ובכל דף שער של העיתונים הבריטים. הסיפור על מייקל ג'קסון והנער בן ה-13 הפך למהומה תקשורתית משתוללת ולשמועה לא מבוססת, כשהקו שבין התקשורת הצהובה לבין תקשורת המיינסטרים נמחק לחלוטין. ההיקף של ההאשמות נגד ג'קסון לא היה ידוע עד ה-25 באוגוסט. מישהו מהמשרד לרווחת הילד הדליף באופן בלתי חוקי את הדוח על ההטרדה ל דיאן דיימונד מ- Hard Copy . בתוך שעות, המשרד בלוס אנג'לס של שירותי חדשות בריטיים גם קיבל את הדוח והתחיל למכור עותקים לכל כתב שהסכים לשלם 750 דולר. ביום המחרת, העולם ידע על הפרטים הגראפיים בדוח שהודלף. "כשהם שוכבים זה לצד זה במיטה, מר ג'קסון הכניס את היד שלו מתחת למכנסיים של [הילד]," העובד הסוציאלי כתב. מאותו רגע, הסיקור התקשורתי הוכיח ששום דבר על ג'קסון לא חוצה את הגבול. "התחרות בין ארגוני החדשות הפכה להיות כל כך קשוחה," אמר כתב רשת KNBC קונאן נולן , עד כדי כך ש"סיפורים אפילו לא נבדקו. זה היה מאוד מצער". הצהובון נשיונל אנקווירר ( National Enquirer ) הקצה עשרים כתבים ועורכים לפרשה. קבוצה אחת דפקה על 500 דלתות בברנטווד בניסיון למצוא את אוון צ'נדלר ובנו. אחרי שהם השתמשו ברישומים של נכסים, הם סוף סוף הצליחו ותפסו את צ'נדלר במרצדס השחורה שלו. "הוא לא היה איש שמח, אבל אני הייתי," אמר אנדי אובריאן , צלם פאפרצי. ואז הגיעו המאשימים – עובדים לשעבר של ג'קסון. הראשונים, סטלה ופיליפ למארק , עוזרי בית לשעבר של ג'קסון, ניסו למכור את הסיפור שלהם לצהובונים בעזרתו של המתווך פול ברסי , כוכב פורנו לשעבר. הם דרשו לא פחות מחצי מיליון דולר אבל בסופו של דבר מכרו את הראיון שלהם לעיתון The Globe of Britain עבור 15,000 דולר. הזוג קווינדוי , זוג פיליפינים שעבדו בנוורלנד, היו הבאים בתור. כשהמחיר שלהם היה 100,000 דולר, "הם אמרו: 'היד היתה מחוץ למכנס של הילד,'" ברסי סיפר למפיק של התוכנית Frontline של PBS. "כשהמחיר שלהם עלה ל-500,000 דולר, היד נכנסה למכנסיים. אז נו באמת." משרד התובע המחוזי בלוס אנג'לס לבסוף קבע שהם חסרי תועלת כעדים. לאחר מכן הגיעו המאבטחים. בטענה שהיא עושה עיתונות איכותית, דיאן דימונד מ- Hard Copy אמרה ל-Frontline בתחילת נובמבר בשנה שעברה שהתוכנית שלה "ללא רבב לגבי זה. לא שילמנו שום סכום כספי על הסיפור הזה בכלל". אבל שבועיים לאחר מכן, חוזה של Hard Copy חשף שהתוכנית ערכה משא ומתן על תשלום של 100,000 דולר לחמישה מאבטחים לשעבר של ג'קסון שתכננו להגיש תביעה על סך 10 מיליון דולר בטענה של פיטורין בלתי הוגנים. ב-1 בדצמבר [1993] אחרי שהעסקה נחתמה, שני מאבטחים הופיעו בתוכנית; הם פוטרו, סיפרה דימונד לצופים, כי "הם ידעו יותר מדי על מערכת היחסים של מייקל ג'קסון עם ילדים צעירים". למעשה, כפי שחושפים התצהירים שלהם תחת שבועה מספר חודשים לאחר מכן, זה היה ברור שהם מעולם לא ראו את ג'קסון עושה משהו בלתי הולם עם הבן של צ'נדלר או כל ילד אחר: "אז אתה לא יודע כלום על מר ג'קסון ו[הנער]?" אחד מעורכי הדין של ג'קסון שאל את המאבטח לשעבר מוריס וויליאמס , תחת שבועה. "כל מה שאני יודע הגיע מהמסמכים שאנשים אחרים נשבעו עליהם". "אבל חוץ ממה שמישהו אחר אולי אמר, אין לך שום ידע משלך על מר ג'קסון ו[הנער], נכון?" "זה נכון." "האם דיברת עם ילד שאי פעם אמר לך שמר ג'קסון עשה לו משהו בלתי הולם עם הנער?" "לא." כשנשאל על ידי עורך הדין של ג'קסון מאיפה קיבל את הרושם, וויליאמס השיב: "רק ממה ששמעתי בתקשורת ומה שחוויתי במו עיני". "אוקיי, זאת הפואנטה. לא חווית שום דבר במו עיניך, נכון?" "זה נכון. שום דבר". (התביעה של המאבטחים, שהוגשה במרץ 1994, עדיין היתה בשלב ההמתנה כשהכתבה הוגשה להדפסה) הבאה בתור היתה עוזרת הבית. ב-15 דצמבר, הצהובון Hard Copy פרסמו את "סודה הכואב של מנקת חדר השינה". בלנקה פרנסיה אמרה לדימונד ולכתבים אחרים שהיא ראתה את ג'קסון העירום מתקלח ושוהה בג'קוזי עם ילדים קטנים. היא גם אמרה לדימונד שהיא ראתה את הבן שלה בסיטואציה מחשידה עם ג'קסון – טענה שחברי המושבעים הגדולים מצאו כלא אמינה. בלנקה פרנסיה בראיון עותק של עדותה של פרנסיה תחת שבועה חושף שהצהובון Hard Copy שילם לה 20,000 דולר, ואם דימונד היתה בודקת את הטענות של האישה, היא היתה מגלה שהן שקריות. בתצהיר לעורך הדין של ג'קסון, פרנסיה הודתה שהיא מעולם לא ראתה את ג'קסון במקלחת עם אף אחד ולא ראתה אותו עירום עם ילדים בג'קוזי שלו. הם תמיד לבשו בגדי ים, היא העידה. הסיקור, אומר מייקל לוין , שמייצג את ג'קסון בעיתונות "הציגו נקודת מבט של רופא טחורים על העולם. Hard Copy היה דוחה. היחס האכזרי והמרושע של התקשורת כלפי האיש הזה היה מסיבות אנוכיות. גם אם מעולם לא קנית אלבום של מייקל ג'קסון בחייך, אתה צריך לדאוג. החברה שלנו בנויה על מעט מאוד עמודים. אחד מהם הוא האמת. כשאתה נוטש אותה, זה מדרון תלול." החקירה של ג'קסון, שבאוקטובר 1993 צמחה ועירבה לפחות שנים עשר בלשים מסנטה ברברה ומלוס אנג'לס, הוצתה בעקבות תפישותיו של פסיכיאטר אחד, מת'יס אברמס, שלא היתה לו מומחיות כזו או אחרת בנושא הטרדת ילדים. אברמס, לפי הדוח שהוגש למשרד לרווח הילד, "מרגיש שהנער דובר אמת". בעידן שבו טענות על הטרדת ילדים הן כה נפוצות והרבה פעמים שקריות, המשטרה ותובעים הגיעו למצב שהם נותנים משקל רב לעדויות של פסיכיאטרים, מטפלים ועובדים סוציאליים. המשטרה החרימה את ספרי הטלפון כשהם פשטו על נכסיו באוגוסט וחקרו קרוב לשלושים ילדים ומשפחותיהם. חלקם, בהם ברט ברנס ו וייד רובסון , סיפרו שהם ישנו במיטה של ג'קסון, אבל כמו כל האחרים, הם נתנו את אותה תשובה – ג'קסון לא עשה להם שום דבר רע. "הראיות היו ממש טובות לנו," אומר עורך דין שעבד בצוות ההגנה של ג'קסון. "לצד השני לא היה כלום חוץ מפה גדול". למרות שהראיות להנחה שמייקל ג'קסון אשם היו רופסות, המשטרה הגבירה את מאמציה. שני שוטרים טסו לפיליפינים כדי לאמת את סיפור ה"יד במכנסיים" של הזוג קווינדוי, אך ככל הנראה החליטו שאין לו אמינות. המשטרה גם הפעילו טכניקות חקירה אגרסיביות – ביניהם גם לספר שקרים לכאורה – כדי לגרום לילדים להעלות טענות נגד ג'קסון. לפי מספר הורים שהתלוננו לברט פילדס, השוטרים אמרו להם שהילדים שלהם בוודאות עברו הטרדה, זאת למרות שהילדים אמרו להורים שלהם ששום דבר לא קרה. פילדס התלונן במכתב למפקד משטרת לוס אנג'לס ווילי וויליאמס, שהמשטרה "גם הפחידו צעירים עם שקרים מזעזעים, כמו למשל 'יש לנו תמונות שלך בעירום', ואין, כמובן, שום תמונות כאלה". שוטר אחד, פדריקו סיקרד , אמר לעורך הדין מייקל פרימן שהוא שיקר לילדים שהוא חקר ואמר להם שהוא בעצמו עבר הטרדה כשהיה ילד, אומר פרימן. סיקרד לא הגיב לבקשתנו שיתראיין לכתבה. לאורך כל הדרך, ג'ון צ'נדלר שוורץ דחתה את ההאשמות של צ'נדלר נגד ג'קסון – עד שהיא נפגשה עם המשטרה בסוף אוגוסט 1993. השוטרים סיקרד ורוזיבל פרפינו אמרו משפט שהתחיל לשנות את דעתה. "השוטרים הודו שיש להם רק ילד אחד," אמר פרימן, שנכח בפגישה, "אבל הם אמרו, 'אנחנו משוכנעים שמייקל ג'קסון הטריד את הילד הזה כי הוא מתאים לפרופיל הקלאסי של פדופיל באופן מושלם'". "אין דבר כזה פרופיל קלאסי. הם עשו טעות מטופשת ולא הגיונית בעליל," אמר ד"ר ראלף אנדרווגר , פסיכיאטר מהעיר מיניאפוליס שטיפל בפדופילים ובקורבנות של גילוי עריות מאז 1953. הוא מאמין ש"תפרו תיק" למייקל ג'קסון בעקבות "תפישות מוטעות כמו אלה שהופצו כעובדות בתקופה של היסטריה". למעשה, מחקר של משרד הבריאות והרווחה האמריקאי מראה שמקרים רבים של טענות על הטרדה מינית של ילדים – 48 אחוזים מאלה שהוגשו בשנת 1990 – הוכחו כלא מבוססות. "זה היה עניין של זמן עד שמישהו כמו ג'קסון יהפוך להיות מטרה," אומר פיליפ רזניק . "הוא עשיר, מוזר, מעביר את הזמן עם ילדים ויש בו פגיעות. האווירה היא כזאת שעצם הטענה [על הטרדה מינית] מוכיחה שמשהו בטוח קרה". זרעי ההסדר נזרעו עוד כשהחקירה המשטרתית נמשכה בשני המחוזות בסתיו של 1993. מאחורי הקלעים החלה מלחמה בין עורכי הדין של ג'קסון על מי ישלוט בתיק, שבסופו של דבר תשפיע על הצעדים שההגנה תבחר לנקוט בהם. באותו זמן, ג'ון צ'נדלר שוורץ ודייב שוורץ התאחדו עם אוון צ'נדלר נגד ג'קסון. מקורות מספרים שאמו של הנער פחדה ממה שצ'נדלר ורותמן עלולים לעשות אם היא לא תתמוך בהם. היא דאגה שהם ינסו להגיש תלונה על רשלנות הורית כי הסכימה לבן שלה לישון אצל מייקל ג'קסון. עורך הדין שלה, מייקל פרימן, בעקבות זאת, התפטר בגועל. לאחר מכן הוא אמר "כל הדבר הזה היה בלאגן. לא הרגשתי בנוח עם אוון. הוא לא בן אדם ישר, והרגשתי שהוא לא משחק בהוגנות". במשך חודשים, עורכי דין בשני הצדדים נשכרו, הורדו בדרגה והודחו בעוד הם התווכחו ביניהם איזו אסטרטגיה הכי טובה. רותמן הפסיק להיות עורך הדין של צ'נדלר בסוף אוגוסט, כשמחנה ג'קסון הגיש תלונה בגין סחיטה נגד השניים. שניהם אז שכרו עורכי דין פלילי יוקרתי שייצג אותם (רותמן שכר את רוברט שפירו , שעכשיו הוא עורך הדין הראשי של או.ג'יי סימפסון). לפי היומן של אחת מהקולגות לשעבר של רותמן, ב-26 באוגוסט, לפני שהתלונה על סחיטה הוגשה, צ'נדלר נשמע אומר "זה התחת שלי שבסכנה לשבת בכלא". החקירה על סחיטה היתה שטחית כי, מספר המקור, "המשטרה מעולם לא לקחה את זה ברצינות. אבל היו יכולים לעשות הרבה יותר." לדוגמה, כמו שהם עשו עם ג'קסון, המשטרה יכולה לבקש צווי חיפוש ולפשוט על הבתים והמשרדים של רותמן וצ'נדלר. וכאשר שני הגברים סרבו לדבר עם המשטרה, יכלו לכנס חבר מושבעים גדול. באמצע ספטמבר, לארי פלדמן , עורך דין לתביעות אזרחיות [כספיות] שעבד כראש ארגון עורכי הדין של לוס אנג'לס, התחיל לייצג את בנו של צ'נדלר ומיד לקח את השליטה על הסיטואציה. הוא הגיש תביעה בסך 30 מיליון דולר נגד ג'קסון, שבהמשך תתגלה כתחילתו של הסוף. כשהחדשות התחילו להתפשט, הזאבים נעמדו בתור מחוץ לדלת. לפי חבר בצוות ההגנה של ג'קסון, "פלדמן קיבל עשרות מכתבים מכל מיני אנשים שטוענים שהם הוטרדו על ידי ג'קסון. הם עברו על כל המכתבים בניסיון למצוא מישהו, והם לא מצאו אף אחד". כשהאפשרות לאישומים פליליים נגד ג'קסון התחילה להתהוות, ברט פילדס צירף אליו את הווארד ויצמן , סנגור פלילי מפורסם עם היסטוריה של קליינטים מפורסמים בהם ג'ון דלוריאן , שבמשפט שלו הוא ניצח, ו קים בייסינגר , שבתביעה על החוזה שלה הוא הפסיד. (בנוסף, לזמן קצר ביוני האחרון, ויצמן היה עורך דין של או.ג'יי סימפסון). חלק צפו בעיה בין שני עורכי הדין בשלב מוקדם. לא היה מקום לשני עורכי דין חזקים שרגילים לנהל את העניינים לבד. מהרגע שויצמן הצטרף לצוות ההגנה של ג'קסון, "הוא דיבר על הסדר", אומרת בוני אזקנזי , עורכת דין שעבדה עם ההגנה. בעוד פילדס ופליקנו עדיין היו בשליטה על ההגנה של ג'קסון, הם אימצו אסטרטגיה כוחנית. הם האמינו בכל רוחם בחפות של ג'קסון ונשבעו להילחם בהאשמות בבית המשפט. פליקנו התחיל לאסוף ראיות שישמשו אותם במשפט, שתוכנן ל-21 במרץ, 1994. "היה להם קייס מאוד חלש," אומר פילדס. "רצינו להילחם. מייקל רצה להילחם בבית המשפט. הרגשנו שאפשר לנצח". עו"ד הווארד ויצמן הויכוחים במחנה ג'קסון החמירו ב-12 בנובמבר, אחרי שאיש יחסי הציבור של ג'קסון הצהיר במסיבת עיתונאים שהזמר ביטל את ההופעות שנותרו בסיבוב ההופעות העולמי כדי להיכנס למכון גמילה מסמים ולטפל בהתמכרות שלו למשככי כאבים. פילדס אחר כך סיפר לעיתונאים שג'קסון "בקושי מסוגל לתפקד בחיוניות מבחינה אינטלקטואלית". אחרים במחנה ג'קסון הרגישו שזאת טעות להציג את הזמר כחלש. "זה היה חשוב," אומר פילדס, "לספר את האמת. [לארי] פלדמן והעיתונות הציגו את מייקל כמישהו שמנסה להתחבא ושכל זה היה תרמית. אבל זאת לא היתה תרמית". החיכוך הגיע לשיא ב-23 נובמבר. לפי מידע שלטענתו קיבל מוויצמן, פילדס אמר באולם בבית המשפט, שהיה מלא עיתונאים, שכתב אישום פלילי נגד ג'קסון נראה כעניין של זמן. לפילדס היתה סיבה לאותה הצהרה: הוא ניסה לדחות את התביעה האזרחית של הנער מתוך הבנה שיש משפט פלילי בהליכים שצריך להגיע מול שופט וחבר מושבעים קודם. מחוץ לבית המשפט, העיתונאים שאלו למה פילדס מסר את ההצהרה הזאת, וויצמן ענה שפילדס "טעה בדבריו". האמרה הזאת הכעיסה את פילדס, "כי זה לא היה נכון," אומר פילדס, "זה היה מעצבן. מאוד כעסתי על הווארד". פילדס הגיש לג'קסון מכתב פיטורין שבוע לאחר מכן. "היתה קבוצה של אנשים וכולם רצו משהו אחר והיה צריך לפלס דרך לכל החלטה," אומר פילדס. "זה היה סיוט, ואני רציתי לצאת משם". פליקנו, שספג ביקורת על טבעו הכוחני, פרש באותו הזמן. עו"ד ברט פילדס אחרי שפילדס ופליקנו יצאו מהתמונה, ויצמן צירף לצוות את ג'וני קוקרן , עורך דין אזרחי ידוע שכיום מסייע בהגנה של או.ג'יי סימפסון. ו ג'ון ברנקה , שפילדס החליף כיועץ המשפטי הכללי של ג'קסון בשנת 1990, חזר לצוות. בסוף 1993, כשהתובעים המחוזיים של סנטה ברברה ולוס אנג'לס, כינסו שני חברי מושבעים גדולים שיחליטו אם צריך להגיש כתבי אישום פליליים נגד ג'קסון, האסטרטגיה של ההגנה שינתה את הכיוון שלה לדיבורים רציניים על הסדר התביעה האזרחית מחוץ לבית המשפט, למרות שהצוות החדש שלו האמין גם הוא בחפותו של ג'קסון. למה שהצד של ג'קסון יסכים להסדר מחוץ לבית המשפט, בהתחשב בכך שהוא טוען לחפותו ובראיות המפוקפקות נגדו? עורכי הדין שלו ככל הנראה החליטו שהיו הרבה סיבות לא לקיים את התביעה האזרחית. אחד מהם הוא העובדה שהפגיעות הרגשית של ג'קסון תיבחן על ידי התקשורת האכזרית, שתתקוף את ג'קסון יום אחר יום במשפט שהיה יכול להימשך אפילו שישה חודשים. נושאים פוליטיים וגזענות זלגו גם הם להליכים המשפטיים, במיוחד בלוס אנג'לס, שעדיין התאוששה מפרשת רודני קינג – וההגנה חששו שאי אפשר לסמוך על כך שבית המשפט יעשה צדק. בנוסף, היה צריך לקחת בחשבון גם את מבנה חבר המושבעים. עורך דין אחד אמר, "הם הבינו שההיספנים עלולים לנטור טינה [נגד ג'קסון] בגלל הכסף שלו, השחורים עלולים לכעוס עליו על שניסה להיות לבן, ולבנים יהיה קשה להתגבר על נושא ההטרדה". לדעת רזניק, "ההיסטריה היא כל כך גדולה והסטיגמה [של הטרדת ילדים] היא כל כך חזקה, שאין דרך להגן על ההאשמות כאלה". מהומות בלוס אנג'לס בעקבות פרשת רודני קינג עורכי הדין של ג'קסון דאגו גם לגבי מה שעלול לקרות למשפט הפלילי באופק, במיוחד בסנטה ברברה, שמאוכלסת בעיקר על ידי לבנים, שמרניים, מעמד ביניים-גבוה. בכל דרך שצוות ההגנה הסתכלו על זה, משפט אזרחי היה הימור גדול מדי. ההסכמה לתנאי ההסדר האזרחי, מקורות טוענים, שעורכי הדין הבינו שיוכלו למנוע את התיק הפלילי מתוך הבנה לא מפורשת שצ'נדלר יסכים להפוך את בנו ללא-זמין לעדות. מקורות אחרים שקרובים לתיק אומרים שההחלטה להגיע להסדר כנראה הושפעה מגורם נוסף – המוניטין של עורכי הדין. "את יכולה לדמיין מה יקרה לעורך דין שהפסיד בתיק של מייקל ג'קסון?" אומר אנתוני פליקנו. "אין מצב ששלושת עורכי הדין יצאו מזה כמנצחים אלא אם כן הם יגיעו להסדר. האיש היחיד שהפסיד הוא מייקל ג'קסון". אבל ג'קסון, אומר ברנקה "שינה את דעתו [לגבי הבאת התיק לבית משפט] כשהוא חזר לארה"ב. הוא לא ראה את הסיקור המאסיבי וכמה נוראי הוא היה. הוא רק רצה שהדבר הזה יפסיק". מהצד השני, מערכות היחסים בין חברי המשפחה של הנער הפכו למרירות. במהלך פגישה במשרד של לארי פלדמן בסוף 1993, צ'נדלר, לפי המקור "לגמרי איבד את זה והכה את דייב [שוורץ]". שוורץ, שנפרד מג'ון באותו זמן, נדחק החוצה מתהליך קבלת ההחלטות שהשפיעו על בנו החורג, והוא כעס שצ'נדלר לקח את הנער ולא החזיר אותו. "דייב התעצבן ואמר לאוון שכל זה סחיטה גם ככה, ובאותו רגע אוון נעמד, רץ לעבר דייב והכה אותו," מקור נוסף סיפר. לכל מי שגר בלוס אנג'לס בינואר 1994, היו שני נושאים עיקריים לשיחה – רעידת האדמה וההסדר של ג'קסון. ב-25 בינואר, ג'קסון הסכים לשלם לנער סכום לא ידוע של כסף. יום לפני כן, עורכי הדין של ג'קסון ביטלו את התלונה במשטרה נגד צ'נדלר ורותמן בגין סחיטה. הסכום של ההסדר מעולם לא נחשף, אך ההשערות מדברות על סכום של כ-20 מיליון דולר. מקור אחד אומר שצ'נדלר וג'ון צ'נדלר שוורץ קיבלו כל אחד כ-2 מיליון דולר, ועורך הדין פלדמן קיבל כ-25 אחוזים שכר טרחה. שאר הכסף הועבר לקרן חסכון של הנער ויועבר אליו תחת השגחה של ממונה מטעם בית המשפט. "צריך לזכור שהתיק הזה תמיד היה על כסף," אומר פליקנו, "ואוון צ'נדלר קיבל מה שהוא רצה בסופו של דבר". לאור העובדה שלצ'נדלר עדיין יש משמורת מלאה על בנו, מקורות טוענים שהגיוני שלאבא יש גישה מלאה לכל סכום כסף שבנו מקבל. בסוף מאי 1994, נראה שצ'נדלר סוף סוף עזב את עולם רפואת השיניים. הוא סגר את המרפאה שלו בבוורלי הילס וטען שהוטרד על ידי תומכים של ג'קסון. תחת תנאי ההסדר, נאסר על צ'נדלר מלכתוב על הפרשה, אבל לפי הדיווחים, אחיו ריי חרמץ , ניסה להשיג דיל להוצאת ספר . הספר של הצ'נדלרים יצא לאור בשנת 2004 במה שעלול להיות פרשה בלתי-נגמרת, באוגוסט האחרון ברי רותמן ודייב שוורץ (שני שחקנים עיקריים שהושארו מחוץ להסדר) הגישו תביעה אזרחית נגד ג'קסון. שוורץ טוען שהזמר פירק את המשפחה שלו. התביעה של רותמן היא בגין הוצאת דיבה מצדו של ג'קסון, וגם את שאר צוות ההגנה שלו – פילדס, פליקנו וויצמן, על כך שהאשימו אותו בסחיטה. "האישומים בגין [סחיטה]", אמר איטקן , עוה"ד הדין של רותמן, "ממש לא נכונות. מר רותמן היה קורבן ללעג ציבורי, נחקר בחקירה פלילית וסבל מהפסדים כספיים". (כפי הנראה, חלק מההפסדים של רותמן זה הכסף שהיה מקבל כעמלה מהתביעה של צ'נדלר אם היה ממשיך לייצג אותם בתקופת ההסדר). לגבי מייקל ג'קסון, "הוא ממשיך בחייו", אמר הפובליציסט מייקל לווין. הוא עכשיו נשוי ולאחרונה הקליט שלושה שירים חדשים לאלבום אוסף וסיים לצלם קליפ חדש בשם "HIStory". האלבום שוחרר ביוני 1995 ומה עלה בגורל החקירה הענקית מול ג'קסון? אחרי שהתובעים והמשטרה הוציאו מיליוני דולרים בשני מחוזות שונים, ואחרי שני כינוסים של חבר מושבעים גדול ששמעו קרוב ל-200 עדים, כולל 30 ילדים שהכירו את ג'קסון, לא הצליחו למצוא ולו עד אחד שיאמת את ההאשמות. (ביוני 1994, כשהם עדיין נחושים למצוא כל עד, שלושה תובעים מחוזיים ושני בלשים טסו לאוסטרליה ותחקרו שוב את ווייד רובסון, הילד שסיפר שישן באותה מיטה עם ג'קסון – ופעם נוספת הילד אמר ששום דבר רע לא קרה.) הטענות היחידות שיש נגד ג'קסון, לפיכך, מגיעות מנער אחד וגם זה רק אחרי שהזריקו לו סם היפנוטי שהפך אותו לנתון להשפעה מנטלית. "התיק הזה חשוד בעיני", אומר ד"ר אנדרווגר, פסיכיאטר ממינאפולס, "בדיוק בגלל העובדה שהראיה היחידה מגיעה מילד אחד. זה מאוד לא סביר. לפדופילים יש בממוצע 240 קורבנות לאורך חייהם. זאת הפרעה מתמשכת. הם אף פעם לא מגיעים לסיפוקם". בהתחשב בראיות הקלושות נגד ג'קסון, זה נראה בלתי סביר שהוא היה מורשע אם התיק היה מגיע לבית המשפט. אבל בבית המשפט שנקרא דעת הקהל, אין שום סייגים. לאנשים מותר להעלות השערות כאוות נפשם, והמוזרויות של ג'קסון מותירות אותו פגיע מול הסיכויים הגבוהים שהציבור יחשוב עליו את הגרוע ביותר. אז האם קיימת אפשרות שג'קסון מעולם לא ביצע פשע, שהוא בדיוק מה שהוא טען שהוא, מישהו שמגן על ילדים ולא מתעלל בהם? עורך הדין מייקל פרימן חושב שכן: "לתחושתי ג'קסון לא עשה שום דבר רע והאנשים האלה [צ'נדלר ורותמן], מצאו הזדמנות וניצלו אותה. אני מאמין שזה היה הכל בשביל כסף". יש האומרים שהסיפור של ג'קסון מדגים את כוחה המסוכן של ההאשמה, שלרוב אין דרך להתגונן מפניה -- במיוחד כאשר ההאשמות קשורות בהטרדה מינית של ילדים. לאחרים התברר משהו אחר – המשטרה והתובעים בזבזו מיליוני דולרים כדי לבנות תיק שהיסודות שלו מעולם לא היו קיימים.