Search Results

הסרט "לעזוב את נוורלנד" מתיימר להציף את צופיו במידע - המבקרים בתקשורת אפילו העצימו את החלק הזה בסיפורים של ווייד רובסון וג'יימס סייפצ'אק: "הם כל כך ארוכים ומפורטים שלא יכול להיות שאין בהם דבר של אמת". אך מה ששכחו להגיד לנו זה שבכל פעם שהשניים יורדים לפרטים ומתארים מקומות, תאריכים או אירועים ספציפיים, הם פשוט נופלים אל מול העובדות. אספנו לא פחות מעשרים וחמישה שקרים שסיפרו לכם ב"לעזוב את נוורלנד". \ שקר מספר 1: הסיפור של רובסון וסייפצ'אק דומה למרות שהם לא הכירו אחד את השני בפרימיירה של הסרט בפסטיבל Sundance ובתקשורת הודגש שוב ושוב שלווייד רובסון וג'יימס סייפצ'אק יש סיפורים זהים למרות שלא נפגשו לפני הקרנת הסרט  - ומכאן שלא יכלו לתאם גרסאות. טענה זו היא שקרית ואין מדובר כלל בצירוף מקרים. לפי תצהיר של וויד רובסון עצמו מ-2016, הוא פגש את ג'יימס סייפצ'אק לפחות פעם אחת בתחילת 2014. זאת בדיוק התקופה שבה סייפצ'אק התכונן להצטרף לתביעה כספית של רובסון נגד העיזבון של מייקל ג'קסון. מתחילת הפרשה, השניים מיוצגים על ידי אותם צוותים של עורכי דין בתביעות זהות. הם עד כדי כך מסונכרנים, שביולי 2016 שניהם פיטרו עורכי הדין שלהם ושכרו יחד צוות חדש. עם כניסתם של עורכי הדין החדשים, הטענות של השניים גם עברו את אותם שינויים בתיאום מוחלט. "הפעם הראשונה שנפגשו" רובסון וסייפצ'אק בפרימיירה שקר מספר 2: מייקל מצא לי מחליף צעיר והטריד גם אותו סייפצ'אק ורובסון לא הסתפקו בהצגת הסיפורים האישיים שלהם וטענו שישנם קורבנות נוספים בהם שני ילדים "צעירים יותר", שג'קסון סימן כ"מחליפים הצעירים" אחרי שזרק את רובסון וסייפצ'אק כי היו "מבוגרים מדי בשבילו". סייפצ'אק סיפר על הלילה בשיקגו בו הוא הוחלף על ידי ברט ברנס באופן סופי ונשלח לישון על הספה בסלון - שם העביר את כל הלילה בבכי. גם רובסון הזכיר את ברט ברנס בתור "הילד האוסטרלי האחר" שג'קסון לכאורה הטריד. אבל ברט ברנס מאז ומתמיד העיד לטובת ג'קסון והוא עד היום אומר שמעולם לא הוטרד. ברנס אף הגיב ישירות לסרט ועורכי הדין שלו דרשו שיסירו את הקטעים עליו: "הסרט מציג מצג שווא שמר ברנס הוטרד מינית על ידי הזמר מייקל ג'קסון. אף אחד לא שאל את מר ברנס לגבי הסרט, הוא לא הסכים שיכללו אותו בסרט - ואינו רוצה שום קשר לסרט". כשברנס שמע לראשונה על התביעה של רובסון נגד ג'קסון במאי 2013, הוא מחה על כך בחשבון הטוויטר שלו: "אני מקווה שאנשים יבינו שברגעים האחרונים שלנו על כדור הארץ, כל הכסף שבעולם לא נותן שום נחת. המצפון הנקי שלי - כן". לא רק שאנחנו צריכים להתמודד עם השקרים האלה, אנחנו גם חייבים להתמודד עם אנשים שמנציחים את השקרים האלה. העובדה שהם לא מצליחים לעשות מחקר קטן שהיה מוכיח שאלה שקרים, מבחירה או לא מבחירה, עושה את זה עוד יותר גרוע שקר מספר 3: מייקל החליף אותי במקולי קאלקין הצעיר ווייד רובסון טען גם הוא שג'קסון החליף אותו בילד צעיר יותר כשהגיע לגיל ההתבגרות – מקולי קאלקין, כוכב הסרט "שכחו אותי בבית". רובסון ואימו טוענים שמיד אחרי שעברו לארה"ב בסוף 1991 הם הבחינו בשינוי בהתנהגות של ג'קסון כלפיהם וטענו שתשומת הלב שלו עברה למקולי הצעיר, שלמעשה מבוגר מווייד בשנתיים (קאלקין נולד באוגוסט 1980 ורובסון בספטמבר 1982). גם קאלקין ממשיך להגן על ג'קסון והצהיר אחרי הסרט שמעולם לא הוטרד: "מייקל ג'קסון מעולם לא עשה לי כלום. מעולם לא ראיתי אותו עושה משהו. במיוחד בנקודת הזמן הזאת, אין לי סיבה להסתיר כלום. האיש הלך לעולמו [...] אם היה לי משהו לספר, לגמרי הייתי עושה את זה. אבל לא, מעולם לא ראיתי כלום. הוא מעולם לא עשה כלום". קאלקין וג'קסון, 2001 כאשר שאלו את במאי הסרט דן ריד לגבי קאלקין וברנס הוא ענה שהוא "קרא עליהם", אך הוא משום מה לא טרח לפנות אליהם לפני שהציג אותם באופן מטעה כקורבנות של ג'קסון. "זה לא התפקיד שלי לעמת אותם עם משהו שהם לא מוכנים להודות בו ", תירץ ריד. שקר מספר 4: מייקל הפריד בינינו כילדים רובסון וסייפצ'אק טוענים שג'קסון לכאורה לא רצה שהקורבנות ידעו אחד על השני והקפיד להפריד ביניהם. עם זאת, יש הוכחות לכך שהשניים אכן נפגשו בילדותם, כך שעובדתית לא נראה שבאמת היה מאמץ לבודד אותם. מעבר לכך, יש עשרות תיעודים לכך שהילדים שביקרו בנוורלנד הכירו אחד את השני ובילו יחדיו כל הזמן – ווייד רובסון, ג'יימס סייפצ'אק, ברט ברנס, פרנק קאסיו, ואפילו ג'ורדן צ'נדלר, המתלונן הראשון . מייקל ג'קסון, ג'יימס סייפצ'אק, ווייד רובסון וברט ברנס על סט הצילומים משמאל לימין: ג'קסון, רובסון וסייפצ'אק ברט ברנס, מייקל ג'קסון וג'ורדן צ'נדלר שקר מספר 5: הטרדה בתחנת רכבת לא קיימת סייפצ'אק מספר על התעללות מינית מתמשכת בתחנת הרכבת של נוורלנד. הוא סיפר שהם נהגו לקיים יחסי מין יום אחרי יום, בתחילת "מערכת היחסים" שלו עם ג'קסון – בין נובמבר 1987 לינואר 1990: "בתחנת הרכבת, יש חדר למעלה בקומה השניה, היינו מקיימים שם יחסי מין, זה היה כל יום... זה נשמע חולני אבל זה כמו כשאתה מתחיל לצאת עם מישהו אז אתה עושה את זה הרבה, אז זה היה ממש ככה". לפי סייפצ'אק, הפעם האחרונה שאי פעם הוטרד היתה בשנת 1992, כשהגיע לגיל 14. אולם בשבועות שלאחר שידור הסרט נחשף השקר של סייפצ'אק: תחנת הרכבת כלל לא היתה קיימת באותה תקופה. אישור הבנייה של התחנה התקבל רק בספטמבר 1993 ותהליך הבנייה הושלם רק בחורף של 1994, ארבע שנים (לכל הפחות) אחרי עלילותיו של סייפצ'אק. צילום אווירי מאוגוסט 1993: אין תחנת רכבת בנוולנד שקר מספר 6: הטרדה בטירה הבלתי נראית מקומות נוספים שג'יימס סייפצ'אק טוען שהוא הוטרד בהם "על מיטות קטנות" בטירה של נוורלנד (שהיתה בנויה סביב עץ) ובארקייד (משחקיית הוידאו). שלושה אנשים שעבדו בנוורלנד סותרים את הטענות האלה, כל אחד מהם בנפרד. הראשון הוא איש התפעול בנוורלנד, אלן סקלן, שהצהיר: מעולם לא היו מיטות במשחקיית הוידאו או בטירה. בראד סנדברג, טכנאי שהתקין בין היתר את מערכות הסאונד בכל חדר ושטח באחוזה גם הוא העיד שמעולם לא היו מיטות בחדרים הנ"ל. כפי שרואים בתמונה, החדר היחיד בטירה מוקף בחלונות ענק. בראיון בשנת 2013 רוב סווינסון, אחד האנשים שעזרו לג'קסון לתכנן את כל המתקנים בנוורלנד תיאר את החדר באותה טירה: "היתה שם טלוויזיה קטנה ושום דבר חוץ מזה". נציין בנוסף שגם הטירה של נוורלנד לא היתה קיימת בתקופה עליה סייפצ'אק מדבר ותהליך הבנייה הסתיים ב-1991. ינואר 1991. טירת העץ עדיין בתהליכי בנייה הטירה בנוורלנד - מוקפת חלונות ענק וריקה שקר מספר 7: שריפת חפצים מזוייפים הסרט "לעזוב את נוורלנד" מסתיים בסצנה שבה רובסון מדליק מדורה ושורף מתנות שלכאורה קיבל ממייקל ג'קסון לאורך השנים. החפצים בסצנה הם חפצים מזוייפים שמעולם לא היו בחזקתו ג'קסון. רובסון מכר את החפצים המקוריים כבר בשנת 2011 (עוד לפני ש"גילה" שהוטרד) בסכום כולל של למעלה ממאה אלף דולר - שנים לפני צילום הסרט וחודשים לפני שרובסון "הבין שהוטרד". הכפפה המזוייפת בפברואר 2019, בית המכירות ג'וליין אישרו כי רובסון מכר דרכם חפצים יקרי ערך כי "הוא היה צריך כסף". מה שמעניין במיוחד זאת העובדה שרובסון ניסה למכור את החפצים באופן אנונימי, אך הם לא הסכימו כי זה נוגד את המדיניות שלהם. הפריטים המקוריים שרובסון מכר ב-2011: שקר מספר 8: ג'וי רובסון זרקה לפח את כל מה שקשור למייקל ג'קסון ג'וי רובסון, אמו של ווייד סיפרה "זרקתי כל דבר שיכולתי למצוא שהיה עליו את השם של מייקל או את החתימה שלו" אחרי שווייד דיבר איתה על ההאשמות בשנת 2012. עם זאת, בסרט (שצולם בשנת 2017), היא מציגה תמונות, התכתבויות פקס והקלטות של מייקל ג'קסון שמן הסתם לא נזרקו באף שלב. משפחת רובסון המשיכה לנסות למכור חפצים שווי ערך שקיבלו ממייקל ג'קסון תוך כדי התביעה שלהם נגד עיזבון שלו. גם באוגוסט 2015 הם העלו מכירה פומבית במחיר התחלתי של 1,100 דולר על תמונה חתומה עם הקדשה "לווייד, החבר הכי טוב ביקום, אוהב, מייקל ג'קסון" דרך חשבון של שנטל רובסון, אחות של ווייד - זאת מבלי לחשוף את זהותם. אוגוסט 2015 - שנטל רובסון ממשיכה למכור חפצים של מייקל ג'קסון שקר מספר 9: "מייקל אמר לנו לשנוא בנות" וויד וג'יימס טוענים שמייקל ג'קסון שנא בנות והפציר בהם שגם הם חייבים לשנוא אותן. ראשית, הטענה שג'קסון סלד מבנות (או מנשים) רחוקה מהאמת ואין לכך שום הוכחה. בנוורלנד ביקרו ילדות וילדים באותה מידה ויש עשרות עדויות לכך. בפברואר 2019, ברנדי ג'קסון, אחייניתו של מייקל ג'קסון, חשפה שדוד שלה הכיר ושידך בינה לבין ווייד רובסון והשניים היו זוג לאורך שנים: "ווייד ואני היינו ביחד במשך שבע שנים, אבל אני מתערבת איתכם שזה לא יוזכר ב'דוקומנטרי' שלו כי זה יטיל פגם בציר הזמן שלו. והאם ידעתם שזה היה דוד שלי, מייקל ג'קסון, ששידך ביננו? ווייד הוא לא קורבן". שקר מספר 10: הפקסים של משפחת רובסון ה"ראיות" היחידות שמשפחת רובסון הציגה בסרט היו התכתבויות פקס בין ג'קסון לג'וי רובסון שהוגדרו כ"מכתבי אהבה" לווייד. הסצנה שבה הוצגו הפקסים אפילו הוכתרה כאחת מ" חמש הסצנות המחרידות ביותר בסרט ", כאילו היו לא פחות מאקדח מעשן. בפקסים שהוצגו היה כתוב "קטנצ'יק, אתה החבר הכי טוב שלי", "אני אוהב אותך" וכו'. נציין שלפי תצהיר משפטי של ג'וי רובסון ב-2016, כל הפקסים הגיעו אליה, והרבה פעמים ג'קסון לא היה זה ששלח אותם (אלא עברו דרך העוזרת האישית שלו) - כי הוא לא ידע איך. לבית המשפט הוגשו כ-39 מכתבים שרובם היו ממוענים לאם המשפחה: "ג'וי, אני אוהב את כולכם", "ג'וי, תגידי לי איך אני יכול לעזור לכם". ג'קסון גם הקדיש פקס לאחות של ווייד: "שנטל, אני אוהב אותך כי את מתוקה ולבבית!". הפקסים האלה לא הוצגו בסרט כי הם לא תומכים בנרטיב העיקרי בסרט. שקר מספר 11: ההקלטות של משפחת סייפצ'אק הראיה היחידה שהציג ג'יימס סייפצ'אק היתה הקלטה של "ראיון" שלו ושל ג'קסון בטיול של משפחת סייפצ'אק להוואי. בסרט נשמע שג'קסון אמר בראיון: "הדבר הכי טוב בהוואי היה לבלות עם ג'יימי". במסמכי בית המשפט יש תמליל של הראיון המלא, המוכיחה שההקלטה עברה עריכה: "הדבר הכי טוב בהוואי היה לבלות עם ג'ימי, אני אוהב את המשפחה של ג'ימי ושמח לבלות איתם ". שקר מספר 12: ההצהרה הערוכה של מארק גראגוס באחת הסצנות ב"לעזוב את נוורלנד" מראים קטע ארכיון של אחד מעורכי הדין של מייקל ג'קסון, מארק גראגוס, מוסר הצהרה לתקשורת בשנת 2003. קטע הוידאו ממחיש כביכול את האגרסיביות והאיומים מצד ג'קסון כלפי הקורבנות - כדי שלא יעלו על דעתם לדבר במשפט בשנת 2005. הסרטון המקורי שאורכו כשתיים וחצי דקות נערך ל-15 שניות בלי הקשר. ההצהרה של גראגוס (שלא ייצג את ג'קסון ב-2005) צולמה בהקשר אחר לחלוטין - תביעה בנושא האזנות סתר לא חוקיות שהפרו את הזכות של ג'קסון לפרטיות ולחסיון עורך דין-לקוח. המשפטים בהם גראגוס מציין אל מי הוא מדבר פשוט נחתכו מהסרט כלא היו. אפשר לראות את העריכה המניפולטיבית בסרטון הבא (בצד שמאל "Leaving Neverland" ובצד ימין הוידאו המקורי): גראגוס גם הגיב לסצנה במרץ 2019 והודיע שהוא בודק אם עריכה מסוג זה היא בכלל חוקית: "לא היה לזה שום קשר למתלוננים נגדו. זה היה מכוון ישירות לשני אנשים מבוגרים שצותתו למייקל ג'קסון, הועמדו לדין - וישבו על כך בכלא". שקר מספר 13: הזימון שלא היה רובסון טוען שלא רצה להעיד לטובת ג'קסון ב-2005 אך נאלץ לעשות זאת לאחר שקיבל זימון שחייב אותו להעיד בבית המשפט בניגוד לרצונו. כשרובסון עצמו נשאל על כך ב-2016, הוא אמר שהוא זוכר שקיבל את הזימון אך הוא אינו זוכר מתי, איפה או אם היה איתו מישהו שראה את הזימון. הוא מעולם לא הציג הוכחה לכך שקיבל זימון או את המסמך עצמו. לפי סקוט רוס, שהיה החוקר הפרטי שניהל את הקשר עם כל העדים במשפט של ג'קסון ב-2005 זה כלל לא נכון. "אני אשמח אם ווייד רובסון יראה לי את הזימון שהוא מעולם לא קיבל. אני התקשרתי אליו ופשוט אמרתי לו 'אתה צריך להגיע להעיד בתאריך הזה והזה'. הייתי בקשר קבוע גם עם אחותו שהעידה ועם אמא שלו שהעידה. כשאני שומע את הטענות האלה - אני מנסה לא לדבר על רמת הטמטום... אבל רמת האבסורד היא יוצאת מן הכלל". גם עורך הדין תום מזארו אמר בראיון שהוא מעולם לא שמע שמישהו הגיש לרובסון זימון להעיד: "אני המום שזה מה שהוא טוען... ווייד ואמא שלו הגיעו לנוורלנד והודיעו שהם מוכנים להעיד מתוך רצון טוב - וזה מה שהם עשו". שקר מספר 14: שיחת הטלפון שלא קרתה ג'יימס סייפצ'אק טוען גם הוא ש"לקראת סוף המשפט" היה ניסיון להכריח אותו להעיד לטובת ג'קסון. לדבריו, ג'קסון והעוזרת האישית שלו (אווי טובשי) התקשרו אליו והפצירו בו להעיד וכשסרב, ג'קסון "כעס ואיים עליו". עובדתית, עניינו של סייפצ'אק מעולם לא היה חלק מהמשפט והעדות שלו לא היתה רלוונטית בשום שלב. כבר בתחילת המשפט (28 במרץ 2005) השופט רודני מלוויל קבע: "לא אאפשר עדויות בדבר ג'יימס סייפצ'אק". החלטת השופט נבעה מכך שלא היו ההאשמות הקשורות בו, לא היו עדים שטענו שהוא הוטרד והוא עצמו הצהיר בעבר תחת שבועה שהוא מעולם לא הוטרד. להגנה לא היה עניין לזמן אותו לדוכן העדים והוא לא היה ברשימת העדים הפוטנציאלים - אפילו לא כעד אופי. סקוט רוס הוסיף שג'קסון או העוזרת שלו כלל לא היו בקשר עם העדים, זה היה התפקיד שלו בלבד: "לסייפצ'אק לא היה שום קשר למשפט. אולי הוא צפה בו בטלוויזיה - זה הכי קרוב שהוא היה לתיק הזה". שקר מספר 15: טקס פרסי הגראמי בכתב התביעה הכספית שלו נגד ג'קסון סייפצ'אק טוען שג'קסון הטיס אותו לניו יורק כדי שילווה אותו להופעה בטקס פרסי גראמי בפברואר 1989. לטענתו, הוא טס לבד לניו-יורק ובמהלך הביקור עבר "התעללות מתמשכת". אולם ג'קסון כלל לא נכח בגראמי של שנת 1989 - שבכלל התקיים בלוס אנג'לס. אז נכון, יכול לקרות מצב שטועים אחרי כל כך הרבה זמן - אך גם הפעם לא מדובר בטעות שולית בתאריך. משפחת סייפצ'אק למעשה התלוותה לג'קסון שנה לפני כן - לגראמי בניו-יורק, ב-2 במרץ 1988. סייפצ'אק הצהיר שבתחילת 1988 אמא שלו, סטפני סייפצ'אק, לא הסכימה לו לישון בחדר של ג'קסון ולכן הוא ישן איתה בחדר נפרד. סייפצ'אק לא היה לבד בטיול לניו-יורק, אלא עם אמא שלו. הוא לא ישן בחדר של ג'קסון, הוא ישן עם אמא שלו. והטרדה מינית לא היתה יכולה לקרות בניו-יורק במרץ 1988 - כי הוא בעצמו תיאר בפירוט שההטרדה התחילה רק ביוני 1988, בבית מלון בפריז, שלושה חודשים אחרי. מייקל ג'קסון בהופעה בטקס הגראמי 1988 שקר מספר 16: הטרדה לעיני כל למרות ההתעקשות של השניים לצייר את ג'קסון כמתעלל פרנואיד וזהיר באופן קיצוני כסיבה לכך שלא נתפס במעשיו, סייפצ'אק גם סותר את הטענה הזאת בעצמו - הוא טוען שהוטריד בכל פינה אפשרית -- ובלתי אפשרית -- בנוורלנד. בין המקומות שפירט, היו גם כאלה בשטחים פתוחים וגלויים, מקומות שבהם כל אחד היה יכול לעבור בהם בכל רגע נתון. ג'יימס סייפצ'אק טען שהוא הוטרד בבריכת השחיה בנוורלנד. אותה בריכת שחיה שנמצאת במקום מרכזי בשטח האחוזה, בטווח ראייה של כל עובד ומבקר. אך חשוב יותר לציין שלאחר שידור הסרט, הסתבר כי הבריכה היתה מוקפת מצלמות אבטחה (גלויות ונסתרות) ששידרו למסכים של חברת האבטחה בנוורלנד ולתורני הבטחון של משטרת סנטה ברברה עשרים וארבע שעות ביממה. בריכת השחייה בנוורלנד ג'יימס סייפצ'אק מספר גם שהוא וג'קסון "כמעט נתפסו על חם" על ידי אמו: "היו באולם הקולנוע חדרים עם מיטה וחלונות שפונים לכיוון האולם. היינו מקיימים יחסי מין בחדרים האלה וזה היה קצת מסוכן... היה בזה ריגוש מסויים". סטאפני, אמו של ג'יימס, תמכה בסיפור ותיארה בדרמטיות איך לילה אחד נסתה להכנס לאולם הקולנוע בשעה שג'קסון ובנה שהו שם - אך הדלתות היו נעולות מבפנים. אולם הקולנוע בנוורלנד דבר זה התגלה גם הוא כבלתי אפשרי: דלתות האולם מבפנים היו דלתות עם ידית מסוג " ידית בהלה " (ידית נפוצה באולמות, בחדרי מדרגות וביציאות חירום) שכלל אינן מאפשרות נעילה מבפנים. לדברי אלן סקלן, ש בנה את האולם בנוורלנד, נעילת הדלתות היתה אפשרית רק מבחוץ ורק על ידי אנשי האבטחה שהחזיקו במפתח . שקר מספר 17: הכינויים של הילדים באחד הקטעים בסרט יש התייחסות לכינויים שג'קסון נתן לרובסון וסייפצ'אק: Rubba Head (ראש גומי), Apple Head (ראש תפוח) ו-Doo-Doo Head - עם רמיזה לכך שאלה כינויי זימה. כוכב העבר עמנואל לואיס, שהיה חבר של ג'קסון בילדותו, הסביר ש-"Rubba" זה כינוי שהוא המציא לג'קסון בעצמו: "כולם קראו לכולם ראבה. אין לזה שום משמעות". ואכן, לפי עשרות סרטונים שקיימים ברשת מייקל ג'קסון נהג לקרוא לכולם בדיוק באותם שמות החיבה: החברים שלו הילדים שלו, האחיינים, האחייניות ובני הדודים שלו. פוסט של יאשי בראון, אחיינית של ג'קסון: "אנחנו היינו הראבה, הדודו, והאפלהד הראשונים" עם שאר האחיינים: שקר מספר 18: מצלמה ללא מיקוד ווייד רובסון טוען בסרט "לעזוב את נוורלנד" שמייקל ג'קסון נתן לו מצלמת וידאו כ"מתנה בתמורה לטובות מין" מיד אחרי הפעם האחרונה שג'קסון לכאורה הטריד אותו, כשהיה בן 14: "בבוקר למחרת הוא נתן לי מצלמת וידאו חדשה, כאילו, שהוא קנה כדי שאוכל לשחק איתה". הצילומים של רובסון בן ה-14 שהוצגו ב"לעזוב את נוורלנד" במהלך הסצנה אולם, בשנת 2002 ווייד סיפר סיפור שונה לחלוטין על מתי ואיך הוא קיבל את המצלמה: "אפילו כשהתחלתי להתעניין בבימוי סרטים, שזה היה כשהייתי בן שבע. אפילו אז הוא קנה לי מצלמת וידאו, ובמקום סתם פשוט להביא לי אותה, הוא נתן לי אותה ואמר 'הנה מצלמת וידאו - קח שבוע, תלמד איך להשתמש בה - תצלם כל מיני דברים. אם תעשה משהו מעניין, אתה יכול לשמור אותה אצלך, אבל אם סתם תעשה שטויות, אני אקח אותה בחזרה". התכתבות בדואר אלקטרוני בין ווייד לאמא שלו (הידועה גם בשם ג'ואי רובסון), מאשרת שווייד אכן קיבל את המצלמה בטיול הראשון שלהם לארה"ב כשהיה בן 7, ולא בשנת 1996. ההתכתבות הזאת היא מאוקטובר 2012, בתקופה שרובסון כתב את הספר שלו והתכונן לתביעה. ההתכתבות כללה מספר מיילים מאמא שלו, שבו היא עונה לשאלות שלו, מפרטת ומספרת לו את כל מה שהיא זוכרת מהקשר של המשפחה עם ג'קסון - זאת למרות שווייד מתגאה בכך שהוא "מעולם לא שכח" אף פרט ורגע. ההתכתבות בין ווייד רובסון ואמא שלו (ג'ואי רובסון) - מתוך מסמכי בית המשפט משנת 2016 שקר מספר 19: הסיבה שווייד רובסון העיד לטובת מייקל ג'קסון משנת 2013 רובסון טוען שוב ושוב ש" לא הבין  שהוא עבר הטרדה מינית" וש" הוא לא ידע שזה לא בסדר " ולכן עדויותיו בבית המשפט הסתכמו בכך שג'קסון מעולם לא הטריד אותו. עם זאת, הוא בעצמו סותר את הטענה שלו - הן בסרט והן בתביעות. באחת הסצנות בסרט הוא מסביר שהחליט להעיד לטובת ג'קסון כי ריחם על שלושת ילדיו וחשש שישארו ללא אביהם. רובסון זומן למספר חקירות במשטרה והעיד בבית משפט כשהיה בן 23. הוא נשאל שאלות רבות בפירוט רב במשפט שבו הוא הצהיר שהוא מודע לכך שג'קסון יכול להכנס לכלא ושהוא מעיד תחת שבועה. זאת אומרת שרובסון היה מודע לחלוטין לכך שהיחסים בינו לבין ג'קסון היו "לא בסדר" ושמדובר בפשע לכל דבר ועניין. בנוסף, השאלות שרובסון ענה עליהן בבית המשפט היו שאלות מפורטות שלא הותירו לו מקום לפרשנות: "מייקל ג'קסון נישק אותך מפעם לפעם, לא?  -לא. -חיבק אותך מפעם לפעם?  -כן. -נגע בך? -חיבק אותי. זה אומר...   -העביר את היד שלו בשיער שלך?  -לא. -נגע לך בפנים או בראש? כן. - נשק לך על הלחי? -כן. - נישק אותך בשפתיים? לא." בהמשך מתן העדות נשאל  "האם אי פעם קרה משהו לא יאה בינך לבין מר ג'קסון במקלחת כלשהי?"  רובסון השיב "מעולם לא הייתי איתו במקלחת." הוא המשיך לענות על השאלות בנחרצות:  "בפעמים שישנת במיטה של ג'קסון, האם התחבקתם במיטה?  -לא. שכבתם קרוב אחד לשני? -לא. -נגעתם אחד בשני?  -לא. האם אתה חושב שזה לא יאה להתחבק עם ילד במיטה?  -כן." ווייד רובסון רגעים אחרי שהעיד לטובת ג'קסון ב-2005 שקר מספר 20: "מייקל קנה לנו בית כדי שנעיד לטובתו" סטאפני סייפצ'אק טענה בסרט שג'קסון נתן להם בית במתנה אחרי שהם העידו לטובתו בבית המשפט בשנת 1994. הבעיה היא שסדר האירועים לא עולה בקנה אחד עם הטענה שלה. מסמכים שנחשפו מאז הסרט  מראים כי בשנת 1992 ההורים של סייפצ'אק פנו אל ג'קסון וביקשו את עזרתו בקניית בית חדש. ב-11 במאי, 1992 הם קיבלו הלוואה על סך 305,000 דולר. זאת הייתה הלוואה לכל דבר ועניין והמשפחה הייתה אמורה להחזיר למייקל את הכסף. כל זה היה הרבה לפני הפרשה של ג'ורדן צ'נדלר ושנתיים לפני שג'קסון היה צריך שמישהו יעיד לטובתו. גם לאחר העדות המשפחה נדרשה להחזיר את ההלוואה. עורכי הדין של ג'קסון ויתרו להם על החוב רק שלוש שנים לאחר מכן, ביוני 1997, אחרי תקופה ארוכה שבה התחמקו ולא שילמו. אם ג'קסון היה מנסה לשחד אותם, הוא היה אומר להם מראש שהוא יוותר להם על החוב אם יעידו לטובתו – מה שלא קרה, גם על פי גרסתם של הסייפצ'אקים. שקר מספר 21: לשניים "אין מה להרוויח" מהסרט יוצרי הסרט התעקשו להציג את רובסון וסייפצ'אק ככאלה ש"אין להם שום אינטרס כספי" והתביעות הכספיות של השניים נגד הנכסים של מייקל ג'קסון  מוזכרות במשפט קצר כעניין שולי ביותר - אך לא כך הדבר. "לעזוב את נוורלנד" צולם בשיאן של תביעות כספיות של של רובסון וסייפצ'אק שמתנהלות עד היום וההאשמות שלהם סובבות סביב רווח פוטנציאלי של סכום כספי עצום של מאות מיליוני דולרים. מרכיבים נוספים שנחשפו מאז הסרט הם מצבם הכלכלי והתעסוקתי הרעוע של רובסון וסייפצ'אק  כמו גם הניסיונות ה חוזרים ונשנים של רובסון  להרוויח מהקשר שלו עם מייקל ג'קסון, בימים שלפני שהגיש את התביעה שלו. גם בזמן קידום הסרט רובסון וסייפצ'אק עסקו בשדלנות ושיתפו פעולה עם לוביסטים של ארגונים למיניהם על מנת לשנות את החוק בקליפורניה ולהגביר את הסיכויים שלהם בתביעה. שקר מספר 22: סטאפני רוקדת סטפאני סייפצ'אק סיפרה שלילה אחד ב-2009 היא שכבה במיטה ואז שמעה על מותו הפתאומי של מייקל ג'קסון (ידיעה שהגיעה לחדשות בצהריים לפי שעון קליפורניה): "רקדתי משמחה. יצאתי מהמיטה ורקדתי. הוא לא יכול לפגוע בעוד ילדים. כל כך שמחתי שהוא מת". רק שלפי הגרסה של הבן שלה, הוא לא סיפר לאף אחד שהוא הוטרד ולא ידע שהוא הוטרד לפני שראה את ווייד רובסון בראיון ב-2013 - רק אז הוא שיתף את המשפחה שלו. סטפאני לא יכלה לדעת על ההטרדה המינית שג'יימס לכאורה עבר ארבע שנים לפני שסיפר לה על כך. שקר מספר 23: מייקל הרחיק אותנו מהמשפחות שלנו טענה נוספת שעלתה בסרט היא שג'קסון נהג לנתק ולהפריד את הילדים מהמשפחות שלהם על מנת לשלוט בהם - אך אין בכך שמץ של אמת. לפי עדויות של עובדים של נוורלנד ועובדיו של ג'קסון - ג'יימס סייפצ'אק הגיע לבקר יחד עם הוריו, שהצטרפו גם לטיולים, כפי שאפשר לראות בתמונות של ג'יימס עם ג'קסון באותה תקופה (1987-1995). העוזרת האישית של ג'קסון, אווי טובשי, העידה ב-2016 שמשפחת סייפצ'אק הגיעו לבקר בנוורלנד המון פעמים גם בשנות התשעים ושג'קסון עצמו בקושי היה בחווה בזמן הביקורים שלהם - "אבל עדיין היה נדיב כלפיהם". עובדת של נוורלנד, ג'ודי בריס, צייצה בטוויטר מיד לאחר שידור הסרט: "אני עבדתי בנוורלנד כשהסייפצ'אקים היו שם, בתחילת שנות התשעים. לא היתה להם שום בעיה לנצל הנדיבות של מר ג'קסון באותה תקופה. מייקל מעולם לא היה שם כשהם באו. הוא בחר לא להיות". גם לפי העדויות של ג'וי רובסון , היא הגיעה לנוורלנד עם ווייד בכל ארבע הפעמים שביקר שם ונכחה בכל פעם שנפגשו: "מעולם לא הרגשתי שמרחיקים אותי". לדבריה, היא ומשפחתה ביקרו בנוורלנד בין 40-50 פעמים נוספות במהלך שנות התשעים כשג'קסון לא היה שם. משפחת סייפצ'אק מבקרת את ג'קסון על סט הצילומים - 1993 נציין שכל המשפחות שהיו בקשר עם ג'קסון העידו שהוא נהג לבלות עם כל בני המשפחה - האחים, האחיות וההורים. שקר מספר 24: לא עוזבים את נוורלנד הסרט מתמקד בחוויות הקשות והטראומות שסייפצ'אק ורובסון עברו בנוורלנד, החווה המפורסמת של מייקל ג'קסון. אך ב טרם התביעות והצילומים לסרט , נוורלנד היתה מקום נפלא ולא פחות מ"אדמה קדושה", לפחות לדבריו של ווייד רובסון. במשך שנים רובסון וסייפצ'אק חזרו שוב ושוב לבקר בנוורלנד- בין אם ג'קסון היה שם ובין אם לא. לפי העדות של רובסון - הוא היה שם עם משפחתו לפחות ארבעים פעמים בהעדרו של מייקל ג'קסון. כשנשאל על המקום, הוא סיפר בהתרגשות: "זה כמו דיסנילנד, זה המקום הכי טוב בעולם!". ב-2008 הוא צילם סרט בנוורלנד עם אישתו אמנדה ובסופו הוסיפו הקדשה למייקל ג'קסון: "אנחנו מודים למייקל ג'קסון, שאיפשר לנו להשתמש ב אדמה הקדושה שלו ". גם ג'יימס סייפצ'אק צילם סרט בנוורלנד - למעשה, רוב התמונות של האחוזה ב"לעזוב את נוורלנד" הגיעו מאותם צילומים בשנת 1996 (כולל התמונות של תחנת הרכבת בה טען ש הוטרד שלוש שנים לפני שנבנתה ). רובסון כל כך אהב את המקום שכאשר הוא רצה להתחתן עם בחירת לבו, הוא ביקש לקיים את הטקס דווקא בחצר ביתו של מייקל ג'קסון. גרייס רווארמבה, שהיתה העוזרת האישית של ג'קסון והמטפלת של ילדיו סיפרה במרץ 2019 על הבקשה ההזויה של משפחת רובסון . רובסון ואישתו בנוורלנד, 2008 שקר מספר 25: "לא עלה בתחקיר שום דבר שזרע ספק בעדויות" ובכן, אם הגעתם לכאן כנראה שהשקר הזה כבר מובן. במאי הסרט דן ריד סינגר על הבעיות בסרט שלו והצהיר שהתחקיר שעשה לא נופל מרף השלמות: "הם נתנו עדות כל כך משכנעת ועיקבית, לא עלה שום דבר לא שזורע ספק במה שהם אמרו לי ובמה שבסרט". ריד התעקש לדבר רק עם ווייד רובסון, ג'יימס סייפצ'אק, המשפחות שלהם ו"חוקרים מהתביעה" במשפט של 2005 - בכך הסתכם התחקיר שלו. הוא התעלם מילדים שיש להם סיפורים אחרים לספר, הוא לא פנה למשפחה של ג'קסון, לעורכי הדין של ג'קסון, לעובדים בנוורלנד, והוא אפילו לא קרא את העדויות והתצהירים של רובסון וסייפצ'אק בבית המשפט בתביעות הנוכחיות שלהם נגד מייקל ג'קסון. כל אלה ברשות הכלל והיו גורמים לכל עיתונאי או יוצר סרטים אחר לערוך תחקיר הרבה יותר מקצועי. צפו: השקרים שמאחורי "לעזוב את נוורלנד" (תרגום מובנה)

האם מייקל ג'קסון היה אנטישמי? זאת עוד אחת מהשמועות האלה שמדי פעם חוזרות. אולי כי יש כאלה שהיו רוצים שנחשוב שמייקל ג'קסון "שנא יהודים". אולי כי יש כאלה שמתעקשים לא להבין את מה שמייקל ג'קסון באמת אמר. ביחס לשאר השמועות סביב מייקל ג'קסון, זאת לא שמועה "כל כך נוראית", אז קל לשכוח ממנה ולהוציא אותה מחדש בכל פעם. מדי פעם זה צף – ציטוט ישן בלי הקשר, פרשנות יצירתית (או לא יצירתית כלל), כותרת שמישהו שלף מהעבר. אבל האם יש בה משהו מן האמת, או שזו אולי עוד דוגמה לאיך שהתודעה הציבורית נאחזת במשהו שמעולם לא היה? בקצרה: לא, מייקל ג'קסון לא היה אנטישמי – זו שמועה מופרכת. תדמית מעוותת שנבנתה לאורך השנים בתקשורת על ידי ציטוטים שהוצאו מהקשרם ותקריות שפורשו בצורה מגמתית. בפועל, ג'קסון היה קרוב ליהודים בחייו ובקריירה, פעל נגד גזענות והזדהה עם זיכרון השואה. גם הקרובים אליו, כולל יהודים, העידו שמעולם לא החזיק בדעות אנטישמיות – אלא להפך. מיתוס תקשורתי שניפחו שוב ושוב. איך זה בכלל התחיל? קשה לשים את האצבע על הרגע המדויק שבו החלו השמועות על כך שמייקל ג'קסון היה אנטישמי. נראה כי כבר בשנות השמונים המוקדמות, טענות כאלו החלו לעבור מפה לאוזן, בלי מקור ברור. ייתכן שהן נבעו מהשמועות הכלליות יותר על משפחת ג'קסון (ניגע בכך בהמשך), וייתכן שהיו קבוצות עם אינטרס ליצור סכסוך בין ג'קסון לבין הקהילה היהודית – בין אם מסיבות פוליטיות, תעשייתיות או פשוט מתוך רצון לעורר מחלוקת סביב אחת הדמויות הבולטות בעולם הבידור. תחילה, לא היה מדובר בטענות שמבוססות על אירוע ספציפי – אלא יותר על דימוי ערטילאי שהתפתח ברקע, ואולי נבע גם מחוסר ההיכרות של הציבור הרחב עם חייו האישיים של ג'קסון ועם האנשים שאיתם עבד והתחבר. רק מאוחר יותר, באמצע שנות ה-90 וה-2000, קיבלו השמועות הללו דחיפה נוספת בעקבות תקריות שונות – חלקן היו עיוותים של המציאות, וחלקן נבעו מהוצאת דברים מהקשרם. הביקור בבית השואה מעטים יודעים זאת, אך בפברואר 1993 מייקל ג'קסון היה המבקר הראשון במוזיאון הסובלנות (" בית השואה ") של מרכז שמעון ויזנטל בלוס אנג'לס. ג'קסון ביקש לבקר במקום בדיסקרטיות, עוד לפני הפתיחה הרשמית לקהל הרחב, כשהמוזיאון היה עדיין בשלבי ההכנות האחרונים. הסיור התמקד בגזענות בארה"ב ובהיסטוריה של השואה, וניכר כי החוויה נגעה בו עמוקות. לפי עדותו של הרב מרווין האייר , מייסד המוזיאון שליווה את הביקור, ג'קסון בילה שם כשעתיים וחצי, ובסוף הסיור יצא מהמקום "נסער עד כדי בכי". מייקל ג'קסון עם רבי האייר ומייסדי "בית השואה" הביקור הזה לא היה אירוע מתוקשר, לא נועד ליחסי ציבור, ולא התקיים כחלק מאיזושהי יוזמה רשמית – ג'קסון הגיע מיוזמתו, מתוך עניין אישי אמיתי. דבר הביקור התפרסם רק שנים לאחר מכן. החוויה הזו ממחישה עד כמה הנושא היה חשוב לו וכמה השפיע עליו ברמה האישית. קשה ליישב את העובדות הללו עם ההאשמות על אנטישמיות שניסו להדביק לו לאורך השנים. אדם עם דעות אנטישמיות לא היה טורח להגיע למוזיאון כזה, לא כל שכן יוצא ממנו נסער עד דמעות. הביקור הוא עדות חיה לערכיו ורגישותו האנושיים. אבל העניין של ג'קסון בהיסטוריה של השואה לא הסתכם רק בחוויה האישית שלו – הוא גם רצה שהאנשים סביבו יבינו את הכאב שבסיפור ההיסטורי הזה. כשנה וחצי לאחר הביקור במוזיאון, בזמן שעבד על אלבומו "HIStory "  הוא ביקש מצוותו לעצור את העבודה ולבקר במוזיאון הסובלנות. המפיק דאלאס אוסטין , שעבד איתו על האלבום, סיפר כיצד ג'קסון שלח את אנשיו  לשם כדי שיבינו את המשקל הרגשי של הנושאים שהאלבום עוסק בהם. אוסטין תיאר את החוויה המטלטלת במוזיאון, שבו מוצגים סיפורים של קבוצות שסבלו מגזענות ורדיפה לאורך ההיסטוריה, ובסיומו המבקרים נכנסים לשחזור של תא גזים מתקופת השואה. "כשיוצאים משם, אנשים פשוט בוכים. זו חוויה מטלטלת", סיפר. כשהוא חזר לאולפן ושאל את ג'קסון מדוע שלח אותם לשם, ג'קסון השיב: "כי אני רוצה שהרגשות האלה יהיו איתכם כשנעבוד על האלבום הזה." דאלס אוסטין They Don’t Care About Us – ממחאה לשערוריה אם יש רגע שבו ההאשמות על אנטישמיות נגד מייקל ג'קסון הגיעו לשיאן, זה היה בשנת 1995, עם צאת השיר " They Don’t Care About Us " מתוך האלבום "HIStory" אשר נועד להיות אחד משירי המחאה החזקים ביותר של ג'קסון נגד אפליה ודיכוי חברתי, הפך במפתיע למוקד לביקורת חריפה – דווקא בטענה שהוא עצמו גזעני. זמן קצר לפני צאת האלבום, עיתונאי ה-ניו יורק טיימס ( New York Times ), ברנרד ויינרוב , פרסם מאמר תקיף בו טען שהשיר "מכוון ישירות נגד יהודים" ובכך להוא למעשה קבע את הטון שבו השיר התקבל – עוד לפני שהעולם בכלל שמע אותו. הוא ציטט את השורות: “Jew me, sue me / everybody do me / Kick me, kike me / don't you black or white me.” המאמר עורר סערה תקשורתית מיידית, וכתוצאה מכך ארגונים יהודיים דרשו להסיר את השיר, עוד לפני ששמעו אותו במלואו. ג'קסון, שהופתע מהאשמות החריפות, הגיב מיד וניסה להבהיר שהשיר נועד להוקיע גזענות – לא לעודד אותה. "אני לא אנטישמי. השיר הזה הוא נגד אפליה, לא בעדה," אמר בראיון, והסביר שהשימוש במילים הללו היה ניסיון לשקף את הדיכוי המילולי והאלימות שחווים מיעוטים – לא להפיץ שנאה כלפיהם. אבל ההסבר לא הספיק. הסערה רק התגברה, וג'קסון נאלץ להתנצל, להוסיף הבהרה על עטיפת האלבום, ולבסוף להוציא גרסה מצונזרת לשיר: "אני מקווה בכנות שכל מי שנפגע מדבריי יוכל לסלוח לי על כך שלא זיהיתי זאת מוקדם יותר." אך הנזק כבר נעשה, והביקורת לא פסקה. הרב מרווין האייר , ראש מרכז שמעון ויזנטל , היה אחד המבקרים הבולטים של השיר בתחילת הפרשה, וטען שהמילים עלולות להשפיע לרעה על הנוער. עם זאת, לאחר שג'קסון ערך מחדש את השיר והתקשר אליו אישית כדי להתנצל, האייר קיבל את התנצלותו והאמין כי מדובר בטעות תמימה ולא בכוונה לפגוע. הוא אף הזכיר את הביקור המרגש של ג'קסון במוזיאון הסובלנות: "הוא היה סחוט רגשית מהחוויה. הוא בכה בהרבה מהמיצגים, במיוחד בחלק שבו שורדי השואה סיפרו מה קרה לילדים." "They Don't Care About Us" עם זאת, האייר ציין כי יועציו של ג'קסון היו צריכים להפנות את תשומת ליבו לרגישות סביב השימוש במילים. אך לא כולם בקהילה היהודית הסכימו עם הביקורת החריפה. רבים בתעשיית הבידור – יהודים בעצמם – פרשו את השיר באופן שונה ולא ראו בכך אנטישמיות כלל, ואף הגנו על ג'קסון בלהט. סנדי גאלין , המנהל של ג'קסון באותה תקופה, אמר כי לא זיהה שום בעיה במילים: "כששמעתי את המילים לשיר הזה, חשבתי שהן מבריקות. הוא אומר: 'תפסיקו לתייג אנשים, תפסיקו להשפיל אנשים, תפסיקו לקרוא להם בשמות'. זה שיר נגד דעות קדומות. לקחת שתי שורות מתוך ההקשר הכללי של השיר – זה פשוט לא הוגן." גאלין גם הוסיף כי המילים כמעט ולא היו בשימוש במשך שנים, ולכן לא סבר שהן פוגעניות: "לא היה לי מושג. זה לא משהו שילדים יזהו בכלל כגזעני. עצם השימוש במילה והחזרתה לשיח הציבורי – זה המקום שבו הייתה הטעות." גם דייוויד גפן , ממפיקי המוזיקה החזקים בתעשייה, דחה לחלוטין את הטענות: "אין במייקל ולו שמץ של אנטישמיות. הוא לא שונא אף אחד. לכל היותר, לפעמים הוא נאיבי." הציבור התחלק ל-3 קבוצות – אלו שבאמת נעלבו, אלו שהבינו את כוונת השיר, ואלו שהתעקשו שלא להבין וניצלו את הסיטואציה. ייתכן שאכן מדובר בנאיביות מסוימת מצדו של ג'קסון, אך אין ספק שהוא נקלע, שלא בכוונה, לשיאו של ויכוח תרבותי טעון. מצד אחד, ארגונים פוליטיים יהודים ואפרו-אמריקאיים היו שקועים בעימותים שהלכו והחריפו ביניהם , כאשר כל צד האשים את השני בגזענות. ג'קסון, שביקש ליצור שיר מחאה על אפליה באופן כללי, מצא את עצמו נגרר לתוך עימות שלא היה קשור אליו מלכתחילה. מצד שני, מבקרים וכתבי הצהובונים נהנו לראות אותו נופל לעוד שערורייה – בדיוק בזמן לצאת אלבומו החדש. הסיקור התקשורתי התמקד בהתקפה על ג'קסון, במקום לעסוק בהקשר הרחב יותר של השיר ובמה שהוא ניסה לומר באמת. אבל אם עצם השימוש במילים מסוימות הוא הבעיה – בלי לקחת בחשבון את ההקשר או הכוונה מאחוריהן – מדוע התקשורת לא תקפה יצירות או אמנים אחרים באותה מידה? ספייק לי , שביים את שני הקליפים לשיר, היה בין הראשונים שהצביעו על הצביעות: "הניו יורק טיימס תקף את ג'קסון על שימוש בביטויים מסוימים, אבל לא אמרו מילה על כך שנוטוריוס ב.י.ג משתמש במילה N---- בשיר אחר באותו אלבום. אף אחד לא תקף את ג'ון לנון  על השימוש במילה N---- בשיריו". לי המשיך ושאל: "איך זה שמייקל ג'קסון נאלץ למחוק את המילים, להתנצל, ולבקש סליחה, בעוד קוונטין טרנטינו  משתמש במילת ה-N עשרות פעמים ואין לזה שום השלכות?" השאלה הזו נותרה פתוחה – האם באמת התקיים דיון כן על משמעות המילים ועל אנטישמיות, או שהתקשורת פשוט חיפשה דרך נוספת להסית את הציבור נגד ג'קסון? למרות הסערה, השיר הפך לאחד מהאהובים ביותר של ג'קסון – גם ב ישראל . נראה שהקהל ברחבי העולם דווקא כן הבין את כוונתו של ג'קסון וראה בו שיר מחאה חזק שהפך להיות אחד השירים המזוהים ביותר עם ג'קסון. הביקור בישראל מייקל ג'קסון בביקור בבסיס צה"ל ביקורו של מייקל ג'קסון בישראל בשלהי 1993 התרחש בימים של תקוות לשלום עם ירדן  לצד גל פיגועי טרור. ג'קסון לא הסתפק רק בהופעות – הוא ביקר בבתי חולים כשהוא לבוש במדי חיל הים, שם הוא פגש ילדים יהודים וערבים, והגיע גם לבסיס הדרכה לקצינות צה"ל, שם נערך לכבודו מסדר כבוד. הוא היה בין האמנים הבינלאומיים הגדולים הראשונים שהופיעו בישראל והתקבל כאן בהתלהבות אדירה. לצד ההופעות, הקדיש זמן להכיר את התרבות המקומית, סייר באתרים יהודיים עתיקים כמו מצדה  וחומות ירושלים , ופגש מעריצים מכל רקע. ביקורו היה יותר מעוד עצירה בסיבוב הופעות – הוא שיקף את התפיסה ההומניסטית שלו, שראתה באמנות, ובמוזיקה בפרט, אמצעי לחיבור בין אנשים. ג'קסון, שלא היה מזוהה פוליטית (מתוך תפיסתו הדתית), בכל זאת הבין את המורכבות באזור והתייחס אליה ברגישות בהתבטאויותיו וביצירותיו. ההתייחסות הבולטת ביותר שלו לישראל הייתה בשיר " Earth Song " שנכתב בתחילת שנות ה-90 ונגע בעוולות עולמיות, כולל זה אלה של ישראל: "מה עם ארץ הקודש? שסועה בין אמונות". ג'קסון ביטא כאב על מציאות קשה בלי לתפוס צד כזה או אחר, אלא מתוך קריאה אנושית ואמפתית. ההתנגדות של ג'קסון לאנטישמיות – גם בבית בשנת 1991 פרסמה לה טויה ג'קסון  ספר אוטוביוגרפי שבו חשפה פרטים רבים על משפחתה, בתקופה שבה שרר סיכסוך  חריף עם הוריה ואח י יה. ייתכן שחלק מהתיאורים בספר מוגזמים מעט ונכתבו מתוך כעס, אך פרט אחד בולט במיוחד: לה טויה טוענת כי הוריהם – ואולי גם חלק מהאחים – החזיקו בעמדות אנטישמיות, ואילו היא, מייקל, ואחים מסוימים  התנגדו לכך בתוקף. "שנה טובה ישראל", אגרת של מייקל ג'קסון למעריציו הישראלים "בכל פעם שמישהו אמר הערה אנטישמית בנוכחותנו, מייקל ואני מיד העמדנו אותם במקום," היא כותבת, ומוסיפה כי שניהם ראו את הנושא באופן שונה לגמרי מהוריהם. מייקל, שלמד בבית ספר עם תלמידים יהודים רבים, לא רק שהתנגד לגזענות – הוא אף ראה בעם היהודי דוגמה לחוסן, סולידריות והתגברות על קשיים: "אנחנו מיעוט, וגם היהודים. תראי מה הם עשו. הם סבלו כל כך הרבה, אבל הם התאחדו והתקדמו כל כך. למה אנחנו, כגזע, לא יכולים לעשות את אותו הדבר?" הוא אמר לאמו, בניסיון לגרום לה לשנות את תפיסתה. גם אם נכון  לקחת את התיאורים של לה טויה בעירבון מוגבל, העובדה שהיא מדגישה את התנגדותו של מייקל לאנטישמיות היא משמעותית. לא רק שהוא לא החזיק בעמדות כאלה – הוא פעל כדי לשנות דעות קדומות כשהן עלו סביבו, מתוך אמונה עמוקה בשוויון וביכולת של קהילות להתגבר על מכשולים כשהן פועלות יחד.  "היהודים עושים את זה בכוונה" – ההקלטות הערוכות בשנת 2005, דיטר וויזנר , ששימש כמנהל של מייקל ג'קסון, ו מארק שאפל , שהיה אחראי על ניהול החשבונות וההפקה, הגישו נגדו תביעות בסכומי עתק – בעוד שניהם היו מיוצגים על ידי אותו עורך דין. זמן קצר לאחר מכן, שאפל התראיין לתכנית " Good Morning America" , שם השמיע קטעים משיחות ומהודעות קוליות שג'קסון השאיר לו ולוויזנר. ההקלטות הוצגו כמסמך מרשיע, אך בפועל עברו עריכה מגמתית – משפטים נחתכו והוצאו מהקשרם, ובממוצע, כל הודעה קוצרה בכ-80%, מה ששינה את משמעותן באופן דרמטי. קטעים עיקריים הושמטו , לעיתים כדי להביך את ג'קסון או לגרום לו להישמע כנואש – כמו הקטע שנחתך כדי שיישמע כאילו הוא מפציר בשניים לספק לו מיידית סכומי כסף גדולים במזומן למשהו שנשמע כמו עסקה מפוקפקת מעבר לים. למעשה, היה מדובר במקדמה לפרויקט מוזיקלי. אך הקטע שהכה גלים יותר מכל היה הקלטה שבה ג'קסון נשמע, לכאורה, אומר: 'היהודים עושים את זה בכוונה, הם מוצצים לך את הדם כמו עלוקות!' ההודעה כמובן עוררה סערה ברחבי העולם, ובפרט בקרב קהילות יהודיות ובישראל, והפכה לכלי מרכזי בנרטיב שלפיו ג'קסון היה אנטישמי. אתרי חדשות מיהרו לפרסם את הציטוט המזעזע, ארגונים גינו אותו בחריפות, והפרשה קיבלה תהודה רחבה. אלא שכאשר התמלול המלא של השיחה נחשף במסגרת ההליך המשפטי, התברר שהמשפט כלל לא נאמר כפי שהוצג. ההקלטה, שיועדה לוויזנר, המנהל של ג'קסון דאז, עסקה בניצול בתעשיית הבידור – והמילה "יהודים" כלל לא הוזכרה: "כל כך הרבה אנשים, כשהם רואים כישרון, הם סוחטים אותו כמו עלוקות. נמאס לי מזה. אנשים מתחילים כאנשים הכי פופולריים בעולם, הם קונים בית, מכוניות, לא משנה מה, ובסוף הם מסיימים בלי כלום. הם עושים את זה בכוונה." הקלטת כפי שהושמעה בתקשורת (ברשת ABC) לעומת ההקלטה המקורית (כולל תמלול) עריכת הסאונד המגמתית הפכה תסכול כללי על אכזריותה של תעשיית המוזיקה להתבטאות ספציפית שנראתה כמו מתקפה אנטישמית ישירה. כך, באמצעות חיתוך מכוון של ההקלטה והוצאתה מהקשרה, נבנה נרטיב שלם סביב משפט שמעולם לא נאמר – והוסיף רובד נוסף לתיוג של ג'קסון כאנטישמי. לא ברור אם העריכה נעשתה על ידי הפקת התוכנית או על ידי וויזנר ושאפל עצמם, בניסיון לשפר את מצבם בתביעה הכספית על ידי הטיית דעת הקהל נגד ג'קסון. שנים לאחר מכן, כשהתביעה כבר נשכחה, היחס של וויזנר ושאפל השתנה לחלוטין. וויזנר תיאר בספרו את אותה שיחה עם ג'קסון כחביבה ולבבית, ללא כל אזכור לטענה האנטישמית שיוחסה לה לפני כן. גם שאפל, יהודי בעצמו, לא נראה ששמר טינה – למרות שבזמנו תרם רבות להפצת ההקלטות, מאוחר יותר הוא שב וניסה להשתלב בפרויקטים הקשורים בשמו של ג'קסון. "לעזוב את נוורלנד" – שימוש ציני בשואה זאת לא הייתה הפעם האחרונה שבה ניסו להשתמש באשמות של אנטישמיות כדי להטות את דעת הקהל נגד ג'קסון. אפילו שנים לאחר מותו, בסרט " לעזוב את נוורלנד ", נעשה שימוש ברמיזה ויזואלי מתוחכמת אך מטעה– כזה שאמנם נראה לכאורה שולי, אבל מספר סיפור גדול יותר. מתוך "לעזוב את נוורלנד" באחת הסצנות, מופיעה תמונה של ג'קסון מביט לכיוון מסך טלוויזיה, שעליו מוקרנת תמונה של אדולף היטלר (אולי כחלק מסרט או כתבה). ב"לעזוב את נוורלנד" כמובן לא מספקים שום הקשר או הסבר לכך, אך המסר ברור: איכשהו, ג'קסון מקושר להיטלר. והרי שזה מגוחך לחלוטין. קשה לחשוב על אדם בעולם המערבי שלא צפה לפחות פעם אחת בחייו בסרטים על מלחמת העולם השנייה, השואה, או היטלר. האם זה אומר שכל מי שצופה בסרט על היטלר מזדהה איתו? בוודאי שלא. אבל כשהתמונה הזו משולבת בתוך סרט שמעלה האשמות חמורות נגד ג'קסון, היא משרתת את יוצרי הסרט ביצירת רושם שלילי עליו – גם בלי לומר זאת ישירות. זו אסוציאציה מכוונת - בין אם כרמיזה לכך שג'קסון העריץ את היטלר, ובין אם כהשוואה מרומזת בין הכוכב לדיקטטור רוצח ההמונים. זה לא צירוף מקרים – זו מניפולציה דרך עריכה, הצגת מידע ללא הקשר ושימוש ציני בשואה לטובת סנסציה מגוחכת. האם מייקל ג'קסון העריץ את היטלר? ב-2011 פרסם הרב שמולי בוטח  ספר ובו תיעד שיחות שניהל עם מייקל ג'קסון בין השנים 2000-2001. אחת השיחות, שבה דיברו השניים על היטלר והשואה, הגיעה לכותרות בטענה שג'קסון העריץ את היטלר כאשר קרא לו "גאון רטורי". אך בחינה מעמיקה יותר של הדברים מראה שלא מדובר בהערצה כלל – אלא בניסיון להבין את הרוע האנושי וכיצד אדם אחד הצליח להשפיע על ההמונים לרעה. במהלך השיחה עם הרב, שהיה אז מקורב לו, אמר ג'קסון: "היטלר היה גאון רטורי... הוא ידע כיצד להפוך כל כך הרבה אנשים, לגרום להם לשנוא.” הוא התייחס להיטלר כאל "שואו-מן", ופירט כיצד הוא השתמש בטכניקות של הופעה כדי להפעיל את קהליו. זוהי לא הערצה – אלא הכרה בכוחו של נאום ושכנוע, והבנה של מנגנוני תעמולה. למעשה, לאורך השיחה ג'קסון לא מצדיק את היטלר לרגע, אלא תוהה כיצד אדם שנחשב לכשלון בצעירותו הפך למנהיג כה אכזרי. כשבוטח מסביר שלדעתו אנשים מסוימים, כמו היטלר, הם "מרושעים באופן בלתי הפיך", ג'קסון עונה שהוא "מרגיש נורא לגבי זה, הלוואי שמישהו היה מצליח להגיע ללב שלו", הוא האמין שגם אנשים רעים הם תוצאה של נסיבות, ושהדרך הנכונה להתמודד עם רוע היא חינוך וטיפול. אך כמו במקרים רבים אחרים, הדברים הוצאו מהקשרם. אמירתו על כך שהיטלר היה "גאון" שימשה ככותרת סנסציונית – תוך התעלמות מוחלטת מהשיחה המלאה, שבה ג'קסון מדבר דווקא על ההשפעה השלילית של רטוריקה וכוח המונים. זה דפוס שחזר על עצמו לאורך השנים – משפטים שהוצאו מהקשרם, קטעים שעברו עריכה מגמתית, וניסיון להפוך שיח מורכב לכזה שנוח לתקוף. האמא היהודיה של מייקל ג'קסון הנרטיב על כך שמייקל ג'קסון היה אנטישמי מתנפץ פעם אחר פעם כשבוחנים את מערכות היחסים האישיות שלו. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא רוז פיין , המורה היהודייה שליוותה את מייקל ג'קסון ואחיו מילדותם, חינכה אותם כשהם היו בדרכים, והפכה לדמות משמעותית מאוד בחייו. ג'קסון סיפר לא פעם ש רוז מילאה עבורו את החלל שהשאירה אימו כשלא הצטרפה למסעותיהם – "ובנאדם, כמה שהייתי צריך את זה. בקושי הייתי עם אמא שלי כשהייתי קטן". ג'קסון שיתף על ההשפעה של רוז פיין על חייו: "היא היתה הראשונה שגרמה לי לאהוב ספרים", משהו שהנחיל גם לילדיו כשהפך לאבא בעצמו. מייקל ג'קסון ורוז פיין גם בבגרותו הוא שמר איתה על קשר ודאג לרווחתה. מייקל ואחותו , ג'נט  דאגו לממן את ההוצאות הרפואיות שלה, וגם לאחר מותה הביע צער עמוק על כך שלא הצליח להיות לצדה ברגעיה האחרונים. האם אדם עם דעות אנטישמיות היה רואה באישה יהודייה דמות אימהית ודואג לה עד סוף חייה? קשה ליישב את העובדות הללו עם הניסיונות לצייר את ג'קסון כאנטישמי. נראה כי בפועל, האנשים הקרובים אליו ביותר – כמו רוז פיין – מעידים על גישה הפוכה לחלוטין של כבוד, אהבה ודאגה אמיתית. אפשר לתת עוד הרבה דוגמאות של חברות אמת בין מייקל ג'קסון ליהודים ולישראלים, שיתופי פעולה מקצועיים בעולם המוזיקה וכאלה מחוץ לאור הזרקורים, כמו למשל הזמרת עפרה חזה , הבמאי ברט רטנר , ומשפחת ויץ-כהן  מדרום אפריקה. בין מיתוס למציאות מייקל ג'קסון בקידוש ערב שבת אצל משפחת ויץ-כהן לאורך השנים, ההאשמות על אנטישמיות כלפי מייקל ג'קסון נשענו על פרשנויות סלקטיביות, ציטוטים שהוצאו מהקשרם, והקשרים שנבנו באופן מגמתי. בין אם זה היה סביב השיר "They Don’t Care About Us", פרשנות מעוותת להקלטות ערוכות, או אפילו שימוש מניפולטיבי בתמונות בסרטים כמו "Leaving Neverland" – נראה כי הדימוי הציבורי של ג'קסון עוות שוב ושוב כדי ליצור רושם שהיה אנטישמי. אך מול ההאשמות הללו עומדות עדויות ברורות: ג'קסון היה מקורב לאנשים רבים מהקהילה היהודית, ביקר ביוזמתו במוזיאון הסובלנות וכיבד את ההיסטוריה היהודית. אנשים יהודים שעבדו איתו לאורך שנים – ממנהליו ועד חבריו הקרובים – הגנו עליו מכל וכל והעידו שמעולם לא היה בו ולו שמץ של אנטישמיות. באופן אירוני, בשנים האחרונות קבוצות אנטישמיות ניסו לנכס לעצמן את שמו של ג'קסון, תוך שימוש באותן שמועות תקשורתיות כ"עדויות" כביכול, כדי להפיץ שנאה ותיאוריות קונספירציה נגד יהודים. ניצול ציני זה של שמו של ג'קסון – דווקא על ידי גורמים שבחייו כנראה היו מתנגדים לו – ממחיש עד כמה מידע כוזב, ברגע שהוא יוצא משליטה, יכול לשרת מטרות שונות ואף סותרות. בסופו של דבר, ההיסטוריה שופטת על פי מעשים, ולא על פי כותרות סנסציוניות. מבט קרוב יותר אל העובדות מגלה שהקמפיינים שניסו להכתים את שמו של ג'קסון ולהדביק לו תדמית אנטישמית לא נשענו על אמת מוצקה, אלא על אינטרסים תקשורתיים ועל הנכונות של הציבור לקבל נרטיבים שליליים מבלי לבחון אותם לעומק. מי שיבחר להאמין להאשמות – ימשיך לעשות זאת, אך מי שיבחר להסתכל על העובדות יראה תמונה שונה לחלוטין. Michael Jackson "They Don't Care About Us" https://www.youtube.com/watch?v=t1pqi8vjTLY Dallas Austin interview https://www.youtube.com/watch?v=YCYJJlACjPk Simon Wiesenthal Center https://www.wiesenthal.com/about/news/jew-me-sue-me-kick-me.html MJJRepository archives https://www.patreon.com/MJJRepository

השנה הייתה 2003 והתקשורת ברחבי העולם געשה בעקבות סרט דוקומנטרי חדש על חייו של מייקל ג'קסון מאת עיתונאי בריטי בשם מרטין באשיר. הראיון החושפני האחרון שהעולם זכר היה ב-1993, כעשור קודם לכן; מייקל ג'קסון הסכים להתראיין אצל אופרה ווינפרי בשידור חי מול עשרות מליוני צופים בכל העולם כשהוא היה בשיא הצלחתו העולמית. מאוחר יותר באותה שנה מייקל ג'קסון הואשם בפעם הראשונה בגין מעשים מגונים בקטין, הפרשה הסתיימה די מהר לאחר שהמשפחה דחקה בג'קסון לקבל ממנו כסף דרך תביעה במשפט אזרחי ולא שיתפה פעולה עם תביעה במשפט פלילי, כפי שרצה ג'קסון מלכתחילה. בשנת 1995 חזרה העטרה ליושנה כשמייקל ג'קסון שחרר לעולם את אלבומו האישי ביותר: "HIStory" ("היסטוריה" או "הסיפור שלו"). ההצלחה לא איחרה לבוא; נראה היה שהצל הכבד של ההאשמות התפוגג ובכל זאת לא נעלם לגמרי, כעבור שנים כשג'קסון התרחק מאור הזרקורים והתפנה למלא את חובתו כאב הוא הבטיח לחזור - אך אף אדם לא ידע שזה הולך להיות העשור האחרון והקשה ביותר בחייו. פרוייקטים רבים שהבטיח לשחרר לעולם לא ראו אור, אלבומו "Invincible" שיצא ב-2001 לא קודם כפי שציפה, עקב סכסוך עם חברת התקליטים בזמנו. והגרוע מכל, התקשורת ברחבי העולם החלה לסקר באובססיביות קיצונית את המראה החיצוני של מייקל ג'קסון כמעט על בסיס שבועי, בניסיון לצייר אותו כאדם מוזר ותמהוני. "לחיות עם מייקל ג'קסון" סיפק לתעשיית המדיה הרצחנית הזו את כל מה שהם חיכו להתענג עליו; מרטין באשיר הפנה למייקל ג'קסון שאלות מטופשות שהלכו וחזרו במהלך כל הסרט על ניתוחים פלסטים בפנים, שינוי גוון העור שלו, היחסים שלו לילדיו, אורח החיים ה-לכאורה בזבזני שלו, וכמובן שני הדברים הגדולים מכל: ביקורו בברלין ב-2002 שאף הוא סוקר באופן מוגזם ע"י התקשורת בכל רחבי העולם והקשר שלו למשפחת ארויזו ובנם גאווין ארויזו, שהביא את מייקל ג'קסון אל בית המשפט שנתיים מאוחר יותר. ג'קסון זוכה מכל אשמה והציבור בעולם ובמיוחד מעריציו חיכו בכליון עיניים ואזניים לכל פרויקט שהיה נראה קורם עוד וגידים ועוד רגע קורה. ההפתעה הגדולה הייתה במרץ 2009, כשג'קסון הכריז על חזרתו לבמה, ההיסטריה הייתה עולמית והכרטיסים אזלו במהרה. כפי שידוע, ג'קסון לא זכה לעלות על הבמה מול הקהל ואנחנו לא זכינו לראות שוב את מייקל ג'קסון קם אחרי קרב חייו.

כיצד מייקל ג'קסון "הפך ללבן"?  מה באמת קרה לעור של מייקל ג’קסון: סקירה שמפרקת מיתוסים על “הלבנת העור”, מסבירה על ויטליגו וזאבת, ומראה איך התקשורת בנתה נרטיב שגוי, עד לאישור האבחנה בדו״ח הנתיחה. מייקל ג'קסון בקליפ They Don't Care About Us העולם כולו ראה את מייקל ג'קסון משתנה לנגד עיניו – אבל מעט מאוד אנשים ניסו להבין מה עומד מאחורי השינוי. הילד עם האפרו והחיוך הקורן הפך בהדרגה לאדם עם גוון עור בהיר מאוד, מה שהוביל לשמועות, בדיחות וכותרות מכל כיוון. ככל שעורו התבהר, הופצו טענות כמו “הוא מנסה להיות לבן”, “הוא שונא את עצמו” או “הוא מתכחש למוצאו” – טענות שנבעו ברובן מדעות קדומות ולא מעובדות. מאחורי הקריקטורות, הכותרות והלעג עמדה אמת רפואית פשוטה: מייקל ג’קסון סבל ממחלת עור אוטואימונית הגורמת לאובדן פיגמנטציה – בשם ויטיליגו. ההתעקשות של התקשורת להתעלם מהמחלה הפכה את ג'קסון לקורבן של מסע הכפשה זודני ומתמשך. זה לא סיפור על מראה חיצוני, זה סיפור על בורות, תיוג ודה־הומניזציה. על אדם שניסה להסביר – ונשפט כל חייו למרות שלא הייתה לו שום שליטה על מצבו. בקצרה : לא. מייקל ג'קסון לא "הלבין את עצמו". הוא סבל ממחלה אוטואימונית בשם ויטיליגו, שגרמה לאובדן הפיגמנט (הצבע) בעורו. במשך שנים התקבעה טענה שהוא עשה את זה בכוונה וניסה להתכחש לזהותו, למרות שהסביר שהוא סובל מהמחלה ושעושים לו עוול כי הוא גאה במי שהוא ובמקורות שלו. רק אחרי מותו, כשהאבחנה הרפואית אושרה סופית בדוח הנתיחה, רבים החלו להכיר באמת. זה התחיל בשיא מייקל ג'קסון גדל מול עיני הציבור – מילד פלא ועד לכוכב הגדול ביותר שידע עולם. אך דווקא כשהגיע לשיא תהילתו, כשהמוזיקה שלו שברה שיאים והקליפים שלו עיצבו דור שלם, זרקור התקשורת עבר מהאמנות להתעסקות אובססיבית בחייו האישיים ובמיוחד במראה החיצוני שלו: כולם דיברו על זה שהעור של מייקל ג'קסון הופך יותר ויותר לבן. כך נולד המיתוס שמייקל ג'קסון "מתכחש לגזעו" ועושה כל שביכולתו "להפוך ללבן". בארה"ב של שנות השמונים, זאת לא סתם האשמה תמימה, אלא נקודה רגישה שנוגעת למתח הגזעי והפוליטי שבין לבנים ושחורים בארה"ב. הטחת ההאשמות הגיעה מהתקשורת, מגורמים גזעניים, ואף מתוך הקהילה האפרו־האמריקאית עצמה. זה נמשך לאורך עשרות שנים וגם לאחר שג'קסון ניסה להסביר מה עובר עליו, הוא נותר תחת עננה של ספקנות ולעג. מייקל ג'קסון בהופעה בתחילת שנות ה־80 האבחנה: ויטיליגו האמת פשוטה הרבה יותר: ג'קסון סבל ממחלת עור אוטואימונית בשם ויטיליגו, מחלה שמובילה לאובדן פיגמנטציה בעור. מבחינה רפואית, מדובר במחלה שפוגעת בתאי המלנין (מלנוציטים) – שאחראים ליצירת הפיגמנט בעור ולהגנה מקרינת השמש. המחלה גורמת להופעת כתמים בהירים שיכולים להתפשט על כל הגוף – כמו במקרה של מייקל ג'קסון. בתחילה, ג'קסון נמנע מלהתייחס לשמועות. כמי שסבל מביטחון עצמי נמוך בכל הנוגע למראהו, הוא העדיף להתמודד עם המחלה בפרטיות, וטשטש את הכתמים הלבנים באמצעות איפור כהה. היתה תקופה שהוא אף הסתיר את המחלה מהמאפרת האישית שלו והיה מגיע אליה אחרי שכבר עבר עם איפור על הכתמים בעצמו. מעטים ידעו מה עובר על ג'קסון, גם מתוך המעגל הקרוב אליו. הוא כנראה לא תיאר לעצמו שזה יגיע למצב שיאשימו אותו בשינוי המראה שלו בכוונה, מתוך שנאה עצמית. חשוב לציין שמייקל ג'קסון סבל גם מזאבת (Lupus) – מחלה אוטואימונית נוספת. במקרים רבים, זאבת יכולה להחמיר או לעורר הופעה של ויטיליגו, כך שהשילוב בין שתי המחלות תרם להתפרצות מהירה וחמורה יותר של אובדן הפיגמנט בעורו. מייקל ג'קסון באמצע שנות ה־80 זה היה עולם אחר. בשנות ה־80 וה־90, שונות פיזית נחשבה לסטייה מהנורמה. משהו שצריך להסתיר – או להסתכן בתגובות של סלידה ולעג. כיום, דוגמניות כמו ויני הארלו חוגגות את הוויטיליגו ומנוהלים קמפיינים שלמים על "האחר", כולל נכויות, לקויות ומחלות. מייקל ג'קסון חי בעידן שבו כל שונות או חריגה קלה מהנורמה הפכה את האדם למושא ללעג ולקלס, גם מצד התקשורת עצמה. עם הזמן, ככל שהכתמים הלבנים התפשטו ועורו של מייקל הפך לבהיר ברובו, הסתרת המחלה הפכה כמעט לבלתי אפשרית. השמועות והביקורת על ג'קסון הלכו והקצינו. עד שבשנת 1993, ג'קסון נאלץ לחשוף את האמת בפני העולם. ב ראיון לאופרה ווינפרי , הוא אמר: "יש לי מחלה שמחסלת את הפיגמנטים בעור שלי. זה משהו שאני לא יכול לשלוט בו." למחרת, רופא העור שלו, ד"ר ארנולד קליין, אישר כי אכן מדובר בוויטיליגו. מייקל ג'קסון חושף אצל אופרה ווינפרי: "יש לי מחלת עור" תגובת התקשורת גם לאחר שמייקל ג'קסון ורופאיו הסבירו בפומבי מדוע עורו הפך לבהיר, רבים המשיכו להטיל ספק. הנזק כבר נעשה – והשקר כבר הוצג כ"עובדה". הנרטיב כי ג'קסון "מנסה להלבין את עצמו" כבר התקבע וכל שינוי במראה שלו פורש כהוכחה לכך, לכאורה. התקשורת נכנסה ללופ של של דה-הומניזציה והסיפור האנושי והעובדות הרפואיות נדחקו לשוליים. ג'קסון הפך לשק האגרוף של התקשורת, מטרה נוחה להדביק אליה שמועות, והציבור התרגל לראות בו דמות "תמהונית" ולא אנושית. כדי להבין עד כמה השמועה הזו מופרכת, צריך רק לשאול שאלה אחת:  האם מייקל ג’קסון, אחד האנשים המזוהים והמפורסמים בעולם, היה בוחר  פתאום להלבין את עורו – דווקא בשיא הקריירה? כשכל תנועה שלו נבחנת תחת מיקרוסקופ ציבורי?  זה פשוט לא הגיוני. ג’קסון ידע שכל שינוי הכי קטן במראה שלו הפך לכותרות. הרעיון שיעשה מהלך דרמטי כזה ואז פשוט ינסה להכחיש אותו – לא עומד במבחן המציאות. יש גם מי שטוענים שהעור של ג’קסון היה "אחיד מדי", ולכן הוא ודאי המשיך "להלבין" את עצמו מעבר לוויטיליגו. אבל גם זה לא נכון. ג’קסון השתמש באיפור ובתכשירים רפואיים כדי לטשטש כתמים, כפי שנראה בצילומים מאחורי הקלעים של Black or White , They Don’t Care About Us. לעיתים גם היה שימוש בעריכה דיגיטלית לאחר הצילומים. כל אלה היו פתרונות נקודתיים וזמניים. ג'קסון מעולם לא הלבין את כל גופו באופן אחיד, ואין כל הוכחה שבכלל היתה דרך לעשות זאת. תמונה ממאחורי הקלעים של Black or White לעומת תמונה על הסט אחרי איפור "זה לא משנה אם אתה שחור או לבן": סטנדרטים כפולים ומאבק כוחות בין־גזעי הביקורת הציבורית כלפי מייקל ג'קסון חושפת צביעות עמוקה. מצד אחד, תעשיית היופי מגלגלת מדי שנה מיליוני דולרים על מוצרי שיזוף ואנשים אף מסכנים את בריאותם בחשיפה לשמש או בטיפולים מסוכנים כדי לשנות המראה שלהם – שינוי שמתקבל בברכה כטרנד אופנתי. מצד שני, כשג'קסון, אדם המתמודד עם מחלה ומנסה לטשטש אותה (או, לתפיסת הספקנים, אדם שחור שעל פניו מנסה להיראות לבן) – הדבר מוצג כ"בריחה מהזהות שלו". ג'קסון עצמו הצביע על הסתירה הזו, שאמר בראיונות: "מה עם האנשים שיושבים שעות בשמש, כדי להיראות כהים יותר, כדי להיות משהו שהם לא?" – והדגיש את האבסורד שבו החברה מקבלת שינוי יזום מצד אחד, אך מגנה אותו על התמודדות עם משהו שלא בשליטתו. המקרה של מייקל ג'קסון משקף גם אמת כואבת שמלווה את השיח על הצלחה של אפרו־אמריקאים: גם כשהוא האמן המצליח ביותר בהיסטוריה, גם כשהוא שובר כל שיא אפשרי ופורץ כל דרך – עדיין יימצא מי שיטען שהוא "מתכחש למי שהוא". זהו פרדוקס אכזרי שבו אדם שחור – מצליח ככל שיהיה – גם כשהוא מצהיר שהוא גאה בשורשיו ובתרבות ממנה צמח – עדיין עומד בפני דעה קדומה שמייחסת לו ניכור או שנאה עצמית, ללא שום הוכחה לכך. ביקורת מבית והמשפחה הביקורת לא הגיעה רק מצד גורמים גזעניים של "עליונות הגזע הלבן" – אלא גם מתוך קבוצות קיצוניות מהקהילה השחורה, כמו "אומת האיסלאם", שראו במייקל ג'קסון דמות שלא מייצגת את "השחור הנכון" בעיניהם, וטענו שהוא "לא מספיק שחור ולא מספיק גברי". הביקורת נגד ג'קסון הגיעה אפילו מאחיו, ג'רמיין, חבר באומת האיסלאם. בתקופה שהיה מנותק ממייקל כתב נגדו את השיר Word To the Badd שכלל עקיצות על צבע עורו של אחיו והאשים אותו שהוא מנסה לברוח ממה שהוא. לימים, ג'רמיין הביע חרטה על המילים שכתב נגד אחיו. ייתכן שחלק מהביקורת נבע מחוסר מודעות למחלה ממנה סבל מייקל, במיוחד לאור העובדה ששני האחים היו מסוכסכים באותה תקופה. אחותו של מייקל, ג'נט ג'קסון סיפרה בראיון שהיא "ידעה על המחלה" ושאמא שלהם גם כן ידעה, אך היא לא היתה בטוחה אם שאר האחים ידעו ושהיא "נשבעה למייקל שהיא לא תספר". בספרו של ג'רמיין, הוא חושף רגע כואב מהמשפט ב־2005, בו מייקל נשבר לראשונה מול בני משפחתו: "אני האיש הכי לא מובן בעולם". הוא התפרק בבכי, ובאקט נדיר של חשיפת רגשות מולם– פשט את הג'קט שלו: "מייקל התייפח - 'תסתכלו עליי! [...] הם אומרים את כל הדברים הנוראיים האלה עליי. אני כזה, אני ככה. אני מלבין את העור שלי. אני פוגע בילדים. אני בחיים לא... זה לא נכון, הכל לא נכון'" . ג'רמיין התוודה, "זאת היתה הפעם הראשונה שאני רואה כמה מחלת העור שלו חמורה, וזה מפתיע אותי. עם המודעות העצמית שלו הוא הסתיר את הגוף שלו אפילו מהמשפחה שלו עד עכשיו. פלג הגוף העליון שלו בצבע חום בהיר שניתז על אזורים נרחבים עם כתמים של לבן, מפוזרים על החזה העליון שלו; כתם לבן מכסה את בית החזה שלו והבטן, ועוד אחד בצד הגוף, וכתמים נוספים מכסים את אחת הכתפיים והזרוע שלו. יש יותר לבן מחום, צבע העור הטבעי שלו. הוא נראה כמו איש לבן שנשפך עליו קפה. זאת מחלת העור – הויטיליגו – שהעולם הציני הזה אומר שאין לו, ומעדיף להאמין שהוא הלבין את עורו." מייקל ג'קסון, 1996 דימוי גוף ומאבק בזהויות ג'קסון נאלץ להתמודד לא רק עם מחלתו, אלא גם עם תפיסות חברתיות נוקשות כלפי שונות גופנית. רבים ממאשימיו לא הבינו שהוא עשה מאמצים כבירים להסתיר את הפיגמנטציה הלא אחידה על גופו, ולא מתוך ניסיון להיראות לבן, אלא כדי להימנע מלעג והדרה ציבורית. יש מי שתקפו אותו על כך שניסה להסתיר את הכתמים – אבל זו ביקורת אכזרית ולא הגיונית. אדם שמתמודד עם מחלה זכאי להרגיש שלם ובטוח עם הגוף שלו. ללעוג למישהו על הסתרת ויטיליגו דומה לללעוג למישהו שמסתיר צלקות, התקרחות, או נכות. זו לא “התחזות” – זו זכות בסיסית לכבוד. הבן של מייקל ג'קסון, פרינס ג'קסון, דיבר חוסר הבטחון של אביו עקב הכתמים על גופו: פרינס ג'קסון מדבר על מחלת העור של אביו באופן אירוני, ג'קסון הפך בעקיפין לדמות מכוננת בשיח עולמי נגד דימוי גוף, קבלה עצמית ועמידה מול סטיגמות. היום, כאשר תרבות הפופ מקדמת מודלים מגוונים של יופי ונראות שונה, ברור שמייקל ג'קסון הקדים את זמנו בהתמודדותו עם הסטיגמות של אז. הדוגמנית וויני הרלו אחריות התקשורת סיפורו של מייקל ג'קסון מחדד את הנטייה של התקשורת לסנסציוניות זולות. גם במקרה הזה, התקשורת לא גילתה אחריות והעדיפה להתעלם מהעובדות ולקדם נרטיב שטחי שגרם לעוול גדול. רק לאחר מותו של ג'קסון ב-2009, ולאחר פרסום ממצאי הנתיחה שלאחר המוות שאישרו את דבר המחלה, החלו חלקים מהתקשורת "להסכים" להכיר באמת שג'קסון ניסה להסביר שנים רבות – כי ויטיליגו היא זו שהובילה לשינויים במראהו. גם היום, יש בתקשורת גורמים שיגידו שג'קסון "טען" שהיתה לו את המחלה, למרות שהדבר מוכח. מייקל ג'קסון לא רק התמודד עם מחלה ועם ההשלכות הישירות שלה – הוא התמודד עם עולם שלא האמין לו ואף הגחיך את הסבריו. הוא הואשם בכך שהלבין את עורו, ששנא את עצמו, ששנא את המוצא שלו, וששיקר על כך – ללא שום הוכחות. מתוך דוח הנתיחה של מייקל ג'קסון, 2009 השראה לדורות והכרה בויטיליגו למרות ההשפלה התקשורתית, מייקל הפך לדמות מעוררת השראה עבור אנשים המתמודדים עם שונות פיזית. סיפורו עורר רבים להילחם בסטיגמות ולדבר בגאווה על התמודדותם. מאז 2010, ה־25 ביוני, יום השנה למותו של מייקל ג'קסון, מצוין גם כיום הבינלאומי להעלאת מודעות לויטיליגו – מחווה לדמותו ולמאבק האישי שהוביל.

בנובמבר 1994 פורסמה בשבועון מעריב לנוער  כתבה יוצאת דופן: “כך סחטו את מייקל ג'קסון”, מאת דני סידס. הכתבה התבססה על תחקירה המקיף של העיתונאית האמריקנית מרי א. פישר ( Mary A. Fischer ) במגזין GQ – " האם הפלילו את מייקל ג'קסון? " (?Was Michael Jackson Framed) והציגה בפני הקוראים הישראלים תמונה אחרת לחלוטין של פרשת צ’נדלר, תוך דיון באפשרות שמייקל ג’קסון לא היה הפושע – אלא הקורבן. מאחורי הכותרות המסעירות על "הזמר שהתעלל בילדים", התחבאה תוכנית פתלתלה שבמרכזה אב שדרש כסף, עורכי דין חסרי מעצורים ועיתונות רעבה לסקופים. הממצאים נשענו על תיעוד של איומים, דרישות כספיות, עדויות סותרות ושורה של פעולות שמעלות חשד לניסיון סחיטה מתוכנן. שלושה עשורים לאחר מכן, המסמך העיתונאי הזה חוזר לאור באתר – ומעניק הצצה נדירה לאופן שבו נולדה אחת העלילות המתוקשרות ביותר בתולדות הבידור, ולאיך עובדות בסיסיות עוותו לשם רייטינג וכסף. למעוניינים להעמיק ולקרוא את הדברים במלואם – מומלץ במיוחד לעיין בתחקיר המקורי של פישר, ש נמצא באתר במלואו . סריקת עמוד כפול מתוך הכתבה “כך סחטו את מייקל ג’קסון”, שפורסמה במעריב לנוער בשנת 1994. לפניכם מסמך נדיר המתאר את הדרך בה סחט אוון צ'נדלר את מייקל ג'קסון. אוון צ'נדלר הוא אביו של הילד שטען כי מייקל ג'קסון התעלל בו מינית. מתברר שהוא איים על מייקל, נתן לבנו סם מיוחד והשתמש בעוד טריקים מלוכלכים. "התכנית שלי מוכנה" הודיע האב. "שכרתי עורך דין שיעשה מהם קציצות ואני אקבל הכל – את הכסף, את הבן, ואנקום בכולם". כל מי שטען שראה את מייקל ג'קסון ערום עם ילדים, הודה אחר כך שהכל שקר. אז למה שילם מייקל 20 מיליון דולר תמורת השתיקה? מייקל ג'קסון חייב הרבה לאו.ג'יי סימפסון. מאז שכוכב הפוטבול חזר לכותרות בדרך לא כל כך ספורטיבית, שכחנו שדקה קודם לכן התעללנו בהנאה במלך הפופ. מייקל לא חלם שיבוא יום בו יתפלל לרגע שיתעלמו מקיומו. מה הוא לא היה נותן כדי ששנת 93' תימחק מחייו. באוגוסט אותה שנה קיבלו חייו (הסוערים גם ככה) את התפנית הסוערת מכולן. למרות שגם יצורי החלל החיצון טחנו כבר את כל הפרטים, נאלץ כאן, למען הסדר הכתיבתי, לחזור ולתאר אותם בקצרה. מייקל ג'קסון הואשם בביצוע מעשה מגונה בילד בן 13, שהיה בן בית אצלו, והוגשה נגדו תביעה אזרחית- בסכום לא ברור של מיליוני דולרים. מייקל שילם ושתק, למעט נאום בודד ששודר בשידור ישיר בכל תחנת טלוויזיה אפשרית, בו ניסה הזמר נואשות להתגונן ולהכחיש. עד כאן העובדות בקצרה יחסית. אם שמתם לב, חוץ מהנאום ההוא לא שמענו את הצד של מייקל. לפחות לא עד עכשיו. גליון חודש אוקטובר של המגזין האמריקני "ג'י.קיו" יצא בכתבת ענק, המוקדשת כולה לבחינת הסיפור באור שונה. הכותבת מארי א.פישר מסבירה כבר בפתיח שאין לה שום אפשרות להוכיח את חפותו או הרשעתו של ג'קסון, אבל על ידי מבט קצת יותר מעמיק על מספר דמויות הקשורות בפרשה, תנסה להוכיח שאת העובדות הידועות אפשר להסביר גם בדרך אחרת, שתשפוך אור חדש על הסיפור העצוב. הכתבה המסקרנת עוסקת בבצע כסף, אמביציה מסוכנת, טעויות, רשלנות מצד המשטרה והתביעה, ועיתונות רעבה לסקופים. צרותיו של ג'קסון החלו במאי 92', כשאוטו מסחרי ששכר להופעה 'נתקע' בתוך פקק והנהג דיווח על כך בבהילות לבעל חברת ההשכרה, איש בשם דייב שוורץ. דייב שלח מחלצים והתקשר לאשתו ג'ון. הוא ביקש ממנה להגיע במהירות למשרד עם בתם בת השש ובנה מנישואים קודמים, ילד בן 12 שהיה מעריץ נלהב של מייקל. ה'וואן' חולצה והובלה אחר כבוד אל מגרש החניה של שוורץ, שם חיכתה לו המשפחה הנרגשת. האם הציגה בפני מייקל את הנער הצעיר, וסיפרה לו על ציור שהילד שלח לזמר לאחר התאונה המפורסמת, בה נשרף שערו של מייקל במהלך צילומי פרסומת ל'פפסי'. הכוכב שוכנע לרשום את מספר הטלפון של הילד וידידות נקשרה בין השניים. לטענת מגיניו, מייקל אוהב ילדים כמו שהוא אוהב חיות.מייקל הוא ילד בנשמתו, שילדותו הנורמלית נגזלה ממנו כבר בגיל חמש על ידי אב נוקשה, שכל מה שעניין אותו זה עסקי המוסיקה של המשפחה. ילדותו של מייקל עברה עליו בהופעות מול מיליוני אנשים זרים, כשבבית חינכו אותו שכך צריך לחיות ילד בן חמש, נצר למשפחת ג'קסון: נסיעות סביב העולם, מלונות, ראיונות, חדרי חזרות והופעות. האבא מתחיל להציק ידידותו של מייקל עם הילד נעשתה עמוקה יותר ויותר. מתנות, טיולים בעולם, אירוח בחוות 'נוורלנד', כשכל המבוגרים בחייו של הילד תומכים בקשר בחום: אביו החורג, אימו ואפילו אביו הביולוגי, אוון צ'נדלר, רופא שיניים מתוסכל בן 50, שחלם כל חייו להיות תסריטאי בהוליווד. צ'נדלר עבר עם אשתו, ג'ון לקליפורניה כדי להיות קרוב לצלחת, אבל נכשל בנסיונותיו למכור תסריטים ולהצליח בעיר הסרטים. ההיסטוריה שלו כרופא שיניים רצופה בתביעות משפטיות, תלונות ושלילת רשיון. בשנת 80' החלו נישואיו להתערער ובשנת 85' התגרש הזוג, כשבית המשפט נותן לאם אחריות בלעדית על הילד ומחייב את האב בתשלום מזונות בסך 500 דולר בחודש. בשנת 93' התברר, שחובו של איוון לגרושתו תפח ל-63 אלף דולר. למרות כל הצרות, הצליח צ'נדלר איכשהו להפוך לרופא שיניים מצליח בבוורלי הילס ובשנת 92' קיבל את ההזדמנות הראשונה שלו בהוליווד, כשנבחר לכתוב עם מל ברוקס את התסריט לקומדיה "רובין הוד – גברים בטייטס". הוא הקים משפחה חדשה ונולדו לו שני ילדים. לפני שנכנס מייקל ג'קסון לחייו של בנו מנישואיו הראשונים, לא הראה אוון צ'נדלר שום התעניינות בנער, אך כשהבין את גודל המעמד, החל להציק. צ'נדלר דרש יחס אישי מכוכב הפופ ואף הציע לו לממן בניית אגף חדש בביתו של צ'נדלר, כדי שיהיה לזמר היכן להשתכן כשהוא בא לבקר אותו עם הילד. אחר כך החליט שמייקל יכול פשוט לבנות לו בית חדש. מייקל והנער ניסו לבלות כמה שיכלו עם אוון, אבל זה לא הירפה ודרש תשומת לב מירבית. כשראה שלא יקבל אותה, החל לאיים שיפגע במערכת היחסים. דייב שוורץ, בעל חברת ההשכרה והאב החורג של הנער, שמר על קשרי ידידות טובים עם אוון צ'נדלר, אך הרגיש שמשהו פה לא בסדר. ערב אחד הקליט שיחת טלפון ארוכה שניהל עם אוון ובה מאיים רופא השיניים המתוסכל להגיש תביעה משפטית, שבה יטען כי מייקל הרס את משפחתו, השפיע לרעה על הילד וביצע בו מעשים מגונים. בכך יהרוס את הקריירה של מייקל ויוציא מיידי גרושתו את האפוטרופסות על בנם. ה'תכנית שלי מוכנה', אמר לשוורץ. "שכרתי עורך דין שיעשה מהם קציצות ואני אקבל הכל: את הכסף, את הבן ואנקום בכולם". בהמשך השיחה שאל אותו שוורץ האם הוא חושב שכל זה יהיה טוב לילד. "זה לא מעניין אותי", השיב צ'נדלר, כל העסק יהיה גדול מכולנו. כולם יהרסו אם לא אקבל את מה שארצה". צ'נדלר קינא והקנאה העבירה אותו על דעתו. על פי הכתבה, בשיחה הזו הבין במוחו המתוסכל שיוכל להרוויח ממערכת היחסים בין מייקל לבנו, הרבה יותר ממה שחשב. עורך הדין שאליו התקשר הוא בארי רוטמן, הנחשב לאחד האכזרים והמושחתים בתחום. גם הוא היה זקוק לכסף בתקופה ההיא וראה במזימה של צ'נדלר הזדמנות מצויינת לפתור את בעיותיו. ביוני 93' תיכננה ג'ון צ'נדלר-שוורץ להענות להזמנה של מייקל ולהצטרף עם בנה לסיבוב ההופעות של "מסוכן". הדבר נודע לאוון והוא סיפר לגרושתו על חשדותיו, כביכול, שמייקל מבצע [בבנו מעשים מגונים]. [אנשיו של מייקל] שמעו את קלטת השיחה של שוורץ עם צ'נדלר והבינו מיד שמדובר בסחיטה. פליקנו נסע לביתו של מייקל, שם בילה הנער ושאל אותו ישירות: "האם ראית אותו פעם ערום" הילד השיב בלא! מוחלט ואמר, ששום דבר רע לא קרה עם מייקל. כמה שבועות אחר כך, כשמייקל סרב בתוקף להיפגש עם האב, הצליח עורך דינו של צ'נדלר להוציא את הנער מידי אמו ולהעבירו אל האב לשבוע ניסיון, עם הבטחה שהנער יוחזר לאם לאחר מכן. מיותר לציין שצ'נדלר לא תכנן להחזיר את הבן לאמו כפי שהבטיח, וכך, כשהנער בחסותו, המשיך במזימה. בחודש אוגוסט הוא נפגש עם מייקל ופליקנו והבהיר להם שהוא מתכוון ללכת עד הסוף. הנער עצמו היה בהלם מוחלט, כי רק באותו רגע הבין מה תיכנן אביו כל הזמן. לאחר הפגישה קיבל עורך דינו של ג'קסון שיחת טלפון, שבה הבהיר צ'נדלר את תביעתו: 20 מיליון דולר. פליקנו בא עם הצעה משלו לצ'נדלר: תסריט פרי עטו תמורת 350 אלף דולר. צ'נדלר דחה את ההצעה על הסף. עורך דינו הגיש הצעה אחרת: חוזה לשלושה תסריטים. הפעם, הצד של ג'קסון דחה את ההצעה. נתן לילד סם בשם סודיום אמיטל כאן הסיפור על ס הנקרא סודיום אמיטל – סם שנוי במחלוקת, שנחשב בטעות לסם אמת. צ'נדלר, על פי עדויות, השתמש בו יום אחד במרפאתו על בנו. יום למחרת העיד הילד לראשונה נגד מייקל והאשים אותו בהתעללות מינית. החשד המאוד סביר הוא, שצ'נדלר השתמש בסם כדי שבנו יעיד עדות שקר. צ'נדלר נשבע, שהשימוש בסם נועד רק כדי לעקור שן לבנו, אך נסיון העבר מוכיח שהסם גורם לאלה שלוקחים אותו, להיכנס למצב הדומה להיפנוזה ולהאמין בדברים שלא קרו. מומחים ששמעו על המקרה טענו, שאין בכלל ויכוח שעדותו של הנער נגד מייקל מוטלת בספק מאוד גדול, ואפילו מבוטלת, אם הנער קיבל את הסם זמן קצר לפני כן. ב-18 באוגוסט 93', שלושה ימים לאחר שצ'נדלר דחה את הצעתו של פליקנו לקבל 350 אלף דולר כחוזה לתסריט, הודיעה ג'ון צ'נדלר-שוורץ לבעלה, שהיא מתכוונת ללכת לבית המשפט במטרה להשיב אליה את בנה. בתגובה, הלכו צ'נדלר ועורך דינו רוטמן לפסיכיאטר מאתיס אברמס, שישב עם הנער במשך שלוש שעות והוציא ממנו הצהרה, שמייקל ביצע בו מעשים מגונים. חובתו של פסיכיאטר, לפי החוק, היא לדווח מיד לשלטונות על כל מקרה של התעללות מינית בילדים, וכך עשה. ההדלפה מהשלטונות לתקשורת נעשתה במהירות, וחמישה ימים לאחר שאברמס הגיש את חוות דעתו על המקרה, שידרה תחנת טלוויזיה בלוס אנג'לס את הידיעה וכדור השלג החל להתגלגל. תוך יממה הופיעה הידיעה המרעישה ב-73 מהדורות חדשות בלוס אנג'לס בלבד. כעבור יום נוסף דיווחו כלי התקשורת בכל העולם על המקרה. החגיגה התקשורתית היתה כפולה, כיוון שג'קסון הקפיד כל השנים לברוח מרכילויות ומתקשורת ועכשיו הוא נאלף להיחשף, ובגדול. נשאלה השאלה, האם יכול להיות שהפיטר פן הנצחי הוא בעצם סוטה חסר תקנה? לא היה גבול לאושרם של כלי התקשורת, ותאוותם לפיסות מידע בכל דרך אפשרית הוכחה לאחר מכן, כשכל הפרשה נרגעה במקצת, והתבררה כ'פאשלה' עיתונאית אדירה. פתאום כולם נגד מייקל אם זכור לכם, צצו כל מיני עדים שראו את מייקל עם הילדים בפוזות לא כל כך חוקיות. האחד מצא תמונה של ילד ערום, השני ראה את מייקל עושה ג'קוזי עם ילד אחר, אחת העוזרות נבהלה מאוד כשראתה את מייקל מביט בעיניים חושניות על בנה הקטן, עוזרת אחרת מחזיקה ביומן סודי של מייקל; ובכלל, צצו כל מיני ילדים שטענו כי מייקל ביצע בהם מעשים מגונים. השמועה על הסכום ששילם מייקל להורי הנער קסמה להם, כנראה. הכתבה במגזין "ג'י.קיו" לא מתיימרת, כאמור, להוכיח את חפותו של מייקל, אלא מסבירה שלאחר בחינת החומר המשפטי והעדויות הרבות שהופיעו בכלי התקשורת מותר להטיל ספק גדול מאוד בהוכחות שמשטרת לוס אנג'לס הציגה. העדים הראשונים שהופיעו בכלי התקשורת היו סטלה ופיליפ לה-מרקי, העובדים הפיליפינים הראשיים בחווה של מייקל. תמורת 100 אלף הדולרים שהציעו להם כלי התקשורת, סיפרו השניים שראו את ידיו של מייקל קרוב מאוד למכנסיו של הילד. כשהמחיר עלה לחצי מליון דולר, היד כבר היתה בתוך המכנסיים ממש. משטרת לוס אנג'לס החליטה, ובצדק, שהרבה תועלת לא תצא מהם בבית המשפט. אחר כך באו חמשת שומרי הראש של מייקל, שפוטרו מעבודתם ב'נוורלנד' מסיבות אחרות, הרבה לפני שהפרשה התפוצצה. כלי התקשורת שילמו להם 100 אלף דולר ובתמורה סיפרו שניים מהם שראו את מייקל עם ילדים שונים, בפוזות מביכות בבריכה, במיטה ובאמבטיה. כשעלו על דוכן העדים, תחת שבועה, הודו שבעצם לא ראו במו עיניהם אף פעם את מייקל עושה משהו רע לנערים, הם רק שמעו בכלי התקשורת את שאמרו עדים אחרים שהעידו תחת שבועה, ומזה הסיקו שקרו דברים מוזרים בחווה. אחר כך הגיעה העוזרת בלנקה פרנסיה. היא קיבלה 20 אלף דולר ובתמורה סיפרה שראתה את מייקל עושה אמבטיות ומשתכשך בג'קוזי ערום עם נערים צעירים. בחקירה של עורך דינו של ג'קסון, הודתה בלנקה שבעצם לא ראתה מעולם את מייקל ערום באמבטיה, לא לבד ולא עם נערים אחרים. בג'קוזי כולם לבשו תמיד בגדי ים. חוקרי משטרת לוס אנג'לס המשיכו, מצידם, בנסיונות למצוא ראיות לקראת משפט אפשרי. הם לקחו כל מה שאפשר לקחת מביתו של מייקל ולחצו על הורים שילדיהם בילו אצל מייקל. החוקים ניסו לשכנע את ההורים שיש להם אימות לכך שילדיהם עברו טראומה מינית. למרות שהילדים חזרו והדגישו ששום דבר רע לא קרה. ג'ון צ'נדלר-שוורץ, סירבה להאמין לסיפורים של בעלה לשעבר, אבל בשלב מסויים הצטרפה לתביעה נגד מייקל. לפי הכתבה, הסיבה לשינוי בהלך רוחה היה הפחד שאם מייקל יפסיד במשפט, היא לא תזכה לקבל אפוטרופוסות על בנה והוא יעבור לידי האב. בית המשפט יכול להאשים אותה שתמכה ביחסים בין מייקל והנער. פחד שהסיפור יגמור לו את הקריירה לקראת סוף השנה החלו להגיע שמועות שלא יהיה משפט ושכל העסק יגמר בהסדר כספי ענק. מדוע נכנעו עורכי הדין של ג'קסון? מדוע לא להביא את כל הסיפור לבית המשפט ואם הראיות כל כך כושלות ומוטלות בספק, לצאת מנצחים? הסיבה היא מייקל. עורכי הדין ויועצים אחרים הבינו, שהחשיפה של הכוכב בבית-המשפט עם התקשורת החוגגת, תגמור לו את הקריירה סופית, אולי גם חלק ניכר מכספו ותכרסם חזק באופיו הפגוע. בינואר השנה, הסכים מייקל לשלם סכום בלתי ידוע לילד ולהוריו. השמועות מדברות על 20 מיליון דולר, כשכל אחד מההורים קיבל שני מיליון דולר והשאר הלך לקרן מיוחדת לטובת עתידו של הנער. צחוק הגורל הוא, שאוון צ'נדלר עדיין מחזיק באפוטרופוסות על בנו, כך שיש לו גישה חופשית לכל סכום שיגיע לנער. היום פרשת מייקל ג'קסון נרגעה קצת. אוון צ'נדלר עזב את מרפאת השיניים שלו ואת ביתו בבוורלי הילס, בעיקר עקב הטרדות רבות של תומכי ג'קסון. הילד משתדל להסתתר ומייקל שילם והתחתן. עדיין מוגשות כל מיני תביעות משפטיות נגדו על ידי אנשים שעוד לא התעייפו, אבל פחות או יותר זהו זה. עכשיו התקשורת מוכנה, רחוצה ורעננה למשפטו של או.ג'יי סימפסון. לא כל כך אכפת אם הוא חף מפשע או אשם נורא. העיקר שיהיה אקשן טוב. באותה שנה שודר גם הסרט התיעודי “Tabloid Truth” (“אמת צהובה”), שמחזק את ממצאי התחקיר של פישר וממחיש כיצד תקשורת יכולה לעוות סיפורים, לרדוף אחר סנסציה ולהציג אשמה בדעת הציבור גם ללא הוכחות. צפו כעת:

תמונות ילדוּת נוסטלגיות שמסתובבות ברשת חושפות רגעים נדירים מביתו של מייקל ג'קסון — ניקול ריצ’י, קים וקורטני קרדשיאן, שרה פוסטר ואחרות מצטלמות יחד בתא הצילום בנוורלנד אי שם באמצע שנות ה־90. האווירה הקלילה והשמחה רחוקה מאוד מהמיתוס שהתקשורת טיפחה על נוורלנד ועל מייקל ג'קסון. לאורך השנים, ריצ’י וקרדשיאן חלקו את הזיכרונות מאותם ימים – זיכרונות שמציירים תמונה אחרת לגמרי של האדם שהכירו. ניקול ריצ’י, קים וקורטני קרדשיאן, שרה פוסטר בתא הצילום בנוורלנד אולי זאת עובדה קצת פחות ידועה - ניקול ריצ'י, שחקנית ומעצבת אופנה מצליחה, בתו של הזמר ליונל ריצ'י ואשתו הראשונה, ברנדה (הארווי) ריצ'י – היא גם בת הסנדקות של מייקל ג'קסון. בשיא הסערה התקשורתית בעקבות ההאשמות נגד ג'קסון בנובמבר 2003 – אותן האשמות שהובילו למשפטו של ג'קסון ב־2005 – היא יצאה להגנתו בפומבי וסיפרה על חוויות הילדות שלה. ריצ'י סיפרה שהיא בילתה פעמים רבות באחוזת נוורלנד בתור ילדה. "כולנו היינו ישנים באותו החדר," היא אמרה. "זה לא היה שום דבר כלל מעבר לבן אדם שפשוט רצה להיות שוב ילד – פשוט ליהנות בחברתם של ילדים. גדלתי איתו. ביליתי שם ימים ולילות," היא הוסיפה, "אני יכולה לדבר רק בשם עצמי – אבל שום דבר לא קרה". "זה ממא כואב לי לראות שהכל החיים שלו נחרבים," אמרה ריצ'י. בבית משפחת ג'קסון שבהייבנהרסט, 1986 – "ניקול עם הסנדק שלה ועם כריסטופר רוג׳רס (הבן של קני רוג׳רס) אני אוהבת את התמונה הזאת. מייקל היה כל כך מאושר!" (פורסם על ידי ברנדה ריצ׳י). ניקול הדגישה שגם לוּ היה קורה משהו לא כשורה – היא לא הייתה שותקת: "אני לא בן אדם שקט," העידה על עצמה. "אם משהו היה קורה, הייתי אומרת 'מי אתה?' ומספרת להורים שלי. אבל ההורים שלי לעולם לא היו משאירים אותי בידיים שהם חושבים שהן מסוכנות. מעולם לא היו לי טענות או תלונות – ואני אוהבת אותו." באותו ראיון ציינה ריצ'י כי העיתוי של ההאשמות נגדו היה "נוח מאוד". פחות משנתיים לאחר מכן, מייקל ג'קסון זוכה מכל אשמה . ניקול ריצ'י, מייקל ג'קסון וניקול הילטון, 2003 בשנת 1994 ניקול אפילו חגגה את יום הולדתה ה־13 בנוורלנד – משם גם התמונות הויראליות. בין האורחים היו חבריה מבית הספר, בהם קים וקורטני קרדשיאן, והשחקניות שרה פוסטר וגבי הופמן. ג'קסון עצמו לא נכח במסיבה, אך החווה נפתחה לרשות הילדים – עם כל המתקנים, החיות והאטרקציות הקבועות שלה. גבי הופמן סיפרה מאוחר יותר שפגשה שם את השימפנזים של ג'קסון, בהם גם באבלס. העדויות האלה ממחישות שנוורלנד הייתה רחוקה מאוד מהתדמית הקודרת והמעוותת שצוירה בתקשורת. זה היה מקום שמייקל ג'קסון שיתף בנדיבות עם אחרים – ילדים ומבוגרים כאחד, חברים, מכרים ואפילו זרים – ופתח את שעריו גם כשהוא עצמו לא היה שם. הוא רצה שכולם יחוו את הקסם שבנה. הן גם מפריכות טענה רווחת נוספת – שמייקל ג'קסון התיידד רק עם בנים (מה שניסו להציג כרמיזה מעוותת). בפועל, רבים מהילדים שבילו בנוורלנד היו בנות – וחלקן, כמו ניקול ריצ'י, אף דיברו לימים על אותן חוויות בחום ובאהבה. באותה שנה, גם קים קרדשיאן חגגה את יום הולדתה ה־14 בנוורלנד. "זה היה המקום הכי קסום על פני האדמה," סיפרה. "כשנכנסת לשם, חיכו לך פילים קטנים, שימפנזים עם אוברולים, וכל המתקנים שאפשר לדמיין. הזיכרונות שלי מהמקום הזה ילוו אותי לכל החיים." קים וקורטני קרדשיאן בתא הצילום בנוורלנד קים ואחיותיה דיברו לא פעם על מייקל ג'קסון בחיבה – גם בתכנית משפחת קרדשיאן  וברשתות החברתיות – ונזכרו באדיבותו ובחוש ההומור שלו. באחד הרגעים בתכנית אמרה קלואי: "שום וודו שיט לא יכול לפרק אותנו," וקים השיבה בהומור: "זה מה שמייקל ג'קסון היה תמיד אומר!" קים, שהתארחה בנוורלנד לא מעט, בהמשך היתה בזוגיות עם אחיינו של ג'קסון, טי.ג'יי. קים וקורטני קרדשיאן מחופשות למדונה ומייקל ג'קסון לליל כל הקדושים, 2017 בחזרה למשפחת ריצ'י – הקשר ביניהם לבין מייקל היה עמוק ורב־שנים. ג'קסון הכיר את ליונל עוד מימי מוטאון, כשמייקל היה חבר צעיר בג'קסון 5 וליונל החל את דרכו עם הקומודורס. עשרות שנים אחר כך, החברות הזו הובילה את ג'קסון להפוך לסנדק של שתי בנותיו של ליונל – ניקול וסופיה (מנישואיו השניים עם דיאן אלכסנדר). סופיה ריצ'י, שהיא גם חברה של הבת של מייקל ג'קסון, פריס ג'קסון, שיתפה את הזכרונות שלה ממנו: "מייקל היה אדם מתוק מאוד. [חוות נוורלנד] הייתה הדיסנילנד של בוורלי הילס." באופן אירוני - או שלא, דבריה של קים קרדשיאן ושל סופיה ריצ'י מהדהדים את מה שאמר בזמנו לא אחר מווייד רובסון – שדיבר על נוורלנד באותה אהדה וחיבה - לפני שתבע את את העיזבון ג'קסון במאות מיליוני דולרים: "זה כמו דיסנילנד – זה הדבר הכי טוב בעולם!" ניקול ריצ'י ב־2003: "אני חושבת שהוא חף מפשע" ליונל וברנדה ריצ'י המשיכו לתמוך בצד של מייקל ג'קסון גם שנים לאחר מותו. בשנת 2013 דחה ליונל את טענותיו של ווייד רובסון ו כינה אותן "שטויות" , כשהביע חוסר אמון בתביעה שהוגשה לאחר מותו של ג'קסון. ליונל ריצ'י ב־2013: "אלו שטויות!" שנתיים מאוחר יותר, בריאיון נוסף, התייחס ריצ'י לקשר של ג'קסון עם ילדים ושיקף שזה נבע מצורך להשלים ילדות חסרה. הוא ציין ש"זה לא דבר מקובל כשאתה בן 40", אך הדגיש שהבית של ג'קסון היה "המקום הכי האהוב על ניקול בכל העולם". "מייקל מעולם לא זכה לבלות כילד," אמר. "אז כשגדל, הוא הסתובב עם מי שהיה לו נוח איתם – עם הילדים. לפעמים היית נכנס לבית שלו ורואה עשרים וחמישה ילדים צופים בסרט של דיסני. הם אהבו את זה – ניקול אהבה להיות שם. הוא היה הסנדק שלה." אמה של ניקול, ברנדה ריצ'י, הייתה אף בולטת יותר בתמיכתה – וממשיכה עד היום להגן על שמו של ג'קסון ברשתות החברתיות. בשנת 2019, בעקבות שידור הסרט "לעזוב את נוורלנד", כתבה: "סרט חד־צדדי", "אין בו שום הוכחה שמייקל עשה משהו בכלל." ברנדה ריצ'י מגיבה ל"לעזוב את נוורלנד" ההגנה של משפחת ריצ'י נושאת עמה משקל מיוחד – לא רק כחברים, אלא בעיקר כהורים שהפקידו את ילדיהם בידיו של ג'קסון ומעולם לא ראו ממנו דבר מלבד טוב לב. עבורם, כמו עבור רבים אחרים שהכירו אותו באמת, מייקל ג'קסון לא היה תעלומה מסתורית – הוא היה פשוט חלק מהחיים. מקורות Nicole Richie defends Michael Jackson while Paris Hilton blows off Letterman.  Reality TV World (Nov 2003). https://www.realitytvworld.com/news/nicole-richie-defends-michael-jackson-while-paris-hilton-blows-off-letterman-2017.php Lionel Richie on Michael Jackson Allegations: “Bogus.”  TMZ (May 9, 2013). https://www.tmz.com/2013/05/09/lionel-richie-michael-jackson-molestation-wade-robson-bogus/ https://www.dailymail.co.uk/home/event/article-3052274/Lionel-Richie-Michael-Jackson-Glastonbury.html Brenda Harvey Richie's X https://x.com/brendarichie/status/613934802081677312 https://x.com/BrendaRichie/status/1123728924255690754 Rock royalty! Sofia Richie reveals what it was like having Michael Jackson as her godfather.  Daily Mail (Sept 2018). https://www.dailymail.co.uk/tvshowbiz/article-6141423/Rock-royalty-Sofia-Richie-reveals-like-Michael-Jackson-godfather.html Kim Kardashian recalls celebrating her 14th birthday at Michael Jackson’s Neverland Ranch.  People Magazine https://people.com/celebrity/kim-kardashian-recalls-her-birthday-at-neverland/ Keeping Up With the Kardashians  (E! Network) Gaby Hoffmann recalls visiting Neverland with Nicole Richie and Kim Kardashian.  Us Weekly (Jan 2020). https://www.usmagazine.com/celebrity-news/news/gaby-hoffmann-recalls-visiting-neverland-with-nicole-richie-and-kim-kardashian-w159311/

הנה עוד משהו שלא סיפרו לכם ב"לעזוב את נוורלנד". במשך ארבע שעות, הסרט מתמקד אך ורק ב טענות של ווייד רובסון וג'יימס סייפצ'אק נגד מייקל ג'קסון – מבלי לבחון את מצבם האישי והכלכלי של השניים, או לבדוק אם קיימים מניעים נסתרים מאחורי שינויי הגרסאות שלהם; מידע שהיה עשוי לשפוך אור אחר על הסיפור – ולהציב סימני שאלה באשר לאמינותם. ווייד רובסון וג'יימס סייפצ'אק בפרימיירה של "לעזוב את נוורלנד" תביעות המיליונים של רובסון וסייפצ'אק נגד החברות שמייצגות את מייקל ג'קסון נדחקו לשוליים של הסיפור, כאילו מדובר בפרט חסר חשיבות שלא שווה אפילו להזכיר – על אף העובדה שהם תובעים סכום עתק של לא פחות מ־400 מיליון דולר. אבל התביעות הן רק חלק מהסיפור. מאחורי הטענות הדרמטיות מסתתר צד נוסף וחשוב – כזה שהוסתר היטב מהצופים: הסרט לא מספר על החובות הכבדים של השניים, על התביעות הפתוחות נגד משפחותיהם, על הקריירות הכושלות, וגם לא על הניסיונות החוזרים ונשנים שלהם להרוויח שוב ושוב משמו של מייקל ג'קסון – או מהקשר שהיה להם איתו.  כשמצליבים את המסמכים, ההתכתבויות והעדויות, מתחילה להתבהר תמונה אחרת לגמרי: שרשרת של משברים כלכליים ואישיים שהגיעו לשיאם בדיוק לפני הרגע שבו רובסון וסייפצ'אק לפתע "נזכרו" בהתעללות. הצד של ווייד רובסון רובסון בעיתונות האוסטרלית ווייד רובסון, כוריאוגרף אוסטרלי, גדל כילד שדחפו אותו מגיל צעיר לעולם הבידור. אמו, ג'וי רובסון, נהגה לרשום אותו לתחרויות ריקוד ולמופעי כישרונות ברחבי אוסטרליה, שבהם הופיע כחקיין של מייקל ג'קסון. באחת התחרויות זכה במקום הראשון, והפרס היה לפגוש את ג'קסון מאחורי הקלעים של סיבוב ההופעות "Bad". בשנים שלאחר מכן ג'וי היגרה לארה"ב עם שניים מילדיה, ווייד ושנטל, כדי לקדם את הקריירה של ווייד – בתקווה שג'קסון יעזור להם להתברג בתעשייה. ווייד השתתף בשלושה קליפים של ג'קסון בתור אחד הילדים הרוקדים ברקע, ובהמשך גם הוציא אלבום ראפ כחלק מהצמד Quo תחת חברת התקליטים של ג'קסון בסוני. הקריירה של רובסון כרקדן צעיר הפכה לגורם ההכנסה העיקרי של המשפחה. ג'וי שימשה כמנהלת האישית שלו ושל אחותו, ודאגה לשריין לשניים הופעות, תחרויות וחוגים שבהם לימדו אחרים לרקוד. בתחילת שנות ה־2000 ווייד רובסון היה רקדן וכוריאוגרף מצליח יחסית, שעבד עם כוכבים גדולים כמו להקת אנסינק ובריטני ספירס – שאיתה גם ניהל רומן שעמד במרכז הפרידה המתוקשרת שלה מג'סטין טימברלייק. רובסון מינף את קשריו עם ג'קסון, ספירס וטימברלייק כדי לקדם את הקריירה שלו. ב־2004 קיבל תוכנית ריקוד משלו בערוץ MTV, בשם "הפרויקט של ווייד רובסון" ומאוחר יותר השתתף גם בתוכנית So You Think You Can Dance, ודאג לשלב מחוות רבות למייקל ג'קסון בשתי התוכניות. "הפרוייקט של ווייד רובסון" במחווה ל-Thriller מאז ומתמיד היתה הקריירה של ווייד רובסון תלויה בקשר שלו למייקל ג'קסון – עוד לפני שהכירו, וגם שנים לאחר מותו של הכוכב. למעשה, גם מיד לאחר מכן: פחות מ־24 שעות אחרי מותו המפתיע של ג'קסון , רובסון כבר החל לחפש עבודה. ביום חמישי, 25 ביוני 2009, דיווחו אתרי החדשות בארה"ב על מותו של מייקל ג'קסון. בעוד הוא עדיין מחשיב עצמו כאחד מחבריו של ג'קסון, רובסון לא חיכה יותר מיממה  וכבר ב-26 ביוני, שלח אימייל בהול לג'ף ת'אקר, מפיק התוכנית So You Think You Can Dance: "‏רציתי לכתוב לכם עכשיו. אם אתם חושבים על לעשות מחווה למייקל ג'קסון – הייתי רוצה שזה יהיה אני שעושה את זה." צפו: רובסון מגיב על המייל שכתב לג'ף ת'אקר בספטמבר 2009 הפיקו MTV וג'נט ג'קסון הופעת מחווה מושקעת לזכרו של מייקל, שבה השתתפו כוריאוגרפים ורקדנים ותיקים וצעירים שראו בו מודל לחיקוי ומקור השראה. רובסון השתתף גם הוא בהופעת המחווה הזאת. בראיון מאחורי הקלעים הציג את הכפפה שלבש לכבוד המופע – כפפה שמייקל ג'קסון נתן לו במתנה כשהיה ילד.  רובסון סיפר: "מייקל יהיה איתנו ברוחו, אבל רציתי גם משהו פיזי ממנו [...] אני רוצה להרגיש הרבה יותר קרוב אליו." צפו: ווייד רובסון מציג את הכפפה מאחורי הקלעים של טקס פרסי ה-MTV זוהי אותה כפפה שרובסון מכר בסוף שנת 2011 במכירה פומבית תמורת 31,250 דולר. מתוך חשבון הטוויטר הרישמי של בית המכירות באותה תקופה מכר גם מתנות ופריטים נוספים שקיבל מג'קסון, דרך בית המכירות "ג'וליאן" ובאמצעות חשבון ה-eBay של אחותו שנטל, בסכומים שהצטברו לכמעט מאתיים אלף דולר בסך הכל. בית המכירות חשף כי רובסון ביקש למכור את החפצים של ג'קסון באנונימיות, אך בקשתו נדחתה משום שעמדה בניגוד למדיניות שלהם. בצילומי הסרט "לעזוב את נוורלנד", נראה רובסון שורף לעיני המצלמות חפצים דומים – אך למעשה מדובר בפריטים מזויפים ומוצרי מרצ'נדייז זולים חסרי ערך ממשי. במהלך אותן שנים ועד שנת 2012, רובסון המשיך לקחת חלק בפרויקטים נוספים שהוקדשו למייקל ג'קסון – הפקות מחווה, ראיונות ותוכניות טלוויזיה שעסקו בדמותו ובמורשתו האמנותית של הכוכב. חפצים שרובסון העמיד למכירה באתר של ג'וליאן הניסיון של רובסון להמציא את עצמו מחדש – המעבר הכושל לקולנוע במקביל לפרויקטים הללו, ב-2007 החליטו ווייד ואשתו אמנדה לנסות מסלול חדש – ולהתמקד בעולם הקולנוע. ווייד שאף לקדם את עצמו כבמאי ותסריטאי, ולכן החל לצמצם את הפרויקטים שלו בתחום הכוריאוגרפיה והריקוד. כחלק מהשינוי הזה, ווייד ואמנדה אפילו צילמו סרט קצר בנוורלנד , ביתו של מייקל ג'קסון. ווייד ואמנדה בצילומי הסרט בנוורלנד בראיון ל־ Dance Informa  בשנת 2009, רובסון שיתף: "אנחנו עובדים על סרטים עכשיו. הדבר העיקרי שאנחנו מתמקדים בו זה סרטים [...] רוב הזמן אני אומר לא לעבודות – זה כנראה יפגע בי." ואכן, הקריירה הקולנועית של ווייד ואמנדה מעולם לא המריאה. הם לא הצליחו לסיים אף פרויקט שהתחילו, וווייד החל לסבול מהתקפי פאניקה. באותה תקופה גם נולד להם תינוק, כששניהם ללא הכנסה יציבה – והמצב הכלכלי של בני הזוג הלך והידרדר. הקריירה של ווייד היתה בנפילה חופשית. הוא נאלץ לוותר על בימוי הסרט   "סטפ אפ 4" (Step Up 4) ובאותה תקופה גם הוחלף על ידי הכוריאוגרף ג'יימי קינג בתפקיד המנהל האמנותי של סיבוב ההופעות של בריטני ספירס. ווייד ראה כיצד יותר ויותר עבודות ניתנות ליריביו בתחום. אמנדה פתחה עסק קטן לשזירת זרי פרחים לאירועים, אך הוא נסגר לאחר חודשים ספורים בלבד. הקלף האחרון – הניסיון הנואש להשתלב במופע של מייקל ג'קסון באביב 2011, כשווייד רובסון מצא את עצמו מחוץ למרכז תעשיית הבידור, הוא שוב ניסה להישען על מה שתמיד הביא לו הזדמנויות – הקשר עם מייקל ג'קסון. באותה תקופה נרקם שיתוף פעולה גדול בין קרקס השמש (Cirque du Soleil) והעיזבון של ג'קסון, מופע קבוע בלאס וגאס בשם ONE. המייל של ווייד רובסון מ-2011 עבור רובסון זו הייתה הזדמנות פז: הוא ראה במופע לא רק פרויקט אמנותי, אלא גם דרך להחזיר לעצמו את המעמד שאיבד – דרך משהו שהכיר היטב מאז שהיה ילד: המוזיקה של מייקל ג'קסון. הוא פעל מאחורי הקלעים כדי לקבל את תפקיד הכוריאוגרף הראשי במופע, נפגש עם נציגי ההפקה ושלח מיילים למנהלי העיזבון של ג'קסון. באחד מהם הוא כתב בפשטות: "תמיד רציתי לעשות את ההופעה הזאת של מייקל ג'קסון. מאוד ". בראיון מאותה שנה הוא סיפר בהתרגשות: "[המופע הזה] מרגש ומבעית בו זמנית, כי זאת אחריות ענקית – אבל בגלל זה לקחתי את זה. מייקל הוא חלק גדול מהקריירה שלי ומחיי. היינו חברים במשך עשרים שנה, מאז שהייתי בן שבע. זאת הזדמנות לתרום בחזרה למורשת שלו ולוודא, כמה שאני יכול, שזה נעשה כמו שצריך ובאמת מייצג את המהות שלו". רובסון אף קבע פגישה אישית עם מנהל העיזבון, ג'ון ברנקה, בניסיון לקבל את העבודה – אך ללא הצלחה. באותה תקופה כבר איבד מספר עבודות לאחר שנכשל בהפקות ובפרויקטים שניהל (כפי שניתן לראות גם בהתכתבויות שלו עם ההפקה), ונראה בעיני מארגני המופע כאופציה פחות עדיפה. לבסוף הוחלט להפקיד את המופע בידי הכוריאוגרף הוותיק ג'יימי קינג (כן, אותו ג׳יימי קינג) שנבחר להוביל את הפרויקט. המופע שעלה לבסוף במלון “מנדליי ביי” שבלאס וגאס, רץ ברצף עד היום בהובלה של קינג, ונחשב לאחד המופעים הקבועים המצליחים והרווחיים ביותר בעיר. הערת שוליים: מאוחר יותר, כשהגיש תביעת נושה נגד העיזבון של מייקל ג'קסון, רובסון טען שלא ידע על קיומו של העיזבון או מי מנהל אותו עד לסוף שנת 2012. הטענה הזאת נועדה להצדיק את הגשת התביעה שלו מחוץ לטווח הזמן המוקצב בחוק. מדובר בעוד טענה שקרית בעליל, נוכח ההתכתבויות והפגישות המתועדות שניהל רובסון עם מנהל העיזבון, ג'ון ברנקה, כבר בשנת 2011. רובסון (מימין) במופע המחווה של ג'נט לאחיה ב־MTV, ספטמבר 2009 המהפך – למה לעבוד אם אפשר להאשים את מייקל ג'קסון? זמן קצר לאחר שלא התקבל לעבודה במופע, חלה תפנית חדה. במאי 2012, לדבריו של רובסון, הוא החל טיפול פסיכולוגי – ושם, לטענתו, "הבין לפתע" שמייקל ג'קסון הטריד אותו מינית בילדותו. באותו זמן החל לכתוב ספר אוטוביוגרפי על ההיכרות שלו עם ג'קסון, שבו תיאר לראשונה את אותן טענות. רובסון פנה למספר הוצאות לאור בארה"ב כדי שידפיסו את הספר, אך הוצאות הספרים הביעו חוסר עניין ואף סיפרו שהוא דרש סכומים מוגזמים של כסף בתמורה.  באותה תקופה נישואיו של רובסון היו בסכנה והוא ואמנדה היו על סף גירושים, כך העיד בעצמו. לאחר שנים של סירובים לעבודות וכישלונות פיננסיים מצטברים, במרץ 2013 ווייד נאלץ למכור את ביתו בלוס אנג'לס ולעבור עם משפחתו לבית קטן יותר בעיר הולדתה של אמנדה בהוואי, במטרה לצמצם הוצאות. ואז, במאי 2013, רובסון הגיש תביעה אזרחית נגד העיזבון של מייקל ג'קסון, תחילה באופן סודי. מספר ימים לאחר מכן פרטי התביעה דלפו לתקשורת, וחשפו כי רובסון – מי שנחשב עד אז לאחד ממגניו הבולטים של ג'קסון – כעת תובע אותו לאחר מותו, על מאות מיליוני דולרים. באותו שבוע רובסון התראיין לתכנית TODAY SHOW ודיבר על הטענות שלו לראשונה בטלוויזיה. באחד מיומניו רובסון כתב ב־2012 " הגיע הזמן שאקבל את שלי ". משפט קצר שחשף יותר מכל את המוטיבציה שעמדה מאחורי הפרק הבא בחייו. כשנשאל על כך בעדות שלו, ווייד לא ידע להסביר למה בדיוק התכוון כשכתב את זה. ברשומה אחרת ביומן כתב לעצמו מעין מניפסט – " הסיפור שלי על התעללות יהפוך אותי לרלוונטי ואנשים יזדהו איתי ".  מאי 2013, ווייד רובסון ב־TODAY SHOW בשנים 2014-2015 ניסו ווייד ואמנדה לפתוח עסקים חדשים, בהם חברה קטנה להפקת פרסומות לעסקים מקומיים – אך גם היא נסגרה בהמשך. בתצהירים שהגיש לבית המשפט רובסון טען שאינו מסוגל לעסוק עוד במוזיקה או בריקוד, כיוון שהתחומים הללו "מקושרים לטראומה" שלכאורה עבר.  אולם בשנת 2016 חזר רובסון לעסוק בהפקות קטנות של קליפים ולהעביר סדנאות ריקוד – הפעם תחת הכותרת של "שיקום אישי דרך אמנות". בעדות שנמסרה בשנת 2016 במסגרת ההליך המשפטי, ג'וי רובסון הודתה כי בנה מצוי בקשיים כלכליים.  בפברואר 2017, תוך כדי הליכי התביעה נגד החברות של ג'קסון, רובסון השתתף בצילומים לסרט "לעזוב את נוורלנד" ששודר שנתיים לאחר מכן. מתוך העדות של ג'וי רובסון, 2016 בשנים האחרונות ווייד רובסון מציג את עצמו כמנטור בתחום של "החלמה מטראומות ילדות" או "התפתחות אישית". באתר הרשמי שלו הוא מציע פגישות אונליין אחד־על־אחד המוצגות כדרך "לחדש כל תחום בחיים – בריאות, מערכות יחסים, יצירתיות, עבודה ועוד", זאת למרות אין לו כל הסמכה טיפולית (כפי שמצוין באתר). המחירים באתר נעים בין 150 ל־250 דולר לשעת פגישה , "בהתאם להכנסה של הלקוח", או בשירות המזורז יותר של "תשובה אחת לשאלה אישית באימייל", במחיר של 50 דולר  "בלבד" – סכומים גבוהים מהממוצע גם בקרב פסיכולוגים מוסמכים ובכירים בארה"ב. משפחת רובסון – אימפריה של חובות משפחת רובסון, שתומכת בתביעתו של ווייד ואף השתתפה ב"לעזוב את נוורלנד", מצויה כולה בחובות מצטברים שיחד מגיעים למיליוני דולרים. ווייד, שנטל וג'וי רובסון, 1994 ג'וי רובסון, אם המשפחה, מתעקשת להציג את עצמה כאשת עסקים מצליחה וכ"מנהלת השקעות בתחום הבידור", ופועלת יחד עם ילדיה –   ווייד ושנטל – במיזמים שונים (Wajero, Robson Project וכו'). אולם בעשור האחרון, כל אותם מיזמים נכשלו בזה אחר זה. ג'וי שקועה בחובות של כרטיסי אשראי והלוואות משכנתא מתמשכות. מאז תחילת שנות ה־2000 היא נאלצה לעבור בין דירות ולתמרן בין הלוואות שונות, בעוד החלום שלה לבנות אימפריה עסקית בעולם הבידור הלך והתרחק. בסוף שנת 2019 גם נפתח נגדה תיק הוצאה לפועל, לאחר שלא שילמה את חובות כרטיסי האשראי שלה. מתוך תביעת האשראי נגד ג'וי רובסון בשנת 2003 נטלו ווייד וג'וי רובסון משכנתא משותפת של 440 אלף דולר (עם ריבית של 5%) לרכישת בית. במהלך השנים הבאות, ווייד הסיר את עצמו מההלוואה וג'וי לקחה הלוואות נוספות על אותו נכס – תחילה של 145 אלף דולר, ובהמשך של 595 אלף דולר נוספים – בניסיון לכסות חובות קודמים. לבסוף, בשנת 2009 נאלצה לעזוב את הבית ולעבור לדירה אחרת.  גם יתר בני המשפחה מצויים בחובות משמעותיים. בשנת 2019 הוצא צו עיקול של רשות המסים האמריקאית (IRS) נגד שנטל רובסון ובן זוגה, פיליפ קסוס, בגין חוב מס מצטבר של כ־13.8 אלף דולר שנצבר במשך ארבע שנים. מתברר שזו לא הפעם הראשונה – כבר ב־2012 הוטל על קסוס עיקול קודם, בסכום גבוה יותר של כ־37 אלף דולר. בדומה לווייד ואמנדה, גם שנטל רובסון ובן זוגה פיליפ קסוס ניסו לפתח קריירה בתחום הקולנוע – אך ללא הצלחה. הסרט היחיד שכתב פיליפ והופק בפועל כשל כלכלית, כשהצליח להחזיר רק כ־4% מהוצאות ההפקה. ניסיונם להפיק סדרת רשת במימון המונים גם הוא נכשל, לאחר שגייסו רק 2,621 דולר מתוך יעד של 30 אלף. אחיו הבכור של ווייד, שיין רובסון, נושא בנטל כלכלי לא קטן – משכנתא של כ־656 אלף דולר, שנפרסה לתקופה של שלושים שנה. שיין, ג'וי ושנטל רובסון, "לעזוב את נוורלנד" ב"לעזוב את נוורלנד", בני המשפחה של רובסון וסייפצ׳אק שימשו כעדות תומכת , שנועדה להוסיף "אותנטיות" לסיפור. בפועל, גם שאר הרובסונים והסייפצ'אקים אינם עדים תמימים אלא בעלי אינטרס מובהק – שתי משפחות השקועות בחובות. הצלחת התביעות של ווייד וג'יימס עשויות להיטיב עם מצבם הכלכלי, אם יפול בחלקה של כל משפחה כמעט רבע מיליארד דולר. ואכן, הדפוס הזה לא נעצר במשפחת רובסון. גם בחצי השני של "לעזוב את נוורלנד", זה של ג'יימס סייפצ'אק, ההאשמות על התעללות הגיעו עם רקע ותזמון מעניינים לא פחות. הצד של ג'יימס סייפצ'אק ג'יימס סייפצאק, "לעזוב את נוורלנד" גם ג’יימס סייפצ'אק היה ילד שניסה להשתלב בעולם הבידור. הוריו דחפו אותו מגיל צעיר להשתתף בתחרויות ובתפקידים שונים בפרסומות. ב־1987 פגש לראשונה את מייקל ג’קסון, על סט הצילומים של פרסומת לפפסי. בהמשך, הוא שאף לפתח קריירה בעולם הקולנוע והסתמך על הקשר שלו לג'קסון, בדומה לרובסון. הוא עבד בהפקות של שני קליפים של ג'קסון בתפקידי עוזר הפקה. מאוחר יותר, גם צילם סרט קצר באחוזת נוורלנד . סייפצ'אק קיווה להמשיך בקריירת משחק ובידור גם כאדם בוגר, אך בהמשך חייו לא הצליח לפרוץ. לאחר שניסיונותיו בתחום הבידור כשלו, סייפצ'אק נאלץ לפנות לעבודה בתחום מדעי המחשב והשיווק הדיגיטלי, בחברה שבה עבדה גם אשתו. בסוף אפריל 2013 הוגשה תביעת ענק נגד אביו של סייפצ'אק (ג'יימס סייפצ'אק האב) בטענה לתרמית גדולה נגד לקוחותיו. בין הנתבעים נכללו גם ג'יימס סייפצ'אק עצמו ואמו סטפני. עם הזמן גדלה התביעה למימדים של לא פחות מ־24 מיליון דולר . כתב התביעה נגד העסק של משפחת סייפצ'אק באמצע מאי 2013, יומיים לאחר שהתביעה הגיעה לידיעת המשפחה, ג’יימס סייפצ'אק נתקל בראיון של ווייד רובסון ב־TODAY SHOW, שם דיבר על תביעותיו החדשות נגד העיזבון של מייקל ג’קסון והחברות המייצגות אותו – לאחר ש"הבין" כי הוטרד בילדותו. בתוך ימים ספורים התייצב סייפצ'אק בקליניקה פסיכיאטרית, שם סיפר לראשונה כי גם הוא עבר לכאורה התעללות בידי ג'קסון. בחודש מאי 2014 הצטרף סייפצ’אק לווייד רובסון והגיש שתי תביעות כספיות משלו. הוא שכר את שירותיהם של עורכי הדין של רובסון, שבנו עבורו כתב תביעה כמעט זהה לזה של רובסון. למעלה: תאריכי הגשת התביעה נגד משפחת סייפצ'אק. למטה: היום בו סייפצ'אק נפגש לראשונה עם הפסיכיאטרית שלו. ההלוואות שמשפחת סייפצ'אק מעולם לא טרחו להחזיר ניתן ללמוד על המצב הכלכלי הבלתי־יציב של משפחת סייפצ'אק גם מעצם העובדה שפנו בעבר לעזרה כספית מג'קסון על מנת לרכוש את ביתם. ג'יימס ואמו אף הגדילו וניסו להשתמש בהלוואה שקיבלו ממייקל ג'קסון נגדו. הלוואה שהמשפחה מעולם לא טרחה להחזיר. בית משפחת סייפצ'אק מאז שנת 1992 בחלקו השני של "לעזוב את נוורלנד", במקביל לסצנות שעוסקות בפרשת צ'נדלר, סטפני סייפצ'אק מדברת על כך שג'קסון עזר להם לקנות בית חדש, ומרמזת לכך שהיה לו מניע נסתר. הסרט יוצר את הרושם שג'קסון נתן למשפחה בית במתנה כדי לגמול להם על כך שהעידו לטובתו בשנת 1994. אלא שעל פי המסמכים הרשמיים, הסיפור הזה פשוט לא מסתדר. קרן הנאמנות של מייקל ג’קסון נתנה לזוג סייפצ’אק הלוואה בסך 305 אלף דולר כבר ב־13 במאי 1992 – יותר משנה לפני ההאשמות של צ'נדלר (אוגוסט 1993), וכמעט שנתיים לפני שמסרו את העדות שלהם בבית משפט (פברואר 1994). מדובר היה בהלוואה קבועה, מבוטחת פעמיים כנגד נכסי המשפחה, בריבית נמוכה לטווח קצר. בספטמבר 1993 דרשו נאמני הקרן את פירעון החוב, אך משפחת סייפצ'אק ביקשה דחייה נוספת – וג'קסון נענה בחיוב. לעורכי הדין של ג'קסון הם הסבירו שהם מתקשים לעמוד בתשלומים ושוב ושוב ביקשו הארכות. לבסוף, ב־7 ביוני 1997, חמש שנים לאחר שניתנה ההלוואה, הוחלט לשחרר את השעבודים ולוותר להם על יתרת החוב. כלומר, לא רק שההלוואה לא ניתנה "בעבור שתיקה" או עדות חיובית, היא גם קדמה לכל אירועי פרשת צ'נדלר – ונפרעה שנים לאחר מכן. הפער בין ציר הזמן העובדתי לבין האופן שבו מוצג הסיפור בסרט חושף מנגנון מוכר של הסתרות וסילופים. בשנים שלאחר סגירת ההלוואה, משפחת סייפצ'אק ומייקל ג'קסון לא שמרו עוד על קשר. חשוב לציין שההליך המשפטי בתיקו של ג’יימס סייפצ'אק עדיין בשלב הגילוי, שהחל רק במהלך 2024. לא מן הנמנע שעוד יתגלו בהמשך פרטים נוספים. סטפני סייפצ'אק, "לעזוב את נוורלנד" אחרי "לעזוב את נוורלנד" לאחר שידור הסרט, ג'יימס סייפצ'אק הצטרף לווייד רובסון בקידום תדמית של "החלמה מטראומה" ובניית נוכחות ברשתות החברתיות סביב הנושא – כמעין משפיענים של קורבנות. בשנת 2022 השיקו השניים את הפודקאסט המשותף שלהם, "מטראומה לניצחון" (From Trauma To Triumph), שבו הם דנים ב"טראומה, החלמה וצדק חברתי" – המשך ישיר לקו התדמיתי שאימצו מאז הסרט. במרץ 2025 יצא הסרט "לעזוב את נוורלנד 2",  המתמקד במאבק המשפטי של השניים נגד עיזבון מייקל ג’קסון.  אם בסרט הראשון דאגו להציג את עצמם כמי ש"לא מחפשים כסף", כדי לשוות מראית עין של תיעוד "נקי מאינטרסים" – הסרט השני כבר לא טורח לשמור על אותה הצגה. בחוסר עקביות משווע, הוא מאמץ את התביעות עצמן כחלק מהסיפור, וממסגר אותן כמלחמת צדק חדשה: " ווייד וג’יימס נגד התאגידים והמערכת". דן ריד, ג'יימס סייפצ'אק וווייד רובסון, תמונת יח"צ "לעזוב את נוורלנד" בראיון שנערך מיד לאחר שידור "לעזוב את נוורלנד," תיאר ווייד רובסון את מייקל ג’קסון כ־"פרת המזומנים" של משפחת ג’קסון והעיזבון, כאשר שמע שהם מבקשים להגן עליו מפני ההאשמות. מבחינתו, הם "לא רלוונטיים" – כי הם נהנים ממייקל ג'קסון כמכונה שמייצרת להם כסף. דבריו של רובסון הלמו את הצהרותיו של במאי הסרט, דן ריד, שהאשים אף הוא את העיזבון בכך שהוא "מגן על המותג בכל מחיר". באותו מהלך, הם שללו כל שאלה לגיטימית על הסרט כ"התקפה נגד  קורבנות" – וכך ניטרלו מראש כל ניסיון לערער על גרסתם או לבחון את המניעים שלהם. אלא שהאירוניה כאן בולטת במיוחד: אותם אנשים – רובסון, סייפצ'אק, ואפילו דן ריד  –  הם אלה שהפכו את שמו של מייקל ג’קסון למקור הכנסה עבורם. רובסון וסייפצ’אק, באמצעות הלוואות, מכירת חפצים, הצעות עבודה, ספרים ותביעו ת ענק; וריד, שהפך את "לעזוב את נוורלנד" ולמותג אישי שממנו הוא ממשיך לחלוב סרטי המשך וקידום עצמי. בסופו של דבר "לעזוב את נוורלנד" לא רק מספר את סיפורם של ווייד רובסון וג'יימס סייפצ’אק – הוא גם משרת אותם ואת האינטרסים שלהם. הוא העניק להם את מה שהקריירה, ההשקעות והניסיונות הכושלים לא הצליחו לספק: חשיפה, אהדה, ובעיקר – הזדמנויות כלכליות חדשות. הסרט והפרויקטים שנולדו בעקבותיו הפכו לכלי תקשורתי ולוביסטי רב־השפעה, שנועדו לעצב את דעת הקהל נגד   מייקל ג'קסון – כך שהם מוצגים כ"קורבנות" שצריך לעשות עמם צדק ולפצותם. הסרט סייע להם מצד אחד לקדם את תביעותיהם בבית המשפט וליצור תמיכה מצד מחוקקים ושופטים. ומצד שני – לעצב מציאות שבה שיפוט "דעת הקהל" מתקיים עוד לפני בירור האמת – מציאות שעלולה להשפיע, במודע או שלא, גם על חבר מושבעים שיידרש יום אחד להכריע בעניין תביעותיהם. עוד על השקרים, ההשמטות והעריכות המגמתיות ב־"25 השקרים של לעזוב את נוורלנד"↖ שה שלא לתהות מדוע כל זה לא הוזכר ב"לעזוב את נוורלנד" – לא בפירוט ולא ברמז. מדוע אף אחד בתקשורת לא שאל על כך במהלך קידום הסרט? אולי משום שברגע שהעובדות האלו נחשפות, הסיפור שמכרו לנו נשמע קצת אחר.

Corey Feldman gained fame as a child in the Eighties with films like "The Goonies," and "Stand By Me". Feldman and Michael Jackson met in 1984 when Steven Spielberg invited Jackson on the set of "The Goonies", and since then they remained friends. Feldman was among the people approached by the police in regards to Jackson, during the investigation of the Jordan Chandler case. Corey Feldman at Michael Jackson's Memorial Service, 2009 The highlight of Corey Feldman's story was his police interview. The tapes of his investigation were leaked to the media and exposed the misconduct of the authorities against Jackson. The investigators manipulated their witnesses and refused to believe those who said the star had never touched or molested them. Shockingly, the tapes also reveal the police's complete lack of interest in stopping child sexual abuse in Hollywood: Feldman told the investigators he wasn't molested by Jackson but by another celebrity, but they ignored his claims. "All they cared about was trying to find something on Michael Jackson - who was innocent," said Feldman in an interview. Feldman says Jackson was his good friend and that nothing inappropriate ever happened. Corey Feldman "Today Show", 2016 Excerpts from Corey Feldman's book (Coreyography: A Memoir), 2013 Ralph and Bill [pseudonym] had been working together, coercing young men into their home, I was just the latest in a series of boys to be groomed. I was shattered, disgusted, devastated. I needed some normalcy in my life. So, I called Michael Jackson. Michael Jackson’s world, crazy as it sounds, had become my happy place. He was adamantly against drugs and alcohol, he was extremely straightlaced; I couldn’t even swear around him. Being with Michael brought me back to my innocence. When I was with Michael, it was like being ten years old again. […] When I first heard that Michael Jackson had been accused of child molestation, I almost laughed – it seemed so ridiculous. Then I got a call from the LAPD; a sergeant and a detective wanted to talk to me about my friendship with him. The audiotapes have long since been leaked to the press – I clearly stated that Michael never touched me, never acted in any way inappropriate. What’s incredible about them, however, is that I admitted that I had been molested; I even named my abuser. The sergeant peppering me with questions, Deborah Linden, breezed right past that. She didn’t seem the least bit interested. On the set of "Smooth Criminal" Corey Feldman's Police Interview Tapes from December 1993 (leaked in 2005)

"25 Five Lies They Told You in Leaving Neverland" (English) Документальный фильм «Покидая Неверленд» был призван потрясти зрителей шокирующими деталями и описаниями. Многие критики и журналисты неоднократно подчеркивали эти описаниякак наиболее «убедительный» аспект фильма. Однако они забыли рассказать нам, что каждая попытка Уэйда Робсона и Джеймса Сейфчака описать места, даты или конкретные события не выдерживает никакой проверки жесткими фактами,Поэтому сейчас мы разоблачим каждое лживое заявление. Ложь №1: Истории Робсона и Сейфчака похожи, несмотря на то, что они не были знакомы друг с другом В ходе раскрутки фильма его создатели неоднократно подчеркивали, что истории Робсона и Сейфчака похожи, хотя они не встречались «во взрослом возрасте» до премьеры фильма на фестивале Sundance в январе 2019 г., а раз они не встречались, значит, их обвинения никак не могли быть согласованы заранее. Это утверждение – откровенная ложь. Сходство их историй – отнюдь не банальное совпадение. По показаниям самого Уэйда Робсона от 2016 г. (за много месяцев до начала съемок фильма), он встречался с Джеймсом Сейфчаком как минимум раз в начале2014 г. Именно тогда Сейфчак готовился присоединиться к многомиллионному иску Робсона против Фонда наследия Майкла Джексона и других ассоциированных компаний. С самого начала Робсона и Сейфчака представляют одни и те же юристы. Собственно, они до того скоординированы, что в июле 2016 г. оба уволили своих первых адвокатов, наняли новых и изменили свои обвинения, чтобы сделать их схожими. «Их первая встреча во взрослом возрасте» – Фестиваль Sundance 2019 Ложь №2: «Майкл заменил меня юным Бреттом Барнсом» Робсон и Сейфчак не остановились на том, чтобы просто поведать миру свои истории. Они заявили, что есть и другие «более юные жертвы», которых Джексон растлил, когда Робсон и Сейфчак «стали слишком старыми» для него. Сейфчак говорил о ночи в Чикаго, когда его окончательно заменили Бреттом Барнсом, и он проплакал на диване всю ночь. Робсон тоже упомянул Барнса – «другой мальчик из Австралии», которого Джексон якобы растлил. Но Бретт Барнс и по сей день продолжает защищать Джексона и заявляет, что его никто не растлевал. Онсам озвучил свою реакциюна фильм,а его адвокаты потребовали, чтобы из фильма убрали лживую информацию: «Эти заявления в фильме, что мистер Барнс подвергался сексуальному насилию со стороны одного из его лучших друзей – просто возмутительны. Никто даже не попытался связаться с мистером Барнсом, чтобы узнать, правда ли это. Проще говоря, мистер Барнс не хочет иметь ничего общего с этим фильмом, не дает разрешение на использование его изображений и подобий в фильме и требует, чтобы его оставили в покое», – сказано в письме, адресованномтелеканалу HBO. В мае 2013 г., когда Барнс впервые услыхал об иске Робсона против Фонда наследия Джексона, он яростно протестовал против этого в Twitter . «Жаль, что люди не понимают, что в последние моменты жизни на земледажевсе деньги мираих не утешат. А вот моячистая совесть будет большим утешением». Твиттер Бретта Барнса, 30 января 2019 Ложь №3: «Майкл заменил меня юным Маколеем Калкиным» Уэйд Робсон тоже заявлял, что Джексон заменил его мальчиком помладше – на сей раз выбор пал на юную звезду фильма «Один дома», актера Маколея Калкина. По словам Робсона и его матери, к моменту их переезда в Америку они заметили, что Джексон к ним несколько охладел, и что все его внимание доставалось Маколею Калкину. На самом деле, Калкин на два года старше Робсона. Маколей Калкин Бретт Барнс Уэйд Робсон (ДР: 26 августа 1980) (ДР: 30 января 1982) (ДР: 17 сентября 1982) Робсона не смущало, что Калкин неоднократно опровергал подобные обвинения. После выхода «Покидая Неверленд» Калкин в очередной раз выступил в защиту Джексона: «Знаете, я начну с одной фразы… и это не просто фраза, это правда. Он никогда ничего со мной не делал. Я никогда не видел, чтоб он что-то такое делал. В такое время, как сейчас, у меня нет никаких причин что-то скрывать. Этот парень уже умер. Если бы что-то было – нет, не скажу, что это круто, стильно или что-то в этом роде, но сейчас как раз самое времяне молчать. И если бы у меня было о чем рассказать, я бы уже рассказал. Но нет, я никогда не видел ничего такого. Он никогда ничего подобного не делал». Джексон и Калкин в 2001 г. Когда режиссеру фильма Дэну Риду задали вопрос о Калкине и Барнсе, он заявил, что «читал о них», но по какой-то причине так и не удосужился пообщаться с нимилично, прежде чем ложно представить их жертвами. «Я не хочу принуждать Маколея или Бретта в чем-то признаваться, если они не хотят этого делать, и не хочу заставлять их обличать то, что они обличать не готовы», – сказал Рид. Ложь №4: «Майкл нас разделял» Робсон и Сейфчак утверждают, что Джексон не хотел,чтоб его предполагаемые жертвы были знакомы друг с другом, по этому старался сделать так, чтобы они никогда не пересекались. Тем не менее, есть доказательства, что эти двое встречались, когда были детьми. Это доказывает, что никто не принимал ни каких мер,чтобы недать им встретиться. Более того, есть десятки фото и видео, на которых видно, что дети, посещавшие ранчо Неверленд, знали друг друга и много времени проводили вместе, включая Уэйда Робсона, Джеймса Сейфчака, Бретта Барнса, Фрэнка Касио и даже Джордана Чандлера. Робсон сам говорил в показаниях на суде 2005 г., что он ночевал на ранчо с Калкиным и Чандлером. Джексон, Барнс, Робсон и Сейфчак Джексон, Робсон и Сейфчак Чандлер, Джексон и Барнс Ложь №5: Воображаемая железнодорожная станция Сейфчак заявляет, что его регулярно насиловали на железнодорожной станции в Неверленде. Он говорит, что у него с Джексоном там «бывал секс» в самом начале их «отношений», в период с ноября 1987 по январь 1990: «На станции была комната на втором этаже… и мы там занимались сексом. Это происходило каждый день. Звучит дико, но это похоже на то, когда начинаешь с кем-то встречаться, ходить на свидания, и много занимаешься этим самым, вот на что это было похоже». По словам Сейфчака, последний «секс» у него с Джексоном был в 1992 году, когда ему стукнуло 14, и он стал «слишком старым». Через несколько недель после премьеры «Покидая Неверленд» ложь Сейфчака была раскрыта: легендарная станция в те годы еще даже не была построена . В разрешении на строительство указано, что процедура утверждения этой постройки проводилась в сентябре 1993 г., а само строительство закончилось зимой 1994 г. – как минимум через четыре года после указанного Сейфчаком периода. Железнодорожная станция еще даже не построена: фото Неверленда с воздуха, август 1993 г. Ложь№6: Невидимый замок Среди прочих мест «растления», упомянутых Джеймсом Сейфчаком, значатся замок в Неверленде и аркада, «на маленьких кроватях». Три разных человека, работавших на ранчо, опровергают и эти заявления. Начальник техобслуживания Алан Сканлан заявил, что в этих местах никогда не было никаких кроватей. Брэд Сандберг, звукоинженер, устанавливавший на ранчо аудиоаппаратуру, подтвердил это – в замке не было никаких кроватей в окружении огромных окон. В 2013 г. Роб Свинсон, консультант и конструктор аттракционов, установленных в Неверленде, описал этот замок в интервью: «в углу был маленький телевизор, и больше ничего». Интересно то, что и замок не был построен в названный обвинителями период. Строительство завершилось в 1991 году. Январь 1991 – строительство замка Замок в Неверленде – пустой и с множеством окон Ложь №7: Врунишка жжет пустышки Фильм «Покидая Неверленд» заканчивается драматической сценой, где Робсон поджигает подарки, предположительно полученные от Джексона за все годы знакомства.Но все эти вещи на самом деле – подделки. Робсон выставил на продажу все имевшиеся у него оригинальные вещи Джексона нааукционе Julien's в 2011 г. Ни один из сожженных в кадре предметов не принадлежал ранее Джексону (нераспечатанный диск Thriller 25, копия перчатки Billie Jean, книга The Michael Jackson Opus и т.д.)–вотличие от ценных реликвий более чем на 100 000 долларов, проданных Робсоном за много месяцев до того, как он «осознал», что его насиловали. Фальшивая перчатка в фильме «Покидая Неверленд» В феврале 2019 организаторы аукциона Julien's подтвердили, что Робсон продал свои ценности, говоря, что «ему нужны были деньги». Они также говорят, что Робсон пытался продать эти вещи анонимно, но они отказали ему в этом. Juliens Auctions: Уэйд попросил, чтобы его имя не разглашалось, сказал, что не хочет, чтобы кто-то знал о том, что именно он продавал все эти вещи в 2001 г. Мы не согласились на это условие и указали, что вещи из коллекции Уэйда Робсона. Он выставил множество вещей и хотел, чтобы мы продали все, что имело хоть какую-то ценность Оригинальные перчатки и шляпа Майкла Джексона, проданные Робсоном в 2001 г.: Ложь №8: Джой Робсон избавилась от всего, что было связано с Джексоном Джой Робсон утверждает, что избавилась от всего, на чем «стояло имя Майкла Джексона или его автограф», едва Уэйд рассказал ей о своих обвинениях в 2012 г. Тем не менее, в фильме (снятом в 2017 г.) она показывает фотографии, пленки, видео с дней рождений и факсы, которые она, конечно же, не выбрасывала. Семья Робсонов продолжала продавать ценные вещи, полученные от Джексона, даже после того, как Уэйд подал иск против Фонда наследия певца. В августе 2015 г. они выставили на продажу подписанное фото Джексона в рамке, по стартовой цене 1 100 долларов. Надпись на фото гласила: «Уэйду, лучшему другу во всей вселенной, с любовью, Майкл». Фото выставлялось на торговой площадке eBay анонимно, имена владельцев не указывались. Август 2015 г. – Заголовок: Джой Робсон продает вещи Майкла Джексона с автографами певца Ложь №9: «Майкл учил нас ненавидеть девчонок» Уэйд и Джеймс утверждают, что Джексон ненавидел девочек и им тоже велел их ненавидеть. Во-первых, нет никаких доказательств негативных чувств Джексона к девочкам или женщинам. Наоборот, ранчо Неверленд посещали и девочки, и мальчики, и все они проводили время с певцом. Кроме того, в феврале 2019 г. Брэнди Джексон, племянница Майкла Джексона, рассказала, что дядя познакомил ее с Уэйдом Робсоном, с которым она позднее начала встречаться. « Мы с Уэйдом были вместе больше 7 лет, но могу поспорить, в его “документалке” этого нет, потому что это испортит ему всю хронологию. Я уже рассказывала, что именно мой дядя Майкл Джексон познакомил нас? Уэйд – никакая не жертва ». Таким образом, Брэнди Джексон полностью опровергает сказанное Робсоном и Сейфчаком в фильме . Майкл с Брэнди Джексон и Уэйдом Робсоном, 1990 г. Ложь №10: Факсы семейства Робсонов Обе семьи показали некоторые старые сувениры от Джексона, но никто не предъявил доказательства в поддержку каких-либо обвинений против него. Семья Робсонов показала переписку между Джексоном и Джой, которую они вели по факсу (этой переписке уже 27 лет), и заявила, что это «любовные записки» для Уэйда. Эти факсы даже были указаны в числе «пяти самых шокирующих моментов в фильме», как будто они в самом деле являются неопровержимыми уликами растления или насилия. На самом деле, факсы использовались, чтобы отвлечь зрителей от очевидного отсутствия каких-либо доказательств того, о чем говорилось на протяжении всего фильма. Содержимое этих факсов вообще ни разу не изобличительное – в них Джексон всего лишь выражает свою привязанность к семье Робсонов, как делал это со многими другими людьми. Согласно показаниям Джой Робсон за 2016 г., все эти факсы были присланы ей. Она говорила, что чаще всего их присылал личный ассистент Джексона – сам Джексон не умел пользоваться факсом. В судебных файлах содержатся порядка 40 факсов, адресованных всей семье: «Джой, я люблю вас всех», «Джой, я сделаю все, чтобы помочь» и «Шанталь, я люблю тебя, ты такая добрая и милая». Такие письма, разумеется, зрителям не показывали – они не вписываются в заявления Робсона. Ложь №11: Семейные пленки Сейфчаков Единственным «доказательством», представленным Сейфчаком в фильме «Покидая Неверленд», является запись интервью с Джексоном, которое певец дал после поездки на Гавайи с семьей Сейфчаков. В фильме мы слышим, как Джексон говорит: « самое лучшее на Гавайях – это время, проведенное с Джимми » –явная попытка придать этому интервью скрытый сексуальный подтекст. Однако в судебных документах есть полная расшифровка записи, и мы видим, что запись была отредактирована, поскольку на самом деле Джексон сказал: « самое лучшее на Гавайях – это время, проведенное с Джимми, я люблю семью Джимми и хочу проводить с ними время ». Ложь №12: Фальшивое заявление Марка Герагоса В одном из эпизодов фильма показывают видео из архивов бывшего юриста Джексона с пресс-конференции 2003 г. Дэн Рид намеревался использовать эту запись, чтобы показать так называемые агрессивные и угрожающие методы Джексона. Так якобы затыкали рот жертвам, чтобы они не смели свидетельствовать против него на суде 2005 г. Проблема в том, что изначально видео длилось 2 минуты, а для фильма его обрезали, и от него осталось 15 секунд, вырванных из контекста. Герагос (который не был представителем Джексона в 2005 г.) говорил о совершенно другом деле: вопрос касался двух взрослых мужчин, которые незаконно записали свои разговоры с Майклом Джексоном. Два предложения, в которых Герагос упоминает этих людей, попросту вырезали из видео. Можете посмотреть сами и убедиться. Слева – видео из «Покидая Неверленд», справа – оригинальная запись В марте 2019 г. Герагос делал заявление о манипулятивной сцене: «Эта пресс-конференция никак не касалась обвинителей. Речь шла о двух взрослых мужчинах, которые незаконно записали разговор с Джексоном, им предъявили обвинения, они признали себя виновными и отправились отбывать срок в федеральной тюрьме. Но спасибо, что сообщили мне, теперь у меня, видимо, есть основание для иска». Ложь №13: Несуществующая повестка Робсон утверждает, что он не хотел свидетельствовать в защиту Джексона на суде 2005 г., и что его принудили к этому после того, как он получил повестку. В 2016 г. ему уже задавали этот вопрос, и Робсон ответил, что помнит, как получал повестку, хоть и не может сказать, когда и где это было, и были ли свидетели. Робсон не показывал никакой повестки в суде и не предъявил никаких доказательств того, что повестка действительно существовала. По словам Скотта Росса, следователя со стороны защиты на суде над Джексоном в 2005 г., они не отправляли Робсону никакой повестки: «Что касается принуждения кого-либо к даче показаний… Я бы очень хотел, чтобы Уэйд Робсон показал мне повестку, которой никогда не получал. Я просто позвонил ему и сказал – “слушай, нам нужно, чтоб ты пришел в такой-то день”. Я регулярно общался с его сестрой, которая давала показания; я общался с его матерью, которая тоже давала показания. И поэтому, когда я снова слышу подобные обвинения – не говоря уж об уровне идиотизма – это все абсурдно донельзя!» Адвокат Джексона Томас Месеро, защищавший его на суде 2005 г., заявил, что никогда не слышал, чтоб кто-нибудь из его команды юристов отправлял Робсону какую-либо повестку. «[Заявление Робсона] меня шокирует [...] Они с матерью и сестрой приехали в Неверленд и сказали, что готовы поддержать Майкла Джексона и в зале суда, и за его пределами. И именно это они тогда и сделали». Ложь №14: Телефонный звонок, которого не было Джеймс Сейфчак тоже заявляет, что «к концу суда» его попытались принудить к свидетельствованию в пользу Джексона. Он говорит, что Джексон и его личная ассистентка Эвви Таваши звонили и умоляли его дать показания. Когда он отказался, Джексон разозлился и «начал угрожать». На самом деле, Джеймс Сейфчак и его показания вообще не были нужны на суде 2005 г. 28 марта 2005 г. судья Родни Мелвилл принял решение, что «свидетельство о Джимми Сейфчаке рассматриваться не будет» . С первых дней слушаний суд постановил, что Джеймс Сейфчак не относится к делу, поскольку в его отношении нет никаких обвинений или свидетелей, и поскольку Сейфчак сам свидетельствовал под присягой, что его не растлевали. Таким образом, у защиты не было поводов вызывать Сейфчака для дачи показаний, и его имя не было внесено в список свидетелей. Его не вызывали даже для того, чтобы он дал характеристику личности и поведения обвиняемого. «Джеймс Сейфчак вообще никак не был связан с судом, ну разве что смотрел его по телевизору», – пояснил Скотт Росс. Он также подчеркнул, что ни Джексон, ни его ассистентка никак не контактировали со свидетелями, поскольку эти обязанности выполнял исключительно следователь со стороны защиты . Ложь №15: Церемония Грэмми В гражданском иске против Фонда наследия Джексона Сейфчак заявляет, что Джексон привез его в Нью-Йорк посмотреть выступление на церемонии награждений Грэмми в феврале 1989 году. По его словам, в этой поездке он был с Джексоном один, без семьи, и « сексуальное насилие происходило постоянно ». Проблема в том, что Джексона вообще не было на церемонии Грэмми в 1989 году. Вдобавок, она проходила в Лос-Анджелесе, а не в Нью-Йорке. Это вовсе не мелкая ошибка в хронологии. Джексон в самом деле выступал на Грэмми в 1988 году, и Джеймс с матерью сопровождали его в этой поездке в Нью-Йорк. По словам самого Сейфчака, мать не позволила ему спать в комнате Джексона, так что он ночевал в отдельном номере вместе с матерью. В этой поездке «постоянное насилие» уж никак не могло происходить. Сейфчак сам заявил, что насиловать его начали в июне 1988 г., в номере отеля в Париже. Выступление Джексона на церемонии вручений Грэмми в 1988 г. Ложь №16: В открытую, на глазах у всех Джеймс Сейфчак утверждает, что его насиловали во всех возможных и невозможных местах ранчо Неверленда, хотя он сам описывал Джексона как параноика и очень осторожного хищника, который прилагал массу усилий, чтобы его не увидели и не поймали. Среди указанных мест есть и такие, где их в любой момент могли увидеть. Сейфчак заявляет, что его насиловали в бассейне в Неверленде. Однако этот бассейн расположен в центральной открытой зоне, которая отлично просматривается издалека, и его может видеть любой посетитель или работник ранчо. Более того, вокруг бассейна стояло множество камер, за которыми круглосуточно следили сотрудники службы безопасности из Санта-Барбары. Бассейн в Неверленде Джеймс Сейфчак рассказывает, что его мать однажды практически застукала их на горячем: «В кинотеатре есть две закрытые комнаты, с большими окнами, откуда можно смотреть в зал и на экран, и мы занимались сексом в этих комнатах. Это было опасно, но очень волнительно». Мать Джеймса, Стефани, подтвердила эту историю, драматически описав, как она пыталась войти в кинотеатр однажды вечером, когда Джексон был там с ее сыном, но дверь была заперта изнутри. Этот сценарий также абсолютно нереален: двери в кинотеатре были оборудованы устройствами «антипаника» ( также известными как «аварийная штанга» ), так что их никак нельзя было запереть изнутри. По словам Алана Сканлана, который строил кинотеатр, закрыть двери можно было только снаружи, а ключи были только у охранников. Кинотеатр в Неверленде Ложь №17: Клички В фильме говорится о кличках, которые Джексон дал Робсону и Сейфчаку: Rubba Head, Apple Head («яблокоголовый») и Doo-Doo Head («башка-какашка»). Якобы это сексуальные клички со скрытым подтекстом. Бывший ребенок-звезда Эммануэль Льюис, тоже друживший с Джексоном, пояснил, что это он придумал кличку Rubba: «Все звали друг друга Rubba. Это вообще ничего не значило». Действительно, десятки видео, размещенные в сети, подтверждают, что Джексон звал так вообще всех – друзей, своих собственных детей, племянниц, племянников и двоюродных братьев. «Мы были первыми rubba, doo doo и appleheads», – написала племянница Джексона Яши Браун в ответ на фильм. «Пока, Rubba» – письмо, написанное Джексоном его племяннику Таджу Ложь №18: Камера за интим В фильме Робсон говорит, что Джексон подарил ему видеокамеру «за секс» сразу после прощального интимного акта, когда ему было 14 лет: «Наутро он вручил мне новую камеру, которую купил для меня, чтоб я мог с ней поиграть». Кадры с 14-летним Уэйдом, показанные в «Покидая Неверленд» в этой сцене Но в 2002 году Уэйд рассказал совершенно другую историю о том, как и когда он получил эту камеру: «Когда я впервые заинтересовался кинорежиссурой, где-то в возрасте 7 лет, он купил мне видеокамеру, но не просто отдал ее и все, нет, он сказал – “вот тебе камера, покрути ее с недельку, научись ею пользоваться, сними что-нибудь. Если снимешь что-нибудь интересное, сможешь оставить ее себе. Будешь баловаться и делать всякие глупости – я ее заберу”». Переписка по электронной почте между Уэйдом и его матерью, Джой Робсон, подтверждает, что Уэйд получил камеру во время первой поездки в США, когда ему было 7 лет, а вовсе не в 1996 г. Переписка датирована октябрем 2012 г., когда Робсон писал книгу и готовился к иску. Он обменялся с матерью несколькими письмами, расспрашивая ее о подробностях их отношений с Джексоном, которые, по его более поздним утверждениям, он никогда не забывал. Письмо Робсона от 2012 г. (было найдено в ходе расследования в 2016 г.) Ложь №19: Почему Робсон свидетельствовал в защиту Джексона С момента подачи иска в 2013 г. Робсон неоднократно заявлял, что «не осознавал, что его подвергали насилию», и что он «не знал, что это неправильно», и поэтому он свидетельствовал в суде, что Джексон его не растлевал. Тем не менее, Робсон сам опровергает свои заявления из фильма и иска. В фильме он объясняет, почему решил говорить в защиту Джексона – ему якобы жаль трех детей суперзвезды, и он не хотел, чтобы они потеряли отца. Его обеспокоенность подразумевает, что он прекрасно понимал, что такие отношения неприемлемы и незаконны. На суде он отвечал на конкретные и откровенные вопросы под присягой и заявлял, что знает о том, что Джексон может оказаться в тюрьме, если ему вынесут приговор. Уэйд Робсон через несколько минут после дачи показаний в защиту Джексона в 2005 г. Вопрос: Мистер Джексон время от времени вас целовал, да или нет? – Ответ: Нет. В: Он вас обнимал? – О: Да. В. Прикасался к вам? – О: Когда обнимал меня. В: Зарывался пальцами в волосы? – О: Нет. В: Прикасался к вашей голове и лицу? – О: Да. В: Он когда-нибудь целовал вас в щеку? – О: Да. В: Он когда-нибудь целовал вас в губы? – О: Нет. Далее Робсон отвечает на множество других аналогичных вопросов: В: Когда вы оставались в кровати с мистером Джексоном, вы обнимались? – О: Нет. В: Вы лежали рядом? – О: Нет. В: Вы касались друг друга? – О: Нет. В: Вы бы сочли это неприемлемым, если бы обнимались в кровати? – О: Прошу прощения? В: Если бы вы тогда обнимались в кровати, вы бы сочли это неприемлемым? – О: Нет. В 1993 г. 11-летний Робсон говорит, что обвинения против Джексона «просто больные»: Ложь №20: Майкл подарил Сейфчакам дом за то, что они его защищали «Мы хотели купить другой дом, и Майкл одолжил нам денег под очень низкие проценты. Мой муж уже давал показания, мы были на стороне Майкла, мой сын защищал Майкла, и когда все закончилось, он простил нам долг. Майкл сказал: нет, я не хочу, чтоб вы возвращали мне деньги, это подарок. Так что он купил нам дом. Просто так совпало по времени, он не пытался нас купить, просто так получилось. Звучит паршиво». Стефани Сейфчак намекала, что Джексон подарил им новый дом после того, как они свидетельствовали в его защиту в 1994 г. Однако реальная хронология полностью опровергает ее намеки. По документам видно, что родители Джеймса Сейфчака попросили Джексона помочь им купить новый дом. В мае 1992 г. Джексон согласился, и его трастовый фонд выплатил семье разовый займ на сумму 305 000 долларов под низкие проценты. В их договоре сказано, что Сейфчаки должны вернуть долг. Стороны подписали договор задолго до обвинений Чандлера, и за 2 года до того, как Джексону вообще могло понадобиться чье-нибудь заступничество в суде. Даже после того, как семья выступила в его защиту, их все равно попросили вернуть долг. Сейфчаки же продолжали просить отсрочки по выплатам. В июне 1997 г., 5 лет спустя, юристы Джексона решили простить семье долг, который Сейфчаки так и не выплатили. Но это не имело никакого отношения к обвинениям или поддержке Сейфчаков. Ложь №21: Робсон и Сейфчак ничего не получают от этого фильма Создатели фильма настаивают, что Робсон и Сейфчак не имеют «финансовой заинтересованности в проекте». Их иски, поданные после смерти Джексона против его компаний и Фонда наследия, упоминаются очень кратко, как что-то незначительное – но это не так. Фильм «Покидая Неверленд» рассказывает об обвинениях, по которым подан многомиллионный иск, и решение по нему еще не вынесено. Его даже использовали в поддержку изменений в законодательстве [Гражданский процессуальный кодекс, раздел 340.1], которые теперь позволяют продолжить разбирательство по этому делу. Кроме того, с момента премьеры «Покидая Неверленд» было найдено множество документов, подтверждавших безденежье и проблемы трудоустройства Робсона и Сейфчака. Уэйд Робсон много раз пытался разжиться деньгами, используя свои отношения с Джексоном: продавал полученные от певца ценные вещи, пытался получить работу в проектах, связанных с Джексоном, даже искал издателя для своей книги задолго до подачи иска. Ложь №22: Танцующая Стефани Стефани Сейфчак рассказывала, что лежала в кровати, когда впервые услышала о внезапной смерти Майкла Джексона в 2009 г. (хотя об этом начали сообщать примерно в 2 часа дня). «Я танцевала от счастья, узнав, что он умер. Я лежала в кровати, когда услышала новости, и я даже выскочила из нее, думая – о, слава Богу, он больше не сможет причинять зло детям. Я была так рада, что он умер». Однако ее сын утверждает, что никогда никому не говорил о насилии и даже не понимал, что его насиловали, пока не увидел интервью Уэйда Робсона в 2013 г. И только тогда рассказал об этом своей семье. Стефани просто не могла знать о предполагаемом насилии за 4 года до признаний сына. Ложь №23: «Майкл пытался поссорить нас с семьями» Еще одно лживое утверждение в фильме «Покидая Неверленд» – что Джексон разлучал детей с семьями, чтобы контролировать. Согласно свидетельствам работников Неверленда и прочих людей, работавших на Джексона, Джеймса Сейфчака всегда сопровождали родители, включая все поездки за пределы ранчо. Личная ассистентка Джексона, Эвви Таваши, заявила в своих показаниях в 2016 г., что вся семья Сейфчаков посещала Неверленд «множество раз» в начале 90-х, но Джексон редко бывал дома, хоть и оставался по-прежнему щедрым. Джуди Бриссе, также работавшая в Неверленде, написала в своем Твиттере сразу после премьеры фильма: Джуди Бриссе: Я работала в главном доме в Неверленде, когда Сейфчаки были там, в начале 90-х. У них не было никаких проблем с тем, чтобы пользоваться щедростью мистера Джексона. Майкла ни разу не было на ранчо, когда они приезжали. Он попросту решил не видеться с ними. Слова Джой Робсон также противоречат утверждению ее сына. Согласно ее показаниям (в 1993 и 2016), а также в свидетельстве на суде 2005 г., она была в Неверленде вместе с Уэйдом во всех поездках (кроме одного случая в 1993 г.). Она под присягой она сообщила: ей ни разу не показалось, что кто-то пытался не пустить ее в спальню Майкла. По ее словам, семья посещала ранчо еще раз 40-50, когда Джексона там не было. Сейфчаки в гостях у Джексона на съемках видео, 1993 г. Другие семьи, дружившие с Джексоном, тоже твердили, что он проводил время со всей семьей (братья, сестры, родители и прочие родственники), а не только с избранным ребенком. Ложь №24: Никогда не покидали Неверленд Главной темой фильма является травматичный опыт пребывания Робсона и Сейфчака на знаменитом ранчо Майкла Джексона – «Неверленд». Но до подачи исков они говорили, что Неверленд «чудесный», «священная земля». Робсон и Сейфчак неоднократно возвращались на ранчо, независимо от того, был ли там Джексон. Согласно показаниям Робсона, он с семьей посещал Неверленд не менее 40 раз в отсутствие Джексона. Когда его спрашивали об этом месте в различных интервью, он отвечал: «Это как Диснейленд, лучшая вещь в мире!» В 2008 г. Уэйд и его жена Аманда сняли в Неверленде фильм и поблагодарили Джексона в титрах: «Благодарим Майкла Джексона за разрешение использовать его священную землю». Джеймс Сейфчак тоже снимал видео на ранчо. Более того – большинство фотографий, показанных в «Покидая Неверленд», были сделаны Сейфчаком во время съемок его фильма в 1996 г. Робсон до того любил Неверленд, что именно там он решил жениться на Аманде, попросив разрешения провести церемонию прямо в доме Джексона. В марте 2019 г. Грейс Руарамба, личная ассистентка Джексона и няня его детей, рассказала об этой странной просьбе Робсона в самый разгар суда 2005 г. « Помню, как я говорила – вы что, серьезно хотите, чтоб я прямо сейчас спросила Майкла, пока над ним идет суд, можно ли использовать ранчо для свадьбы Уэйда? […] С чего вдруг человек, который более семи лет подвергался насилию, захотел устроить одно из сакральнейших событий своей жизни в том же месте, где его насиловали?»” Робсон и его жена Аманда в Неверленде, 2008 г. Ложь №25: «Нет причины подвергать сомнению все сказанное ими» Если вы дочитали до этого пункта, эта ложь для вас уже очевидна. Режиссер «Покидая Неверленд» Дэн Рид упорно отстаивал многочисленные недочеты своего фильма, заявляя, что провел тщательное расследование: «Я не обнаружил ничего, что заставило бы сомневаться в их рассказах и во всем, что показано в фильме. Мы не просто поговорили один раз. Мы говорили снова и снова. Мы тусовались вместе. Я не нашел ни одной причины заподозрить их в неискренности и лжи». На самом деле, Дэн Рид настаивал на том, чтобы говорить только с Робсонами, Сейфчаками и «следователями со стороны обвинения», ведшими дело 2005 г. И все. Он признал, что проигнорировал всех детей, у которых были совершенно другие истории (включая Калкина и Барнса, которых он ложно изобразил жертвами). Он отказался общаться с семьей Джексона, его адвокатами, работниками Неверленда и вообще всеми, кто мог подтвердить невиновность Джексона. Рид даже не изучил заявления и показания Робсона и Сейфчака по их же собственным искам против Джексона, а ведь эти документы и стенограммы доступны любому, кто хочет провести самостоятельное расследование. Все вышеуказанные факторы привели бы к полностью противоположному результату, и можно было бы создать профессиональный и более сбалансированный документальный фильм, действительно построенный на фактах. Watch Now: "Lies of Leaving Neverland"

הסרט "לעזוב את נוורלנד" מתיימר להציף את צופיו במידע - המבקרים בתקשורת אפילו העצימו את החלק הזה בסיפורים של ווייד רובסון וג'יימס סייפצ'אק: "הם כל כך ארוכים ומפורטים שלא יכול להיות שאין בהם דבר של אמת". אך מה ששכחו להגיד לנו זה שבכל פעם שהשניים יורדים לפרטים ומתארים מקומות, תאריכים או אירועים ספציפיים, הם פשוט נופלים אל מול העובדות. אספנו לא פחות מעשרים וחמישה שקרים שסיפרו לכם ב"לעזוב את נוורלנד". שקר מספר 1: הסיפור של רובסון וסייפצ'אק דומה למרות שהם לא הכירו אחד את השני בפרימיירה של הסרט בפסטיבל Sundance ובתקשורת הודגש שוב ושוב שלווייד רובסון וג'יימס סייפצ'אק יש סיפורים זהים למרות שלא נפגשו לפני הקרנת הסרט - ומכאן שלא יכלו לתאם גרסאות. טענה זו היא שקרית ואין מדובר כלל בצירוף מקרים. לפי תצהיר של וויד רובסון עצמו מ-2016, הוא פגש את ג'יימס סייפצ'אק לפחות פעם אחת בתחילת 2014. זאת בדיוק התקופה שבה סייפצ'אק התכונן להצטרף לתביעה כספית של רובסון נגד העיזבון של מייקל ג'קסון. מתחילת הפרשה, השניים מיוצגים על ידי אותם צוותים של עורכי דין בתביעות זהות. הם עד כדי כך מסונכרנים, שביולי 2016 שניהם פיטרו עורכי הדין שלהם ושכרו יחד צוות חדש. עם כניסתם של עורכי הדין החדשים, הטענות של השניים גם עברו את אותם שינויים בתיאום מוחלט. "הפעם הראשונה שנפגשו" רובסון וסייפצ'אק בפרימיירה שקר מספר 2: מייקל מצא לי מחליף צעיר והטריד גם אותו סייפצ'אק ורובסון לא הסתפקו בהצגת הסיפורים האישיים שלהם וטענו שישנם קורבנות נוספים בהם שני ילדים "צעירים יותר", שג'קסון סימן כ"מחליפים הצעירים" אחרי שזרק את רובסון וסייפצ'אק כי היו "מבוגרים מדי בשבילו". סייפצ'אק סיפר על הלילה בשיקגו בו הוא הוחלף על ידי ברט ברנס באופן סופי ונשלח לישון על הספה בסלון - שם העביר את כל הלילה בבכי. גם רובסון הזכיר את ברט ברנס בתור "הילד האוסטרלי האחר" שג'קסון לכאורה הטריד. אבל ברט ברנס מאז ומתמיד העיד לטובת ג'קסון והוא עד היום אומר שמעולם לא הוטרד. ברנס אף הגיב ישירות לסרט ועורכי הדין שלו דרשו שיסירו את הקטעים עליו: "הסרט מציג מצג שווא שמר ברנס הוטרד מינית על ידי הזמר מייקל ג'קסון. אף אחד לא שאל את מר ברנס לגבי הסרט, הוא לא הסכים שיכללו אותו בסרט - ואינו רוצה שום קשר לסרט". כשברנס שמע לראשונה על התביעה של רובסון נגד ג'קסון במאי 2013, הוא מחה על כך בחשבון הטוויטר שלו: "אני מקווה שאנשים יבינו שברגעים האחרונים שלנו על כדור הארץ, כל הכסף שבעולם לא נותן שום נחת. המצפון הנקי שלי - כן". לא רק שאנחנו צריכים להתמודד עם השקרים האלה, אנחנו גם חייבים להתמודד עם אנשים שמנציחים את השקרים האלה. העובדה שהם לא מצליחים לעשות מחקר קטן שהיה מוכיח שאלה שקרים, מבחירה או לא מבחירה, עושה את זה עוד יותר גרוע שקר מספר 3: מייקל החליף אותי במקולי קאלקין הצעיר ווייד רובסון טען גם הוא שג'קסון החליף אותו בילד צעיר יותר כשהגיע לגיל ההתבגרות – מקולי קאלקין, כוכב הסרט "שכחו אותי בבית". רובסון ואימו טוענים שמיד אחרי שעברו לארה"ב בסוף 1991 הם הבחינו בשינוי בהתנהגות של ג'קסון כלפיהם וטענו שתשומת הלב שלו עברה למקולי הצעיר, שלמעשה מבוגר מווייד בשנתיים (קאלקין נולד באוגוסט 1980 ורובסון בספטמבר 1982). גם קאלקין ממשיך להגן על ג'קסון והצהיר אחרי הסרט שמעולם לא הוטרד: "מייקל ג'קסון מעולם לא עשה לי כלום. מעולם לא ראיתי אותו עושה משהו. במיוחד בנקודת הזמן הזאת, אין לי סיבה להסתיר כלום. האיש הלך לעולמו [...] אם היה לי משהו לספר, לגמרי הייתי עושה את זה. אבל לא, מעולם לא ראיתי כלום. הוא מעולם לא עשה כלום". קאלקין וג'קסון, 2001 כאשר שאלו את במאי הסרט דן ריד לגבי קאלקין וברנס הוא ענה שהוא "קרא עליהם", אך הוא משום מה לא טרח לפנות אליהם לפני שהציג אותם באופן מטעה כקורבנות של ג'קסון. "זה לא התפקיד שלי לעמת אותם עם משהו שהם לא מוכנים להודות בו ", תירץ ריד. שקר מספר 4: מייקל הפריד בינינו כילדים רובסון וסייפצ'אק טוענים שג'קסון לכאורה לא רצה שהקורבנות ידעו אחד על השני והקפיד להפריד ביניהם. עם זאת, יש הוכחות לכך שהשניים אכן נפגשו בילדותם, כך שעובדתית לא נראה שבאמת היה מאמץ לבודד אותם. מעבר לכך, יש עשרות תיעודים לכך שהילדים שביקרו בנוורלנד הכירו אחד את השני ובילו יחדיו כל הזמן – ווייד רובסון, ג'יימס סייפצ'אק, ברט ברנס, פרנק קאסיו, ואפילו ג'ורדן צ'נדלר, המתלונן הראשון . מייקל ג'קסון, ג'יימס סייפצ'אק, ווייד רובסון וברט ברנס על סט הצילומים משמאל לימין: ג'קסון, רובסון וסייפצ'אק ברט ברנס, מייקל ג'קסון וג'ורדן צ'נדלר שקר מספר 5: הטרדה בתחנת רכבת לא קיימת סייפצ'אק מספר על התעללות מינית מתמשכת בתחנת הרכבת של נוורלנד. הוא סיפר שהם נהגו לקיים יחסי מין יום אחרי יום, בתחילת "מערכת היחסים" שלו עם ג'קסון – בין נובמבר 1987 לינואר 1990: "בתחנת הרכבת, יש חדר למעלה בקומה השניה, היינו מקיימים שם יחסי מין, זה היה כל יום... זה נשמע חולני אבל זה כמו כשאתה מתחיל לצאת עם מישהו אז אתה עושה את זה הרבה, אז זה היה ממש ככה". לפי סייפצ'אק, הפעם האחרונה שאי פעם הוטרד היתה בשנת 1992, כשהגיע לגיל 14. אולם בשבועות שלאחר שידור הסרט נחשף השקר של סייפצ'אק: תחנת הרכבת כלל לא היתה קיימת באותה תקופה. אישור הבנייה של התחנה התקבל רק בספטמבר 1993 ותהליך הבנייה הושלם רק בחורף של 1994, ארבע שנים (לכל הפחות) אחרי עלילותיו של סייפצ'אק. צילום אווירי מאוגוסט 1993: אין תחנת רכבת בנוולנד שקר מספר 6: הטרדה בטירה הבלתי נראית מקומות נוספים שג'יימס סייפצ'אק טוען שהוא הוטרד בהם "על מיטות קטנות" בטירה של נוורלנד (שהיתה בנויה סביב עץ) ובארקייד (משחקיית הוידאו). שלושה אנשים שעבדו בנוורלנד סותרים את הטענות האלה, כל אחד מהם בנפרד. הראשון הוא איש התפעול בנוורלנד, אלן סקלן, שהצהיר: מעולם לא היו מיטות במשחקיית הוידאו או בטירה. בראד סנדברג, טכנאי שהתקין בין היתר את מערכות הסאונד בכל חדר ושטח באחוזה גם הוא העיד שמעולם לא היו מיטות בחדרים הנ"ל. כפי שרואים בתמונה, החדר היחיד בטירה מוקף בחלונות ענק. בראיון בשנת 2013 רוב סווינסון, אחד האנשים שעזרו לג'קסון לתכנן את כל המתקנים בנוורלנד תיאר את החדר באותה טירה: "היתה שם טלוויזיה קטנה ושום דבר חוץ מזה". נציין בנוסף שגם הטירה של נוורלנד לא היתה קיימת בתקופה עליה סייפצ'אק מדבר ותהליך הבנייה הסתיים ב-1991. ינואר 1991. טירת העץ עדיין בתהליכי בנייה הטירה בנוורלנד - מוקפת חלונות ענק וריקה שקר מספר 7: שריפת חפצים מזוייפים הסרט "לעזוב את נוורלנד" מסתיים בסצנה שבה רובסון מדליק מדורה ושורף מתנות שלכאורה קיבל ממייקל ג'קסון לאורך השנים. החפצים בסצנה הם חפצים מזוייפים שמעולם לא היו בחזקתו ג'קסון. רובסון מכר את החפצים המקוריים כבר בשנת 2011 (עוד לפני ש"גילה" שהוטרד) בסכום כולל של למעלה ממאה אלף דולר - שנים לפני צילום הסרט וחודשים לפני שרובסון "הבין שהוטרד". הכפפה המזוייפת בפברואר 2019, בית המכירות ג'וליין אישרו כי רובסון מכר דרכם חפצים יקרי ערך כי "הוא היה צריך כסף". מה שמעניין במיוחד זאת העובדה שרובסון ניסה למכור את החפצים באופן אנונימי, אך הם לא הסכימו כי זה נוגד את המדיניות שלהם. הפריטים המקוריים שרובסון מכר ב-2011: שקר מספר 8: ג'וי רובסון זרקה לפח את כל מה שקשור למייקל ג'קסון ג'וי רובסון, אמו של ווייד סיפרה "זרקתי כל דבר שיכולתי למצוא שהיה עליו את השם של מייקל או את החתימה שלו" אחרי שווייד דיבר איתה על ההאשמות בשנת 2012. עם זאת, בסרט (שצולם בשנת 2017), היא מציגה תמונות, התכתבויות פקס והקלטות של מייקל ג'קסון שמן הסתם לא נזרקו באף שלב. משפחת רובסון המשיכה לנסות למכור חפצים שווי ערך שקיבלו ממייקל ג'קסון תוך כדי התביעה שלהם נגד עיזבון שלו. גם באוגוסט 2015 הם העלו מכירה פומבית במחיר התחלתי של 1,100 דולר על תמונה חתומה עם הקדשה "לווייד, החבר הכי טוב ביקום, אוהב, מייקל ג'קסון" דרך חשבון של שנטל רובסון, אחות של ווייד - זאת מבלי לחשוף את זהותם. אוגוסט 2015 - שנטל רובסון ממשיכה למכור חפצים של מייקל ג'קסון שקר מספר 9: "מייקל אמר לנו לשנוא בנות" וויד וג'יימס טוענים שמייקל ג'קסון שנא בנות והפציר בהם שגם הם חייבים לשנוא אותן. ראשית, הטענה שג'קסון סלד מבנות (או מנשים) רחוקה מהאמת ואין לכך שום הוכחה. בנוורלנד ביקרו ילדות וילדים באותה מידה ויש עשרות עדויות לכך. בפברואר 2019, ברנדי ג'קסון, אחייניתו של מייקל ג'קסון, חשפה שדוד שלה הכיר ושידך בינה לבין ווייד רובסון והשניים היו זוג לאורך שנים: "ווייד ואני היינו ביחד במשך שבע שנים, אבל אני מתערבת איתכם שזה לא יוזכר ב'דוקומנטרי' שלו כי זה יטיל פגם בציר הזמן שלו. והאם ידעתם שזה היה דוד שלי, מייקל ג'קסון, ששידך ביננו? ווייד הוא לא קורבן". שקר מספר 10: הפקסים של משפחת רובסון ה"ראיות" היחידות שמשפחת רובסון הציגה בסרט היו התכתבויות פקס בין ג'קסון לג'וי רובסון שהוגדרו כ"מכתבי אהבה" לווייד. הסצנה שבה הוצגו הפקסים אפילו הוכתרה כאחת מ" חמש הסצנות המחרידות ביותר בסרט ", כאילו היו לא פחות מאקדח מעשן. בפקסים שהוצגו היה כתוב "קטנצ'יק, אתה החבר הכי טוב שלי", "אני אוהב אותך" וכו'. נציין שלפי תצהיר משפטי של ג'וי רובסון ב-2016, כל הפקסים הגיעו אליה, והרבה פעמים ג'קסון לא היה זה ששלח אותם (אלא עברו דרך העוזרת האישית שלו) - כי הוא לא ידע איך. לבית המשפט הוגשו כ-39 מכתבים שרובם היו ממוענים לאם המשפחה: "ג'וי, אני אוהב את כולכם", "ג'וי, תגידי לי איך אני יכול לעזור לכם". ג'קסון גם הקדיש פקס לאחות של ווייד: "שנטל, אני אוהב אותך כי את מתוקה ולבבית!". הפקסים האלה לא הוצגו בסרט כי הם לא תומכים בנרטיב העיקרי בסרט. שקר מספר 11: ההקלטות של משפחת סייפצ'אק הראיה היחידה שהציג ג'יימס סייפצ'אק היתה הקלטה של "ראיון" שלו ושל ג'קסון בטיול של משפחת סייפצ'אק להוואי. בסרט נשמע שג'קסון אמר בראיון: "הדבר הכי טוב בהוואי היה לבלות עם ג'יימי". במסמכי בית המשפט יש תמליל של הראיון המלא, המוכיחה שההקלטה עברה עריכה: "הדבר הכי טוב בהוואי היה לבלות עם ג'ימי, אני אוהב את המשפחה של ג'ימי ושמח לבלות איתם ". שקר מספר 12: ההצהרה הערוכה של מארק גראגוס באחת הסצנות ב"לעזוב את נוורלנד" מראים קטע ארכיון של אחד מעורכי הדין של מייקל ג'קסון, מארק גראגוס, מוסר הצהרה לתקשורת בשנת 2003. קטע הוידאו ממחיש כביכול את האגרסיביות והאיומים מצד ג'קסון כלפי הקורבנות - כדי שלא יעלו על דעתם לדבר במשפט בשנת 2005. הסרטון המקורי שאורכו כשתיים וחצי דקות נערך ל-15 שניות בלי הקשר. ההצהרה של גראגוס (שלא ייצג את ג'קסון ב-2005) צולמה בהקשר אחר לחלוטין - תביעה בנושא האזנות סתר לא חוקיות שהפרו את הזכות של ג'קסון לפרטיות ולחסיון עורך דין-לקוח. המשפטים בהם גראגוס מציין אל מי הוא מדבר פשוט נחתכו מהסרט כלא היו. אפשר לראות את העריכה המניפולטיבית בסרטון הבא (בצד שמאל "Leaving Neverland" ובצד ימין הוידאו המקורי): גראגוס גם הגיב לסצנה במרץ 2019 והודיע שהוא בודק אם עריכה מסוג זה היא בכלל חוקית: "לא היה לזה שום קשר למתלוננים נגדו. זה היה מכוון ישירות לשני אנשים מבוגרים שצותתו למייקל ג'קסון, הועמדו לדין - וישבו על כך בכלא". שקר מספר 13: הזימון שלא היה רובסון טוען שלא רצה להעיד לטובת ג'קסון ב-2005 אך נאלץ לעשות זאת לאחר שקיבל זימון שחייב אותו להעיד בבית המשפט בניגוד לרצונו. כשרובסון עצמו נשאל על כך ב-2016, הוא אמר שהוא זוכר שקיבל את הזימון אך הוא אינו זוכר מתי, איפה או אם היה איתו מישהו שראה את הזימון. הוא מעולם לא הציג הוכחה לכך שקיבל זימון או את המסמך עצמו. לפי סקוט רוס, שהיה החוקר הפרטי שניהל את הקשר עם כל העדים במשפט של ג'קסון ב-2005 זה כלל לא נכון. "אני אשמח אם ווייד רובסון יראה לי את הזימון שהוא מעולם לא קיבל. אני התקשרתי אליו ופשוט אמרתי לו 'אתה צריך להגיע להעיד בתאריך הזה והזה'. הייתי בקשר קבוע גם עם אחותו שהעידה ועם אמא שלו שהעידה. כשאני שומע את הטענות האלה - אני מנסה לא לדבר על רמת הטמטום... אבל רמת האבסורד היא יוצאת מן הכלל". גם עורך הדין תום מזארו אמר בראיון שהוא מעולם לא שמע שמישהו הגיש לרובסון זימון להעיד: "אני המום שזה מה שהוא טוען... ווייד ואמא שלו הגיעו לנוורלנד והודיעו שהם מוכנים להעיד מתוך רצון טוב - וזה מה שהם עשו". שקר מספר 14: שיחת הטלפון שלא קרתה ג'יימס סייפצ'אק טוען גם הוא ש"לקראת סוף המשפט" היה ניסיון להכריח אותו להעיד לטובת ג'קסון. לדבריו, ג'קסון והעוזרת האישית שלו (אווי טובשי) התקשרו אליו והפצירו בו להעיד וכשסרב, ג'קסון "כעס ואיים עליו". עובדתית, עניינו של סייפצ'אק מעולם לא היה חלק מהמשפט והעדות שלו לא היתה רלוונטית בשום שלב. כבר בתחילת המשפט (28 במרץ 2005) השופט רודני מלוויל קבע: "לא אאפשר עדויות בדבר ג'יימס סייפצ'אק". החלטת השופט נבעה מכך שלא היו ההאשמות הקשורות בו, לא היו עדים שטענו שהוא הוטרד והוא עצמו הצהיר בעבר תחת שבועה שהוא מעולם לא הוטרד. להגנה לא היה עניין לזמן אותו לדוכן העדים והוא לא היה ברשימת העדים הפוטנציאלים - אפילו לא כעד אופי. סקוט רוס הוסיף שג'קסון או העוזרת שלו כלל לא היו בקשר עם העדים, זה היה התפקיד שלו בלבד: "לסייפצ'אק לא היה שום קשר למשפט. אולי הוא צפה בו בטלוויזיה - זה הכי קרוב שהוא היה לתיק הזה". שקר מספר 15: טקס פרסי הגראמי בכתב התביעה הכספית שלו נגד ג'קסון סייפצ'אק טוען שג'קסון הטיס אותו לניו יורק כדי שילווה אותו להופעה בטקס פרסי גראמי בפברואר 1989. לטענתו, הוא טס לבד לניו-יורק ובמהלך הביקור עבר "התעללות מתמשכת". אולם ג'קסון כלל לא נכח בגראמי של שנת 1989 - שבכלל התקיים בלוס אנג'לס. אז נכון, יכול לקרות מצב שטועים אחרי כל כך הרבה זמן - אך גם הפעם לא מדובר בטעות שולית בתאריך. משפחת סייפצ'אק למעשה התלוותה לג'קסון שנה לפני כן - לגראמי בניו-יורק, ב-2 במרץ 1988. סייפצ'אק הצהיר שבתחילת 1988 אמא שלו, סטפני סייפצ'אק, לא הסכימה לו לישון בחדר של ג'קסון ולכן הוא ישן איתה בחדר נפרד. סייפצ'אק לא היה לבד בטיול לניו-יורק, אלא עם אמא שלו. הוא לא ישן בחדר של ג'קסון, הוא ישן עם אמא שלו. והטרדה מינית לא היתה יכולה לקרות בניו-יורק במרץ 1988 - כי הוא בעצמו תיאר בפירוט שההטרדה התחילה רק ביוני 1988, בבית מלון בפריז, שלושה חודשים אחרי. מייקל ג'קסון בהופעה בטקס הגראמי 1988 שקר מספר 16: הטרדה לעיני כל למרות ההתעקשות של השניים לצייר את ג'קסון כמתעלל פרנואיד וזהיר באופן קיצוני כסיבה לכך שלא נתפס במעשיו, סייפצ'אק גם סותר את הטענה הזאת בעצמו - הוא טוען שהוטריד בכל פינה אפשרית -- ובלתי אפשרית -- בנוורלנד. בין המקומות שפירט, היו גם כאלה בשטחים פתוחים וגלויים, מקומות שבהם כל אחד היה יכול לעבור בהם בכל רגע נתון. ג'יימס סייפצ'אק טען שהוא הוטרד בבריכת השחיה בנוורלנד. אותה בריכת שחיה שנמצאת במקום מרכזי בשטח האחוזה, בטווח ראייה של כל עובד ומבקר. אך חשוב יותר לציין שלאחר שידור הסרט, הסתבר כי הבריכה היתה מוקפת מצלמות אבטחה (גלויות ונסתרות) ששידרו למסכים של חברת האבטחה בנוורלנד ולתורני הבטחון של משטרת סנטה ברברה עשרים וארבע שעות ביממה. בריכת השחייה בנוורלנד ג'יימס סייפצ'אק מספר גם שהוא וג'קסון "כמעט נתפסו על חם" על ידי אמו: "היו באולם הקולנוע חדרים עם מיטה וחלונות שפונים לכיוון האולם. היינו מקיימים יחסי מין בחדרים האלה וזה היה קצת מסוכן... היה בזה ריגוש מסויים". סטאפני, אמו של ג'יימס, תמכה בסיפור ותיארה בדרמטיות איך לילה אחד נסתה להכנס לאולם הקולנוע בשעה שג'קסון ובנה שהו שם - אך הדלתות היו נעולות מבפנים. אולם הקולנוע בנוורלנד דבר זה התגלה גם הוא כבלתי אפשרי: דלתות האולם מבפנים היו דלתות עם ידית מסוג " ידית בהלה " (ידית נפוצה באולמות, בחדרי מדרגות וביציאות חירום) שכלל אינן מאפשרות נעילה מבפנים. לדברי אלן סקלן, ש בנה את האולם בנוורלנד, נעילת הדלתות היתה אפשרית רק מבחוץ ורק על ידי אנשי האבטחה שהחזיקו במפתח . שקר מספר 17: הכינויים של הילדים באחד הקטעים בסרט יש התייחסות לכינויים שג'קסון נתן לרובסון וסייפצ'אק: Rubba Head (ראש גומי), Apple Head (ראש תפוח) ו-Doo-Doo Head - עם רמיזה לכך שאלה כינויי זימה. כוכב העבר עמנואל לואיס, שהיה חבר של ג'קסון בילדותו, הסביר ש-"Rubba" זה כינוי שהוא המציא לג'קסון בעצמו: "כולם קראו לכולם ראבה. אין לזה שום משמעות". ואכן, לפי עשרות סרטונים שקיימים ברשת מייקל ג'קסון נהג לקרוא לכולם בדיוק באותם שמות החיבה: החברים שלו הילדים שלו, האחיינים, האחייניות ובני הדודים שלו. פוסט של יאשי בראון, אחיינית של ג'קסון: "אנחנו היינו הראבה, הדודו, והאפלהד הראשונים" עם שאר האחיינים: שקר מספר 18: מצלמה ללא מיקוד ווייד רובסון טוען בסרט "לעזוב את נוורלנד" שמייקל ג'קסון נתן לו מצלמת וידאו כ"מתנה בתמורה לטובות מין" מיד אחרי הפעם האחרונה שג'קסון לכאורה הטריד אותו, כשהיה בן 14: "בבוקר למחרת הוא נתן לי מצלמת וידאו חדשה, כאילו, שהוא קנה כדי שאוכל לשחק איתה". הצילומים של רובסון בן ה-14 שהוצגו ב"לעזוב את נוורלנד" במהלך הסצנה אולם, בשנת 2002 ווייד סיפר סיפור שונה לחלוטין על מתי ואיך הוא קיבל את המצלמה: "אפילו כשהתחלתי להתעניין בבימוי סרטים, שזה היה כשהייתי בן שבע. אפילו אז הוא קנה לי מצלמת וידאו, ובמקום סתם פשוט להביא לי אותה, הוא נתן לי אותה ואמר 'הנה מצלמת וידאו - קח שבוע, תלמד איך להשתמש בה - תצלם כל מיני דברים. אם תעשה משהו מעניין, אתה יכול לשמור אותה אצלך, אבל אם סתם תעשה שטויות, אני אקח אותה בחזרה". התכתבות בדואר אלקטרוני בין ווייד לאמא שלו (הידועה גם בשם ג'ואי רובסון), מאשרת שווייד אכן קיבל את המצלמה בטיול הראשון שלהם לארה"ב כשהיה בן 7, ולא בשנת 1996. ההתכתבות הזאת היא מאוקטובר 2012, בתקופה שרובסון כתב את הספר שלו והתכונן לתביעה. ההתכתבות כללה מספר מיילים מאמא שלו, שבו היא עונה לשאלות שלו, מפרטת ומספרת לו את כל מה שהיא זוכרת מהקשר של המשפחה עם ג'קסון - זאת למרות שווייד מתגאה בכך שהוא "מעולם לא שכח" אף פרט ורגע. ההתכתבות בין ווייד רובסון ואמא שלו (ג'ואי רובסון) - מתוך מסמכי בית המשפט משנת 2016 שקר מספר 19: הסיבה שווייד רובסון העיד לטובת מייקל ג'קסון משנת 2013 רובסון טוען שוב ושוב ש" לא הבין שהוא עבר הטרדה מינית" וש" הוא לא ידע שזה לא בסדר " ולכן עדויותיו בבית המשפט הסתכמו בכך שג'קסון מעולם לא הטריד אותו. עם זאת, הוא בעצמו סותר את הטענה שלו - הן בסרט והן בתביעות. באחת הסצנות בסרט הוא מסביר שהחליט להעיד לטובת ג'קסון כי ריחם על שלושת ילדיו וחשש שישארו ללא אביהם. רובסון זומן למספר חקירות במשטרה והעיד בבית משפט כשהיה בן 23. הוא נשאל שאלות רבות בפירוט רב במשפט שבו הוא הצהיר שהוא מודע לכך שג'קסון יכול להכנס לכלא ושהוא מעיד תחת שבועה. זאת אומרת שרובסון היה מודע לחלוטין לכך שהיחסים בינו לבין ג'קסון היו "לא בסדר" ושמדובר בפשע לכל דבר ועניין. בנוסף, השאלות שרובסון ענה עליהן בבית המשפט היו שאלות מפורטות שלא הותירו לו מקום לפרשנות: "מייקל ג'קסון נישק אותך מפעם לפעם, לא?  -לא. -חיבק אותך מפעם לפעם? -כן. -נגע בך? -חיבק אותי. זה אומר... -העביר את היד שלו בשיער שלך? -לא. -נגע לך בפנים או בראש? כן. - נשק לך על הלחי? -כן. - נישק אותך בשפתיים? לא." בהמשך מתן העדות נשאל "האם אי פעם קרה משהו לא יאה בינך לבין מר ג'קסון במקלחת כלשהי?" רובסון השיב "מעולם לא הייתי איתו במקלחת." הוא המשיך לענות על השאלות בנחרצות:  "בפעמים שישנת במיטה של ג'קסון, האם התחבקתם במיטה? -לא. שכבתם קרוב אחד לשני? -לא. -נגעתם אחד בשני? -לא. האם אתה חושב שזה לא יאה להתחבק עם ילד במיטה? -כן." ווייד רובסון רגעים אחרי שהעיד לטובת ג'קסון ב-2005 שקר מספר 20: "מייקל קנה לנו בית כדי שנעיד לטובתו" סטאפני סייפצ'אק טענה בסרט שג'קסון נתן להם בית במתנה אחרי שהם העידו לטובתו בבית המשפט בשנת 1994. הבעיה היא שסדר האירועים לא עולה בקנה אחד עם הטענה שלה. מסמכים שנחשפו מאז הסרט מראים כי בשנת 1992 ההורים של סייפצ'אק פנו אל ג'קסון וביקשו את עזרתו בקניית בית חדש. ב-11 במאי, 1992 הם קיבלו הלוואה על סך 305,000 דולר. זאת הייתה הלוואה לכל דבר ועניין והמשפחה הייתה אמורה להחזיר למייקל את הכסף. כל זה היה הרבה לפני הפרשה של ג'ורדן צ'נדלר ושנתיים לפני שג'קסון היה צריך שמישהו יעיד לטובתו. גם לאחר העדות המשפחה נדרשה להחזיר את ההלוואה. עורכי הדין של ג'קסון ויתרו להם על החוב רק שלוש שנים לאחר מכן, ביוני 1997, אחרי תקופה ארוכה שבה התחמקו ולא שילמו. אם ג'קסון היה מנסה לשחד אותם, הוא היה אומר להם מראש שהוא יוותר להם על החוב אם יעידו לטובתו – מה שלא קרה, גם על פי גרסתם של הסייפצ'אקים. שקר מספר 21: לשניים "אין מה להרוויח" מהסרט יוצרי הסרט התעקשו להציג את רובסון וסייפצ'אק ככאלה ש"אין להם שום אינטרס כספי" והתביעות הכספיות של השניים נגד הנכסים של מייקל ג'קסון מוזכרות במשפט קצר כעניין שולי ביותר - אך לא כך הדבר. "לעזוב את נוורלנד" צולם בשיאן של תביעות כספיות של של רובסון וסייפצ'אק שמתנהלות עד היום וההאשמות שלהם סובבות סביב רווח פוטנציאלי של סכום כספי עצום של מאות מיליוני דולרים. מרכיבים נוספים שנחשפו מאז הסרט הם מצבם הכלכלי והתעסוקתי הרעוע של רובסון וסייפצ'אק כמו גם הניסיונות ה חוזרים ונשנים של רובסון להרוויח מהקשר שלו עם מייקל ג'קסון, בימים שלפני שהגיש את התביעה שלו. גם בזמן קידום הסרט רובסון וסייפצ'אק עסקו בשדלנות ושיתפו פעולה עם לוביסטים של ארגונים למיניהם על מנת לשנות את החוק בקליפורניה ולהגביר את הסיכויים שלהם בתביעה. שקר מספר 22: סטאפני רוקדת סטפאני סייפצ'אק סיפרה שלילה אחד ב-2009 היא שכבה במיטה ואז שמעה על מותו הפתאומי של מייקל ג'קסון (ידיעה שהגיעה לחדשות בצהריים לפי שעון קליפורניה): "רקדתי משמחה. יצאתי מהמיטה ורקדתי. הוא לא יכול לפגוע בעוד ילדים. כל כך שמחתי שהוא מת". רק שלפי הגרסה של הבן שלה, הוא לא סיפר לאף אחד שהוא הוטרד ולא ידע שהוא הוטרד לפני שראה את ווייד רובסון בראיון ב-2013 - רק אז הוא שיתף את המשפחה שלו. סטפאני לא יכלה לדעת על ההטרדה המינית שג'יימס לכאורה עבר ארבע שנים לפני שסיפר לה על כך. שקר מספר 23: מייקל הרחיק אותנו מהמשפחות שלנו טענה נוספת שעלתה בסרט היא שג'קסון נהג לנתק ולהפריד את הילדים מהמשפחות שלהם על מנת לשלוט בהם - אך אין בכך שמץ של אמת. לפי עדויות של עובדים של נוורלנד ועובדיו של ג'קסון - ג'יימס סייפצ'אק הגיע לבקר יחד עם הוריו, שהצטרפו גם לטיולים, כפי שאפשר לראות בתמונות של ג'יימס עם ג'קסון באותה תקופה (1987-1995). העוזרת האישית של ג'קסון, אווי טובשי, העידה ב-2016 שמשפחת סייפצ'אק הגיעו לבקר בנוורלנד המון פעמים גם בשנות התשעים ושג'קסון עצמו בקושי היה בחווה בזמן הביקורים שלהם - "אבל עדיין היה נדיב כלפיהם". עובדת של נוורלנד, ג'ודי בריס, צייצה בטוויטר מיד לאחר שידור הסרט: "אני עבדתי בנוורלנד כשהסייפצ'אקים היו שם, בתחילת שנות התשעים. לא היתה להם שום בעיה לנצל הנדיבות של מר ג'קסון באותה תקופה. מייקל מעולם לא היה שם כשהם באו. הוא בחר לא להיות". גם לפי העדויות של ג'וי רובסון , היא הגיעה לנוורלנד עם ווייד בכל ארבע הפעמים שביקר שם ונכחה בכל פעם שנפגשו: "מעולם לא הרגשתי שמרחיקים אותי". לדבריה, היא ומשפחתה ביקרו בנוורלנד בין 40-50 פעמים נוספות במהלך שנות התשעים כשג'קסון לא היה שם. משפחת סייפצ'אק מבקרת את ג'קסון על סט הצילומים - 1993 נציין שכל המשפחות שהיו בקשר עם ג'קסון העידו שהוא נהג לבלות עם כל בני המשפחה - האחים, האחיות וההורים. שקר מספר 24: לא עוזבים את נוורלנד הסרט מתמקד בחוויות הקשות והטראומות שסייפצ'אק ורובסון עברו בנוורלנד, החווה המפורסמת של מייקל ג'קסון. אך ב טרם התביעות והצילומים לסרט , נוורלנד היתה מקום נפלא ולא פחות מ"אדמה קדושה", לפחות לדבריו של ווייד רובסון. במשך שנים רובסון וסייפצ'אק חזרו שוב ושוב לבקר בנוורלנד- בין אם ג'קסון היה שם ובין אם לא. לפי העדות של רובסון - הוא היה שם עם משפחתו לפחות ארבעים פעמים בהעדרו של מייקל ג'קסון. כשנשאל על המקום, הוא סיפר בהתרגשות: "זה כמו דיסנילנד, זה המקום הכי טוב בעולם!". ב-2008 הוא צילם סרט בנוורלנד עם אישתו אמנדה ובסופו הוסיפו הקדשה למייקל ג'קסון: "אנחנו מודים למייקל ג'קסון, שאיפשר לנו להשתמש ב אדמה הקדושה שלו ". גם ג'יימס סייפצ'אק צילם סרט בנוורלנד - למעשה, רוב התמונות של האחוזה ב"לעזוב את נוורלנד" הגיעו מאותם צילומים בשנת 1996 (כולל התמונות של תחנת הרכבת בה טען ש הוטרד שלוש שנים לפני שנבנתה ). רובסון כל כך אהב את המקום שכאשר הוא רצה להתחתן עם בחירת לבו, הוא ביקש לקיים את הטקס דווקא בחצר ביתו של מייקל ג'קסון. גרייס רווארמבה, שהיתה העוזרת האישית של ג'קסון והמטפלת של ילדיו סיפרה במרץ 2019 על הבקשה ההזויה של משפחת רובסון . רובסון ואישתו בנוורלנד, 2008 שקר מספר 25: "לא עלה בתחקיר שום דבר שזרע ספק בעדויות" ובכן, אם הגעתם לכאן כנראה שהשקר הזה כבר מובן. במאי הסרט דן ריד סינגר על הבעיות בסרט שלו והצהיר שהתחקיר שעשה לא נופל מרף השלמות: "הם נתנו עדות כל כך משכנעת ועיקבית, לא עלה שום דבר לא שזורע ספק במה שהם אמרו לי ובמה שבסרט". ריד התעקש לדבר רק עם ווייד רובסון, ג'יימס סייפצ'אק, המשפחות שלהם ו"חוקרים מהתביעה" במשפט של 2005 - בכך הסתכם התחקיר שלו. הוא התעלם מילדים שיש להם סיפורים אחרים לספר, הוא לא פנה למשפחה של ג'קסון, לעורכי הדין של ג'קסון, לעובדים בנוורלנד, והוא אפילו לא קרא את העדויות והתצהירים של רובסון וסייפצ'אק בבית המשפט בתביעות הנוכחיות שלהם נגד מייקל ג'קסון. כל אלה ברשות הכלל והיו גורמים לכל עיתונאי או יוצר סרטים אחר לערוך תחקיר הרבה יותר מקצועי. צפו: השקרים שמאחורי "לעזוב את נוורלנד" (תרגום מובנה)

ביוני 1995, מייקל ג'קסון וליסה מארי פרסלי-ג'קסון ישבו לראיון מול המצלמות בפעם הראשונה יחד שנה לאחר נישואיהם שהרעידו את העולם, התייצבו מייקל ג'קסון וליסה מארי פרסלי מול המצלמות בתוכנית PrimeTime Live  של רשת ABC. האיחוד של השניים עוררו סערה תקשורתית אדירה: אנשי התקשורת ועולם הבידור, לגלגו על הזוגיות, הטילו ספק באותנטיות הקשר , ורמזו שמדובר במהלך יחצני שנועד להסיט את תשומת הלב מהסקנדל התקשורתי של ג'קסון. בצל כל אלה, הגיע הראיון – רגע נדיר, חסר תקדים, שבו שניים מהאנשים המתוקשרים ביותר בעולם ביקשו להשיב יחד על השאלות הקשות: על האהבה שלהם, על המשבר התקשורתי, על ההאשמות, והניסיון לספר את הסיפור שלהם – כפי שהוא באמת, ולא כפי שהצהובונים הכתיבו  במקומם. התגובות של ג'קסון להאשמות, התשובות החדות והאסרטיביות של ליסה, שפת הגוף, המבטים וההתלחששויות של השניים, כמו גם האינטראקציה מול המראיינת דיאן סויר – כולם יצרו ראיון מורכבת של רכות זוגית מול חוד החנית של התקשורת . 30 שנה מאוחר יותר , אנחנו חוזרים להציג את הראיון המלא – בתרגום לעברית ובאיכות צפייה מחודשת  – כדי לאפשר לקהל דובר העברית לצפות, לשפוט, ולהבין בעצמו את הראיון הדרמטי הזה. נישואיהם של מייקל וליסה – "למה שלא יהיה לנו דבר במשותף?" מייקל וליסה עונים: האם מדובר בזוגיות אמיתית או בקמפיין יחסי ציבור? האם הם באמת גרים יחד? האם הם מתכננים ילדים? האם יש ביניהם אינטימיות? כיצד הכירו ואיך התאהבו? ליסה מספרת על מערכת היחסים שלהם שנרקמה לפני ההאשמות, ועל השיחות והתמודדות שלהם ברגע שההאשמות הגיחו. האשמות נגד מייקל – "לא היה שמץ של ראייה שאומר שמייקל ג'קסון עשה את זה" לראשונה מאז פרשת צ'נדלר, מייקל ג'קסון מדבר ישירות על ההאשמות נגדו, בלי לפחד מאף שאלה. הוא מכחיש את ההאשמות בנחרצות, מדבר על הסכם הפשרה ומסביר את הנסיבות. העדות של אליזבת טיילור – "אם היו מתכננים להתנקש בו במקום, לא היו מצליחים לפגוע בו בצורה כה מדויקת". בראיון משודרת לראשונה גם עדותה של השחקנית אליזבת טיילור , חברתו הקרובה של ג'קסון שביקרה את ג'קסון זמן קצר לאחר ההאשמות ומצאה אותו במצב קשה. טיילור מתארת כיצד, בעקבות הכאב מההאשמות, הוא התמכר למשככי כאבים ולא היה מודע למצבו – והיא זו שהיתה צריכה לקחת אותו לגמילה. זו הייתה הפעם הראשונה שהסיפור הזה סופר לציבור הרחב – ומייקל לא הכחיש. האלבום HIStory  והסערה: "זה גורם לי לרצות לצעוק" הראיון שודר במקביל להשקת אלבומו הכפול והאישי ביותר של ג'קסון – HIStory: Past, Present and Future, Book I .בין השאלות: האם שירי האלבום כוללים רמיזות אנטישמיות ? כיצד הגיב ג'קסון לביקורת מצד הקהילה היהודית?

הסטנדרט האובייקטיבי 2020 מאמר מתוך כתב העת האמריקאי "הסטנדרט האובייקטיבי" שיצא לאור במהדורת האביב לשנת 2020 "אני פרפקציוניסט. אני אף פעם לא לגמרי שבע רצון. אני תמיד מקווה שהעולם יכול להיות מקום יותר טוב. אני מקווה שזה מה שאני עושה עם המוזיקה שלי – מסב שמחה לאנשים, מכניס קצת אושר ושלווה אל החיים שלהם" – מייקל ג'קסון.   הסיפור על משפטו של מייקל ג'קסון בגין הטרדה מינית בשנת 2005 הוא אחד הסיפורים המסובכים והשנויים במחלוקת בזיכרון הלא-רחוק שלנו, גם במובן המשפטי וגם במובן האתי. בעוד אני כותב מאמר זה, אני קורא את תמלילי בית המשפט – שבכללותם מונים כ-8,000 עמודים – מההתחלה ועד הסוף. צפיתי בכל הדוקומנטריים המשמעותיים שנעשו על ג'קסון (ככל הידוע לי), כולל "לחיות עם מייקל ג'קסון", "האיש במראה", ו"לעזוב את נוורלנד". ביליתי מאות שעות בחיפושים באינטרנט ובארכיונים הציבוריים, בקשב מלא למה שיש גם למתנגדי ג'קסון וגם לתומכיו להגיד.   ג'קסון הואשם בהטרדה מינית פעמיים במהלך חייו. בשנת 1993, משפחת צ'נדלר שכרה עורכי דין ושקלה להגיש תלונה פלילית נגד ג'קסון, אך הם ירדו מהרעיון במהרה ובמקום זאת חתרו לתביעה כספית שבסופו של דבר הוסדרה מחוץ לבית המשפט. בשנת 2003, משפחת ארוויזו הגישו תלונה פלילית, שהובילה לתיק שהגיע לבית המשפט ב-2005. ג'קסון זוכה מכל אשמה, אבל אז, ארבע שנים לאחר מותו, ווייד רובסון וג'יימס סייפצ'אק טענו שהטריד אותם מינית בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים. השניים הגישו תביעה כספית נגד העיזבון של ג'קסון, ושתי התביעות נדחו. במאמר זה, נבדוק מקרוב את האירועים הנ"ל בסדר הכרונולוגי.    מייקל ג'קסון היה אמן מופלא. הוא קבע ושבר עשרות שיאים במהלך הקריירה שלו, הפיק את האלבום הנמכר ביותר בכל הזמנים (Thriller, 1982 – שמכר למעלה מ-100 מיליון עותקים מסביב לעולם נכון להיום), שבר 39 שיאי גינס, זכה ב-40 פרסי בילבורד, 13 פרסי גראמי, ו-26 פרסי המוזיקה האמריקאית. לאחר מותו, הוא המשיך לצבור הישגים חדשים. הוא המפורסם הרווחי ביותר בכל הזמנים (מבין האמנים שכבר אינם בחיים): נכון לשנת 2018, הוא הרוויח 2.1 מיליארד דולר לאחר מותו. מעט מאוד אנשים – גם אלה שלא מחבבים את המוזיקה שלו – יתווכחו עם העובדה שג'קסון היה אמן מבריק. אך למרות שרוב האנשים יודעים עליו שהיה אמן נלהב וכשרוני, הטענות שהטריד מינית מספר בני נוער בין 1988 ל-2003 העיבו על הישגיו. ההאשמות האלה הפכו להיות מעין ידע כללי נרחב עד כדי כך שהרבה אנשים מדברים על ג'קסון כאילו בוודאות היה אשם. כפי שג'קסון אמר בתחילת המשפט שלו: "השקרים רצים ספרינטים, אבל האמת רצה מרתון. האמת תנצח את המרתון הזה בבית המשפט." וכך אכן היה, אך דעת הקהל לא הצליחה להדביק פערים עם העובדות.   ב-3 במרץ 2019, ההאשמות נגד ג'קסון שוב הפכו להיות נושא חם כאשר הבמאי דן ריד שחרר את ה"דוקומנטרי" שלו באורך ארבע שעות, שנקרא "לעזוב את נוורלנד". "דוקומנטרי" במרכאות כפולות, מכיוון שמעט מאוד ב"לעזוב את נוורלנד" קשור בעובדות. הסרט לא מציג שום ראיה או עדים חדשים, ובמקום זאת מסתמך לחלוטין על סיפוריהם של שני הקורבנות (לכאורה) בלבד – כששניהם שינו את הסיפורים שלהם פעמים רבות ונשנות לאורך השנים – עובדה שריד לא טרח לציין.   ג'קסון, כמובן, לא עשה לעצמו טובות. הוא היה אקצנטרי, אקלקטי, וגם – מפעם לפעם – פשוט משונה. לעיתים קרובות הוא התנהג באופן לא חכם – אך לא להיות חכם זאת לא עבירה פלילים – ואין כמעט אף ראיה שרומזת לכך – או על אחת כמה וכמה מוכיחה –  שהוא אי פעם פגע בילדים. מאידך, יש כמות עצומה של ראיות לכך שלהרבה אנשים היו מניעים להאשים אותו לשווא ביודעין.   מייקל ג'קסון זכה לצדק, אבל רק במובן המשפטי של המילה, כשהוא זוכה בבית המשפט בשנת 2005. אך חייו והקריירה שלו, הסתיימו בכל המובנים לאחר מכן. הוא סבל מטראומה רגשית בעקבות המשפט ואחרי שנים של סיקור תקשורתי סנסציוני, מוטה באופן חסר כל היגיון ולעיתים אף שקרי באופן בוטה. הוא נפל לחובות, פיתח תלות קשה בתרופות, והתקשה ליצור מוזיקה בהמשך חייו. מערכת המשפט זיכתה אותו, אבל הציבור ברובו לא – וכך גם עד היום. הזיכרון של ג'קסון, ובני משפחתו החיים, ראויים לצדק במלוא מובן המילה. ישנם עוד עיתונים וכתבי עת שסיפרו את סיפורו באופן נאמן לעובדות, אך מעטים ולא מספיק נחושים או יסודיים בכדי להחריש את השקרים בהצלחה. המאמר הזה הוא בגדר ניסיון לספר את האמת על איש ענק – שנעשה לו עוול ענק בחוסר ההבנה של האיש היה באמת.   השנים הראשונות  (1958-1967) משפחת ג'קסון בשנת 1962   ג'קסון נולדר בגארי, אינדיאנה, בשנת 1958, הילד השביעי של ג'וסף וקתרין ג'קסון. הם גידלו תשעה ילדים ממשכורת אחת, בבית קטן עם שני חדרי שנה. במשך רוב ילדותו של ג'קסון, הוא היה צריך לישון באותה מיטה עם שניים מאחיו. אביו היה שתיין כבד ולעיתים קרובות הכה את הילדים, ואת מייקל במיוחד. "הייתי קטן וזריז. חצי מהזמן הוא לא הצליח לתפוס אותי", סיפר ג'קסון, "אבל כשהוא הצליח... אלוהים... זה היה רע".   מגיל ארבע, ג'קסון למד ושם לעצמו כדוגמה רקדנים אגדיים כמו פרד אסטייר וג'ין קלי. למשפחה היתה טלוויזיה, אבל היא התקלקלה לעיתים קרובות, והאם קתרין עודדה את ילדיה להעסיק את עצמם – לפעמים הם עשו את זה על ידי ריקוד ושירה יחד. ארבעה מהאחים, ג'קי, טיטו, ג'רמיין ומרלון, הראו כישרון מעל הממוצע בכל הנוגע לשירה ולריקוד. אבל מייקל היה יוצא מן הכלל, עם יכולות ווקאליות ושליטה לא פחות ממדהימים לילד כה צעיר. כנ"ל גם לגבי כישרון הריקוד שלו.   כשמייקל היה בן חמש, הוא ואחיו החלו לעשות חזרות באופן קבוע וביצעו "קאברים" של שירים מוכרים. הם היו טובים וג'ו לקח על עצמו לנהל את הלהקה המשפחתית. הוא תרגל את הילדים בקדחתנות, והתעקש שיתחילו מההתחלה אחרי כל טעות קטנה ולעיתים קרובות אף העניש אותם במכות על צעד לא נכון. בית הספר המקומי קיים מופע כישרונות צעירים בכל ערב שישי, והלהקה, שלימים תקרא חמישיית הג'קסונים, החלה לקטוף עוד ועוד פרסים הישר למקום הראשון.   השמועה על הכישרון הנפלא של הילדים כבר תפסה תאוצה, ולא לקח הרבה זמן עד שהופיעו בהופעות משלהם ב"צ'יטלין סירקט" (רשת של אולמות לשחורים בלבד שהציע לאמנים שכר מינימלי וחשיפה) בשיקגו, כ-50 ק"מ מהבית. כשהגיע לגיל שש, מייקל היה "ילד פלא – ילד קטנטן ובוגר לגילו עם כישרון של בן אדם מבוגר". ובכל זאת הוא התנדנד בין מצב של פחד ולמצב של התעלות, כששני דברים מניעים אותו בו זמנית ובמידה שווה – האהבה שלו למוזיקה והפחד מהחגורה של אביו.   הרבה יותר מאוחר בחייו, ג'קסון הצר על כך – למרות שהוא אהב ליצור מוזיקה, הוא אף פעם לא זכה להיות ילד. הוא היה ישן בחדרים בבתי מלון יותר מאשר במיטה שלו בבית, ובקושי היה לו זמן לעשות משהו שהוא לא הופעות או חזרות. תחושת האובדן שהרגיש על הילדות המפוספסת שלו, הפכה להיות המוטיבציה שלו לעשות הרבה ממה שהוא עשה בחייו הבוגרים, כמו למשל הניסיונות שלו להתחבר ולעזור לילדים.   העלייה לכוכבות: הילד שסירב להתבגר (1968-1979) מייקל ג'קסון בילדותו   ככל שהיכולות שלו המשיכו להתפתח, זה כבר היה ברור – במיוחד לג'ו, שלמרות שגם ארבעת האחים האחרים היו מוכשרים, מייקל היה בליגה מעליהם. הם חתמו חוזה עם Steeltown Records והקליטו את הסינגל הראשון שלהם "Big Boy" בשנת 1968, כשמייקל היה בן עשר. כשנה שלאחר מכן, הם חתמו על חוזה יותר משמעותי בחברת התקליטים "מוטאון". ואז, בשנת 1970, השיר המקורי שלהם “I Want You Back” הגיע למקום הראשון בבילבורד. הג'קסונים היו בין האמנים השחורים הראשונים שהגיעו לפסגת המצעדים שהיו עד אז ידועים כ"לבנים", והם הפכו לדמויות מפתח בשבירת המחסומים הגזעיים בתעשיית המוזיקה.   כשהגיע לגיל שבע-עשרה, ג'קסון כבר הוציא ארבעה אלבומי סולו (ב-1972 את Got To Be There ו-Ben, Music and Me ב-1973, ואת Forever Michael בשנת 1975) למרות שהמשיך להופיע עם בני משפחתו, מה שסיפק את ג'ו נכון לאותו זמן. אך כשמייקל התקרב ליום הולדתו ה-18, הוא התחיל להבין שישנם פרויקטים רבים שהוא לא יוכל לעשות כל עוד הוא כבול ללהקה עם אחיו. אחרי שהם שינו את שם הלהקה ל-The Jacksons בשנת 1975, הפוקוס העיקרי של הלהקה היה הכישרון של מייקל.   ג'ו מיד חש באיום החדש שהגיע. הוא אסר על מייקל מלעבוד לבדו, ובהתחלה הבן ציית לו. אבל בשנת 1978, ג'קסון הימרה את פי אביו וקיבל את התפקיד של הדחליל בסרט "הקוסם", גרסה מוזיקלית לסיפור "הקוסם מארץ עוץ". למרות שבשעתו הסרט לא הצליח, רבים מחשיבים את ההופעה של ג'קסון כנקודת האור היחידה בסרט עד היום. הוא המשיך לכתוב שירים עבור המשפחה עד 1984, אך עם הזמן הופיע איתם פחות ופחות, למרות שהדרישות האגרסיביות של ג'ו רק הלכו והתגברו.   על סט הצילומים של "הקוסם", ג'קסון פגש את קווינסי ג'ונס, המלחין והמפיק המוזיקלי המפורסם שעבד על הסרט והפך לימים להיות אחד המוזיקאים המשפיעים ביותר בהיסטוריה האמריקאית. ג'ונס התרשם מיכולתיו של ג'קסון. הוא הפיק את אלבום הסולו החמישי של ג'קסון, Off The Wall (1979), והכיר לו מנהלים בחברת התקליטים "אפיק", ובכך סייע לג'קסון ליצור קשרים שיתנו לו כוח מינוף לעזור את אביו ואחיו אחת ולתמיד.   למרות שג'קסון היה אהוב ב"אפיק", ככל שהתבגר, ההתנהגות והחזות היַלְדִּית שלו נראו יותר ויותר יוצאי דופן. סוזן בלונד, אחת המנהלות בחברה, אמרה על ג'קסון בחיבה: "והנה הוא היה [אז בן 18], שברשותו כבר להיטים גדולים והמוח הגאוני הזה שלו, אבל בתור בן אדם, הוא היה יותר כמו ילד. הוא היה לוקח את היומן שלי, הופך אותו וכל הדברים היו נופלים... היית חושב שילד בן ארבע יעשה דברים כאלה". אחרים הבחינו גם הם שלג'קסון היתה מעין תמימות מדאיגה אך שובת לב.  סגן נשיא חברת מוטאון, רוב כהן, נזכר שביקר בדירה של ג'קסון ומצא שם "ערימות על ערימות של בקבוקי סודה. ושאלתי אותו – 'מייקל, אתה עד כדי כך צמא?' והוא ענה – 'הו, אני לא שותה את זה, אני מתרחץ בהם'. שאלתי, 'אתה מתקלח בסודה?' והוא ענה, 'כן, אני אוהב את הבועות'. תמיד תהיתי אם מכאן הגיע השם של השימפנזה שלו, באבלס."   לאורך כל שארית חייו, ועד היום, התקשורת תמיד הציגה את ג'קסון כסוטה מפחיד ואפל שכפה את עצמו כמנטור לילדים כדי לפתות אותם אל החדר שלו. אבל צפייה בהקלטות וידאו של ג'קסון מראים שהוא פשוט רצה להיות ילד בעצמו. סרטונים של ג'קסון במלחמת מים בנוורלנד עם מקולי קאלקין ועוד חבורת ילדים מוכיחות שהוא אהב לשחק ולא לקח קשה כששוברים לו ביצה על הראש. רבים טוענים שסרטונים כאלה של ג'קסון משחק ומחבק ילדים מצביעים על כוונות זדוניות מצדו, אבל זה פשוט לא נכון – בהקשרים רבים, קשר כזה בין מבוגרים לילדים זה דבר תמים לחלוטין.   מלך הפופ (1980-1988)   כשהגיע האלבום “Thriller” בשנת 1982, ג'קסון כבר היה באמצע דרכו להיות כוכב-על ברמה בינלאומית. בגיל 24 הוא כבר הרוויח מספיק כדי לחיות חיי פאר ויוקרה למשך כל חייו, אבל מבחינה יצירתית, הוא רק התחיל. בשנת 1983, נשיא "מוטאון" בארי גורדי, האיש שהחתים את ג'קסון על חוזה ההקלטות בשנת 1969 ופחות או יותר התחנן בפניו שיופיע עם חמשת אחיו במופע חגיגות ה-25 שנה ל"מוטאון", שישודר בפני מיליוני צופים. ג'קסון הסכים בתנאי שיוכל גם להופיע לבד עם שיר שלו. זה היה מופע שבו ג'קסון הציג בפני העולם את "הליכת הירח" האגדית כשביצע את השיר "בילי ג'ין", ובכך חקק בסלע את מקומו כאמן פורץ דרך שיודע להדהים את הקהל בהצלחה רבה.   זה היה המסמר האחרון בארון הקבורה של הלהקה המשפחתית. ג'קסון לא שם לעצמו מטרה לפרק את הלהקה, הוא פשוט רצה להיות אדם בפני עצמו, עם קריירה משלו – אבל לאחר האירוע ב"מוטאון", השליטה של ג'ו בבנו נשברה. לימים, חופש היצירה של ג'קסון יעניק לו גמול עצום, אך הוא המשיך לשאת את הצלקות מהתעללות אביו לשארית חייו.   בשנת 1987, ג'קסון רכש עשרת אלפים דונם של שטח ציורי וססגוני בגבול היער הלאומי לוס פדרס שבקליפורניה; שטח זה יהפוך לאחוזת "נוורלנד" הידועה. הדבר הראשון שעשה היה לבנות את החווה, פארק שעשועים עם אטרקציות שלא נראו לפני כן. בתוך חמש שנים הוצבו בנכס גלגל ענק, קרוסלה, מכונות מתנגשות, גן חיות ופינת ליטוף, ועוד אטרקציות ידידותיות לילדים. אלפי ילדים ובני משפחותיהם הוזמנו לנוורלנד עד שג'קסון נטש אותה אחרי המשפט ב-2005, כשהצהיר שלא יחזור לנוורלנד כי המקום כבר לא מרגיש כמו בית עבורו.   האם ג'קסון טמן לעצמו מלכודת להיות מואשם בהטרדה מינית בכך שבילה כל כך הרבה מזמנו עם ילדים של אנשים אחרים? כן ולא. הוא היה חייב לדעת (הוא לפחות היה צריך לדעת), שיהיו כמה אנשים שיקחו את זה למקום רע. אולי זה היה צעד לא חכם מצדו להכניס את עצמו לכיתת היורים של התקשורת צמאת הרייטינג ואל משפט השדה (שבעיקרו לא היה אובייקטיבי) של דעת הקהל. אך, מהצד השני, אם ניקח בחשבון את מילותיו של ג'קסון לגבי המניעים שלו – ויש לנו סיבות מאוד טובות לקחת אותן בחשבון, כפי שנראה בהמשך – זוהי עדות עצובה על התרבות שאנחנו חיים בה אם רוב האנשים לא יכולים להאמין שאדם מבוגר יכול פשוט לאהוב לבקר בגן החיות ולעלות על מתקני שעשועים עם ילדים. ג'קסון אולי העמיד את עצמו על הכוונת אבל אלה שטענו נגדו טענות לא מוכחות, שברובן ככולן בדויות, הם שלחצו על ההדק.    השאלות ההכרחיות הן: האם מייקל ג'קסון אכן הטריד ילדים? איך אפשר לדעת אם זה כך או אחרת? מהו הסטנדרט לפיו אנו צריכים להעריך טענות שהוצגו בפני בית המשפט והיה להן כוח, באופן מטאפורי - או אפילו מילולי - לסיים חיים של בן אדם?  הניסיון לענות על שאלות כאלה דורש אחריות עצומה ורצינית – מהחשובות ביותר שאדם יכול לקחת על עצמו. עלינו לנקוט בזהירות בחשיבות עליונה כשאנחנו לוקחים על עצמנו שאלה לגבי פיסת מידע שמוצגת בפנינו כשחיי אדם מוטים על כף המאזניים. האם זה נכון? ואיך אנחנו יודעים את זה?   הטענות על הטרדה של ג'יימס סייפצ'אק (1988-1992) תחנת הרכבת בחוות נוורלנד   ג'קסון פגש את משפחת סייפצ'אק כשהוא וג'יימס (כשהיה אז בן 8 או 9) לוהקו לפרסומת של פפסי בסוף שנת 1986 או תחילת 1987. הנסיבות המדויקות להמשך הקשר ביניהם לא ידועות, אבל ככל הנראה סייפצ'אק שלח לג'קסון מכתבים לאחר סיום הצילומים, כי במכתב שג'קסון כתב ב-10 במרץ 1987, הוא כתב לו מכתב שמתחיל במשפט "ג'ימי היקר, תודה על המכתבים שכתבת לי".   כך או כך, לא ג'יימס ולא אף אחד מבני משפחתו העלו טענות על הטרדה או על התנהגות בלתי הולמת נגד ג'קסון עד שנת 2014, עשרים ושש שנים אחרי שההטרדה לכאורה התחילה. זה לא נדיר שטענות מסוג זה מגיעות אחרי שנים, אבל הטענות של ג'יימס מלאות בהמון סתירות וחלקן אפילו בלתי אפשריות בעליל.   אחת הטענות הבעייתיות ביותר של סייפצ'אק היתה הטענה שהוא לכאורה הוטרד פעם אחר פעם בתחנת הרכבת ב"נוורלנד", החווה של ג'קסון בלוס אוליבוס שבקליפורניה. בתביעה של סייפצ'אק נגד עזבונו של ג'קסון שהוגשה לאחר מותו של הזמר, הוא טען שג'קסון הטריד אותו "כל יום" במשך שנים, בכל פינה בחווה – טענה שהוא חוזר עליה גם ב"לעזוב את נוורלנד". ההתעללות הזאת, לדבריו, הרבה פעמים הייתה בחדר קטן בקומה העליונה של תחנת הרכבת בנוורלנד, חדר שהוא מתאר לפרטי פרטים בדוקומנטרי. סייפצ'אק מוסיף וקובע שג'קסון "איבד בו עניין" עד שנת 1992, כשהיה בן 14 ונראה יותר כמו נער צעיר מאשר ילד קטן – וההטרדה הפסיקה בדיוק אז.   בטענה של סייפצ'אק יש בעיה אחת: תחנת הרכבת המדוברת לא נבנתה לפני שנת 1994, כפי שמוכח באישורי הבנייה, התמונות, וצילומי הוידאו שזמינים לכל אפילו באינטרנט. כשהסתירה הזאת התגלתה, דן ריד, הבמאי של "לעזוב את נוורלנד", השיב עם הטענה שג'קסון המשיך להטריד סייפצ'אק לפחות עד 1994 – או במילים אחרות, ההטרדה לכאורה היתה יכולה לקרות גם אחרי שהקמת המבנה הסתיימה – אבל זה בא בסתירה מול התצהירים של סייפצ'אק תחת שבועה בבית המשפט. וגם בסרט עצמו, התיאורים של סייפצ'אק על ההטרדה בתחנת הרכבת ממוקמים על ציר הזמן שמופיע במעברים בסרט בין "נובמבר 1987" ל"ינואר 1990", למרות העובדה שהתחנה לא היתה קיימת אז.   ב-22 באפריל, 2019, ריד ניסה להגן על סיפור התחנה בציוץ בטוויטר: "תחנת הרכבת היתה כבר קיימת בשלמותה לפני שאישורי הבניה נחתמו, לדבריו של הצלם של ג'קסון [האריסון פאנק] בפודקאסט מינואר 2019". אבל פאנק ענה באופן פומבי לטענות וכתב בטוויטר: "הצילומים עליהם דיברתי בראיון המדובר התקיימו ביוני 1994, בוודאות לא רגע לפני. אני מסרב להיכנס לדיונים עם אנשים שמנסים לסובב את המילים שלי כדי שיתאימו לאג'נדה שלהם." זה לא שהצילומים של פאנק הם ההוכחה היחידה לכך שהרכבת נבנתה רק אז. ישנן עשרות תצלומים אחרים שהופיעו בעשרות פלטפורמות שונות שמראים את המקום שבו נבנתה התחנה עומד ריק בספטמבר 1993, ושהקמת המבנה הסתיימה זמן קצר אחרי פברואר 1994. מאז ריד סירב להגיב לשאלות נוספות על העובדה הזאת.   סייפצ'אק גם אמר באופן מאוד ברור שהוא לא הוטרד אחרי שהצ'נדלרים האשימו את ג'קסון בהטרדת בנם ג'ורדן, בשנת 1993. שני הדברים היחידים שסייפצ'אק עיקבי בהם סותרים אחד את השני באופן חד משמעי: הראשון שג'קסון מעולם לא הטריד אותו אחרי שהגיע לגיל 14, והשני זה שג'קסון "פעם אחר פעם" הטריד אותו בתחנת הרכבת – וזאת מכיוון שתחנת הרכבת לא היתה קיימת לפני שהגיע לגיל 16.    גרסתו של סייפצ'אק בלתי אפשרית גם בבחינת היבטים חשובים אחרים. הוא טוען שג'קסון היה "זהיר בצורה קיצונית" כדי להימנע מלהיתפס וגרם לסייפצ'אק לעשות חזרות על פעולות כמו להתלבש במהרה ולמצוא מחבוא. למרות זאת הוא טוען שהוא הוטרד לאור יום בשטחים פתוחים ומקומות בולטים בנוורלנד – שטחים שנוטרו על ידי מצלמות וצוות אבטחה שהסתובב בחווה בכל רגע נתון, שאף אחד מהם לא דיווח שראה הטרדה מכל סוג שהוא בזמנו.   בנוסף, החדר העליון בתחנת הרכבת הוא בעצם פטיו פתוח לרווחה (ללא דלתות) שאפשר לגשת אליו בקלות יתרה, ואכן עובדי נוורלנד והאורחים ביקרו בחדר הזה לעיתים מאוד תכופות – לא מסוג המקומות שמתעלל "זהיר בצורה קיצונית" יבחר בו כדי להימנע מלהתגלות. אם ג'קסון היה צריך פרטיות, משהו כמו 1,600 מטרים רבועים של שטח פנימי בין קירות היו לרשותו.   (זה גם מעניין לציין שהעסק המשפחתי של סייפצ'אק, "Sea/Sue" בע"מ, נתבעו על סך 800,000 דולר על הפרת חוזה ב-26 באפריל 2013 – חודשים ספורים לפני שסייפצ'אק "הבין" שהוא הוטרד על ידי ג'קסון והחליט להגיש תביעה אזרחית של עשרות מיליונים נגד ג'קסון).   מקולי קאלקין, השחקן שהתפרסם עוד בילדותו, בילה זמן רב עם ג'קסון החל משנת 1990 והילך, והם נשארו חברים קרובים עד שג'קסון הלך לעולמו. קאלקין העיד להגנתו של ג'קסון במשפט הפלילי שלו, וחבר המושבעים מצא שהוא "אמין מאוד". בריאיון לתוכנית "Entertainment Television" ב-15 בינואר, 2019, רק מספר שבועות לפני ש"לעזוב את נוורלנד" שודר, קאלקין (כיום בן 39) חזר פעם נוספת על הטענה האיתנה שלו שמעולם לא הוטרד או חווה התנהגות בלתי הולמת מצד ג'קסון. לעומתו, התמלילים מבית המשפט מציגים, כפי שהעיתונאי צ'ארלס תומסון ניסח את זה: "תהלוכה בלתי נגמרת של עדי תביעה מפוקפקים שהפילו את עצמם עם עדויות שקר לפי שעה אשר קרסו אחרי כל חקירה נגדית".   בראיונות, קאלקין חזר וציין שהחברוּת שלו עם ג'קסון היתה מובנת במידה כזו או אחרת, בגלל הנסיבות המיוחדות של חייהם. ג'קסון, כמו קאלקין, היה ילד שהפך למגה-כוכב. אף אחד מחבריו, בני גילו של קאלקין יכלו להבין את ההשפעות של הקריירה ההוליוודית שלו על החיים שלו – אבל ג'קסון הבין טוב מאוד. אחד מהמנחים של התוכנית Entertainment Television"" אמר, "תשמע, גבר בן 32 מתקשר לילד בן 10 ושואל אותו 'רוצה לבוא אליי למסיבת פיג'מות?', אני לא אומר שקרה שם משהו, אבל מעבר לזה: זה מוזר."   המנחה צודק: זה אכן מוזר שאדם מבוגר מתחבר לילד ומזמין אותו לישון אצלו. באופן כללי, ילדים אמורים להתחבר לילדים אחרים ומבוגרים אמורים להתחבר למבוגרים, לא כולל קשרים לגיטימיים של מנטור ומתלמד. אבל חשוב לזכור שג'קסון סבל מאלימות, בריונות, לעג וחווה טראומה קשה מאביו והרגיש שהילדות שלו נשדדה ממנו. הוא ניסה לאורך כל חייו להחזיר לעצמו את הזמן האבוד, להיות ילד – מטרה בלתי ניתנת להשגה, כמובן, אבל מובנת לאור הטראומה הפסיכולוגית שממנה סבל. השאיפה של ג'קסון לעולם לא להתבגר היתה כל כך אינטנסיבית שהוא העריץ את הדמות פיטר פן ואפילו צילם קליפ בהשראתו.   סייפצ'אק טוען בתביעה שלו וב"לעזוב את נוורלנד" שחדר השינה של ג'קסון היה בכלל "מחוץ לתחום" ושהרבה מההתעללות קרתה שם. הוא בנוסף טען שילדים אחרים הוזמנו להיות לבד עם ג'קסון לעיתים תכופות ולתקופות ארוכות, ושאסר על המבוגרים מלהיכנס ולהשגיח על הילדים שלהם.   אבל קית' קאלקין, אביו של מקולי מפריך את שתי הטענות הללו בספרו "Lost Boy"; "חדר השינה של מייקל," הוא כתב, "היה כמעט תמיד מקום פתוח לכולם שאפשר לבלות בו, כמו כל שאר הבית. הילדים שלי ישבו על המיטה, וגם אני, ושיחקו קלפים או דמקה, או צפו בטלוויזיה... אבל היינו עושים את רוב הדברים האלה גם בשאר המקומות." קאלקין האב מספר שהרבה פעמים היה "צריך להרים את הילדים שלו (לפעמים עם קלנועיות) בסוף היום ולקחת אותם לחדרים שבהם הם היו אמורים לישון", מכיוון שהם שיחקו והוציאו כל כך הרבה אנרגיה עד כדי כך שהם נרדמו באמצע. עם זאת הוא לא הבחין בשום התנהגות לא ראויה: "מעולם לא ראיתי או שמעתי משהו שיצביע על כך שהוא היה פדופיל. אני אציין שמדי פעם הגיעו אוטובוס אחד או שניים מלא בילדים בשעות אחר הצהריים הישר לפארק השעשועים או לאולם הקולנוע, ומיד אחר כך ההסעה לקחה אותם חזרה הביתה. למעשה, אני מאמין שהיה משרד שלם באזור וצוות שלם שהיה אחראי על הפיקוח של הביקורים האלה; אני גם אציין שבאף מקרה שהוא, הילדים האלה התבקשו להגיע אל הבית משום סיבה שהיא. הביקורים האלה היו מתוכננים ומפוקחים היטב, והאנשים שהגיעו הופרדו לחלוטין מהאורחים של הבית (כמו המשפחה שלי). ואם כבר אנחנו בנושא הזה, רשימת האורחים ממש לא הוגבלה לילדים. למעשה, הרבה מבוגרים הסתובבו בכל מקום בחווה בהם (רק לדוגמה) השכן והנשיא לשעבר רונאלד רייגן ואשתו ננסי "רק-תגידו-לא", וגם מזכיר ההגנה האמריקאי ויליאם כהן, ולא מעט אחרים שכבר הספקתי לשכוח מאז; איש מהם בוודאי לא נתן את התחושה שהאחוזה (אלוהים יודע) היתה מאורת פדופיליה."   בקצרה, אין ולו ראיה אחת שתומכת בטענות של סייפצ'אק – שחלק מהן הוכחו באופן חד משמעי שהן פשוט בלתי אפשריות.   הטענות של וויד רובסון (1989-1996) ווייד רובסון וג'יימס סייפצ'אק במהלך קידום הסרט "לעזוב את נוורלנד"   ג'וי רובסון, במקור מבריזביין שבאוסטרליה, רשמה את בנה בן החמש, ווייד, לתחרות ריקודים בשנת 1987. הפרס הגדול – שבו ווייד זכה – היה לפגוש את מייקל ג'קסון. בתשע השנים שלאחר מכן, ג'קסון מדי פעם לימד את רובסון לרקוד, בילה זמן מה איתו ועם משפחתו והזמין אותם לטיול מסביב לעולם. רובסון אף הופיע עם ג'קסון על הבמה – יש שיגידו שזאת הבמה הכי טובה להתחיל בה קריירה בעולם הבידור שכל אמן יכול לחלום עליה.   ב-1 במאי, 2013, רובסון, אז בן 31, הגיש תביעה כספית נגד העיזבון של ג'קסון ונגד שתיים מהחברות בבעלותו, בדרישה לפיצויים כספיים על הטרדה שלכאורה עבר. זאת היתה הפעם הראשונה שרובסון האשים את ג'קסון בהטרדה. למעשה, הוא עלה לדוכן העדים כדי להגן על ג'קסון במשפט ב-2005. במהלך חקירות המשטרה וראיונות בתקשורת, הוא הכחיש באופן עיקבי ונחוש שג'קסון אי פעם הטריד אותו, והוא עשה את זה גם לפני כן, בשנים 1993-1994 במהלך החקירה של תיק צ'נדלר ומול חבר מושבעים גדול. אך רובסון שינה את הסיפור שלו ב"לעזוב את נוורלנד". בסרט, הוא טען שג'קסון הטריד אותו "בכל פעם שהיינו ביחד ... לא היה לילה אחד שעבר שהייתי איתו והוא לא הטריד אותי מינית".   אולם הטענות החדשות של רובסון רחוקות מלהיות אפשריות. ראשית, למרות שהוא ואמא שלו ביקרו פעמים רבות בנוורלנד בין השנים 1991-2005, ג'קסון היה בבית רק ארבע פעמים מתוך כל הביקורים האלה, כשפעם אחת היתה במהלך שבע השנים שבהן רובסון טוען שהוא הוטרד. ההתעללות השגרתית שרובסון מתאר לא מתיישבת עם היעדרותו של ג'קסון, גם אם ניקח בחשבון את המקרים הנדירים יחסית שבהם השניים היו לבדם מחוץ לנוורלנד.   מה שעוד יותר מעורר תהיות- הדרכים הספציפיות שבהן רובסון טוען שג'קסון הטריד אותו, הן כל כך מחרידות שזה בלתי סביר שאף מבוגר בחייו של רובסון לא הבחין שמשהו לא כשורה. לדוגמה, רובסון טוען שג'קסון ביצע בו מעשי סדום (אונס עם חדירה אנאלית) ולאחר מכן ציווה עליו להפטר מהתחתונים שלו שהיו מוכתמים בדם. מעולם לא נמצאו כאלה תחתונים ואף אחד לא שם לב לסימנים של התעללות כל כך מזעזעת בזמנו – גם לא הרופא של ווייד. ובנוסף, אף אחד מהמתלוננים האחרים לא טען שעבר מעשים ברוטליים שדומים להאשמות שלו.   רובסון מעולם לא טען שמישהו ידע על ההטרדה שלו ולא דיווח עליה – הוא טוען שאף אחד לא ידע על זה, בכלל. זה בא בסתירה מול העובדה שכמה מעובדיו של ג'קסון טענו שהם היו עדים למקרים שונים של התעללות. בשנת 1993, היתה עובדת שטענה שהיא ראתה את ג'קסון מתקלח ומתנשק עם רובסון (שהיה אז בן 10) ואמרה שהיא בטוחה שרובסון ידע שהיא ראתה אותם כי רובסון יצר איתה קשר עין באותו רגע. כל העובדים שטענו טענות כאלה מכרו את הסיפורים שלהם לצהובונים עבור סכומים של עשרות אלפי דולרים (אך מעולם לא אמרו דבר למשטרה), הם שינו את הסיפורים שלהם פעמים רבות, וטענותיהם הופרכו באופן יסודי במהלך ההליך מול חבר המושבעים הגדול בשנת 1994, ובמשפט בשנת 2005.   הטענה המתועדת הראשונה של רובסון בגין התעללות היתה ב-8 במאי, 2012. הוא טען שמאז ומתמיד היתה לו מערכת יחסים מינית עם ג'קסון, ושזה לא מקרה של "זכרונות מודחקים", אלא שהוא לא היה מודע – עד גיל שלושים – שיחסי מין בין מבוגר לילד נחשבים להתעללות מינית.   לכשלעצמו, זה כבר קשה להאמין לדבריו של רובסון כפי שהם מוצגים כיום. אולם מילותיו ופעולותיו של רובסון לאורך חייו שוללים את הטענה הזאת גם הן.    יש הקלטות וידאו ואודיו של רובסון מלפני 2012 מצהיר בנחרצות שהוא לחלוטין יודע שהתעללות בילדים מינית היא דבר נוראי; בחלק מהמקרים הוא מגדיר קשר מיני בין מבוגרים לילדים במילים "התעללות" ו"שגוי" לסירוגין. הוא בנוסף העיד במשפט הפלילי ב-2005, דבר שללא ספק מצביע על כך שהוא ידע שקשר מיני בין מבוגר לילד נחשבים כעבירת התעללות בילד.   כשההאשמות של ארוויזו הגיחו בנובמבר 2003, אנשי תקשורת ועורכי דין שוב שאלו את רובסון אם היה בינו לבין ג'קסון מגע מיני, והוא ענה "מעולם לא חוויתי דבר כזה ואני מקווה שזה מעולם לא קרה לאף אחד אחר" (אם הוא לא ידע שזה דבר רע, למה שהוא יקווה שזה מעולם לא קרה לאף אחד אחר?). הוא בנוסף טען (באחת מהגרסאות הרבות שלו לסיפור) שג'קסון אמר לו שוב ושוב לאורך כל הילדוּת שלו ששניהם יכנסו לכלא אם מישהו אי פעם יגלה על הקשר המיני ביניהם, ושהוא (רובסון) האמין לזה גם כבן אדם מבוגר. כל זה, כמובן, סותר באופן ישיר את הטענה שלו שהוא לא היה מודע לכך שקשר מיני בין מבוגר וילד הן דבר שגוי.   אמו של רובסון אמרה בתצהירים לבית המשפט ב-2017 שהוא אמר לה שהסיבה שהוא הכחיש שג'קסון הטריד אותו והגן עליו בעבר, היתה שהוא הרגיש "בושה" שהיה קורבן של הטרדה. אבל בתצהיר של רובסון עצמו, באותה תביעה, הוא נשאל "כשהעדת במשפט ב-2005, האם חשת בושה ממה שהיה בינך לבין מייקל?" הוא ענה: "לא, לא התביישתי. לא היו לי, כפי שכבר אמרתי, לא היו לי תחושות לגבי זה. לא ידעתי כלום לפני מאי 2012". יתר על כך, סדרת התכתבויות במיילים בין רובסון לאמא שלו חושפת שהיה לו מאוד קשה "להיזכר" בפרטים של ההתעללות שהוא כלל בטיוטות של הספר שהוא ניסה לפרסם. פעמים רבות הוא שאל את אמא שלו מה קרה – או מה היא חושבת  שקרה – ואז הציג את הזיכרונות שלה כאילו היו שלו.   בדצמבר 2010, רובסון, באותה תקופה רקדן וכוריאוגרף מפורסם, קיבל הצעה לביים את הסרט "Step Up Revolution" והוא נענה להצעה בחיוב. אך כפי שהוא הסביר בבלוג שלו, הוא סבל מהתמוטטות עצבים מספר חודשים לאחר מכן והוא פוטר מהפרויקט. הוא היה, במילותיו,   "הרוס מהתחושה המשתקת של הבושה שאני כישלון מוחלט. הרגשתי שכל חיי כיוונו אותי להזדמנות הזאת להפוך לבמאי סרטים, וכשזה הגיע, הגשמתי את הנבואה של מייקל, ואז דפקתי את זה, ובזאת גם כל חיי היו לשווא, כך האמנתי. תודה לאל שאמנדה והבן שלנו היו לצדי, כי מעבר אליהם, הרגשתי שכבר אין לי שום תכלית."   הוא ממשיך להסביר בבלוג באותו פוסט ובפוסטים אחרים שהסיבה העיקרית להתמוטטות שלו ולכך שאיבד את ההזדמנות להיות במאי של סרט היתה קשורה בלחץ מהעבודה – עוד טענה שהוא לאחר מכן יסתור בתביעה האזרחית שלו, שבה הוא טוען שכל הבעיות שלו בקריירה כולן נגרמו מהטראומה הנפשית הבלתי פתורה שנגרמה לו על ידי ג'קסון.   באותו בלוג, הוא טען שרק מספר חודשים אחרי שנאלץ לעזוב את הסרט, הוא היה מועמד למשרה ככוריאוגרף ראשי במופע "Cirque du Soleil" ("קרקס השמש") של מייקל ג'קסון. אבל זה מעולם לא היה נכון, לפי ג'ון ברנקה, אחד ממנהלי העיזבון של מייקל ג'קסון. רובסון כתב לבמאי המופע וביקש את המשרה, ולמרות שזומן לראיון עבודה, הוא מעולם לא הועסק ומעולם לא נאמר לו שהוא בין המועמדים למשרה. ועם זאת רובסון המשיך לדבר כאילו הוא כבר בטוח בפנים. הוא אף הרחיק לכת וטען בראיונות טלוויזיונים שהוא הולך "להתחיל בעבודה על מופע של מייקל ג'קסון" ושהולכים לסמוך עליו עם "אחריות עצומה".   לרובסון כן היה ניסיון ככוריאוגרף; במהלך שנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים הוא עבד עם מוזיקאים מפורסמים כמו אן סינק ובריטני ספירס, אבל הוא התקשה למצוא עבודות בפרופיל ושכר גבוהים לאחר מכן. החל מסוף שנת 2012 ועד מרץ 2013, הוא דחף באגרסיביות לדיל על ספר שהוא כתב על ההטרדה שלכאורה עבר וניסה לשווק אותו לעשרות מוציאים לאור, כאשר אף אחד מהם מאן מלשתף איתו פעולה (אחת הסיבות היתה שהוא דרש סכומי עתק בלתי רגילים כמקדמה).   בתזמון שבאופן "מקרי לחלוטין" דומה לשל סייפצ'אק, רובסון החליט להפסיק לנסות למכור את הספר שלו חודשיים לפני שהוא הגיש את תביעה של עשרות או מאות מיליוני דולרים נגד העיזבון של מייקל ג'קסון. כשנשאל בתקשורת למה החליט לנטוש את הרעיון של הספר, הוא טען שהוא הבין שלספר "לא תהיה השפעה גדולה" כמו של תביעה כספית בלהוציא את "האמת לאור". בעוד ג'יימס סייפצ'אק הגיח עם טענות שהוכחו כבלתי אפשריות, רובסון מעולם לא הציג טענות וראיות קונקרטיות (או אפילו הגיוניות) שהוא הוטרד על ידי מייקל ג'קסון. הוא סותר את עצמו בעשרות מקרים – והוא העיד עדות שקר – או במשפט של ג'קסון ב-2005, או בתצהירים שלו בתביעה מ-2013 – אחד מהם חייב להיות נכון. אין לנו שום סיבה להאמין לטענות שלו, ויש לנו המון סיבות לפקפק בהן.   הטענות של ג'ורדן צ'נדלר (1992-1994) מייקל ג'קסון ומשפחת צ'נדלר בטקס פרסי המוזיקה   הקשר של ג'קסון לג'ורדן צ'נדלר התחיל במאי 1992, כשהנער היה בן 12. המכונית של ג'קסון התקלקלה בלוס אנג'לס, והוא הגיע לסוכנות מכוניות קרובה שהיתה בבעלות דיויד שוורץ, אביו החורג של ג'ורדן. שוורץ זיהה את ג'קסון והציע לו השכרת מכונית במתנה אם הוא יסכים להתקשר לג'ורדן, שהיה מעריץ גדול של ג'קסון. הזמר קיבל את ההצעה וקיים את הצד שלו בעסקה; הוא התקשר לג'ורדן מספר ימים לאחר מכן. למרות ששיחת הטלפון הזאת מסמלת את תחילת הקשר המתמשך בין ג'קסון למשפחת צ'נדלר, אבל זאת לא היתה הפעם הראשונה שהם נפגשו.   בשנת 1984, ג'קסון סבל מכוויות חמורות בקרקפת כתוצאה מתקלה בזיקוקים במהלך הצילומים לפרסומת של פפסי. אמא של ג'ורדן, ג'ון צ'נדלר, שלחה לג'קסון כרטיס "החלמה מהירה" וג'קסון התקשר להודות לה. כשהוא גילה שלג'ון יש ילד בן 4, הוא הזמין אותה לרשום את ג'ורדן לאודישן לתפקיד בפרסומת אחרת שג'קסון היה אמור להשתתף, בה. ג'ון הביאה את ג'ורדן לאודישן, אבל הוא לא התקבל לתפקיד. על פי הדיווחים, זה הכעיס את ג'ון יותר מאשר את ג'ורדן.   בין מאי 1992 לינואר 1993, ג'קסון התקשר לג'ורדן בערך פעם בחודש. ג'ון לאחר מכן טענה שהיא האזינה בסתר לכל אחת מהשיחות ושהיא מעולם לא שמעה את ג'קסון אומר שום דבר בלתי הולם. בפברואר 1993, ג'ורדן, אמא שלו, ואחותו הקטנה לילי, ביקרו בנוורלנד בפעם הראשונה. הם ביקרו שוב בחודש שלאחר מכן, ובפעם הזאת ג'ורדן שאל את אמא שלו אם הוא יכול לישון בחדר של ג'קסון, בעוד היו ילדים והורים נוספים שישנו בחדר באותו לילה.   נושא חדר השינה של ג'קסון הפך להיות אחד מחומרי התבערה הגדולים ביותר בסיפורים שלו. עם זאת, הפרטים בסיפור עוותו פעם אחר פעם באופן מכוון על ידי המתלוננים נגד ג'קסון מבקריו למרות שג'קסון הצהיר מול מצלמות שהוא "חולק את המיטה שלו עם ילדים". כל ההקלטות האלה בוידאו או באודיו הוצגו בגרסתן הערוכה תוך התעלמות מוחלטת מההקשר: כמעט בכל אחת מהפעמים האלה, ג'קסון מיד מבהיר שהוא עצמו ישן במקום אחר (לא באותה מיטה) ואיפשר לאורחים שלו לישון במיטה שלו בלעדיו. הוא האמין ש"לתת את הטוב ביותר שיש" (כלומר, החדר שלך) לאורחים זה פשוט חלק מלהיות מארח טוב.   ג'קסון הכחיש באופן גורף שהוא ישן באותה מיטה עם ילדים מלבד ילדיו שלו. כמעט כל אחד מהעובדים של נוורלנד, וכל שאר הילדים שהתארחו בחווה ונתנו את גרסתם על ההתנהגות של ג'קסון – אישרו שג'קסון תמיד ישן בחדר האורחים או באזור אחר בחדר השינה שלו, כשהילדים והמבוגרים ישנו בחדר שלו. זה לא קשה להאמין: חדר השינה של ג'קסון בנוורלנד היה אגף שלם שהתפרס על שתי קומות, עם מספר חדרי רחצה וחדרים קטנים, והיה גדול יותר מהרבה בתים אחרים. הרבה פעמים משפחות שלמות ישנו שם והיה להם יחסית הרבה מקום ופרטיות. ובקשר למשפחת צ'נדלר, ג'ון באופן עיקבי סירבה לבקשות בנה לישון בחדר השינה של ג'קסון והתעקשה שהוא ישן בחדר האורחים. אין שום ראיה לכך שג'קסון אי פעם התווכח עם ההחלטה שלה, וג'ון מעולם לא טענה אחרת. באביב של 1993, ג'ון, ג'ורדן, ולילי ליוו את ג'קסון למספר טיולים ללאס וגאס, מונאקו ופריז. בחודש מאי של אותה שנה, אביו הביולוגי של ג'ורדן, אוון צ'נדלר, הזמין את ג'קסון להתארח אצלו לסופ"ש, עם אישתו השניה, נטלי, והילדים שלהם. ג'קסון נענה בחיוב, וימים ספורים לאחר מכן, הצהובון "נשיונל אינקווירר" (The National Enquirer) פרסם כתבה תחת הכותרת "המשפחה הסודית של מייקל ג'קסון" – כתבה שהיתה שזורה כולה בהגזמות, טענות בלתי מבוססות ו"מקור פנימי" אנונימי. ריי צ'נדלר, אחיו של אוון צ'נדלר, טען בספרו "כל הנוצץ" (All That Glitters: The Crime and the Cover Up) שחבר של המשפחה מכר את הסיפור לאינקווירר והמניע שלו היה כספי. כשלושה שבועות אחרי הכתבה באינקווירר, אוון צ'נדלר שכר את ברי רוטמן, עורך דין (ולקוח של אוון, שהיה רופא שיניים). אוון הביע "דאגה" שג'קסון מטריד וביקש מרוטמן לסיים את הקשר ביניהם, אם בצו הרחקה נגד ג'קסון או בכך שאוון יקבל משמורת מלאה על ג'ורדן. באותו זמן, לא ג'ורדן ולא ג'ון האשימו את ג'קסון בהטרדה או בהתנהגות בלתי הולמת אחרת באשר היא; החשדות של אוון צ'נדלר נוצרו מריק. לאורך כל חודשי הקיץ הנותרים, אוון צ'נדלר שלח את רוטמן לאיים על ג'ון ועל ג'קסון. אוון היה חייב לאישתו למעלה מ-68,000 דולר של תשלומי מזונות ואיים שהיא "לעולם לא תראה שוב את ג'ורדן" אם היא לא תחתום על מסמך שאומר שהיא מוותרת על החוב. ג'ון חתמה על המסמך תחת איום, וטענה שלמרות שיש לה משמורת חלקית על ג'ורדן, היא האמינה שאוון עלול לחטוף את הבן שלה אם היא לא תשתף פעולה. בשיחת טלפון מוקלטת בין אוון צ'נדלר לדיויד שוורץ (האב החורג של ג'ורדן) שהתקיימה ב-8 ביולי, 1993, אוון תיאר את המניע שלו לשכור את רוטמן – עורך דין שכמעט איבד את הרישיון שלו בעקבות פעולות שעברו על חוקי האתיקה: "בחרתי את הבן זונה הכי נבזי שיכולתי למצוא, וכל מה שהוא רוצה לעשות זה לצאת לציבור כמה שיותר מהר, כמה שיותר גדול, ולהשפיל כמה שיותר אנשים."   אוון ורוטמן יצרו קשר עם ד"ר מתיס אברמס, פסיכיאטר מבוורלי הילס, ושאלו אותו שאלה מעורפלת והיפותטית על הטרדת ילדים. אברמס לאחר מכן העיד שהוא חשב שהשיחה היתה מוזרה אך הוא כתב מכתב קצר לרוטמן, שאומר – על בסיס שאלותיו המעורפלות של אוון על ילד שאברמס מעולם לא פגש או שוחח עמו, "חשד סביר יכול להתקיים שהטרדה מינית אולי קרתה". אוון, לאחר מכן השתמש במכתב הזה כדי לאיים על ג'ון וג'קסון כדי לסחוט כסף משניהם.   ב-8 בספטמבר, 1993, כשהחדשות על ההאשמות נגד ג'קסון הגיעו לכותרות מסביב לעולם, אוון וג'ון צ'נדלר, דיויד שוורץ ומספר עורכי דין נפגשו לדון ברעיון לדלוק אחר תביעה כספית "רווחית במיוחד" נגד ג'קסון. מה בדיוק נאמר באותה פגישה אולי לא יוודע לעולם, אבל באיזשהו שלב במהלכה, אוון נתן לשוורץ אגרוף כה חזק בפנים, ששוורץ איבד את הכרתו.   אוון, למעשה, היה בן אדם אלים ובלתי יציב. בשנת 2005, רק שלושה שבועות לאחר שהמשפט של ג'קסון הגיע לסיומו, הוא תקף וכמעט רצח את בנו ג'ורדן, כשהוא חבט בו "בראשו מאחורה עם משקולת של 6 קילו" ואז ריסס את פניו עם גז מדמיע וניסה לחנוק אותו. שופט שעסק בתיק קבע ש"משקל המשקולת יכל לגרום לפציעה אנושה או מוות". ג'ורדן הגיש בקשה לצו הרחקה נגד אביו, שם אמר שהתקיפה האחרונה היא רק אחת מתקריות רבות בהיסטוריה ארוכת השנים של התעללות פיזית מצד אביו".   בסתיו של 1993, תוך כדי שיחת טלפון מוקלטת נוספת, אוון אמר לשוורץ שהיו מספר פעמים בזמן שהיה נשוי לג'ון שהוא איים לרצוח אותה אם היא אי פעם תבגוד בו או תעבור כל אחד מה"חוקים" האחרים שהוא קבע לה. ובמהלך עוד שיחה מוקלטת, אוון אמר לשוורץ:   "אם אני מוציא את זה לפועל, אני מנצח בענק. אני אקבל כל דבר שאני רק רוצה, הם יהיו מחוסלים לנצח. הם מחוסלים. ג'ון הולכת לאבד את ג'ורדי. לא תהיה לה שום זכות לראות אותו שוב, אי פעם".   אז שוורץ שאל את אוון צ'נדלר אם הוא חושב שזה מה שיעזור לג'ורדן, אוון עונה: "זה לא רלוונטי מבחינתי".   ג'ורדן נקרא למסור תצהיר והתבקש לתאר את ההטרדה שכביכול חווה מצד ג'קסון. כמעט כל דבר שהוא אמר על ההטרדה הוא חסר כל ביסוס או שיקרי באופן מוכח. הטענה שהיא אולי הכי סנסציונית מבין הטענות של ג'ורדן היתה קשורה לאיבר המין של ג'קסון. אבל הטענה הזאת הייתה גם מלאה בבדיות ואף פגעה באמינות שלו. הוא טען שג'קסון היה נימול, אבל דו"ח הנתיחה של ג'קסון הוכיח שלא היה. הוא בנוסף תיאר כתם קטן ויחיד על איבר מינו של ג'קסון, אבל נודע שעליו היו יותר כתמים, וכבר בשנת 1993 היה ידוע בכל העולם שג'קסון סבל מויטליגו, מחלה שגורמת לכתמים בהירים על העור, במיוחד באיזור איברי המין. עד היום, אנשים רבים מאמינים שג'קסון שיקר לגבי המחלה, אבל דו"ח הנתיחה שלאחר המוות אישר את האבחון.   על פי הדיווחים, עוה"ד לארי פלדמן, שבסופו של דבר יצג את משפחת צ'נדלר בתביעה כספית שלהם נגד ג'קסון, אמר למשפחה שג'ורדן צריך לנחש כמה שיותר לגבי המראה של איבר המין של ג'קסון. בספר של דוד של ג'ורדן, ריי צ'נדלר, הוא מתאר שיחה שהתקיימה ב-25 בנובמבר, 1993, בין פלדמן לאוון צ'נדלר: לארי פלדמן: "אה, כן, לורן וייס (סגנית התובע המחוזי בלוס אנג'לס) אמרה לי היום שהמחלה הזאת שמייקל אומר שיש לו, ויטיליגו, היא יכולה להשתנות בכל מקום שתסתכל עליו, ככה שכל דבר שג'ורדי יגיד לא באמת משנה. זה יכול להשתנות מהר מאוד עם המחלה הזאת." אוון צ'נדלר: "שיט, יש לאנשים האלה תשובה לכל דבר." פלדמן: "לא, זה טוב לנו!" צ'נדלר: "למה?" פלדמן: "כי אם הוא צודק, הוא צודק. ואם הוא טועה – יש לנו הסבר!" צ'נדלר: "חה!" פלדמן: "כן, אין לנו מה להפסיד עם זה." צ'נדלר: "זה ממש טוב." פלדמן: "רק טוב? זה נהדר! תמשיך להתעסק בשיניים, אני זה עם החוקים."   ג'קסון אולץ לעבור פשיטה גופנית כדי שהרשויות יוכלו לבדוק אם הפרטים שג'ורדן תיאר על גופו ג'קסון בעירום היו מדויקים. ועם זאת, אחרי הפשיטה הגופנית, המשטרה החליטה שלא לעצור אותו. לאחר מכן, היה זה עורך הדין של הצ'נדלרים, פלדמן – ולא עורך הדין של ג'קסון – שדרש שהתמונות מהפשיטה הגופנית לא יוגשו כראיות בתביעה האזרחית. התביעה של הצ'נדלרים הוסדרה מחוץ לבית המשפט כשג'קסון שילם להם 15,331,250 דולר – אבל זה היה ג'ורדן, ולא אוון, שקיבל את הכסף. ריי (הדוד) וג'ון (האם) טוענים מאז שזה גרם לאוון לשנוא את ג'ורדן, כי הוא הרגיש מרומה ושנחטף ממנו כסף שהיה אמור להיות שלו.   העובדה המשמעותית ביותר שכנראה אומרת על הפרשה הזאת יותר מכל דבר אחר, היא שלמרות שאוון צ'נדלר טען שהוא בסך הכל רצה צדק בשביל הבן שלו, הוא מיקד את כל תשומת ליבו וכוחו כלפי התביעה הכספית נגד הכוכב, והתנער באופן בוטא מההליכים הפליליים נגד ג'קסון מאז הפשיטה הראשונה על הבתים שלו, שלא העלתה אף ראיה לכך שהוא הטריד ילדים. תביעה כספית יכולה להביא לרווח כספי, אבל רק הליך פלילי יכול לשלוח את הנאשם לכלא. זה פשוט בלתי אפשרי שהורה שדואג לצדק עבור בנו יעדיף כסף על פני לראות את האדם שהטריד את הילד שלו ייענש וישב מאחורי סורג ובריח.   כשלוקחים בחשבון את ההיסטוריה הארוכה של התעללויות, אלימות, מרמה, הונאה, וחוסר יושרה מצדו של אוון צ'נדלר. את ההצהרות המוקלטות שלו על הרצון לסחוט מיליוני דולרים מג'קסון, גם אם זה יגרום לנזק משמעותי למשפחה שלו. את המסמכים והראיות לכך שהוא היה נכון לאיים, להערים, לסחוט ולסמם את האנשים הכי קרובים אליו - המסקנה ההגיונית היחידה לגבי פרשת צ'נדלר היא שג'ורדן צ'נדלר אכן עבר התעללות, אבל לא מינית, ולא על ידי מייקל ג'קסון. למעשה, הוא וג'קסון היו קורבנות של אותם אנשים בדיוק: אביו של ג'ורדן, ובנוסף, אם כי במידה מעוטה יותר, גם קרובי משפחה אחרים.   ג'ורדן צ'נדלר השתחרר באופן חוקי מהמשמורת של הוריו בשנת 1995, כשהיה בן חמש עשרה בתהליך שנקרא "אמנסיפצית קטין". לא היה לו קשר עם אמו מאז 1994, והוא סירב להעיד נגד ג'קסון במשפט ב-2005. עד לעצם היום הזה, הוא מסרב לדבר או להתראיין לגבי ג'קסון. אוון צ'נדלר התאבד בשנת 2009 (מספר חודשים לאחר מותו של ג'קסון).   הטענות של גאווין ארוויזו ג'קסון וגאווין ארוויזו נוסעים ברכבת בחוות נוורלנד בחודש יוני בשנת 2000, גאווין ארוויזו, אז בן 10, אובחן בזן נדיר של סרטן. הרופאים שלו הורידו אחת מהכליות שלו וגם חלק מהטחול, ושלחו אותו לטיפול כימותרפיה אגרסיבי שהותיר אותו  בכל פעם עם בחילות לאורך שבועות בכל פעם. הם האמינו שגאווין הולך למות בקרוב, והוא הביע בפניהם שמשאלתו האחרונה היתה לפגוש את מייקל ג'קסון לפני שזה קורה. ג'קסון התקשר לגאווין אחרי שהוא שמע על הבקשה והזמין את משפחת ארוויזו לביקור בנוורלנד. עד אוגוסט של אותה שנה, גאווין הגיב לטיפול באופן מפתיע ויוצא דופן, והוא היה חזק מספיק כדי להיענות להזמנה של ג'קסון. כל משפחת ארוויזו – גאווין, אחיו הצעיר, סטאר; אחותו הגדולה, דבלין; אמא שלו, ג'נט; ואביו דיויד, בילו מספר ימים בנוורלנד. בלילה הראשון, גאווין וסטאר התחננו בפני הוריהם שיאפשרו להם לישון בחדר השינה של ג'קסון. ג'נט ודיויד הסכימו, בידיעה שג'קסון ישן על הרצפה (כפי שנהג תמיד). עוזרו האישי של ג'קסון, פרנק קאסיו, ישן איתם בחדר, לבקשת ג'קסון. קאסיו תיאר את אותו הלילה בספרו "החבר שלי מייקל" מ-2011 (My Friend Michael) "אז הגיע הלילה שבו גאווין וסטאר בקשו שמייקל ייתן להם לישון איתו "אנחנו יכולים לישון בחדר שלך הלילה? אנחנו יכולים לישון בחדר שלך הלילה?" הם התחננו. "אמא שלי אמרה שזה בסדר, אם זה בסדר מצדך". מייקל, שתמיד היה לו קשה לסרב לילדים, ענה "בטח, אין בעיה". אבל אז הוא בא אליי ואמר לי "היא דוחפת עליי את הילדים שלה", היה ברור שהוא מודאג. היתה לו תחושה מוזרה ולא נינוחה לגבי זה. "פרנק, הם לא יכולים להישאר".   הלכתי אל הילדים ואמרתי להם "מייקל צריך לישון. אני מצטער, אתם לא יכולים להישאר בחדר שלו". גאווין וסטאר המשיכו להתחנן ואני המשכתי להגיד לא. ואז ג'נט [ארוויזו - האמא], אמרה למייקל "הם מאוד רוצים להישאר איתך. זה בסדר מבחינתי".  מייקל ויתר.   הוא לא רצה לאכזב את הילדים. הוא נתן לרגש להשפיע עליו - אבל הוא היה לגמרי מודע לסיכון. הוא אמר לי "פרנק, אם הם נשארים בחדר שלי, אתה נשאר איתי. אני לא סומך על האמא הזאת. היא דפוקה לגמרי". הייתי נגד זה לחלוטין, אבל אמרתי "בסדר, נעשה מה שצריך לעשות". הנוכחות שלי שם כעד תגן על מייקל מפני כל רעיון מפוקפק שבני הארוויזו אולי מתכננים. או לפחות שנינו היינו מספיק נאיביים לחשוב זאת." במשך השנתיים שלאחר אותו ביקור, בין משפחת ארוויזו לג'קסון היתה רק אינטראקציה נוספת אחת. באוקטובר 2000, הוא נתן למשפחה מכונית טנדר חדשה ואיפשר להם להקים עמדת התרמת דם לגאווין בנוורלנד. כל עובד בנוורלנד תרם דם, וכך גם חלק מאורחיו האחרים של ג'קסון. בכל זאת, מכיוון שג'קסון ספג האשמות שווא בעבר מצד הצ'נדלרים, החשדות שלו לגבי כוונתיה של ג'נט ארוויזו מעולם לא הניחו לו והוא התחיל להתחמק ולהימנע באופן פעיל מקשר עם המשפחה.   הארוויזואים ביקרו בנוורלנד בין שבע לעשר פעמים נוספות בשנתיים האלה, אבל ג'קסון היה במקום אחר במהלך כל אחד מהביקורים האלה. ואז, בספטמבר 2001, ההסתייגות המשותפת של ג'קסון וקאסיו לגבי משפחת ארוויזו התחזקה כאשר התגלה שמשפחת ארוויזו הגיעו להסדר של 152,200 דולר מחוץ לכותלי בית המשפט עם רשת החנויות ג'יי.סי פני (J.C Penny), על תקרית שהיתה ב-1998, שבה גאווין נתפס גונב מהחנות. דיויד וג'נט תבעו את החנות, וטענו טענות הזויות שמספר עובדים תקפו את כל המשפחה, והטרידו את ג'נט מינית בחניה. במהלך המשפט של ג'קסון ב-2005, עורך הדין שלו הציג ראיות שהצביעו על כך שהארוויזואים העידו עדות שקר וביצעו הונאה במהלך התביעה הכספית נגד רשת החנויות.   בספטמבר 2002, העיתונאי ומגיש הטלוויזיה הבריטי מרטין באשיר הציע לג'קסון להופיע לצד גאווין בדוקומנטרי "לחיות עם מייקל ג'קסון". באשיר אמר לג'קסון שהוא מתכוון להציג אותו כפילנתרופ נדיב וטוב לב, שעוזר לילדים עם מחלות קשות. בתמימותו, ג'קסון הסכים להשתתף. אך ככל שצילומי הסרט התקדמו, באשיר החל לתחקר אותו מול המצלמות לגבי הקשר שלו עם ילדים. התוצר הסופי מהצילומים היה ערוך באופן קיצוני כדי להראות את ג'קסון כגבר בן 40 עם בעיות חברתיות שלא מצליח להבין שזה לא חכם להצטלם מחזיק ידיים עם נער צעיר.    זה היה יכול להיות יצוג נכון מבחינה עובדתית (אם כי מסולף) לו באשיר היה עוצר בזה, אבל הוא לא. במקום לשרטט קו מדויק בין מה שידוע ולא ידעו על הקשר המאוד מינימלי בין ג'קסון לגאווין, הסרט מעלה השערות פרועות ורמזים עבים לזה שחייב להיות שם משהו זדוני.   עם זאת הוריו של גאווין לא התנגדו לכך שבנם יבלה זמן נוסף עם ג'קסון או ישן בחדר השינה שלו, וג'נט ארוויזו אף הצהירה בווידאו שהיא לא ראתה שום דבר שגוי בכך שג'קסון החזיק את ידו של הבן שלה, מכיוון שהוא היה כמו אבא שני עבור גאווין ו"זה מה שאבא עושה עם הבן שלו". בדיעבד, זה ברור כשמש שלמרות שלג'קסון היה אכפת מגאווין, הוא ממש לא סמך על ההורים שלו – ובצדק, כי בקרוב ג'נט הולכת להיתפס על חם משקרת על כך שמייקל הטריד את הבן שלה.   הארוויזואים הגישו את התלונה הראשונית שלהם נגד ג'קסון ב-18 בדצמבר, 2003, בה ג'נט טענה שג'קסון התחיל להטריד את גאווין ב-7 בפברואר, 2003, ושגאווין סיפר לה על זה מיד אחרי שזה קרה. אבל ב-20 בפברואר, ג'נט ושלושת ילדיה תועדו בשני סרטונים מפארים את ג'קסון, מגנים על התדמית שלו, והביעו ביקורת נגד מרטין באשיר על כך שהוא הכפיש את ג'קסון בדוקומנטרי שלו. היא לאחר מכן חזרה בה מהתצהיר הרשמי שלה וטענה שההטרדה בטח התחילה מתישהו אחרי שהסרטונים האלה צולמו.   עוד יותר הזוי היה הסיפור שהיא סיפרה למשטרה לאחר מכן. ג'נט טענה שכל המשפחה שלה נחטפה על ידי ג'קסון והוחזקה בשבי בנוורלנד בניגוד לרצונם במשך למעלה מחודש, סיפור כה מגוחך שהופרך על ידי כל כך הרבה עדים שזה לא יאמן שהיא בכלל העזה לספר אותו (והנה רק דוגמה אחת: במהלך תקופת השבי לכאורה, היא הופיעה בבית המשפט לתביעת דמי מזונות נגד בעלה לשעבר; השופט, פקיד בית המשפט, הקלדן , הסדרן, עורך הדין של ג'נט ובעלה לשעבר בילו איתה שעות באולם).   זאת רק דוגמה אחת מבין רבות למקרים שבהם הארוויזואים סתרו את עצמם, שיקרו תחת שבועה או שינו את סדר האירועים לנוחיותם. גם גאווין וגם סטאר, סיפרו כל אחד בנפרד עשרות גרסאות במהלך הראיונות והעדויות לפני ובזמן המשפט. הסתירות והשינויים היו כל כך רבים ומעוותים, שזה אפילו לא נחוץ לנסות להסביר כאן כמה הם לא הגיוניים, לאור כל הראיות האחרות נגד המשפחה. בשיאו של הטירוף התקשורתי, הקהל הרחב הגיע למצב שהוא מאמין שהמשטרה מצאה פורנוגרפיה פדופילית או "ארוטיקת ילדים" בחוות נוורלנד. השמועות האלה מתרוצצות עד היום, אבל כל הטענות האלה הן פשוט בדויות מהיסוד, וכל התמלילים והמסמכים מהמשפט של 2005 מפריכים אותן מעבר לכל ספר. המשטרה מצאה פורנוגרפיה חוקית, הטרוסקסואלית, של מבוגרים, נעולה בתא בבית של ג'קסון בשנת 2003, כמו גם ספרי אמנות בודדים שכללו בין היתר תמונות עירום אמנותי ולא אירוטי של אנשים בכל הגילים, מבוגרים וילדים. הספרייה של ג'קסון היתה אחת מהספריות הפרטיות הגדולות ביותר בעולם, והוא היה אספן נלהב של ספרי אמנות, צילום וספרות. הימצאותם של ספרים לא מיניים שכללו מספר זעום של תמונות של ילדים, בהתחשב באוסף העצום שהיה בבעלותו, לא מצביעה בשום אופן על משיכה מינית לילדים ולא מוכיחה כל אקט בלתי חוקי באשר הוא נגד איזשהו ילד בחייו של ג'קסון.   הרבה שנים לאחר מכן, בשנת 2016, צהובון בשם "רדאר אונליין" פרסם מספר כתבות עם הטענות שנמצאה פורנוגרפיית ילדים בחוות נוורלנד בשנת 2003, כולל שני ספרי ארוטיקה מאת הצלם לארי קלרק, שבהם היו תמונות של שני בני נוער עירומים שככל הנראה היו בני למעלה מ-18. לא רק שהספרים של קלרק מעולם לא נמצאו בין חפציו של ג'קסון, אבל אחד משני הספרים שרדאר אונליין ציינו בכתבה, יצא לאור רק בשנת 2012, כמעט עשור לאחר הפשיטה על נוורלנד ושלוש שנים לאחר מותו של ג'קסון (הצהובון שכח לציין את כותרת הספר, כנראה בגלל שהכותרת עצמה מציינת את שנת ההוצאה לאור. הם פשוט ערכו צילומים מתוך הספר בלי לציין את המקור).   כל טענה אחרת שקשורה בפורנוגרפיית ילדים שכביכול נמצאה בנוורלנד הוכחה כחסרת כל ביסוס. מיליוני אנשים מאמינים אחרת מבלי שתהיה להם שום סיבה מלבד: הם שמעו את זה איפשהו, בחרו להאמין בזה כעובדה קיימת, וגם, במקרים רבים, חזרו על כך בפני אחרים.   התובע המחוזי של סנטה ברברה טום סנדון, שחקר את ג'קסון בשנת 1993 והעמיד אותו למשפט אשר נחל כישלון עבורו בשנת 2005, לכאורה ביצע עבירה פלילית כשנתן לגאווין להחזיק מגזין פורנו שנמצא בחדר של ג'קסון במהלך השימוע בפני חבר המושבעים הגדול לפני המשפט, ואז ארז ושלח את המגזין לבדיקת טביעות אצבע. זה מהווה שיבוש ופיברוק ראיות באופן מובהק, ותובע מחוזי עם ניסיון של למעלה מעשרים שנה ידע – או לפחות היה צריך לדעת את זה. במהלך המשפט, סנדון קרא לגאווין לדוכן העדים, והנער העיד שוב ושוב ובאופן ברור שג'קסון הראה לו גיליון ספציפי של המגזין הפורנוגרפי הזה – עד שעורך הדין של ג'קסון חשף שאותו מגזין הודפס לא פחות משמונה חודשים אחרי התקרית שהנער סיפר עליה ואחרי שכבר ניתק קשר עם ג'קסון והאשים אותו, ובתגובה, גאווין שוב שינה את גרסתו.   מסיבה לא ידועה, סנדון לא הועמד לדין על שיבוש ראיות וגם לא הודח מהתיק – והתקרית הזאת אפילו לא נחקרה באופן רשמי – למרות שהיו לפחות שלושה עדים שסיפרו שראו אותו עושה את זה. סנדון והצוות שלו גם ביצעו חיפוש בלתי חוקי במשרד של ג'קסון, המשרד של החוקר הפרטי שלו והעוזרת האישית שלו – מבלי שיהיה להם צו חיפוש.  סנדון מעולם לא הועמד לדין או נחקר באופן רשמי על אף אחת מהעבירות הללו, למרות העובדה שנושא הפשיטה הבלתי חוקית במשרד של החוקר הועלתה בדיונים הרשמיים בבית המשפט ב- 2005.   לסיכום: זה מעולם לא הוכח (ומעולם לא היו טענות שיישרו קו עם המציאות) שהיו בין חפציו של ג'קסון חומרים פורנוגרפים של ילדים באשר הם, ולא שהטריד את גאווין ארוויזו. מאידך, הוכח שג'נט ארוויזו ביצעה הונאת רווחה, סחטה סכום של שש ספרות מחנות כלי בית, ושיקרה למשטרה ולתקשורת. גאווין כיום בין שלושים, ומסרב לדבר בפומבי על ההאשמות נגד ג'קסון. התובע המחוזי טום סנדון מת בשנת 2014, זמן קצר אחרי שהאנשים שהעידו שראו אותו מפברק ראיות נגד ג'קסון במשפט של 2005, הצהירו על הכוונות שלהם לפנות לבית המשפט בבקשה לחקור אותו באופן רשמי.    הזיכוי של מייקל ג'קסון כותרות מיום הזיכוי של מייקל ג'קסון   ג'קסון זוכה מכל אשמה בשנת 2005 אחרי שחבר המושבעים החליט פה אחד שלא נמצא אשם. המתלוננים נגד ג'קסון, במקרה הטוב, נכשלו בהוכחת ההאשמות שלהם. במקרה הרע, הם שיקרו, פיברקו ראיות, ורקמו מזימות כדי לבצע את זה.   הזיכוי של ג'קסון לא היה מקרה של "עדיף ללכת על בטוח מאשר להצטער על זה אחר כך" – זאת היתה ההכרעה האפשרית היחידה מבחינה עובדתית ומבחינה מוסרית. מערכת הצדק האמריקאית (כשהיא עובדת כמו שצריך) הגיעה להישג מדהים של צדק. למרות שיש אנשים שסביר להניח היו אשמים מבחינה פלילית – כמו התובע המחוזי טום סנדון, לא עמד לדין או נתן דין וחשבון על מעשיו, מערכת הצדק עבדה כל עוד היא הוציאה את ג'קסון זכאי.   האמן הפופולרי יותר בכל הזמנים רצה לחיות כמו ילד, בהרבה מובנים. למרבה הצער, כמו ילד, הוא היה נאיבי ושם את מבטחו באנשים שהראו סימנים לכך שהם רוצים להזיק או לפגוע בו. הוא ראה את "עולם המבוגרים" כעולם כאותי, קר, מנוכר ויותר מדי קשוח. זה לא יותר מדי קשה להבין למה הוא בחר להקיף את עצמו בילדים.   כמובן, ההבנה של אורח חייו של ג'קסון ופעלותיו, היא לא ניסיון לעודד או להצדיק אותן. חוסר הבגרות שלו הזמינה אליו קשיים שהיו יכולים להימנע, וגרמה לו ולמקורביו כאב עצום. אובייקטיביות משמעותה נאמנות לעובדות ולמציאות, ומערכת הצדק האמריקאית בנויה על היסודות האלה. מייקל ג'קסון לא היה חף מטעויות. זה ברור, אבל הוא לא היה פדופיל שהטריד ילדים. העובדות והמציאות פשוט לא תומכים בהאשמות הנוראיות האלה.   זה באמת נכון ש"שקרים רצים ספרינטים אבל האמת רצה מרתון". בבוא העת, השקרים על מייקל ג'קסון יתמוססו, אבל הנזק שהם עשו לו ולמשפחתו לעולם לא יחלים לחלוטין. האמת היא הרבה פעמים מורכבת, רבת פנים וקשה לחשיפה, וזה נכון במיוחד במקרה הזה. אבל האמת היא גם בלתי ניתנת להשתקה, וכל אחד שמוכן לתת מזמנו לבחון את המקרה של ג'קסון בצורה יסודית, זהירה ואובייקטיבית, יגלה אותה.   למען מורשתו של אחד האמנים הגדולים שהעולם הזה ידע – אדם אשר, למרות כל חולושתיו הפך את העולם הזה למואר ומהנה יותר למאות מיליוני אנשים. לכבוד המחויבות המתמשכת והבלתי מתפשרת של אדם לגלות את האמת – אם בנושא הזה, או בכל נושא אחר שאנשים פוגשים בחייהם. למען הצדק למייקל ג'קסון.