Search Results

הסרט "לעזוב את נוורלנד" מתיימר להציף את צופיו במידע - המבקרים בתקשורת אפילו העצימו את החלק הזה בסיפורים של ווייד רובסון וג'יימס סייפצ'אק: "הם כל כך ארוכים ומפורטים שלא יכול להיות שאין בהם דבר של אמת". אך מה ששכחו להגיד לנו זה שבכל פעם שהשניים יורדים לפרטים ומתארים מקומות, תאריכים או אירועים ספציפיים, הם פשוט נופלים אל מול העובדות. אספנו לא פחות מעשרים וחמישה שקרים שסיפרו לכם ב"לעזוב את נוורלנד". שקר מספר 1: הסיפור של רובסון וסייפצ'אק דומה למרות שהם לא הכירו אחד את השני בפרימיירה של הסרט בפסטיבל Sundance ובתקשורת הודגש שוב ושוב שלווייד רובסון וג'יימס סייפצ'אק יש סיפורים זהים למרות שלא נפגשו לפני הקרנת הסרט - ומכאן שלא יכלו לתאם גרסאות. טענה זו היא שקרית ואין מדובר כלל בצירוף מקרים. לפי תצהיר של וויד רובסון עצמו מ-2016, הוא פגש את ג'יימס סייפצ'אק לפחות פעם אחת בתחילת 2014. זאת בדיוק התקופה שבה סייפצ'אק התכונן להצטרף לתביעה כספית של רובסון נגד העיזבון של מייקל ג'קסון. מתחילת הפרשה, השניים מיוצגים על ידי אותם צוותים של עורכי דין בתביעות זהות. הם עד כדי כך מסונכרנים, שביולי 2016 שניהם פיטרו עורכי הדין שלהם ושכרו יחד צוות חדש. עם כניסתם של עורכי הדין החדשים, הטענות של השניים גם עברו את אותם שינויים בתיאום מוחלט. "הפעם הראשונה שנפגשו" רובסון וסייפצ'אק בפרימיירה שקר מספר 2: מייקל מצא לי מחליף צעיר והטריד גם אותו סייפצ'אק ורובסון לא הסתפקו בהצגת הסיפורים האישיים שלהם וטענו שישנם קורבנות נוספים בהם שני ילדים "צעירים יותר", שג'קסון סימן כ"מחליפים הצעירים" אחרי שזרק את רובסון וסייפצ'אק כי היו "מבוגרים מדי בשבילו". סייפצ'אק סיפר על הלילה בשיקגו בו הוא הוחלף על ידי ברט ברנס באופן סופי ונשלח לישון על הספה בסלון - שם העביר את כל הלילה בבכי. גם רובסון הזכיר את ברט ברנס בתור "הילד האוסטרלי האחר" שג'קסון לכאורה הטריד. אבל ברט ברנס מאז ומתמיד העיד לטובת ג'קסון והוא עד היום אומר שמעולם לא הוטרד. ברנס אף הגיב ישירות לסרט ועורכי הדין שלו דרשו שיסירו את הקטעים עליו: "הסרט מציג מצג שווא שמר ברנס הוטרד מינית על ידי הזמר מייקל ג'קסון. אף אחד לא שאל את מר ברנס לגבי הסרט, הוא לא הסכים שיכללו אותו בסרט - ואינו רוצה שום קשר לסרט". כשברנס שמע לראשונה על התביעה של רובסון נגד ג'קסון במאי 2013, הוא מחה על כך בחשבון הטוויטר שלו: "אני מקווה שאנשים יבינו שברגעים האחרונים שלנו על כדור הארץ, כל הכסף שבעולם לא נותן שום נחת. המצפון הנקי שלי - כן". לא רק שאנחנו צריכים להתמודד עם השקרים האלה, אנחנו גם חייבים להתמודד עם אנשים שמנציחים את השקרים האלה. העובדה שהם לא מצליחים לעשות מחקר קטן שהיה מוכיח שאלה שקרים, מבחירה או לא מבחירה, עושה את זה עוד יותר גרוע שקר מספר 3: מייקל החליף אותי במקולי קאלקין הצעיר ווייד רובסון טען גם הוא שג'קסון החליף אותו בילד צעיר יותר כשהגיע לגיל ההתבגרות – מקולי קאלקין, כוכב הסרט "שכחו אותי בבית". רובסון ואימו טוענים שמיד אחרי שעברו לארה"ב בסוף 1991 הם הבחינו בשינוי בהתנהגות של ג'קסון כלפיהם וטענו שתשומת הלב שלו עברה למקולי הצעיר, שלמעשה מבוגר מווייד בשנתיים (קאלקין נולד באוגוסט 1980 ורובסון בספטמבר 1982). גם קאלקין ממשיך להגן על ג'קסון והצהיר אחרי הסרט שמעולם לא הוטרד: "מייקל ג'קסון מעולם לא עשה לי כלום. מעולם לא ראיתי אותו עושה משהו. במיוחד בנקודת הזמן הזאת, אין לי סיבה להסתיר כלום. האיש הלך לעולמו [...] אם היה לי משהו לספר, לגמרי הייתי עושה את זה. אבל לא, מעולם לא ראיתי כלום. הוא מעולם לא עשה כלום". קאלקין וג'קסון, 2001 כאשר שאלו את במאי הסרט דן ריד לגבי קאלקין וברנס הוא ענה שהוא "קרא עליהם", אך הוא משום מה לא טרח לפנות אליהם לפני שהציג אותם באופן מטעה כקורבנות של ג'קסון. "זה לא התפקיד שלי לעמת אותם עם משהו שהם לא מוכנים להודות בו ", תירץ ריד. שקר מספר 4: מייקל הפריד בינינו כילדים רובסון וסייפצ'אק טוענים שג'קסון לכאורה לא רצה שהקורבנות ידעו אחד על השני והקפיד להפריד ביניהם. עם זאת, יש הוכחות לכך שהשניים אכן נפגשו בילדותם, כך שעובדתית לא נראה שבאמת היה מאמץ לבודד אותם. מעבר לכך, יש עשרות תיעודים לכך שהילדים שביקרו בנוורלנד הכירו אחד את השני ובילו יחדיו כל הזמן – ווייד רובסון, ג'יימס סייפצ'אק, ברט ברנס, פרנק קאסיו, ואפילו ג'ורדן צ'נדלר, המתלונן הראשון . מייקל ג'קסון, ג'יימס סייפצ'אק, ווייד רובסון וברט ברנס על סט הצילומים משמאל לימין: ג'קסון, רובסון וסייפצ'אק ברט ברנס, מייקל ג'קסון וג'ורדן צ'נדלר שקר מספר 5: הטרדה בתחנת רכבת לא קיימת סייפצ'אק מספר על התעללות מינית מתמשכת בתחנת הרכבת של נוורלנד. הוא סיפר שהם נהגו לקיים יחסי מין יום אחרי יום, בתחילת "מערכת היחסים" שלו עם ג'קסון – בין נובמבר 1987 לינואר 1990: "בתחנת הרכבת, יש חדר למעלה בקומה השניה, היינו מקיימים שם יחסי מין, זה היה כל יום... זה נשמע חולני אבל זה כמו כשאתה מתחיל לצאת עם מישהו אז אתה עושה את זה הרבה, אז זה היה ממש ככה". לפי סייפצ'אק, הפעם האחרונה שאי פעם הוטרד היתה בשנת 1992, כשהגיע לגיל 14. אולם בשבועות שלאחר שידור הסרט נחשף השקר של סייפצ'אק: תחנת הרכבת כלל לא היתה קיימת באותה תקופה. אישור הבנייה של התחנה התקבל רק בספטמבר 1993 ותהליך הבנייה הושלם רק בחורף של 1994, ארבע שנים (לכל הפחות) אחרי עלילותיו של סייפצ'אק. צילום אווירי מאוגוסט 1993: אין תחנת רכבת בנוולנד שקר מספר 6: הטרדה בטירה הבלתי נראית מקומות נוספים שג'יימס סייפצ'אק טוען שהוא הוטרד בהם "על מיטות קטנות" בטירה של נוורלנד (שהיתה בנויה סביב עץ) ובארקייד (משחקיית הוידאו). שלושה אנשים שעבדו בנוורלנד סותרים את הטענות האלה, כל אחד מהם בנפרד. הראשון הוא איש התפעול בנוורלנד, אלן סקלן, שהצהיר: מעולם לא היו מיטות במשחקיית הוידאו או בטירה. בראד סנדברג, טכנאי שהתקין בין היתר את מערכות הסאונד בכל חדר ושטח באחוזה גם הוא העיד שמעולם לא היו מיטות בחדרים הנ"ל. כפי שרואים בתמונה, החדר היחיד בטירה מוקף בחלונות ענק. בראיון בשנת 2013 רוב סווינסון, אחד האנשים שעזרו לג'קסון לתכנן את כל המתקנים בנוורלנד תיאר את החדר באותה טירה: "היתה שם טלוויזיה קטנה ושום דבר חוץ מזה". נציין בנוסף שגם הטירה של נוורלנד לא היתה קיימת בתקופה עליה סייפצ'אק מדבר ותהליך הבנייה הסתיים ב-1991. ינואר 1991. טירת העץ עדיין בתהליכי בנייה הטירה בנוורלנד - מוקפת חלונות ענק וריקה שקר מספר 7: שריפת חפצים מזוייפים הסרט "לעזוב את נוורלנד" מסתיים בסצנה שבה רובסון מדליק מדורה ושורף מתנות שלכאורה קיבל ממייקל ג'קסון לאורך השנים. החפצים בסצנה הם חפצים מזוייפים שמעולם לא היו בחזקתו ג'קסון. רובסון מכר את החפצים המקוריים כבר בשנת 2011 (עוד לפני ש"גילה" שהוטרד) בסכום כולל של למעלה ממאה אלף דולר - שנים לפני צילום הסרט וחודשים לפני שרובסון "הבין שהוטרד". הכפפה המזוייפת בפברואר 2019, בית המכירות ג'וליין אישרו כי רובסון מכר דרכם חפצים יקרי ערך כי "הוא היה צריך כסף". מה שמעניין במיוחד זאת העובדה שרובסון ניסה למכור את החפצים באופן אנונימי, אך הם לא הסכימו כי זה נוגד את המדיניות שלהם. הפריטים המקוריים שרובסון מכר ב-2011: שקר מספר 8: ג'וי רובסון זרקה לפח את כל מה שקשור למייקל ג'קסון ג'וי רובסון, אמו של ווייד סיפרה "זרקתי כל דבר שיכולתי למצוא שהיה עליו את השם של מייקל או את החתימה שלו" אחרי שווייד דיבר איתה על ההאשמות בשנת 2012. עם זאת, בסרט (שצולם בשנת 2017), היא מציגה תמונות, התכתבויות פקס והקלטות של מייקל ג'קסון שמן הסתם לא נזרקו באף שלב. משפחת רובסון המשיכה לנסות למכור חפצים שווי ערך שקיבלו ממייקל ג'קסון תוך כדי התביעה שלהם נגד עיזבון שלו. גם באוגוסט 2015 הם העלו מכירה פומבית במחיר התחלתי של 1,100 דולר על תמונה חתומה עם הקדשה "לווייד, החבר הכי טוב ביקום, אוהב, מייקל ג'קסון" דרך חשבון של שנטל רובסון, אחות של ווייד - זאת מבלי לחשוף את זהותם. אוגוסט 2015 - שנטל רובסון ממשיכה למכור חפצים של מייקל ג'קסון שקר מספר 9: "מייקל אמר לנו לשנוא בנות" וויד וג'יימס טוענים שמייקל ג'קסון שנא בנות והפציר בהם שגם הם חייבים לשנוא אותן. ראשית, הטענה שג'קסון סלד מבנות (או מנשים) רחוקה מהאמת ואין לכך שום הוכחה. בנוורלנד ביקרו ילדות וילדים באותה מידה ויש עשרות עדויות לכך. בפברואר 2019, ברנדי ג'קסון, אחייניתו של מייקל ג'קסון, חשפה שדוד שלה הכיר ושידך בינה לבין ווייד רובסון והשניים היו זוג לאורך שנים: "ווייד ואני היינו ביחד במשך שבע שנים, אבל אני מתערבת איתכם שזה לא יוזכר ב'דוקומנטרי' שלו כי זה יטיל פגם בציר הזמן שלו. והאם ידעתם שזה היה דוד שלי, מייקל ג'קסון, ששידך ביננו? ווייד הוא לא קורבן". שקר מספר 10: הפקסים של משפחת רובסון ה"ראיות" היחידות שמשפחת רובסון הציגה בסרט היו התכתבויות פקס בין ג'קסון לג'וי רובסון שהוגדרו כ"מכתבי אהבה" לווייד. הסצנה שבה הוצגו הפקסים אפילו הוכתרה כאחת מ" חמש הסצנות המחרידות ביותר בסרט ", כאילו היו לא פחות מאקדח מעשן. בפקסים שהוצגו היה כתוב "קטנצ'יק, אתה החבר הכי טוב שלי", "אני אוהב אותך" וכו'. נציין שלפי תצהיר משפטי של ג'וי רובסון ב-2016, כל הפקסים הגיעו אליה, והרבה פעמים ג'קסון לא היה זה ששלח אותם (אלא עברו דרך העוזרת האישית שלו) - כי הוא לא ידע איך. לבית המשפט הוגשו כ-39 מכתבים שרובם היו ממוענים לאם המשפחה: "ג'וי, אני אוהב את כולכם", "ג'וי, תגידי לי איך אני יכול לעזור לכם". ג'קסון גם הקדיש פקס לאחות של ווייד: "שנטל, אני אוהב אותך כי את מתוקה ולבבית!". הפקסים האלה לא הוצגו בסרט כי הם לא תומכים בנרטיב העיקרי בסרט. שקר מספר 11: ההקלטות של משפחת סייפצ'אק הראיה היחידה שהציג ג'יימס סייפצ'אק היתה הקלטה של "ראיון" שלו ושל ג'קסון בטיול של משפחת סייפצ'אק להוואי. בסרט נשמע שג'קסון אמר בראיון: "הדבר הכי טוב בהוואי היה לבלות עם ג'יימי". במסמכי בית המשפט יש תמליל של הראיון המלא, המוכיחה שההקלטה עברה עריכה: "הדבר הכי טוב בהוואי היה לבלות עם ג'ימי, אני אוהב את המשפחה של ג'ימי ושמח לבלות איתם ". שקר מספר 12: ההצהרה הערוכה של מארק גראגוס באחת הסצנות ב"לעזוב את נוורלנד" מראים קטע ארכיון של אחד מעורכי הדין של מייקל ג'קסון, מארק גראגוס, מוסר הצהרה לתקשורת בשנת 2003. קטע הוידאו ממחיש כביכול את האגרסיביות והאיומים מצד ג'קסון כלפי הקורבנות - כדי שלא יעלו על דעתם לדבר במשפט בשנת 2005. הסרטון המקורי שאורכו כשתיים וחצי דקות נערך ל-15 שניות בלי הקשר. ההצהרה של גראגוס (שלא ייצג את ג'קסון ב-2005) צולמה בהקשר אחר לחלוטין - תביעה בנושא האזנות סתר לא חוקיות שהפרו את הזכות של ג'קסון לפרטיות ולחסיון עורך דין-לקוח. המשפטים בהם גראגוס מציין אל מי הוא מדבר פשוט נחתכו מהסרט כלא היו. אפשר לראות את העריכה המניפולטיבית בסרטון הבא (בצד שמאל "Leaving Neverland" ובצד ימין הוידאו המקורי): גראגוס גם הגיב לסצנה במרץ 2019 והודיע שהוא בודק אם עריכה מסוג זה היא בכלל חוקית: "לא היה לזה שום קשר למתלוננים נגדו. זה היה מכוון ישירות לשני אנשים מבוגרים שצותתו למייקל ג'קסון, הועמדו לדין - וישבו על כך בכלא". שקר מספר 13: הזימון שלא היה רובסון טוען שלא רצה להעיד לטובת ג'קסון ב-2005 אך נאלץ לעשות זאת לאחר שקיבל זימון שחייב אותו להעיד בבית המשפט בניגוד לרצונו. כשרובסון עצמו נשאל על כך ב-2016, הוא אמר שהוא זוכר שקיבל את הזימון אך הוא אינו זוכר מתי, איפה או אם היה איתו מישהו שראה את הזימון. הוא מעולם לא הציג הוכחה לכך שקיבל זימון או את המסמך עצמו. לפי סקוט רוס, שהיה החוקר הפרטי שניהל את הקשר עם כל העדים במשפט של ג'קסון ב-2005 זה כלל לא נכון. "אני אשמח אם ווייד רובסון יראה לי את הזימון שהוא מעולם לא קיבל. אני התקשרתי אליו ופשוט אמרתי לו 'אתה צריך להגיע להעיד בתאריך הזה והזה'. הייתי בקשר קבוע גם עם אחותו שהעידה ועם אמא שלו שהעידה. כשאני שומע את הטענות האלה - אני מנסה לא לדבר על רמת הטמטום... אבל רמת האבסורד היא יוצאת מן הכלל". גם עורך הדין תום מזארו אמר בראיון שהוא מעולם לא שמע שמישהו הגיש לרובסון זימון להעיד: "אני המום שזה מה שהוא טוען... ווייד ואמא שלו הגיעו לנוורלנד והודיעו שהם מוכנים להעיד מתוך רצון טוב - וזה מה שהם עשו". שקר מספר 14: שיחת הטלפון שלא קרתה ג'יימס סייפצ'אק טוען גם הוא ש"לקראת סוף המשפט" היה ניסיון להכריח אותו להעיד לטובת ג'קסון. לדבריו, ג'קסון והעוזרת האישית שלו (אווי טובשי) התקשרו אליו והפצירו בו להעיד וכשסרב, ג'קסון "כעס ואיים עליו". עובדתית, עניינו של סייפצ'אק מעולם לא היה חלק מהמשפט והעדות שלו לא היתה רלוונטית בשום שלב. כבר בתחילת המשפט (28 במרץ 2005) השופט רודני מלוויל קבע: "לא אאפשר עדויות בדבר ג'יימס סייפצ'אק". החלטת השופט נבעה מכך שלא היו ההאשמות הקשורות בו, לא היו עדים שטענו שהוא הוטרד והוא עצמו הצהיר בעבר תחת שבועה שהוא מעולם לא הוטרד. להגנה לא היה עניין לזמן אותו לדוכן העדים והוא לא היה ברשימת העדים הפוטנציאלים - אפילו לא כעד אופי. סקוט רוס הוסיף שג'קסון או העוזרת שלו כלל לא היו בקשר עם העדים, זה היה התפקיד שלו בלבד: "לסייפצ'אק לא היה שום קשר למשפט. אולי הוא צפה בו בטלוויזיה - זה הכי קרוב שהוא היה לתיק הזה". שקר מספר 15: טקס פרסי הגראמי בכתב התביעה הכספית שלו נגד ג'קסון סייפצ'אק טוען שג'קסון הטיס אותו לניו יורק כדי שילווה אותו להופעה בטקס פרסי גראמי בפברואר 1989. לטענתו, הוא טס לבד לניו-יורק ובמהלך הביקור עבר "התעללות מתמשכת". אולם ג'קסון כלל לא נכח בגראמי של שנת 1989 - שבכלל התקיים בלוס אנג'לס. אז נכון, יכול לקרות מצב שטועים אחרי כל כך הרבה זמן - אך גם הפעם לא מדובר בטעות שולית בתאריך. משפחת סייפצ'אק למעשה התלוותה לג'קסון שנה לפני כן - לגראמי בניו-יורק, ב-2 במרץ 1988. סייפצ'אק הצהיר שבתחילת 1988 אמא שלו, סטפני סייפצ'אק, לא הסכימה לו לישון בחדר של ג'קסון ולכן הוא ישן איתה בחדר נפרד. סייפצ'אק לא היה לבד בטיול לניו-יורק, אלא עם אמא שלו. הוא לא ישן בחדר של ג'קסון, הוא ישן עם אמא שלו. והטרדה מינית לא היתה יכולה לקרות בניו-יורק במרץ 1988 - כי הוא בעצמו תיאר בפירוט שההטרדה התחילה רק ביוני 1988, בבית מלון בפריז, שלושה חודשים אחרי. מייקל ג'קסון בהופעה בטקס הגראמי 1988 שקר מספר 16: הטרדה לעיני כל למרות ההתעקשות של השניים לצייר את ג'קסון כמתעלל פרנואיד וזהיר באופן קיצוני כסיבה לכך שלא נתפס במעשיו, סייפצ'אק גם סותר את הטענה הזאת בעצמו - הוא טוען שהוטריד בכל פינה אפשרית -- ובלתי אפשרית -- בנוורלנד. בין המקומות שפירט, היו גם כאלה בשטחים פתוחים וגלויים, מקומות שבהם כל אחד היה יכול לעבור בהם בכל רגע נתון. ג'יימס סייפצ'אק טען שהוא הוטרד בבריכת השחיה בנוורלנד. אותה בריכת שחיה שנמצאת במקום מרכזי בשטח האחוזה, בטווח ראייה של כל עובד ומבקר. אך חשוב יותר לציין שלאחר שידור הסרט, הסתבר כי הבריכה היתה מוקפת מצלמות אבטחה (גלויות ונסתרות) ששידרו למסכים של חברת האבטחה בנוורלנד ולתורני הבטחון של משטרת סנטה ברברה עשרים וארבע שעות ביממה. בריכת השחייה בנוורלנד ג'יימס סייפצ'אק מספר גם שהוא וג'קסון "כמעט נתפסו על חם" על ידי אמו: "היו באולם הקולנוע חדרים עם מיטה וחלונות שפונים לכיוון האולם. היינו מקיימים יחסי מין בחדרים האלה וזה היה קצת מסוכן... היה בזה ריגוש מסויים". סטאפני, אמו של ג'יימס, תמכה בסיפור ותיארה בדרמטיות איך לילה אחד נסתה להכנס לאולם הקולנוע בשעה שג'קסון ובנה שהו שם - אך הדלתות היו נעולות מבפנים. אולם הקולנוע בנוורלנד דבר זה התגלה גם הוא כבלתי אפשרי: דלתות האולם מבפנים היו דלתות עם ידית מסוג " ידית בהלה " (ידית נפוצה באולמות, בחדרי מדרגות וביציאות חירום) שכלל אינן מאפשרות נעילה מבפנים. לדברי אלן סקלן, ש בנה את האולם בנוורלנד, נעילת הדלתות היתה אפשרית רק מבחוץ ורק על ידי אנשי האבטחה שהחזיקו במפתח . שקר מספר 17: הכינויים של הילדים באחד הקטעים בסרט יש התייחסות לכינויים שג'קסון נתן לרובסון וסייפצ'אק: Rubba Head (ראש גומי), Apple Head (ראש תפוח) ו-Doo-Doo Head - עם רמיזה לכך שאלה כינויי זימה. כוכב העבר עמנואל לואיס, שהיה חבר של ג'קסון בילדותו, הסביר ש-"Rubba" זה כינוי שהוא המציא לג'קסון בעצמו: "כולם קראו לכולם ראבה. אין לזה שום משמעות". ואכן, לפי עשרות סרטונים שקיימים ברשת מייקל ג'קסון נהג לקרוא לכולם בדיוק באותם שמות החיבה: החברים שלו הילדים שלו, האחיינים, האחייניות ובני הדודים שלו. פוסט של יאשי בראון, אחיינית של ג'קסון: "אנחנו היינו הראבה, הדודו, והאפלהד הראשונים" עם שאר האחיינים: שקר מספר 18: מצלמה ללא מיקוד ווייד רובסון טוען בסרט "לעזוב את נוורלנד" שמייקל ג'קסון נתן לו מצלמת וידאו כ"מתנה בתמורה לטובות מין" מיד אחרי הפעם האחרונה שג'קסון לכאורה הטריד אותו, כשהיה בן 14: "בבוקר למחרת הוא נתן לי מצלמת וידאו חדשה, כאילו, שהוא קנה כדי שאוכל לשחק איתה". הצילומים של רובסון בן ה-14 שהוצגו ב"לעזוב את נוורלנד" במהלך הסצנה אולם, בשנת 2002 ווייד סיפר סיפור שונה לחלוטין על מתי ואיך הוא קיבל את המצלמה: "אפילו כשהתחלתי להתעניין בבימוי סרטים, שזה היה כשהייתי בן שבע. אפילו אז הוא קנה לי מצלמת וידאו, ובמקום סתם פשוט להביא לי אותה, הוא נתן לי אותה ואמר 'הנה מצלמת וידאו - קח שבוע, תלמד איך להשתמש בה - תצלם כל מיני דברים. אם תעשה משהו מעניין, אתה יכול לשמור אותה אצלך, אבל אם סתם תעשה שטויות, אני אקח אותה בחזרה". התכתבות בדואר אלקטרוני בין ווייד לאמא שלו (הידועה גם בשם ג'ואי רובסון), מאשרת שווייד אכן קיבל את המצלמה בטיול הראשון שלהם לארה"ב כשהיה בן 7, ולא בשנת 1996. ההתכתבות הזאת היא מאוקטובר 2012, בתקופה שרובסון כתב את הספר שלו והתכונן לתביעה. ההתכתבות כללה מספר מיילים מאמא שלו, שבו היא עונה לשאלות שלו, מפרטת ומספרת לו את כל מה שהיא זוכרת מהקשר של המשפחה עם ג'קסון - זאת למרות שווייד מתגאה בכך שהוא "מעולם לא שכח" אף פרט ורגע. ההתכתבות בין ווייד רובסון ואמא שלו (ג'ואי רובסון) - מתוך מסמכי בית המשפט משנת 2016 שקר מספר 19: הסיבה שווייד רובסון העיד לטובת מייקל ג'קסון משנת 2013 רובסון טוען שוב ושוב ש" לא הבין שהוא עבר הטרדה מינית" וש" הוא לא ידע שזה לא בסדר " ולכן עדויותיו בבית המשפט הסתכמו בכך שג'קסון מעולם לא הטריד אותו. עם זאת, הוא בעצמו סותר את הטענה שלו - הן בסרט והן בתביעות. באחת הסצנות בסרט הוא מסביר שהחליט להעיד לטובת ג'קסון כי ריחם על שלושת ילדיו וחשש שישארו ללא אביהם. רובסון זומן למספר חקירות במשטרה והעיד בבית משפט כשהיה בן 23. הוא נשאל שאלות רבות בפירוט רב במשפט שבו הוא הצהיר שהוא מודע לכך שג'קסון יכול להכנס לכלא ושהוא מעיד תחת שבועה. זאת אומרת שרובסון היה מודע לחלוטין לכך שהיחסים בינו לבין ג'קסון היו "לא בסדר" ושמדובר בפשע לכל דבר ועניין. בנוסף, השאלות שרובסון ענה עליהן בבית המשפט היו שאלות מפורטות שלא הותירו לו מקום לפרשנות: "מייקל ג'קסון נישק אותך מפעם לפעם, לא?  -לא. -חיבק אותך מפעם לפעם? -כן. -נגע בך? -חיבק אותי. זה אומר... -העביר את היד שלו בשיער שלך? -לא. -נגע לך בפנים או בראש? כן. - נשק לך על הלחי? -כן. - נישק אותך בשפתיים? לא." בהמשך מתן העדות נשאל "האם אי פעם קרה משהו לא יאה בינך לבין מר ג'קסון במקלחת כלשהי?" רובסון השיב "מעולם לא הייתי איתו במקלחת." הוא המשיך לענות על השאלות בנחרצות:  "בפעמים שישנת במיטה של ג'קסון, האם התחבקתם במיטה? -לא. שכבתם קרוב אחד לשני? -לא. -נגעתם אחד בשני? -לא. האם אתה חושב שזה לא יאה להתחבק עם ילד במיטה? -כן." ווייד רובסון רגעים אחרי שהעיד לטובת ג'קסון ב-2005 שקר מספר 20: "מייקל קנה לנו בית כדי שנעיד לטובתו" סטאפני סייפצ'אק טענה בסרט שג'קסון נתן להם בית במתנה אחרי שהם העידו לטובתו בבית המשפט בשנת 1994. הבעיה היא שסדר האירועים לא עולה בקנה אחד עם הטענה שלה. מסמכים שנחשפו מאז הסרט מראים כי בשנת 1992 ההורים של סייפצ'אק פנו אל ג'קסון וביקשו את עזרתו בקניית בית חדש. ב-11 במאי, 1992 הם קיבלו הלוואה על סך 305,000 דולר. זאת הייתה הלוואה לכל דבר ועניין והמשפחה הייתה אמורה להחזיר למייקל את הכסף. כל זה היה הרבה לפני הפרשה של ג'ורדן צ'נדלר ושנתיים לפני שג'קסון היה צריך שמישהו יעיד לטובתו. גם לאחר העדות המשפחה נדרשה להחזיר את ההלוואה. עורכי הדין של ג'קסון ויתרו להם על החוב רק שלוש שנים לאחר מכן, ביוני 1997, אחרי תקופה ארוכה שבה התחמקו ולא שילמו. אם ג'קסון היה מנסה לשחד אותם, הוא היה אומר להם מראש שהוא יוותר להם על החוב אם יעידו לטובתו – מה שלא קרה, גם על פי גרסתם של הסייפצ'אקים. שקר מספר 21: לשניים "אין מה להרוויח" מהסרט יוצרי הסרט התעקשו להציג את רובסון וסייפצ'אק ככאלה ש"אין להם שום אינטרס כספי" והתביעות הכספיות של השניים נגד הנכסים של מייקל ג'קסון מוזכרות במשפט קצר כעניין שולי ביותר - אך לא כך הדבר. "לעזוב את נוורלנד" צולם בשיאן של תביעות כספיות של של רובסון וסייפצ'אק שמתנהלות עד היום וההאשמות שלהם סובבות סביב רווח פוטנציאלי של סכום כספי עצום של מאות מיליוני דולרים. מרכיבים נוספים שנחשפו מאז הסרט הם מצבם הכלכלי והתעסוקתי הרעוע של רובסון וסייפצ'אק כמו גם הניסיונות ה חוזרים ונשנים של רובסון להרוויח מהקשר שלו עם מייקל ג'קסון, בימים שלפני שהגיש את התביעה שלו. גם בזמן קידום הסרט רובסון וסייפצ'אק עסקו בשדלנות ושיתפו פעולה עם לוביסטים של ארגונים למיניהם על מנת לשנות את החוק בקליפורניה ולהגביר את הסיכויים שלהם בתביעה. שקר מספר 22: סטאפני רוקדת סטפאני סייפצ'אק סיפרה שלילה אחד ב-2009 היא שכבה במיטה ואז שמעה על מותו הפתאומי של מייקל ג'קסון (ידיעה שהגיעה לחדשות בצהריים לפי שעון קליפורניה): "רקדתי משמחה. יצאתי מהמיטה ורקדתי. הוא לא יכול לפגוע בעוד ילדים. כל כך שמחתי שהוא מת". רק שלפי הגרסה של הבן שלה, הוא לא סיפר לאף אחד שהוא הוטרד ולא ידע שהוא הוטרד לפני שראה את ווייד רובסון בראיון ב-2013 - רק אז הוא שיתף את המשפחה שלו. סטפאני לא יכלה לדעת על ההטרדה המינית שג'יימס לכאורה עבר ארבע שנים לפני שסיפר לה על כך. שקר מספר 23: מייקל הרחיק אותנו מהמשפחות שלנו טענה נוספת שעלתה בסרט היא שג'קסון נהג לנתק ולהפריד את הילדים מהמשפחות שלהם על מנת לשלוט בהם - אך אין בכך שמץ של אמת. לפי עדויות של עובדים של נוורלנד ועובדיו של ג'קסון - ג'יימס סייפצ'אק הגיע לבקר יחד עם הוריו, שהצטרפו גם לטיולים, כפי שאפשר לראות בתמונות של ג'יימס עם ג'קסון באותה תקופה (1987-1995). העוזרת האישית של ג'קסון, אווי טובשי, העידה ב-2016 שמשפחת סייפצ'אק הגיעו לבקר בנוורלנד המון פעמים גם בשנות התשעים ושג'קסון עצמו בקושי היה בחווה בזמן הביקורים שלהם - "אבל עדיין היה נדיב כלפיהם". עובדת של נוורלנד, ג'ודי בריס, צייצה בטוויטר מיד לאחר שידור הסרט: "אני עבדתי בנוורלנד כשהסייפצ'אקים היו שם, בתחילת שנות התשעים. לא היתה להם שום בעיה לנצל הנדיבות של מר ג'קסון באותה תקופה. מייקל מעולם לא היה שם כשהם באו. הוא בחר לא להיות". גם לפי העדויות של ג'וי רובסון , היא הגיעה לנוורלנד עם ווייד בכל ארבע הפעמים שביקר שם ונכחה בכל פעם שנפגשו: "מעולם לא הרגשתי שמרחיקים אותי". לדבריה, היא ומשפחתה ביקרו בנוורלנד בין 40-50 פעמים נוספות במהלך שנות התשעים כשג'קסון לא היה שם. משפחת סייפצ'אק מבקרת את ג'קסון על סט הצילומים - 1993 נציין שכל המשפחות שהיו בקשר עם ג'קסון העידו שהוא נהג לבלות עם כל בני המשפחה - האחים, האחיות וההורים. שקר מספר 24: לא עוזבים את נוורלנד הסרט מתמקד בחוויות הקשות והטראומות שסייפצ'אק ורובסון עברו בנוורלנד, החווה המפורסמת של מייקל ג'קסון. אך ב טרם התביעות והצילומים לסרט , נוורלנד היתה מקום נפלא ולא פחות מ"אדמה קדושה", לפחות לדבריו של ווייד רובסון. במשך שנים רובסון וסייפצ'אק חזרו שוב ושוב לבקר בנוורלנד- בין אם ג'קסון היה שם ובין אם לא. לפי העדות של רובסון - הוא היה שם עם משפחתו לפחות ארבעים פעמים בהעדרו של מייקל ג'קסון. כשנשאל על המקום, הוא סיפר בהתרגשות: "זה כמו דיסנילנד, זה המקום הכי טוב בעולם!". ב-2008 הוא צילם סרט בנוורלנד עם אישתו אמנדה ובסופו הוסיפו הקדשה למייקל ג'קסון: "אנחנו מודים למייקל ג'קסון, שאיפשר לנו להשתמש ב אדמה הקדושה שלו ". גם ג'יימס סייפצ'אק צילם סרט בנוורלנד - למעשה, רוב התמונות של האחוזה ב"לעזוב את נוורלנד" הגיעו מאותם צילומים בשנת 1996 (כולל התמונות של תחנת הרכבת בה טען ש הוטרד שלוש שנים לפני שנבנתה ). רובסון כל כך אהב את המקום שכאשר הוא רצה להתחתן עם בחירת לבו, הוא ביקש לקיים את הטקס דווקא בחצר ביתו של מייקל ג'קסון. גרייס רווארמבה, שהיתה העוזרת האישית של ג'קסון והמטפלת של ילדיו סיפרה במרץ 2019 על הבקשה ההזויה של משפחת רובסון . רובסון ואישתו בנוורלנד, 2008 שקר מספר 25: "לא עלה בתחקיר שום דבר שזרע ספק בעדויות" ובכן, אם הגעתם לכאן כנראה שהשקר הזה כבר מובן. במאי הסרט דן ריד סינגר על הבעיות בסרט שלו והצהיר שהתחקיר שעשה לא נופל מרף השלמות: "הם נתנו עדות כל כך משכנעת ועיקבית, לא עלה שום דבר לא שזורע ספק במה שהם אמרו לי ובמה שבסרט". ריד התעקש לדבר רק עם ווייד רובסון, ג'יימס סייפצ'אק, המשפחות שלהם ו"חוקרים מהתביעה" במשפט של 2005 - בכך הסתכם התחקיר שלו. הוא התעלם מילדים שיש להם סיפורים אחרים לספר, הוא לא פנה למשפחה של ג'קסון, לעורכי הדין של ג'קסון, לעובדים בנוורלנד, והוא אפילו לא קרא את העדויות והתצהירים של רובסון וסייפצ'אק בבית המשפט בתביעות הנוכחיות שלהם נגד מייקל ג'קסון. כל אלה ברשות הכלל והיו גורמים לכל עיתונאי או יוצר סרטים אחר לערוך תחקיר הרבה יותר מקצועי. צפו: השקרים שמאחורי "לעזוב את נוורלנד" (תרגום מובנה)

ביוני 1995, מייקל ג'קסון וליסה מארי פרסלי-ג'קסון ישבו לראיון מול המצלמות בפעם הראשונה יחד שנה לאחר נישואיהם שהרעידו את העולם, התייצבו מייקל ג'קסון וליסה מארי פרסלי מול המצלמות בתוכנית PrimeTime Live  של רשת ABC. האיחוד של השניים עוררו סערה תקשורתית אדירה: אנשי התקשורת ועולם הבידור, לגלגו על הזוגיות, הטילו ספק באותנטיות הקשר , ורמזו שמדובר במהלך יחצני שנועד להסיט את תשומת הלב מהסקנדל התקשורתי של ג'קסון. בצל כל אלה, הגיע הראיון – רגע נדיר, חסר תקדים, שבו שניים מהאנשים המתוקשרים ביותר בעולם ביקשו להשיב יחד על השאלות הקשות: על האהבה שלהם, על המשבר התקשורתי, על ההאשמות, והניסיון לספר את הסיפור שלהם – כפי שהוא באמת, ולא כפי שהצהובונים הכתיבו  במקומם. התגובות של ג'קסון להאשמות, התשובות החדות והאסרטיביות של ליסה, שפת הגוף, המבטים וההתלחששויות של השניים, כמו גם האינטראקציה מול המראיינת דיאן סויר – כולם יצרו ראיון מורכבת של רכות זוגית מול חוד החנית של התקשורת . 30 שנה מאוחר יותר , אנחנו חוזרים להציג את הראיון המלא – בתרגום לעברית ובאיכות צפייה מחודשת  – כדי לאפשר לקהל דובר העברית לצפות, לשפוט, ולהבין בעצמו את הראיון הדרמטי הזה. נישואיהם של מייקל וליסה – "למה שלא יהיה לנו דבר במשותף?" מייקל וליסה עונים: האם מדובר בזוגיות אמיתית או בקמפיין יחסי ציבור? האם הם באמת גרים יחד? האם הם מתכננים ילדים? האם יש ביניהם אינטימיות? כיצד הכירו ואיך התאהבו? ליסה מספרת על מערכת היחסים שלהם שנרקמה לפני ההאשמות, ועל השיחות והתמודדות שלהם ברגע שההאשמות הגיחו. האשמות נגד מייקל – "לא היה שמץ של ראייה שאומר שמייקל ג'קסון עשה את זה" לראשונה מאז פרשת צ'נדלר, מייקל ג'קסון מדבר ישירות על ההאשמות נגדו, בלי לפחד מאף שאלה. הוא מכחיש את ההאשמות בנחרצות, מדבר על הסכם הפשרה ומסביר את הנסיבות. העדות של אליזבת טיילור – "אם היו מתכננים להתנקש בו במקום, לא היו מצליחים לפגוע בו בצורה כה מדויקת". בראיון משודרת לראשונה גם עדותה של השחקנית אליזבת טיילור , חברתו הקרובה של ג'קסון שביקרה את ג'קסון זמן קצר לאחר ההאשמות ומצאה אותו במצב קשה. טיילור מתארת כיצד, בעקבות הכאב מההאשמות, הוא התמכר למשככי כאבים ולא היה מודע למצבו – והיא זו שהיתה צריכה לקחת אותו לגמילה. זו הייתה הפעם הראשונה שהסיפור הזה סופר לציבור הרחב – ומייקל לא הכחיש. האלבום HIStory  והסערה: "זה גורם לי לרצות לצעוק" הראיון שודר במקביל להשקת אלבומו הכפול והאישי ביותר של ג'קסון – HIStory: Past, Present and Future, Book I .בין השאלות: האם שירי האלבום כוללים רמיזות אנטישמיות ? כיצד הגיב ג'קסון לביקורת מצד הקהילה היהודית?

הסטנדרט האובייקטיבי 2020 מאמר מתוך כתב העת האמריקאי "הסטנדרט האובייקטיבי" שיצא לאור במהדורת האביב לשנת 2020 "אני פרפקציוניסט. אני אף פעם לא לגמרי שבע רצון. אני תמיד מקווה שהעולם יכול להיות מקום יותר טוב. אני מקווה שזה מה שאני עושה עם המוזיקה שלי – מסב שמחה לאנשים, מכניס קצת אושר ושלווה אל החיים שלהם" – מייקל ג'קסון.   הסיפור על משפטו של מייקל ג'קסון בגין הטרדה מינית בשנת 2005 הוא אחד הסיפורים המסובכים והשנויים במחלוקת בזיכרון הלא-רחוק שלנו, גם במובן המשפטי וגם במובן האתי. בעוד אני כותב מאמר זה, אני קורא את תמלילי בית המשפט – שבכללותם מונים כ-8,000 עמודים – מההתחלה ועד הסוף. צפיתי בכל הדוקומנטריים המשמעותיים שנעשו על ג'קסון (ככל הידוע לי), כולל "לחיות עם מייקל ג'קסון", "האיש במראה", ו"לעזוב את נוורלנד". ביליתי מאות שעות בחיפושים באינטרנט ובארכיונים הציבוריים, בקשב מלא למה שיש גם למתנגדי ג'קסון וגם לתומכיו להגיד.   ג'קסון הואשם בהטרדה מינית פעמיים במהלך חייו. בשנת 1993, משפחת צ'נדלר שכרה עורכי דין ושקלה להגיש תלונה פלילית נגד ג'קסון, אך הם ירדו מהרעיון במהרה ובמקום זאת חתרו לתביעה כספית שבסופו של דבר הוסדרה מחוץ לבית המשפט. בשנת 2003, משפחת ארוויזו הגישו תלונה פלילית, שהובילה לתיק שהגיע לבית המשפט ב-2005. ג'קסון זוכה מכל אשמה, אבל אז, ארבע שנים לאחר מותו, ווייד רובסון וג'יימס סייפצ'אק טענו שהטריד אותם מינית בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים. השניים הגישו תביעה כספית נגד העיזבון של ג'קסון, ושתי התביעות נדחו. במאמר זה, נבדוק מקרוב את האירועים הנ"ל בסדר הכרונולוגי.    מייקל ג'קסון היה אמן מופלא. הוא קבע ושבר עשרות שיאים במהלך הקריירה שלו, הפיק את האלבום הנמכר ביותר בכל הזמנים (Thriller, 1982 – שמכר למעלה מ-100 מיליון עותקים מסביב לעולם נכון להיום), שבר 39 שיאי גינס, זכה ב-40 פרסי בילבורד, 13 פרסי גראמי, ו-26 פרסי המוזיקה האמריקאית. לאחר מותו, הוא המשיך לצבור הישגים חדשים. הוא המפורסם הרווחי ביותר בכל הזמנים (מבין האמנים שכבר אינם בחיים): נכון לשנת 2018, הוא הרוויח 2.1 מיליארד דולר לאחר מותו. מעט מאוד אנשים – גם אלה שלא מחבבים את המוזיקה שלו – יתווכחו עם העובדה שג'קסון היה אמן מבריק. אך למרות שרוב האנשים יודעים עליו שהיה אמן נלהב וכשרוני, הטענות שהטריד מינית מספר בני נוער בין 1988 ל-2003 העיבו על הישגיו. ההאשמות האלה הפכו להיות מעין ידע כללי נרחב עד כדי כך שהרבה אנשים מדברים על ג'קסון כאילו בוודאות היה אשם. כפי שג'קסון אמר בתחילת המשפט שלו: "השקרים רצים ספרינטים, אבל האמת רצה מרתון. האמת תנצח את המרתון הזה בבית המשפט." וכך אכן היה, אך דעת הקהל לא הצליחה להדביק פערים עם העובדות.   ב-3 במרץ 2019, ההאשמות נגד ג'קסון שוב הפכו להיות נושא חם כאשר הבמאי דן ריד שחרר את ה"דוקומנטרי" שלו באורך ארבע שעות, שנקרא "לעזוב את נוורלנד". "דוקומנטרי" במרכאות כפולות, מכיוון שמעט מאוד ב"לעזוב את נוורלנד" קשור בעובדות. הסרט לא מציג שום ראיה או עדים חדשים, ובמקום זאת מסתמך לחלוטין על סיפוריהם של שני הקורבנות (לכאורה) בלבד – כששניהם שינו את הסיפורים שלהם פעמים רבות ונשנות לאורך השנים – עובדה שריד לא טרח לציין.   ג'קסון, כמובן, לא עשה לעצמו טובות. הוא היה אקצנטרי, אקלקטי, וגם – מפעם לפעם – פשוט משונה. לעיתים קרובות הוא התנהג באופן לא חכם – אך לא להיות חכם זאת לא עבירה פלילים – ואין כמעט אף ראיה שרומזת לכך – או על אחת כמה וכמה מוכיחה –  שהוא אי פעם פגע בילדים. מאידך, יש כמות עצומה של ראיות לכך שלהרבה אנשים היו מניעים להאשים אותו לשווא ביודעין.   מייקל ג'קסון זכה לצדק, אבל רק במובן המשפטי של המילה, כשהוא זוכה בבית המשפט בשנת 2005. אך חייו והקריירה שלו, הסתיימו בכל המובנים לאחר מכן. הוא סבל מטראומה רגשית בעקבות המשפט ואחרי שנים של סיקור תקשורתי סנסציוני, מוטה באופן חסר כל היגיון ולעיתים אף שקרי באופן בוטה. הוא נפל לחובות, פיתח תלות קשה בתרופות, והתקשה ליצור מוזיקה בהמשך חייו. מערכת המשפט זיכתה אותו, אבל הציבור ברובו לא – וכך גם עד היום. הזיכרון של ג'קסון, ובני משפחתו החיים, ראויים לצדק במלוא מובן המילה. ישנם עוד עיתונים וכתבי עת שסיפרו את סיפורו באופן נאמן לעובדות, אך מעטים ולא מספיק נחושים או יסודיים בכדי להחריש את השקרים בהצלחה. המאמר הזה הוא בגדר ניסיון לספר את האמת על איש ענק – שנעשה לו עוול ענק בחוסר ההבנה של האיש היה באמת.   השנים הראשונות  (1958-1967) משפחת ג'קסון בשנת 1962   ג'קסון נולדר בגארי, אינדיאנה, בשנת 1958, הילד השביעי של ג'וסף וקתרין ג'קסון. הם גידלו תשעה ילדים ממשכורת אחת, בבית קטן עם שני חדרי שנה. במשך רוב ילדותו של ג'קסון, הוא היה צריך לישון באותה מיטה עם שניים מאחיו. אביו היה שתיין כבד ולעיתים קרובות הכה את הילדים, ואת מייקל במיוחד. "הייתי קטן וזריז. חצי מהזמן הוא לא הצליח לתפוס אותי", סיפר ג'קסון, "אבל כשהוא הצליח... אלוהים... זה היה רע".   מגיל ארבע, ג'קסון למד ושם לעצמו כדוגמה רקדנים אגדיים כמו פרד אסטייר וג'ין קלי. למשפחה היתה טלוויזיה, אבל היא התקלקלה לעיתים קרובות, והאם קתרין עודדה את ילדיה להעסיק את עצמם – לפעמים הם עשו את זה על ידי ריקוד ושירה יחד. ארבעה מהאחים, ג'קי, טיטו, ג'רמיין ומרלון, הראו כישרון מעל הממוצע בכל הנוגע לשירה ולריקוד. אבל מייקל היה יוצא מן הכלל, עם יכולות ווקאליות ושליטה לא פחות ממדהימים לילד כה צעיר. כנ"ל גם לגבי כישרון הריקוד שלו.   כשמייקל היה בן חמש, הוא ואחיו החלו לעשות חזרות באופן קבוע וביצעו "קאברים" של שירים מוכרים. הם היו טובים וג'ו לקח על עצמו לנהל את הלהקה המשפחתית. הוא תרגל את הילדים בקדחתנות, והתעקש שיתחילו מההתחלה אחרי כל טעות קטנה ולעיתים קרובות אף העניש אותם במכות על צעד לא נכון. בית הספר המקומי קיים מופע כישרונות צעירים בכל ערב שישי, והלהקה, שלימים תקרא חמישיית הג'קסונים, החלה לקטוף עוד ועוד פרסים הישר למקום הראשון.   השמועה על הכישרון הנפלא של הילדים כבר תפסה תאוצה, ולא לקח הרבה זמן עד שהופיעו בהופעות משלהם ב"צ'יטלין סירקט" (רשת של אולמות לשחורים בלבד שהציע לאמנים שכר מינימלי וחשיפה) בשיקגו, כ-50 ק"מ מהבית. כשהגיע לגיל שש, מייקל היה "ילד פלא – ילד קטנטן ובוגר לגילו עם כישרון של בן אדם מבוגר". ובכל זאת הוא התנדנד בין מצב של פחד ולמצב של התעלות, כששני דברים מניעים אותו בו זמנית ובמידה שווה – האהבה שלו למוזיקה והפחד מהחגורה של אביו.   הרבה יותר מאוחר בחייו, ג'קסון הצר על כך – למרות שהוא אהב ליצור מוזיקה, הוא אף פעם לא זכה להיות ילד. הוא היה ישן בחדרים בבתי מלון יותר מאשר במיטה שלו בבית, ובקושי היה לו זמן לעשות משהו שהוא לא הופעות או חזרות. תחושת האובדן שהרגיש על הילדות המפוספסת שלו, הפכה להיות המוטיבציה שלו לעשות הרבה ממה שהוא עשה בחייו הבוגרים, כמו למשל הניסיונות שלו להתחבר ולעזור לילדים.   העלייה לכוכבות: הילד שסירב להתבגר (1968-1979) מייקל ג'קסון בילדותו   ככל שהיכולות שלו המשיכו להתפתח, זה כבר היה ברור – במיוחד לג'ו, שלמרות שגם ארבעת האחים האחרים היו מוכשרים, מייקל היה בליגה מעליהם. הם חתמו חוזה עם Steeltown Records והקליטו את הסינגל הראשון שלהם "Big Boy" בשנת 1968, כשמייקל היה בן עשר. כשנה שלאחר מכן, הם חתמו על חוזה יותר משמעותי בחברת התקליטים "מוטאון". ואז, בשנת 1970, השיר המקורי שלהם “I Want You Back” הגיע למקום הראשון בבילבורד. הג'קסונים היו בין האמנים השחורים הראשונים שהגיעו לפסגת המצעדים שהיו עד אז ידועים כ"לבנים", והם הפכו לדמויות מפתח בשבירת המחסומים הגזעיים בתעשיית המוזיקה.   כשהגיע לגיל שבע-עשרה, ג'קסון כבר הוציא ארבעה אלבומי סולו (ב-1972 את Got To Be There ו-Ben, Music and Me ב-1973, ואת Forever Michael בשנת 1975) למרות שהמשיך להופיע עם בני משפחתו, מה שסיפק את ג'ו נכון לאותו זמן. אך כשמייקל התקרב ליום הולדתו ה-18, הוא התחיל להבין שישנם פרויקטים רבים שהוא לא יוכל לעשות כל עוד הוא כבול ללהקה עם אחיו. אחרי שהם שינו את שם הלהקה ל-The Jacksons בשנת 1975, הפוקוס העיקרי של הלהקה היה הכישרון של מייקל.   ג'ו מיד חש באיום החדש שהגיע. הוא אסר על מייקל מלעבוד לבדו, ובהתחלה הבן ציית לו. אבל בשנת 1978, ג'קסון הימרה את פי אביו וקיבל את התפקיד של הדחליל בסרט "הקוסם", גרסה מוזיקלית לסיפור "הקוסם מארץ עוץ". למרות שבשעתו הסרט לא הצליח, רבים מחשיבים את ההופעה של ג'קסון כנקודת האור היחידה בסרט עד היום. הוא המשיך לכתוב שירים עבור המשפחה עד 1984, אך עם הזמן הופיע איתם פחות ופחות, למרות שהדרישות האגרסיביות של ג'ו רק הלכו והתגברו.   על סט הצילומים של "הקוסם", ג'קסון פגש את קווינסי ג'ונס, המלחין והמפיק המוזיקלי המפורסם שעבד על הסרט והפך לימים להיות אחד המוזיקאים המשפיעים ביותר בהיסטוריה האמריקאית. ג'ונס התרשם מיכולתיו של ג'קסון. הוא הפיק את אלבום הסולו החמישי של ג'קסון, Off The Wall (1979), והכיר לו מנהלים בחברת התקליטים "אפיק", ובכך סייע לג'קסון ליצור קשרים שיתנו לו כוח מינוף לעזור את אביו ואחיו אחת ולתמיד.   למרות שג'קסון היה אהוב ב"אפיק", ככל שהתבגר, ההתנהגות והחזות היַלְדִּית שלו נראו יותר ויותר יוצאי דופן. סוזן בלונד, אחת המנהלות בחברה, אמרה על ג'קסון בחיבה: "והנה הוא היה [אז בן 18], שברשותו כבר להיטים גדולים והמוח הגאוני הזה שלו, אבל בתור בן אדם, הוא היה יותר כמו ילד. הוא היה לוקח את היומן שלי, הופך אותו וכל הדברים היו נופלים... היית חושב שילד בן ארבע יעשה דברים כאלה". אחרים הבחינו גם הם שלג'קסון היתה מעין תמימות מדאיגה אך שובת לב.  סגן נשיא חברת מוטאון, רוב כהן, נזכר שביקר בדירה של ג'קסון ומצא שם "ערימות על ערימות של בקבוקי סודה. ושאלתי אותו – 'מייקל, אתה עד כדי כך צמא?' והוא ענה – 'הו, אני לא שותה את זה, אני מתרחץ בהם'. שאלתי, 'אתה מתקלח בסודה?' והוא ענה, 'כן, אני אוהב את הבועות'. תמיד תהיתי אם מכאן הגיע השם של השימפנזה שלו, באבלס."   לאורך כל שארית חייו, ועד היום, התקשורת תמיד הציגה את ג'קסון כסוטה מפחיד ואפל שכפה את עצמו כמנטור לילדים כדי לפתות אותם אל החדר שלו. אבל צפייה בהקלטות וידאו של ג'קסון מראים שהוא פשוט רצה להיות ילד בעצמו. סרטונים של ג'קסון במלחמת מים בנוורלנד עם מקולי קאלקין ועוד חבורת ילדים מוכיחות שהוא אהב לשחק ולא לקח קשה כששוברים לו ביצה על הראש. רבים טוענים שסרטונים כאלה של ג'קסון משחק ומחבק ילדים מצביעים על כוונות זדוניות מצדו, אבל זה פשוט לא נכון – בהקשרים רבים, קשר כזה בין מבוגרים לילדים זה דבר תמים לחלוטין.   מלך הפופ (1980-1988)   כשהגיע האלבום “Thriller” בשנת 1982, ג'קסון כבר היה באמצע דרכו להיות כוכב-על ברמה בינלאומית. בגיל 24 הוא כבר הרוויח מספיק כדי לחיות חיי פאר ויוקרה למשך כל חייו, אבל מבחינה יצירתית, הוא רק התחיל. בשנת 1983, נשיא "מוטאון" בארי גורדי, האיש שהחתים את ג'קסון על חוזה ההקלטות בשנת 1969 ופחות או יותר התחנן בפניו שיופיע עם חמשת אחיו במופע חגיגות ה-25 שנה ל"מוטאון", שישודר בפני מיליוני צופים. ג'קסון הסכים בתנאי שיוכל גם להופיע לבד עם שיר שלו. זה היה מופע שבו ג'קסון הציג בפני העולם את "הליכת הירח" האגדית כשביצע את השיר "בילי ג'ין", ובכך חקק בסלע את מקומו כאמן פורץ דרך שיודע להדהים את הקהל בהצלחה רבה.   זה היה המסמר האחרון בארון הקבורה של הלהקה המשפחתית. ג'קסון לא שם לעצמו מטרה לפרק את הלהקה, הוא פשוט רצה להיות אדם בפני עצמו, עם קריירה משלו – אבל לאחר האירוע ב"מוטאון", השליטה של ג'ו בבנו נשברה. לימים, חופש היצירה של ג'קסון יעניק לו גמול עצום, אך הוא המשיך לשאת את הצלקות מהתעללות אביו לשארית חייו.   בשנת 1987, ג'קסון רכש עשרת אלפים דונם של שטח ציורי וססגוני בגבול היער הלאומי לוס פדרס שבקליפורניה; שטח זה יהפוך לאחוזת "נוורלנד" הידועה. הדבר הראשון שעשה היה לבנות את החווה, פארק שעשועים עם אטרקציות שלא נראו לפני כן. בתוך חמש שנים הוצבו בנכס גלגל ענק, קרוסלה, מכונות מתנגשות, גן חיות ופינת ליטוף, ועוד אטרקציות ידידותיות לילדים. אלפי ילדים ובני משפחותיהם הוזמנו לנוורלנד עד שג'קסון נטש אותה אחרי המשפט ב-2005, כשהצהיר שלא יחזור לנוורלנד כי המקום כבר לא מרגיש כמו בית עבורו.   האם ג'קסון טמן לעצמו מלכודת להיות מואשם בהטרדה מינית בכך שבילה כל כך הרבה מזמנו עם ילדים של אנשים אחרים? כן ולא. הוא היה חייב לדעת (הוא לפחות היה צריך לדעת), שיהיו כמה אנשים שיקחו את זה למקום רע. אולי זה היה צעד לא חכם מצדו להכניס את עצמו לכיתת היורים של התקשורת צמאת הרייטינג ואל משפט השדה (שבעיקרו לא היה אובייקטיבי) של דעת הקהל. אך, מהצד השני, אם ניקח בחשבון את מילותיו של ג'קסון לגבי המניעים שלו – ויש לנו סיבות מאוד טובות לקחת אותן בחשבון, כפי שנראה בהמשך – זוהי עדות עצובה על התרבות שאנחנו חיים בה אם רוב האנשים לא יכולים להאמין שאדם מבוגר יכול פשוט לאהוב לבקר בגן החיות ולעלות על מתקני שעשועים עם ילדים. ג'קסון אולי העמיד את עצמו על הכוונת אבל אלה שטענו נגדו טענות לא מוכחות, שברובן ככולן בדויות, הם שלחצו על ההדק.    השאלות ההכרחיות הן: האם מייקל ג'קסון אכן הטריד ילדים? איך אפשר לדעת אם זה כך או אחרת? מהו הסטנדרט לפיו אנו צריכים להעריך טענות שהוצגו בפני בית המשפט והיה להן כוח, באופן מטאפורי - או אפילו מילולי - לסיים חיים של בן אדם?  הניסיון לענות על שאלות כאלה דורש אחריות עצומה ורצינית – מהחשובות ביותר שאדם יכול לקחת על עצמו. עלינו לנקוט בזהירות בחשיבות עליונה כשאנחנו לוקחים על עצמנו שאלה לגבי פיסת מידע שמוצגת בפנינו כשחיי אדם מוטים על כף המאזניים. האם זה נכון? ואיך אנחנו יודעים את זה?   הטענות על הטרדה של ג'יימס סייפצ'אק (1988-1992) תחנת הרכבת בחוות נוורלנד   ג'קסון פגש את משפחת סייפצ'אק כשהוא וג'יימס (כשהיה אז בן 8 או 9) לוהקו לפרסומת של פפסי בסוף שנת 1986 או תחילת 1987. הנסיבות המדויקות להמשך הקשר ביניהם לא ידועות, אבל ככל הנראה סייפצ'אק שלח לג'קסון מכתבים לאחר סיום הצילומים, כי במכתב שג'קסון כתב ב-10 במרץ 1987, הוא כתב לו מכתב שמתחיל במשפט "ג'ימי היקר, תודה על המכתבים שכתבת לי".   כך או כך, לא ג'יימס ולא אף אחד מבני משפחתו העלו טענות על הטרדה או על התנהגות בלתי הולמת נגד ג'קסון עד שנת 2014, עשרים ושש שנים אחרי שההטרדה לכאורה התחילה. זה לא נדיר שטענות מסוג זה מגיעות אחרי שנים, אבל הטענות של ג'יימס מלאות בהמון סתירות וחלקן אפילו בלתי אפשריות בעליל.   אחת הטענות הבעייתיות ביותר של סייפצ'אק היתה הטענה שהוא לכאורה הוטרד פעם אחר פעם בתחנת הרכבת ב"נוורלנד", החווה של ג'קסון בלוס אוליבוס שבקליפורניה. בתביעה של סייפצ'אק נגד עזבונו של ג'קסון שהוגשה לאחר מותו של הזמר, הוא טען שג'קסון הטריד אותו "כל יום" במשך שנים, בכל פינה בחווה – טענה שהוא חוזר עליה גם ב"לעזוב את נוורלנד". ההתעללות הזאת, לדבריו, הרבה פעמים הייתה בחדר קטן בקומה העליונה של תחנת הרכבת בנוורלנד, חדר שהוא מתאר לפרטי פרטים בדוקומנטרי. סייפצ'אק מוסיף וקובע שג'קסון "איבד בו עניין" עד שנת 1992, כשהיה בן 14 ונראה יותר כמו נער צעיר מאשר ילד קטן – וההטרדה הפסיקה בדיוק אז.   בטענה של סייפצ'אק יש בעיה אחת: תחנת הרכבת המדוברת לא נבנתה לפני שנת 1994, כפי שמוכח באישורי הבנייה, התמונות, וצילומי הוידאו שזמינים לכל אפילו באינטרנט. כשהסתירה הזאת התגלתה, דן ריד, הבמאי של "לעזוב את נוורלנד", השיב עם הטענה שג'קסון המשיך להטריד סייפצ'אק לפחות עד 1994 – או במילים אחרות, ההטרדה לכאורה היתה יכולה לקרות גם אחרי שהקמת המבנה הסתיימה – אבל זה בא בסתירה מול התצהירים של סייפצ'אק תחת שבועה בבית המשפט. וגם בסרט עצמו, התיאורים של סייפצ'אק על ההטרדה בתחנת הרכבת ממוקמים על ציר הזמן שמופיע במעברים בסרט בין "נובמבר 1987" ל"ינואר 1990", למרות העובדה שהתחנה לא היתה קיימת אז.   ב-22 באפריל, 2019, ריד ניסה להגן על סיפור התחנה בציוץ בטוויטר: "תחנת הרכבת היתה כבר קיימת בשלמותה לפני שאישורי הבניה נחתמו, לדבריו של הצלם של ג'קסון [האריסון פאנק] בפודקאסט מינואר 2019". אבל פאנק ענה באופן פומבי לטענות וכתב בטוויטר: "הצילומים עליהם דיברתי בראיון המדובר התקיימו ביוני 1994, בוודאות לא רגע לפני. אני מסרב להיכנס לדיונים עם אנשים שמנסים לסובב את המילים שלי כדי שיתאימו לאג'נדה שלהם." זה לא שהצילומים של פאנק הם ההוכחה היחידה לכך שהרכבת נבנתה רק אז. ישנן עשרות תצלומים אחרים שהופיעו בעשרות פלטפורמות שונות שמראים את המקום שבו נבנתה התחנה עומד ריק בספטמבר 1993, ושהקמת המבנה הסתיימה זמן קצר אחרי פברואר 1994. מאז ריד סירב להגיב לשאלות נוספות על העובדה הזאת.   סייפצ'אק גם אמר באופן מאוד ברור שהוא לא הוטרד אחרי שהצ'נדלרים האשימו את ג'קסון בהטרדת בנם ג'ורדן, בשנת 1993. שני הדברים היחידים שסייפצ'אק עיקבי בהם סותרים אחד את השני באופן חד משמעי: הראשון שג'קסון מעולם לא הטריד אותו אחרי שהגיע לגיל 14, והשני זה שג'קסון "פעם אחר פעם" הטריד אותו בתחנת הרכבת – וזאת מכיוון שתחנת הרכבת לא היתה קיימת לפני שהגיע לגיל 16.    גרסתו של סייפצ'אק בלתי אפשרית גם בבחינת היבטים חשובים אחרים. הוא טוען שג'קסון היה "זהיר בצורה קיצונית" כדי להימנע מלהיתפס וגרם לסייפצ'אק לעשות חזרות על פעולות כמו להתלבש במהרה ולמצוא מחבוא. למרות זאת הוא טוען שהוא הוטרד לאור יום בשטחים פתוחים ומקומות בולטים בנוורלנד – שטחים שנוטרו על ידי מצלמות וצוות אבטחה שהסתובב בחווה בכל רגע נתון, שאף אחד מהם לא דיווח שראה הטרדה מכל סוג שהוא בזמנו.   בנוסף, החדר העליון בתחנת הרכבת הוא בעצם פטיו פתוח לרווחה (ללא דלתות) שאפשר לגשת אליו בקלות יתרה, ואכן עובדי נוורלנד והאורחים ביקרו בחדר הזה לעיתים מאוד תכופות – לא מסוג המקומות שמתעלל "זהיר בצורה קיצונית" יבחר בו כדי להימנע מלהתגלות. אם ג'קסון היה צריך פרטיות, משהו כמו 1,600 מטרים רבועים של שטח פנימי בין קירות היו לרשותו.   (זה גם מעניין לציין שהעסק המשפחתי של סייפצ'אק, "Sea/Sue" בע"מ, נתבעו על סך 800,000 דולר על הפרת חוזה ב-26 באפריל 2013 – חודשים ספורים לפני שסייפצ'אק "הבין" שהוא הוטרד על ידי ג'קסון והחליט להגיש תביעה אזרחית של עשרות מיליונים נגד ג'קסון).   מקולי קאלקין, השחקן שהתפרסם עוד בילדותו, בילה זמן רב עם ג'קסון החל משנת 1990 והילך, והם נשארו חברים קרובים עד שג'קסון הלך לעולמו. קאלקין העיד להגנתו של ג'קסון במשפט הפלילי שלו, וחבר המושבעים מצא שהוא "אמין מאוד". בריאיון לתוכנית "Entertainment Television" ב-15 בינואר, 2019, רק מספר שבועות לפני ש"לעזוב את נוורלנד" שודר, קאלקין (כיום בן 39) חזר פעם נוספת על הטענה האיתנה שלו שמעולם לא הוטרד או חווה התנהגות בלתי הולמת מצד ג'קסון. לעומתו, התמלילים מבית המשפט מציגים, כפי שהעיתונאי צ'ארלס תומסון ניסח את זה: "תהלוכה בלתי נגמרת של עדי תביעה מפוקפקים שהפילו את עצמם עם עדויות שקר לפי שעה אשר קרסו אחרי כל חקירה נגדית".   בראיונות, קאלקין חזר וציין שהחברוּת שלו עם ג'קסון היתה מובנת במידה כזו או אחרת, בגלל הנסיבות המיוחדות של חייהם. ג'קסון, כמו קאלקין, היה ילד שהפך למגה-כוכב. אף אחד מחבריו, בני גילו של קאלקין יכלו להבין את ההשפעות של הקריירה ההוליוודית שלו על החיים שלו – אבל ג'קסון הבין טוב מאוד. אחד מהמנחים של התוכנית Entertainment Television"" אמר, "תשמע, גבר בן 32 מתקשר לילד בן 10 ושואל אותו 'רוצה לבוא אליי למסיבת פיג'מות?', אני לא אומר שקרה שם משהו, אבל מעבר לזה: זה מוזר."   המנחה צודק: זה אכן מוזר שאדם מבוגר מתחבר לילד ומזמין אותו לישון אצלו. באופן כללי, ילדים אמורים להתחבר לילדים אחרים ומבוגרים אמורים להתחבר למבוגרים, לא כולל קשרים לגיטימיים של מנטור ומתלמד. אבל חשוב לזכור שג'קסון סבל מאלימות, בריונות, לעג וחווה טראומה קשה מאביו והרגיש שהילדות שלו נשדדה ממנו. הוא ניסה לאורך כל חייו להחזיר לעצמו את הזמן האבוד, להיות ילד – מטרה בלתי ניתנת להשגה, כמובן, אבל מובנת לאור הטראומה הפסיכולוגית שממנה סבל. השאיפה של ג'קסון לעולם לא להתבגר היתה כל כך אינטנסיבית שהוא העריץ את הדמות פיטר פן ואפילו צילם קליפ בהשראתו.   סייפצ'אק טוען בתביעה שלו וב"לעזוב את נוורלנד" שחדר השינה של ג'קסון היה בכלל "מחוץ לתחום" ושהרבה מההתעללות קרתה שם. הוא בנוסף טען שילדים אחרים הוזמנו להיות לבד עם ג'קסון לעיתים תכופות ולתקופות ארוכות, ושאסר על המבוגרים מלהיכנס ולהשגיח על הילדים שלהם.   אבל קית' קאלקין, אביו של מקולי מפריך את שתי הטענות הללו בספרו "Lost Boy"; "חדר השינה של מייקל," הוא כתב, "היה כמעט תמיד מקום פתוח לכולם שאפשר לבלות בו, כמו כל שאר הבית. הילדים שלי ישבו על המיטה, וגם אני, ושיחקו קלפים או דמקה, או צפו בטלוויזיה... אבל היינו עושים את רוב הדברים האלה גם בשאר המקומות." קאלקין האב מספר שהרבה פעמים היה "צריך להרים את הילדים שלו (לפעמים עם קלנועיות) בסוף היום ולקחת אותם לחדרים שבהם הם היו אמורים לישון", מכיוון שהם שיחקו והוציאו כל כך הרבה אנרגיה עד כדי כך שהם נרדמו באמצע. עם זאת הוא לא הבחין בשום התנהגות לא ראויה: "מעולם לא ראיתי או שמעתי משהו שיצביע על כך שהוא היה פדופיל. אני אציין שמדי פעם הגיעו אוטובוס אחד או שניים מלא בילדים בשעות אחר הצהריים הישר לפארק השעשועים או לאולם הקולנוע, ומיד אחר כך ההסעה לקחה אותם חזרה הביתה. למעשה, אני מאמין שהיה משרד שלם באזור וצוות שלם שהיה אחראי על הפיקוח של הביקורים האלה; אני גם אציין שבאף מקרה שהוא, הילדים האלה התבקשו להגיע אל הבית משום סיבה שהיא. הביקורים האלה היו מתוכננים ומפוקחים היטב, והאנשים שהגיעו הופרדו לחלוטין מהאורחים של הבית (כמו המשפחה שלי). ואם כבר אנחנו בנושא הזה, רשימת האורחים ממש לא הוגבלה לילדים. למעשה, הרבה מבוגרים הסתובבו בכל מקום בחווה בהם (רק לדוגמה) השכן והנשיא לשעבר רונאלד רייגן ואשתו ננסי "רק-תגידו-לא", וגם מזכיר ההגנה האמריקאי ויליאם כהן, ולא מעט אחרים שכבר הספקתי לשכוח מאז; איש מהם בוודאי לא נתן את התחושה שהאחוזה (אלוהים יודע) היתה מאורת פדופיליה."   בקצרה, אין ולו ראיה אחת שתומכת בטענות של סייפצ'אק – שחלק מהן הוכחו באופן חד משמעי שהן פשוט בלתי אפשריות.   הטענות של וויד רובסון (1989-1996) ווייד רובסון וג'יימס סייפצ'אק במהלך קידום הסרט "לעזוב את נוורלנד"   ג'וי רובסון, במקור מבריזביין שבאוסטרליה, רשמה את בנה בן החמש, ווייד, לתחרות ריקודים בשנת 1987. הפרס הגדול – שבו ווייד זכה – היה לפגוש את מייקל ג'קסון. בתשע השנים שלאחר מכן, ג'קסון מדי פעם לימד את רובסון לרקוד, בילה זמן מה איתו ועם משפחתו והזמין אותם לטיול מסביב לעולם. רובסון אף הופיע עם ג'קסון על הבמה – יש שיגידו שזאת הבמה הכי טובה להתחיל בה קריירה בעולם הבידור שכל אמן יכול לחלום עליה.   ב-1 במאי, 2013, רובסון, אז בן 31, הגיש תביעה כספית נגד העיזבון של ג'קסון ונגד שתיים מהחברות בבעלותו, בדרישה לפיצויים כספיים על הטרדה שלכאורה עבר. זאת היתה הפעם הראשונה שרובסון האשים את ג'קסון בהטרדה. למעשה, הוא עלה לדוכן העדים כדי להגן על ג'קסון במשפט ב-2005. במהלך חקירות המשטרה וראיונות בתקשורת, הוא הכחיש באופן עיקבי ונחוש שג'קסון אי פעם הטריד אותו, והוא עשה את זה גם לפני כן, בשנים 1993-1994 במהלך החקירה של תיק צ'נדלר ומול חבר מושבעים גדול. אך רובסון שינה את הסיפור שלו ב"לעזוב את נוורלנד". בסרט, הוא טען שג'קסון הטריד אותו "בכל פעם שהיינו ביחד ... לא היה לילה אחד שעבר שהייתי איתו והוא לא הטריד אותי מינית".   אולם הטענות החדשות של רובסון רחוקות מלהיות אפשריות. ראשית, למרות שהוא ואמא שלו ביקרו פעמים רבות בנוורלנד בין השנים 1991-2005, ג'קסון היה בבית רק ארבע פעמים מתוך כל הביקורים האלה, כשפעם אחת היתה במהלך שבע השנים שבהן רובסון טוען שהוא הוטרד. ההתעללות השגרתית שרובסון מתאר לא מתיישבת עם היעדרותו של ג'קסון, גם אם ניקח בחשבון את המקרים הנדירים יחסית שבהם השניים היו לבדם מחוץ לנוורלנד.   מה שעוד יותר מעורר תהיות- הדרכים הספציפיות שבהן רובסון טוען שג'קסון הטריד אותו, הן כל כך מחרידות שזה בלתי סביר שאף מבוגר בחייו של רובסון לא הבחין שמשהו לא כשורה. לדוגמה, רובסון טוען שג'קסון ביצע בו מעשי סדום (אונס עם חדירה אנאלית) ולאחר מכן ציווה עליו להפטר מהתחתונים שלו שהיו מוכתמים בדם. מעולם לא נמצאו כאלה תחתונים ואף אחד לא שם לב לסימנים של התעללות כל כך מזעזעת בזמנו – גם לא הרופא של ווייד. ובנוסף, אף אחד מהמתלוננים האחרים לא טען שעבר מעשים ברוטליים שדומים להאשמות שלו.   רובסון מעולם לא טען שמישהו ידע על ההטרדה שלו ולא דיווח עליה – הוא טוען שאף אחד לא ידע על זה, בכלל. זה בא בסתירה מול העובדה שכמה מעובדיו של ג'קסון טענו שהם היו עדים למקרים שונים של התעללות. בשנת 1993, היתה עובדת שטענה שהיא ראתה את ג'קסון מתקלח ומתנשק עם רובסון (שהיה אז בן 10) ואמרה שהיא בטוחה שרובסון ידע שהיא ראתה אותם כי רובסון יצר איתה קשר עין באותו רגע. כל העובדים שטענו טענות כאלה מכרו את הסיפורים שלהם לצהובונים עבור סכומים של עשרות אלפי דולרים (אך מעולם לא אמרו דבר למשטרה), הם שינו את הסיפורים שלהם פעמים רבות, וטענותיהם הופרכו באופן יסודי במהלך ההליך מול חבר המושבעים הגדול בשנת 1994, ובמשפט בשנת 2005.   הטענה המתועדת הראשונה של רובסון בגין התעללות היתה ב-8 במאי, 2012. הוא טען שמאז ומתמיד היתה לו מערכת יחסים מינית עם ג'קסון, ושזה לא מקרה של "זכרונות מודחקים", אלא שהוא לא היה מודע – עד גיל שלושים – שיחסי מין בין מבוגר לילד נחשבים להתעללות מינית.   לכשלעצמו, זה כבר קשה להאמין לדבריו של רובסון כפי שהם מוצגים כיום. אולם מילותיו ופעולותיו של רובסון לאורך חייו שוללים את הטענה הזאת גם הן.    יש הקלטות וידאו ואודיו של רובסון מלפני 2012 מצהיר בנחרצות שהוא לחלוטין יודע שהתעללות בילדים מינית היא דבר נוראי; בחלק מהמקרים הוא מגדיר קשר מיני בין מבוגרים לילדים במילים "התעללות" ו"שגוי" לסירוגין. הוא בנוסף העיד במשפט הפלילי ב-2005, דבר שללא ספק מצביע על כך שהוא ידע שקשר מיני בין מבוגר לילד נחשבים כעבירת התעללות בילד.   כשההאשמות של ארוויזו הגיחו בנובמבר 2003, אנשי תקשורת ועורכי דין שוב שאלו את רובסון אם היה בינו לבין ג'קסון מגע מיני, והוא ענה "מעולם לא חוויתי דבר כזה ואני מקווה שזה מעולם לא קרה לאף אחד אחר" (אם הוא לא ידע שזה דבר רע, למה שהוא יקווה שזה מעולם לא קרה לאף אחד אחר?). הוא בנוסף טען (באחת מהגרסאות הרבות שלו לסיפור) שג'קסון אמר לו שוב ושוב לאורך כל הילדוּת שלו ששניהם יכנסו לכלא אם מישהו אי פעם יגלה על הקשר המיני ביניהם, ושהוא (רובסון) האמין לזה גם כבן אדם מבוגר. כל זה, כמובן, סותר באופן ישיר את הטענה שלו שהוא לא היה מודע לכך שקשר מיני בין מבוגר וילד הן דבר שגוי.   אמו של רובסון אמרה בתצהירים לבית המשפט ב-2017 שהוא אמר לה שהסיבה שהוא הכחיש שג'קסון הטריד אותו והגן עליו בעבר, היתה שהוא הרגיש "בושה" שהיה קורבן של הטרדה. אבל בתצהיר של רובסון עצמו, באותה תביעה, הוא נשאל "כשהעדת במשפט ב-2005, האם חשת בושה ממה שהיה בינך לבין מייקל?" הוא ענה: "לא, לא התביישתי. לא היו לי, כפי שכבר אמרתי, לא היו לי תחושות לגבי זה. לא ידעתי כלום לפני מאי 2012". יתר על כך, סדרת התכתבויות במיילים בין רובסון לאמא שלו חושפת שהיה לו מאוד קשה "להיזכר" בפרטים של ההתעללות שהוא כלל בטיוטות של הספר שהוא ניסה לפרסם. פעמים רבות הוא שאל את אמא שלו מה קרה – או מה היא חושבת  שקרה – ואז הציג את הזיכרונות שלה כאילו היו שלו.   בדצמבר 2010, רובסון, באותה תקופה רקדן וכוריאוגרף מפורסם, קיבל הצעה לביים את הסרט "Step Up Revolution" והוא נענה להצעה בחיוב. אך כפי שהוא הסביר בבלוג שלו, הוא סבל מהתמוטטות עצבים מספר חודשים לאחר מכן והוא פוטר מהפרויקט. הוא היה, במילותיו,   "הרוס מהתחושה המשתקת של הבושה שאני כישלון מוחלט. הרגשתי שכל חיי כיוונו אותי להזדמנות הזאת להפוך לבמאי סרטים, וכשזה הגיע, הגשמתי את הנבואה של מייקל, ואז דפקתי את זה, ובזאת גם כל חיי היו לשווא, כך האמנתי. תודה לאל שאמנדה והבן שלנו היו לצדי, כי מעבר אליהם, הרגשתי שכבר אין לי שום תכלית."   הוא ממשיך להסביר בבלוג באותו פוסט ובפוסטים אחרים שהסיבה העיקרית להתמוטטות שלו ולכך שאיבד את ההזדמנות להיות במאי של סרט היתה קשורה בלחץ מהעבודה – עוד טענה שהוא לאחר מכן יסתור בתביעה האזרחית שלו, שבה הוא טוען שכל הבעיות שלו בקריירה כולן נגרמו מהטראומה הנפשית הבלתי פתורה שנגרמה לו על ידי ג'קסון.   באותו בלוג, הוא טען שרק מספר חודשים אחרי שנאלץ לעזוב את הסרט, הוא היה מועמד למשרה ככוריאוגרף ראשי במופע "Cirque du Soleil" ("קרקס השמש") של מייקל ג'קסון. אבל זה מעולם לא היה נכון, לפי ג'ון ברנקה, אחד ממנהלי העיזבון של מייקל ג'קסון. רובסון כתב לבמאי המופע וביקש את המשרה, ולמרות שזומן לראיון עבודה, הוא מעולם לא הועסק ומעולם לא נאמר לו שהוא בין המועמדים למשרה. ועם זאת רובסון המשיך לדבר כאילו הוא כבר בטוח בפנים. הוא אף הרחיק לכת וטען בראיונות טלוויזיונים שהוא הולך "להתחיל בעבודה על מופע של מייקל ג'קסון" ושהולכים לסמוך עליו עם "אחריות עצומה".   לרובסון כן היה ניסיון ככוריאוגרף; במהלך שנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים הוא עבד עם מוזיקאים מפורסמים כמו אן סינק ובריטני ספירס, אבל הוא התקשה למצוא עבודות בפרופיל ושכר גבוהים לאחר מכן. החל מסוף שנת 2012 ועד מרץ 2013, הוא דחף באגרסיביות לדיל על ספר שהוא כתב על ההטרדה שלכאורה עבר וניסה לשווק אותו לעשרות מוציאים לאור, כאשר אף אחד מהם מאן מלשתף איתו פעולה (אחת הסיבות היתה שהוא דרש סכומי עתק בלתי רגילים כמקדמה).   בתזמון שבאופן "מקרי לחלוטין" דומה לשל סייפצ'אק, רובסון החליט להפסיק לנסות למכור את הספר שלו חודשיים לפני שהוא הגיש את תביעה של עשרות או מאות מיליוני דולרים נגד העיזבון של מייקל ג'קסון. כשנשאל בתקשורת למה החליט לנטוש את הרעיון של הספר, הוא טען שהוא הבין שלספר "לא תהיה השפעה גדולה" כמו של תביעה כספית בלהוציא את "האמת לאור". בעוד ג'יימס סייפצ'אק הגיח עם טענות שהוכחו כבלתי אפשריות, רובסון מעולם לא הציג טענות וראיות קונקרטיות (או אפילו הגיוניות) שהוא הוטרד על ידי מייקל ג'קסון. הוא סותר את עצמו בעשרות מקרים – והוא העיד עדות שקר – או במשפט של ג'קסון ב-2005, או בתצהירים שלו בתביעה מ-2013 – אחד מהם חייב להיות נכון. אין לנו שום סיבה להאמין לטענות שלו, ויש לנו המון סיבות לפקפק בהן.   הטענות של ג'ורדן צ'נדלר (1992-1994) מייקל ג'קסון ומשפחת צ'נדלר בטקס פרסי המוזיקה   הקשר של ג'קסון לג'ורדן צ'נדלר התחיל במאי 1992, כשהנער היה בן 12. המכונית של ג'קסון התקלקלה בלוס אנג'לס, והוא הגיע לסוכנות מכוניות קרובה שהיתה בבעלות דיויד שוורץ, אביו החורג של ג'ורדן. שוורץ זיהה את ג'קסון והציע לו השכרת מכונית במתנה אם הוא יסכים להתקשר לג'ורדן, שהיה מעריץ גדול של ג'קסון. הזמר קיבל את ההצעה וקיים את הצד שלו בעסקה; הוא התקשר לג'ורדן מספר ימים לאחר מכן. למרות ששיחת הטלפון הזאת מסמלת את תחילת הקשר המתמשך בין ג'קסון למשפחת צ'נדלר, אבל זאת לא היתה הפעם הראשונה שהם נפגשו.   בשנת 1984, ג'קסון סבל מכוויות חמורות בקרקפת כתוצאה מתקלה בזיקוקים במהלך הצילומים לפרסומת של פפסי. אמא של ג'ורדן, ג'ון צ'נדלר, שלחה לג'קסון כרטיס "החלמה מהירה" וג'קסון התקשר להודות לה. כשהוא גילה שלג'ון יש ילד בן 4, הוא הזמין אותה לרשום את ג'ורדן לאודישן לתפקיד בפרסומת אחרת שג'קסון היה אמור להשתתף, בה. ג'ון הביאה את ג'ורדן לאודישן, אבל הוא לא התקבל לתפקיד. על פי הדיווחים, זה הכעיס את ג'ון יותר מאשר את ג'ורדן.   בין מאי 1992 לינואר 1993, ג'קסון התקשר לג'ורדן בערך פעם בחודש. ג'ון לאחר מכן טענה שהיא האזינה בסתר לכל אחת מהשיחות ושהיא מעולם לא שמעה את ג'קסון אומר שום דבר בלתי הולם. בפברואר 1993, ג'ורדן, אמא שלו, ואחותו הקטנה לילי, ביקרו בנוורלנד בפעם הראשונה. הם ביקרו שוב בחודש שלאחר מכן, ובפעם הזאת ג'ורדן שאל את אמא שלו אם הוא יכול לישון בחדר של ג'קסון, בעוד היו ילדים והורים נוספים שישנו בחדר באותו לילה.   נושא חדר השינה של ג'קסון הפך להיות אחד מחומרי התבערה הגדולים ביותר בסיפורים שלו. עם זאת, הפרטים בסיפור עוותו פעם אחר פעם באופן מכוון על ידי המתלוננים נגד ג'קסון מבקריו למרות שג'קסון הצהיר מול מצלמות שהוא "חולק את המיטה שלו עם ילדים". כל ההקלטות האלה בוידאו או באודיו הוצגו בגרסתן הערוכה תוך התעלמות מוחלטת מההקשר: כמעט בכל אחת מהפעמים האלה, ג'קסון מיד מבהיר שהוא עצמו ישן במקום אחר (לא באותה מיטה) ואיפשר לאורחים שלו לישון במיטה שלו בלעדיו. הוא האמין ש"לתת את הטוב ביותר שיש" (כלומר, החדר שלך) לאורחים זה פשוט חלק מלהיות מארח טוב.   ג'קסון הכחיש באופן גורף שהוא ישן באותה מיטה עם ילדים מלבד ילדיו שלו. כמעט כל אחד מהעובדים של נוורלנד, וכל שאר הילדים שהתארחו בחווה ונתנו את גרסתם על ההתנהגות של ג'קסון – אישרו שג'קסון תמיד ישן בחדר האורחים או באזור אחר בחדר השינה שלו, כשהילדים והמבוגרים ישנו בחדר שלו. זה לא קשה להאמין: חדר השינה של ג'קסון בנוורלנד היה אגף שלם שהתפרס על שתי קומות, עם מספר חדרי רחצה וחדרים קטנים, והיה גדול יותר מהרבה בתים אחרים. הרבה פעמים משפחות שלמות ישנו שם והיה להם יחסית הרבה מקום ופרטיות. ובקשר למשפחת צ'נדלר, ג'ון באופן עיקבי סירבה לבקשות בנה לישון בחדר השינה של ג'קסון והתעקשה שהוא ישן בחדר האורחים. אין שום ראיה לכך שג'קסון אי פעם התווכח עם ההחלטה שלה, וג'ון מעולם לא טענה אחרת. באביב של 1993, ג'ון, ג'ורדן, ולילי ליוו את ג'קסון למספר טיולים ללאס וגאס, מונאקו ופריז. בחודש מאי של אותה שנה, אביו הביולוגי של ג'ורדן, אוון צ'נדלר, הזמין את ג'קסון להתארח אצלו לסופ"ש, עם אישתו השניה, נטלי, והילדים שלהם. ג'קסון נענה בחיוב, וימים ספורים לאחר מכן, הצהובון "נשיונל אינקווירר" (The National Enquirer) פרסם כתבה תחת הכותרת "המשפחה הסודית של מייקל ג'קסון" – כתבה שהיתה שזורה כולה בהגזמות, טענות בלתי מבוססות ו"מקור פנימי" אנונימי. ריי צ'נדלר, אחיו של אוון צ'נדלר, טען בספרו "כל הנוצץ" (All That Glitters: The Crime and the Cover Up) שחבר של המשפחה מכר את הסיפור לאינקווירר והמניע שלו היה כספי. כשלושה שבועות אחרי הכתבה באינקווירר, אוון צ'נדלר שכר את ברי רוטמן, עורך דין (ולקוח של אוון, שהיה רופא שיניים). אוון הביע "דאגה" שג'קסון מטריד וביקש מרוטמן לסיים את הקשר ביניהם, אם בצו הרחקה נגד ג'קסון או בכך שאוון יקבל משמורת מלאה על ג'ורדן. באותו זמן, לא ג'ורדן ולא ג'ון האשימו את ג'קסון בהטרדה או בהתנהגות בלתי הולמת אחרת באשר היא; החשדות של אוון צ'נדלר נוצרו מריק. לאורך כל חודשי הקיץ הנותרים, אוון צ'נדלר שלח את רוטמן לאיים על ג'ון ועל ג'קסון. אוון היה חייב לאישתו למעלה מ-68,000 דולר של תשלומי מזונות ואיים שהיא "לעולם לא תראה שוב את ג'ורדן" אם היא לא תחתום על מסמך שאומר שהיא מוותרת על החוב. ג'ון חתמה על המסמך תחת איום, וטענה שלמרות שיש לה משמורת חלקית על ג'ורדן, היא האמינה שאוון עלול לחטוף את הבן שלה אם היא לא תשתף פעולה. בשיחת טלפון מוקלטת בין אוון צ'נדלר לדיויד שוורץ (האב החורג של ג'ורדן) שהתקיימה ב-8 ביולי, 1993, אוון תיאר את המניע שלו לשכור את רוטמן – עורך דין שכמעט איבד את הרישיון שלו בעקבות פעולות שעברו על חוקי האתיקה: "בחרתי את הבן זונה הכי נבזי שיכולתי למצוא, וכל מה שהוא רוצה לעשות זה לצאת לציבור כמה שיותר מהר, כמה שיותר גדול, ולהשפיל כמה שיותר אנשים."   אוון ורוטמן יצרו קשר עם ד"ר מתיס אברמס, פסיכיאטר מבוורלי הילס, ושאלו אותו שאלה מעורפלת והיפותטית על הטרדת ילדים. אברמס לאחר מכן העיד שהוא חשב שהשיחה היתה מוזרה אך הוא כתב מכתב קצר לרוטמן, שאומר – על בסיס שאלותיו המעורפלות של אוון על ילד שאברמס מעולם לא פגש או שוחח עמו, "חשד סביר יכול להתקיים שהטרדה מינית אולי קרתה". אוון, לאחר מכן השתמש במכתב הזה כדי לאיים על ג'ון וג'קסון כדי לסחוט כסף משניהם.   ב-8 בספטמבר, 1993, כשהחדשות על ההאשמות נגד ג'קסון הגיעו לכותרות מסביב לעולם, אוון וג'ון צ'נדלר, דיויד שוורץ ומספר עורכי דין נפגשו לדון ברעיון לדלוק אחר תביעה כספית "רווחית במיוחד" נגד ג'קסון. מה בדיוק נאמר באותה פגישה אולי לא יוודע לעולם, אבל באיזשהו שלב במהלכה, אוון נתן לשוורץ אגרוף כה חזק בפנים, ששוורץ איבד את הכרתו.   אוון, למעשה, היה בן אדם אלים ובלתי יציב. בשנת 2005, רק שלושה שבועות לאחר שהמשפט של ג'קסון הגיע לסיומו, הוא תקף וכמעט רצח את בנו ג'ורדן, כשהוא חבט בו "בראשו מאחורה עם משקולת של 6 קילו" ואז ריסס את פניו עם גז מדמיע וניסה לחנוק אותו. שופט שעסק בתיק קבע ש"משקל המשקולת יכל לגרום לפציעה אנושה או מוות". ג'ורדן הגיש בקשה לצו הרחקה נגד אביו, שם אמר שהתקיפה האחרונה היא רק אחת מתקריות רבות בהיסטוריה ארוכת השנים של התעללות פיזית מצד אביו".   בסתיו של 1993, תוך כדי שיחת טלפון מוקלטת נוספת, אוון אמר לשוורץ שהיו מספר פעמים בזמן שהיה נשוי לג'ון שהוא איים לרצוח אותה אם היא אי פעם תבגוד בו או תעבור כל אחד מה"חוקים" האחרים שהוא קבע לה. ובמהלך עוד שיחה מוקלטת, אוון אמר לשוורץ:   "אם אני מוציא את זה לפועל, אני מנצח בענק. אני אקבל כל דבר שאני רק רוצה, הם יהיו מחוסלים לנצח. הם מחוסלים. ג'ון הולכת לאבד את ג'ורדי. לא תהיה לה שום זכות לראות אותו שוב, אי פעם".   אז שוורץ שאל את אוון צ'נדלר אם הוא חושב שזה מה שיעזור לג'ורדן, אוון עונה: "זה לא רלוונטי מבחינתי".   ג'ורדן נקרא למסור תצהיר והתבקש לתאר את ההטרדה שכביכול חווה מצד ג'קסון. כמעט כל דבר שהוא אמר על ההטרדה הוא חסר כל ביסוס או שיקרי באופן מוכח. הטענה שהיא אולי הכי סנסציונית מבין הטענות של ג'ורדן היתה קשורה לאיבר המין של ג'קסון. אבל הטענה הזאת הייתה גם מלאה בבדיות ואף פגעה באמינות שלו. הוא טען שג'קסון היה נימול, אבל דו"ח הנתיחה של ג'קסון הוכיח שלא היה. הוא בנוסף תיאר כתם קטן ויחיד על איבר מינו של ג'קסון, אבל נודע שעליו היו יותר כתמים, וכבר בשנת 1993 היה ידוע בכל העולם שג'קסון סבל מויטליגו, מחלה שגורמת לכתמים בהירים על העור, במיוחד באיזור איברי המין. עד היום, אנשים רבים מאמינים שג'קסון שיקר לגבי המחלה, אבל דו"ח הנתיחה שלאחר המוות אישר את האבחון.   על פי הדיווחים, עוה"ד לארי פלדמן, שבסופו של דבר יצג את משפחת צ'נדלר בתביעה כספית שלהם נגד ג'קסון, אמר למשפחה שג'ורדן צריך לנחש כמה שיותר לגבי המראה של איבר המין של ג'קסון. בספר של דוד של ג'ורדן, ריי צ'נדלר, הוא מתאר שיחה שהתקיימה ב-25 בנובמבר, 1993, בין פלדמן לאוון צ'נדלר: לארי פלדמן: "אה, כן, לורן וייס (סגנית התובע המחוזי בלוס אנג'לס) אמרה לי היום שהמחלה הזאת שמייקל אומר שיש לו, ויטיליגו, היא יכולה להשתנות בכל מקום שתסתכל עליו, ככה שכל דבר שג'ורדי יגיד לא באמת משנה. זה יכול להשתנות מהר מאוד עם המחלה הזאת." אוון צ'נדלר: "שיט, יש לאנשים האלה תשובה לכל דבר." פלדמן: "לא, זה טוב לנו!" צ'נדלר: "למה?" פלדמן: "כי אם הוא צודק, הוא צודק. ואם הוא טועה – יש לנו הסבר!" צ'נדלר: "חה!" פלדמן: "כן, אין לנו מה להפסיד עם זה." צ'נדלר: "זה ממש טוב." פלדמן: "רק טוב? זה נהדר! תמשיך להתעסק בשיניים, אני זה עם החוקים."   ג'קסון אולץ לעבור פשיטה גופנית כדי שהרשויות יוכלו לבדוק אם הפרטים שג'ורדן תיאר על גופו ג'קסון בעירום היו מדויקים. ועם זאת, אחרי הפשיטה הגופנית, המשטרה החליטה שלא לעצור אותו. לאחר מכן, היה זה עורך הדין של הצ'נדלרים, פלדמן – ולא עורך הדין של ג'קסון – שדרש שהתמונות מהפשיטה הגופנית לא יוגשו כראיות בתביעה האזרחית. התביעה של הצ'נדלרים הוסדרה מחוץ לבית המשפט כשג'קסון שילם להם 15,331,250 דולר – אבל זה היה ג'ורדן, ולא אוון, שקיבל את הכסף. ריי (הדוד) וג'ון (האם) טוענים מאז שזה גרם לאוון לשנוא את ג'ורדן, כי הוא הרגיש מרומה ושנחטף ממנו כסף שהיה אמור להיות שלו.   העובדה המשמעותית ביותר שכנראה אומרת על הפרשה הזאת יותר מכל דבר אחר, היא שלמרות שאוון צ'נדלר טען שהוא בסך הכל רצה צדק בשביל הבן שלו, הוא מיקד את כל תשומת ליבו וכוחו כלפי התביעה הכספית נגד הכוכב, והתנער באופן בוטא מההליכים הפליליים נגד ג'קסון מאז הפשיטה הראשונה על הבתים שלו, שלא העלתה אף ראיה לכך שהוא הטריד ילדים. תביעה כספית יכולה להביא לרווח כספי, אבל רק הליך פלילי יכול לשלוח את הנאשם לכלא. זה פשוט בלתי אפשרי שהורה שדואג לצדק עבור בנו יעדיף כסף על פני לראות את האדם שהטריד את הילד שלו ייענש וישב מאחורי סורג ובריח.   כשלוקחים בחשבון את ההיסטוריה הארוכה של התעללויות, אלימות, מרמה, הונאה, וחוסר יושרה מצדו של אוון צ'נדלר. את ההצהרות המוקלטות שלו על הרצון לסחוט מיליוני דולרים מג'קסון, גם אם זה יגרום לנזק משמעותי למשפחה שלו. את המסמכים והראיות לכך שהוא היה נכון לאיים, להערים, לסחוט ולסמם את האנשים הכי קרובים אליו - המסקנה ההגיונית היחידה לגבי פרשת צ'נדלר היא שג'ורדן צ'נדלר אכן עבר התעללות, אבל לא מינית, ולא על ידי מייקל ג'קסון. למעשה, הוא וג'קסון היו קורבנות של אותם אנשים בדיוק: אביו של ג'ורדן, ובנוסף, אם כי במידה מעוטה יותר, גם קרובי משפחה אחרים.   ג'ורדן צ'נדלר השתחרר באופן חוקי מהמשמורת של הוריו בשנת 1995, כשהיה בן חמש עשרה בתהליך שנקרא "אמנסיפצית קטין". לא היה לו קשר עם אמו מאז 1994, והוא סירב להעיד נגד ג'קסון במשפט ב-2005. עד לעצם היום הזה, הוא מסרב לדבר או להתראיין לגבי ג'קסון. אוון צ'נדלר התאבד בשנת 2009 (מספר חודשים לאחר מותו של ג'קסון).   הטענות של גאווין ארוויזו ג'קסון וגאווין ארוויזו נוסעים ברכבת בחוות נוורלנד בחודש יוני בשנת 2000, גאווין ארוויזו, אז בן 10, אובחן בזן נדיר של סרטן. הרופאים שלו הורידו אחת מהכליות שלו וגם חלק מהטחול, ושלחו אותו לטיפול כימותרפיה אגרסיבי שהותיר אותו  בכל פעם עם בחילות לאורך שבועות בכל פעם. הם האמינו שגאווין הולך למות בקרוב, והוא הביע בפניהם שמשאלתו האחרונה היתה לפגוש את מייקל ג'קסון לפני שזה קורה. ג'קסון התקשר לגאווין אחרי שהוא שמע על הבקשה והזמין את משפחת ארוויזו לביקור בנוורלנד. עד אוגוסט של אותה שנה, גאווין הגיב לטיפול באופן מפתיע ויוצא דופן, והוא היה חזק מספיק כדי להיענות להזמנה של ג'קסון. כל משפחת ארוויזו – גאווין, אחיו הצעיר, סטאר; אחותו הגדולה, דבלין; אמא שלו, ג'נט; ואביו דיויד, בילו מספר ימים בנוורלנד. בלילה הראשון, גאווין וסטאר התחננו בפני הוריהם שיאפשרו להם לישון בחדר השינה של ג'קסון. ג'נט ודיויד הסכימו, בידיעה שג'קסון ישן על הרצפה (כפי שנהג תמיד). עוזרו האישי של ג'קסון, פרנק קאסיו, ישן איתם בחדר, לבקשת ג'קסון. קאסיו תיאר את אותו הלילה בספרו "החבר שלי מייקל" מ-2011 (My Friend Michael) "אז הגיע הלילה שבו גאווין וסטאר בקשו שמייקל ייתן להם לישון איתו "אנחנו יכולים לישון בחדר שלך הלילה? אנחנו יכולים לישון בחדר שלך הלילה?" הם התחננו. "אמא שלי אמרה שזה בסדר, אם זה בסדר מצדך". מייקל, שתמיד היה לו קשה לסרב לילדים, ענה "בטח, אין בעיה". אבל אז הוא בא אליי ואמר לי "היא דוחפת עליי את הילדים שלה", היה ברור שהוא מודאג. היתה לו תחושה מוזרה ולא נינוחה לגבי זה. "פרנק, הם לא יכולים להישאר".   הלכתי אל הילדים ואמרתי להם "מייקל צריך לישון. אני מצטער, אתם לא יכולים להישאר בחדר שלו". גאווין וסטאר המשיכו להתחנן ואני המשכתי להגיד לא. ואז ג'נט [ארוויזו - האמא], אמרה למייקל "הם מאוד רוצים להישאר איתך. זה בסדר מבחינתי".  מייקל ויתר.   הוא לא רצה לאכזב את הילדים. הוא נתן לרגש להשפיע עליו - אבל הוא היה לגמרי מודע לסיכון. הוא אמר לי "פרנק, אם הם נשארים בחדר שלי, אתה נשאר איתי. אני לא סומך על האמא הזאת. היא דפוקה לגמרי". הייתי נגד זה לחלוטין, אבל אמרתי "בסדר, נעשה מה שצריך לעשות". הנוכחות שלי שם כעד תגן על מייקל מפני כל רעיון מפוקפק שבני הארוויזו אולי מתכננים. או לפחות שנינו היינו מספיק נאיביים לחשוב זאת." במשך השנתיים שלאחר אותו ביקור, בין משפחת ארוויזו לג'קסון היתה רק אינטראקציה נוספת אחת. באוקטובר 2000, הוא נתן למשפחה מכונית טנדר חדשה ואיפשר להם להקים עמדת התרמת דם לגאווין בנוורלנד. כל עובד בנוורלנד תרם דם, וכך גם חלק מאורחיו האחרים של ג'קסון. בכל זאת, מכיוון שג'קסון ספג האשמות שווא בעבר מצד הצ'נדלרים, החשדות שלו לגבי כוונתיה של ג'נט ארוויזו מעולם לא הניחו לו והוא התחיל להתחמק ולהימנע באופן פעיל מקשר עם המשפחה.   הארוויזואים ביקרו בנוורלנד בין שבע לעשר פעמים נוספות בשנתיים האלה, אבל ג'קסון היה במקום אחר במהלך כל אחד מהביקורים האלה. ואז, בספטמבר 2001, ההסתייגות המשותפת של ג'קסון וקאסיו לגבי משפחת ארוויזו התחזקה כאשר התגלה שמשפחת ארוויזו הגיעו להסדר של 152,200 דולר מחוץ לכותלי בית המשפט עם רשת החנויות ג'יי.סי פני (J.C Penny), על תקרית שהיתה ב-1998, שבה גאווין נתפס גונב מהחנות. דיויד וג'נט תבעו את החנות, וטענו טענות הזויות שמספר עובדים תקפו את כל המשפחה, והטרידו את ג'נט מינית בחניה. במהלך המשפט של ג'קסון ב-2005, עורך הדין שלו הציג ראיות שהצביעו על כך שהארוויזואים העידו עדות שקר וביצעו הונאה במהלך התביעה הכספית נגד רשת החנויות.   בספטמבר 2002, העיתונאי ומגיש הטלוויזיה הבריטי מרטין באשיר הציע לג'קסון להופיע לצד גאווין בדוקומנטרי "לחיות עם מייקל ג'קסון". באשיר אמר לג'קסון שהוא מתכוון להציג אותו כפילנתרופ נדיב וטוב לב, שעוזר לילדים עם מחלות קשות. בתמימותו, ג'קסון הסכים להשתתף. אך ככל שצילומי הסרט התקדמו, באשיר החל לתחקר אותו מול המצלמות לגבי הקשר שלו עם ילדים. התוצר הסופי מהצילומים היה ערוך באופן קיצוני כדי להראות את ג'קסון כגבר בן 40 עם בעיות חברתיות שלא מצליח להבין שזה לא חכם להצטלם מחזיק ידיים עם נער צעיר.    זה היה יכול להיות יצוג נכון מבחינה עובדתית (אם כי מסולף) לו באשיר היה עוצר בזה, אבל הוא לא. במקום לשרטט קו מדויק בין מה שידוע ולא ידעו על הקשר המאוד מינימלי בין ג'קסון לגאווין, הסרט מעלה השערות פרועות ורמזים עבים לזה שחייב להיות שם משהו זדוני.   עם זאת הוריו של גאווין לא התנגדו לכך שבנם יבלה זמן נוסף עם ג'קסון או ישן בחדר השינה שלו, וג'נט ארוויזו אף הצהירה בווידאו שהיא לא ראתה שום דבר שגוי בכך שג'קסון החזיק את ידו של הבן שלה, מכיוון שהוא היה כמו אבא שני עבור גאווין ו"זה מה שאבא עושה עם הבן שלו". בדיעבד, זה ברור כשמש שלמרות שלג'קסון היה אכפת מגאווין, הוא ממש לא סמך על ההורים שלו – ובצדק, כי בקרוב ג'נט הולכת להיתפס על חם משקרת על כך שמייקל הטריד את הבן שלה.   הארוויזואים הגישו את התלונה הראשונית שלהם נגד ג'קסון ב-18 בדצמבר, 2003, בה ג'נט טענה שג'קסון התחיל להטריד את גאווין ב-7 בפברואר, 2003, ושגאווין סיפר לה על זה מיד אחרי שזה קרה. אבל ב-20 בפברואר, ג'נט ושלושת ילדיה תועדו בשני סרטונים מפארים את ג'קסון, מגנים על התדמית שלו, והביעו ביקורת נגד מרטין באשיר על כך שהוא הכפיש את ג'קסון בדוקומנטרי שלו. היא לאחר מכן חזרה בה מהתצהיר הרשמי שלה וטענה שההטרדה בטח התחילה מתישהו אחרי שהסרטונים האלה צולמו.   עוד יותר הזוי היה הסיפור שהיא סיפרה למשטרה לאחר מכן. ג'נט טענה שכל המשפחה שלה נחטפה על ידי ג'קסון והוחזקה בשבי בנוורלנד בניגוד לרצונם במשך למעלה מחודש, סיפור כה מגוחך שהופרך על ידי כל כך הרבה עדים שזה לא יאמן שהיא בכלל העזה לספר אותו (והנה רק דוגמה אחת: במהלך תקופת השבי לכאורה, היא הופיעה בבית המשפט לתביעת דמי מזונות נגד בעלה לשעבר; השופט, פקיד בית המשפט, הקלדן , הסדרן, עורך הדין של ג'נט ובעלה לשעבר בילו איתה שעות באולם).   זאת רק דוגמה אחת מבין רבות למקרים שבהם הארוויזואים סתרו את עצמם, שיקרו תחת שבועה או שינו את סדר האירועים לנוחיותם. גם גאווין וגם סטאר, סיפרו כל אחד בנפרד עשרות גרסאות במהלך הראיונות והעדויות לפני ובזמן המשפט. הסתירות והשינויים היו כל כך רבים ומעוותים, שזה אפילו לא נחוץ לנסות להסביר כאן כמה הם לא הגיוניים, לאור כל הראיות האחרות נגד המשפחה. בשיאו של הטירוף התקשורתי, הקהל הרחב הגיע למצב שהוא מאמין שהמשטרה מצאה פורנוגרפיה פדופילית או "ארוטיקת ילדים" בחוות נוורלנד. השמועות האלה מתרוצצות עד היום, אבל כל הטענות האלה הן פשוט בדויות מהיסוד, וכל התמלילים והמסמכים מהמשפט של 2005 מפריכים אותן מעבר לכל ספר. המשטרה מצאה פורנוגרפיה חוקית, הטרוסקסואלית, של מבוגרים, נעולה בתא בבית של ג'קסון בשנת 2003, כמו גם ספרי אמנות בודדים שכללו בין היתר תמונות עירום אמנותי ולא אירוטי של אנשים בכל הגילים, מבוגרים וילדים. הספרייה של ג'קסון היתה אחת מהספריות הפרטיות הגדולות ביותר בעולם, והוא היה אספן נלהב של ספרי אמנות, צילום וספרות. הימצאותם של ספרים לא מיניים שכללו מספר זעום של תמונות של ילדים, בהתחשב באוסף העצום שהיה בבעלותו, לא מצביעה בשום אופן על משיכה מינית לילדים ולא מוכיחה כל אקט בלתי חוקי באשר הוא נגד איזשהו ילד בחייו של ג'קסון.   הרבה שנים לאחר מכן, בשנת 2016, צהובון בשם "רדאר אונליין" פרסם מספר כתבות עם הטענות שנמצאה פורנוגרפיית ילדים בחוות נוורלנד בשנת 2003, כולל שני ספרי ארוטיקה מאת הצלם לארי קלרק, שבהם היו תמונות של שני בני נוער עירומים שככל הנראה היו בני למעלה מ-18. לא רק שהספרים של קלרק מעולם לא נמצאו בין חפציו של ג'קסון, אבל אחד משני הספרים שרדאר אונליין ציינו בכתבה, יצא לאור רק בשנת 2012, כמעט עשור לאחר הפשיטה על נוורלנד ושלוש שנים לאחר מותו של ג'קסון (הצהובון שכח לציין את כותרת הספר, כנראה בגלל שהכותרת עצמה מציינת את שנת ההוצאה לאור. הם פשוט ערכו צילומים מתוך הספר בלי לציין את המקור).   כל טענה אחרת שקשורה בפורנוגרפיית ילדים שכביכול נמצאה בנוורלנד הוכחה כחסרת כל ביסוס. מיליוני אנשים מאמינים אחרת מבלי שתהיה להם שום סיבה מלבד: הם שמעו את זה איפשהו, בחרו להאמין בזה כעובדה קיימת, וגם, במקרים רבים, חזרו על כך בפני אחרים.   התובע המחוזי של סנטה ברברה טום סנדון, שחקר את ג'קסון בשנת 1993 והעמיד אותו למשפט אשר נחל כישלון עבורו בשנת 2005, לכאורה ביצע עבירה פלילית כשנתן לגאווין להחזיק מגזין פורנו שנמצא בחדר של ג'קסון במהלך השימוע בפני חבר המושבעים הגדול לפני המשפט, ואז ארז ושלח את המגזין לבדיקת טביעות אצבע. זה מהווה שיבוש ופיברוק ראיות באופן מובהק, ותובע מחוזי עם ניסיון של למעלה מעשרים שנה ידע – או לפחות היה צריך לדעת את זה. במהלך המשפט, סנדון קרא לגאווין לדוכן העדים, והנער העיד שוב ושוב ובאופן ברור שג'קסון הראה לו גיליון ספציפי של המגזין הפורנוגרפי הזה – עד שעורך הדין של ג'קסון חשף שאותו מגזין הודפס לא פחות משמונה חודשים אחרי התקרית שהנער סיפר עליה ואחרי שכבר ניתק קשר עם ג'קסון והאשים אותו, ובתגובה, גאווין שוב שינה את גרסתו.   מסיבה לא ידועה, סנדון לא הועמד לדין על שיבוש ראיות וגם לא הודח מהתיק – והתקרית הזאת אפילו לא נחקרה באופן רשמי – למרות שהיו לפחות שלושה עדים שסיפרו שראו אותו עושה את זה. סנדון והצוות שלו גם ביצעו חיפוש בלתי חוקי במשרד של ג'קסון, המשרד של החוקר הפרטי שלו והעוזרת האישית שלו – מבלי שיהיה להם צו חיפוש.  סנדון מעולם לא הועמד לדין או נחקר באופן רשמי על אף אחת מהעבירות הללו, למרות העובדה שנושא הפשיטה הבלתי חוקית במשרד של החוקר הועלתה בדיונים הרשמיים בבית המשפט ב- 2005.   לסיכום: זה מעולם לא הוכח (ומעולם לא היו טענות שיישרו קו עם המציאות) שהיו בין חפציו של ג'קסון חומרים פורנוגרפים של ילדים באשר הם, ולא שהטריד את גאווין ארוויזו. מאידך, הוכח שג'נט ארוויזו ביצעה הונאת רווחה, סחטה סכום של שש ספרות מחנות כלי בית, ושיקרה למשטרה ולתקשורת. גאווין כיום בין שלושים, ומסרב לדבר בפומבי על ההאשמות נגד ג'קסון. התובע המחוזי טום סנדון מת בשנת 2014, זמן קצר אחרי שהאנשים שהעידו שראו אותו מפברק ראיות נגד ג'קסון במשפט של 2005, הצהירו על הכוונות שלהם לפנות לבית המשפט בבקשה לחקור אותו באופן רשמי.    הזיכוי של מייקל ג'קסון כותרות מיום הזיכוי של מייקל ג'קסון   ג'קסון זוכה מכל אשמה בשנת 2005 אחרי שחבר המושבעים החליט פה אחד שלא נמצא אשם. המתלוננים נגד ג'קסון, במקרה הטוב, נכשלו בהוכחת ההאשמות שלהם. במקרה הרע, הם שיקרו, פיברקו ראיות, ורקמו מזימות כדי לבצע את זה.   הזיכוי של ג'קסון לא היה מקרה של "עדיף ללכת על בטוח מאשר להצטער על זה אחר כך" – זאת היתה ההכרעה האפשרית היחידה מבחינה עובדתית ומבחינה מוסרית. מערכת הצדק האמריקאית (כשהיא עובדת כמו שצריך) הגיעה להישג מדהים של צדק. למרות שיש אנשים שסביר להניח היו אשמים מבחינה פלילית – כמו התובע המחוזי טום סנדון, לא עמד לדין או נתן דין וחשבון על מעשיו, מערכת הצדק עבדה כל עוד היא הוציאה את ג'קסון זכאי.   האמן הפופולרי יותר בכל הזמנים רצה לחיות כמו ילד, בהרבה מובנים. למרבה הצער, כמו ילד, הוא היה נאיבי ושם את מבטחו באנשים שהראו סימנים לכך שהם רוצים להזיק או לפגוע בו. הוא ראה את "עולם המבוגרים" כעולם כאותי, קר, מנוכר ויותר מדי קשוח. זה לא יותר מדי קשה להבין למה הוא בחר להקיף את עצמו בילדים.   כמובן, ההבנה של אורח חייו של ג'קסון ופעלותיו, היא לא ניסיון לעודד או להצדיק אותן. חוסר הבגרות שלו הזמינה אליו קשיים שהיו יכולים להימנע, וגרמה לו ולמקורביו כאב עצום. אובייקטיביות משמעותה נאמנות לעובדות ולמציאות, ומערכת הצדק האמריקאית בנויה על היסודות האלה. מייקל ג'קסון לא היה חף מטעויות. זה ברור, אבל הוא לא היה פדופיל שהטריד ילדים. העובדות והמציאות פשוט לא תומכים בהאשמות הנוראיות האלה.   זה באמת נכון ש"שקרים רצים ספרינטים אבל האמת רצה מרתון". בבוא העת, השקרים על מייקל ג'קסון יתמוססו, אבל הנזק שהם עשו לו ולמשפחתו לעולם לא יחלים לחלוטין. האמת היא הרבה פעמים מורכבת, רבת פנים וקשה לחשיפה, וזה נכון במיוחד במקרה הזה. אבל האמת היא גם בלתי ניתנת להשתקה, וכל אחד שמוכן לתת מזמנו לבחון את המקרה של ג'קסון בצורה יסודית, זהירה ואובייקטיבית, יגלה אותה.   למען מורשתו של אחד האמנים הגדולים שהעולם הזה ידע – אדם אשר, למרות כל חולושתיו הפך את העולם הזה למואר ומהנה יותר למאות מיליוני אנשים. לכבוד המחויבות המתמשכת והבלתי מתפשרת של אדם לגלות את האמת – אם בנושא הזה, או בכל נושא אחר שאנשים פוגשים בחייהם. למען הצדק למייקל ג'קסון.

בחודשי הקיץ והסתיו של שנת 2002, העיתונאי והמנחה הבריטי מרטין באשיר , עבד על סרט דוקומנטרי בשם "לחיות עם מייקל ג'קסון". בזמן יצירת הסרט, באשיר הציע לג'קסון להראות לציבור כיצד עזר לילדים עם מחלות חמורות. ג'קסון החליט להכיר לבאשיר שני ילדים שעזר להם. הראשון – דיויד רוטנברג (דייב-דייב) שנכווה קשות אחרי שאביו שפך עליו דלק ושרף אותו בשנות ה-80. ג'קסון לקח על עצמו לעזור לרוטנברג כל חייו. רוטנברג עצמו דיבר על הסיפור הזה בראיון עם לארי קינג בערוץ CNN, בספטמבר 2009 [1]. השני היה ילד שג'קסון עזר לו להחלים מסרטן, גאווין ארוויזו. בשנת 2002, רוטנברג כבר היה בן אדם מבוגר ובאשיר בחר להציג רק את הסיפור של גאווין בן ה-13, והוא קרא לגאווין ואחיו, דוולין וסטאר, לצילומים לסרט – למרות שרוטנברג נכח במקום גם הוא, לפי העדות של גאווין בשנת 2005: ש: אוקיי. האם אי פעם פגשת את האיש הזה שנשרף? ת: כן, אני חושב שמייקל הכיר ביננו. ש: ומתי זה קרה? ת: בערך באותו זמן של הקטע עם מרטין באשיר. ש: זה היה בנוורלנד? ת: כן. ש: דיברת עם האיש הזה? ת: כן. ש: אתה זוכר את השם שלו? ת: אני חושב שהשם שלו היה דיויד. ש: זה היה רוטנברג? ת: אני לא יודע. ש: זה היה הבחור הצעיר שגילית שאבא שלו שפך עליו דלק ושרף אותו? ת: אני לא יודע. ש: אוקיי. ת: אני חושב שזה מה שקרה. ש: והוא היה אמור להיות בסרט יחד איתך, נכון? ת: כן. ש: אוקיי. ותקן אותי אם אני טועה, דיברת עם מייקל על העובדה שמייקל עזר לבחור הצעיר הזה, נכון? ת: כן. ש: אוקיי. האם דיברת עם הבחור הצעיר על מה שעבר עליו? ת: לא. ש: אוקיי. ראית אותו פעם? ת: כן. ש: אנא ספר לחבר המושבעים איך הוא נראה. ת: הוא נראה כאילו הוא נכווה באופן ממש חמור והיה לו כזה – הוא נראה כמו רוקיסט. הוא לבש, כאילו, דברים של רוקיסט. והוא היה שרוף. והיו לו רק קצת שערות על הראש כי אני מניח שהשריפה פגעה בנקבוביות שלו. ש: האם אתה והוא הופעתם בסרט, אם אתה יודע? ת: ראיתי את זה לאחר מכן ואז – טוב, ראיתי את החלק שלי, ואז אני חושב שהוא לא היה שם. ש: אוקיי. אבל הוא היה בנוורלנד ביום שצילמו אותך? ת: כן. ש: אוקיי. ופגשת אותו זמן קצר אחרי שהגעת? ת: כן. [2] ראיון של דיויד רוטנברג (דייב דייב) לתכנית של לארי קינג, 2009. הצילומים של הסצנה עם גאווין ושני אחיו התקיימו בספטמבר 2002. ג'נט ארוויזו אחרי זה אמרה שבאותו זמן היא לא היתה מודעת לכך שהילדים שלה יופיעו בסרט. ג'קסון סמך על זה שלבאשיר אין אג'נדה נסתרת שתשפיע על איך שהוא יציג את הקשר שלו עם גאווין וככל הנראה מתוך תמימות ונאיביות, הסכים להצטלם מביע חיבה כלפי גאווין, שהחזיק את היד שלו בזמן שהניח את הראש על הכתף של ג'קסון. באשיר ניצל את שיקול הדעת הלוקה של ג'קסון בכל הנוגע ליחסי ציבור ומשך אותו לכיוון הדיון על האם זה מקובל לחלוק חדר עם ילד - מה שהפך לנושא המרכזי שבאשיר קידם בסרטו. מתוך "לחיות עם מייקל ג'קסון". גאווין וג'קסון כשהסרט שודר בפברואר 2003, הקטע הזה יצר בלאגן תקשורתי ופרסום שלילי נגד ג'קסון – שכלל ספקולציות מופרעות לגבי מערכת היחסים שלו עם גאווין ארוויזו. למעשה, כפי שאנחנו למדים מעדויות וראיות רבות, לא הייתה מערכת יחסים קרובה בין ג'קסון וגאווין , והשניים בקושי נפגשו מאז שנת 2000. גם לפי כתב האישום, המשפחה טוענת שההטרדה החלה כביכול רק לאחר שידור הסרט . לאורך כל הסרט, באשיר משתמש ברמיזות מלוכלכות וקריינות מניפולטיבית. נראה שמההתחלה הכוונה שלו הייתה ליצור סנסציה תקשורתית סביב מערכת היחסים של ג'קסון עם ילדים. אפילו גאווין ארוויזו עצמו הודה בעדות שלו בבמשפט נגד ג'קסון (2005) שהדרך שבה באשיר הציג את ג'קסון היתה שגויה ומטעה. גם אחרי היום צילומים של גאווין ודייב דייב, ג'קסון לא יצר קשר עם משפחת ארוויזו או ניסה להתחבר אליהם. הם נשארו לילה נוסף בנוורלנד - ג'קסון לעומת זאת עזב את האחוזה מיד לאחר הצילומים והמשפחה לא יכלה ליצור עמו קשר. ש: ובשלב הזה [אחרי הצילומים], יכולת להשיג את מייקל ג'קסון בטלפון אם רצית? ת: לא, אחרי מרטין באשיר, הוא לא נתן לי אף מספר טלפון, כי הוא עזב, כאילו, או באותו יום או שביום אחרי הראיון עם מרטין באשיר, ולא היו לי מספרי טלפון אחרים. [2] תוכלו לקרוא על טיב היחסים בין ג'קסון למשפחת ארוויזו בפרק "משפחת ארוויזו: רקע על המשפחה והקשר עם מייקל ג'קסון" לסיום, נשאלת השאלה: מדוע מרטין באשיר בחר להשמיט את הסיפור על החברות ארוכת השנים בין דייב-דייב הצעיר ומייקל ג'קסון (ששמרו על קשר למעלה מ-20 שנה) ובמקום זאת הוא התעסק באוססיביות באותו ביקור בודד של גאווין ואחיו בנוורלנד? ג'קסון ודייב דייב נרחיב על הקשר בין ג'קסון לרוטנברג בפרק נוסף בהמשך. מקורות: [1] Larry King Live – Dave Dave: Michael Jackson Was Like A Father To Me (CNN, September 3, 2009) https://www.youtube.com/watch?v=En5Q4syywcw [2] Gavin Arvizo’s testimony at Michael Jackson’s 2005 trial (March 14, 2005) https://themichaeljacksonallegationsblog.files.wordpress.com/2016/12/court-transcripts.zip

בקיץ של שנת 2000 מייקל ג'קסון נענה לבקשה לעזור לילד חולה בשם גאווין ארוויזו שביקש לפגוש את הזמר שהעריץ. לא עבר זמן רב לפני שמשפחת ארוויזו התגלתה כצרה צרורה ומקורביו של ג'קסון אף הזהירו אותו מפניה. ג'קסון הבין שהוא צריך לתפוס מרחק - אבל זה כבר היה מאוחר מדי: הוא שוב מצא את עצמו באמצע פרשה שסילפה את הקשר שלו עם ילדים וגררה אותו למשפט מתיש וסנסציוני. בתחילת הקיץ של שנת 2000, ילד בן 10 בשם גאווין ארוויזו מבקש מהקומיקאי ג'יימי מסדה שיפגיש אותו עם מפורסמים, בהם גם מייקל ג'קסון. באותה תקופה, גאווין היה חולה בסרטן מסוג נדיר והיה מרותק למיטה בבית החולים לאחר שאיבד כליה אחת ואת הטחול שלו. מסדה, שניהל את מועדון Laugh Factory, מצליח ליצור קשר עם אנשיו של ג'קסון, והכוכב נענה לבקשה והתקשר אל ארוויזו. לפני שחלה, גאווין היה מעריץ גדול של קומיקאים אמריקאים והוא הצטרף לשיעורי משחק וקומדיה במועדון של מסדה. בעקבות הקשר עם המועדון, גאווין ומשפחתו חברו למספר סלבריטאים, בהם מסדה, ג'ורג' לופז, לואיס פלנקר וגם השחקן כריס טאקר. ארוויזו היה זה שלמעשה הכיר בין ג'קסון לטאקר, שלימים הפכו לחברים טובים. ג'יימי מסדה העיד בבית המשפט שלא הכיר את מייקל ג'קסון באופן אישי, אבל הוא הצליח ליצור איתו קשר דרך חברים שידעו על הבקשה של גאווין ועל מצבו. לפי העדות של גאווין, ג'קסון התקשר אליו כשהיה בבית החולים ודיבר איתו במשך חמש דקות. במהלך השיחה, ג'קסון הזמין את משפחת ארוויזו לבקר בחוות נוורלנד. ארוויזו העיד שג'קסון התקשר אליו כ-20 פעמים נוספות כשהיה חולה, לפעמים כשהיה בבית החולים ולפעמים כשהיה בבית של סבתו, שם הוא התגורר בזמן הטיפולים. כאשר גאווין סיים את סבב טיפולי הכימותרפיה שלו בפעם הראשונה באוגוסט של אותה שנה, משפחת ארוויזו הגיעה לבקר בנוורלנד: גאווין, אחותו הגדולה דוולין, אחיו הצעיר סטאר, והוריו (שאז היו נשואים) ג'נט ודיויד ארוויזו. ג'קסון וארוויזו בביקורו הראשון בנוורלנד, 2000 כבר באותו יום, סטאר וגאווין ביקשו לישון בחדר של ג'קסון. גאווין סיפר על כך בסרט "לחיות עם מייקל ג'קסון", בראיון משותף עם ג'קסון. הריאיון יצר סערה תקשורתית, למרות שג'קסון וארוויזו הבהירו שהאחים ישנו על המיטה ואילו ג'קסון ישן על הרצפה: גאווין: לילה אחד שאלתי אותו אם אני יכול להישאר בחדר שלו. הוא הסכים לי להישאר בחדר שלו. ואמרתי לו "מייקל, אתה יכול לישון במיטה" והוא ענה "לא, לא, אתה תישן על המיטה" אז אמרתי "לא, לא, לא, אתה תישן על המיטה" ומייקל אמר "תראה, אם אתה אוהב אותי, תישן אתה על המיטה" ועניתי "או, בן אדם!" ובסוף אני ישנתי במיטה. אבל היה כיף באותו הלילה. מייקל: אני ישנתי על הרצפה. זה היה בשק שינה? גאווין: ערמת מלא שמיכות על הרצפה. מה שלא הוזכר בסרט, זה שבאותו לילה ישנו איתם בחדר גם שני הילדים של ג'קסון, פרינס ופריס (אז בני שלוש ושנתיים), וגם חברו ועוזרו האישי של ג'קסון דאז, פרנק קאסיו. הילדים ישנו על המיטה יחד עם גאווין וסטאר, בעוד ג'קסון וקאסיו, ישנו על הרצפה. בשנת 2011, קאסיו סיפר על המקרה ועל השיחה שלו עם ג'קסון שקדמה לאותו לילה: "...אז הגיע הלילה שבו גאווין וסטאר בקשו שמייקל ייתן להם לישון איתו "אנחנו יכולים לישון בחדר שלך הלילה? אנחנו יכולים לישון בחדר שלך הלילה?" הם התחננו. "אמא שלי אמרה שזה בסדר, אם זה בסדר מצדך". מייקל, שתמיד היה לו קשה לסרב לילדים, ענה "בטח, אין בעיה". אבל אז הוא בא אליי ואמר לי "היא דוחפת עליי את הילדים שלה", היה ברור שהוא מודאג. היתה לו תחושה מוזרה ולא נינוחה לגבי זה. "פרנק, הם לא יכולים להישאר". הלכתי אל הילדים ואמרתי להם "מייקל צריך לישון. אני מצטער, אתם לא יכולים להישאר בחדר שלו". גאווין וסטאר המשיכו להתחנן ואני המשכתי להגיד לא. ואז ג'נט [ארוויזו - האמא], אמרה למייקל "הם מאוד רוצים להישאר איתך. זה בסדר מבחינתי". מייקל ויתר. הוא לא רצה לאכזב את הילדים. הוא נתן לרגש להשפיע עליו - אבל הוא היה לגמרי מודע לסיכון. הוא אמר לי "פרנק, אם הם נשארים בחדר שלי, אתה נשאר איתי. אני לא סומך על האמא הזאת. היא דפוקה לגמרי". הייתי נגד זה לחלוטין, אבל אמרתי "בסדר, נעשה מה שצריך לעשות". הנוכחות שלי שם כעד תגן על מייקל מפני כל רעיון מפוקפק שבני הארוויזו אולי מתכננים. או לפחות שנינו היינו מספיק נאיביים לחשוב ככה." (מתוך הספר "My Friend Michael" של פרנק קאסיו וריאיון שלו לסרט "Life of an Icon" מאת דיויד גסט) משפחת ארוויזו לא ניסתה לסתור את העובדה שקאסיו וילדיו של ג'קסון גם ישנו בחדר. הטענות שלהם בגין הטרדה מינית לכאורה לא מתייחסות לביקור הראשון של המשפחה בנוורלנד, בניגוד לשמועות בתקשורת . עם זאת, המשפחה כן תעלה טענה על משהו שכביכול קרה באותו הלילה: הם יטענו שג'קסון וקאסיו הראו לבנים פורנוגרפיה בלפטופ שג'קסון נתן לגאווין במתנה באותו היום. ג'קסון וקאסיו הכחישו שהראו חומר מסוג זה לילדים. אחרי אותו ביקור בנוורלנד, לגאווין ולמשפחתו לא היה שום קשר עם ג'קסון במשך שנתיים – זאת לפי העדות של המשפחה עצמה בבית המשפט. כמו רבים אחרים, הם הורשו להיכנס לנוורלנד וביקרו שם לפחות עשר פעמים נוספות, אך ברוב הפעמים ג'קסון לא נכח באחוזה, וגם כאשר הוא היה שם, הוא בפועל התחמק ונמנע ממשפחת ארוויזו. על דוכן העדים, גאווין גם התלונן על כך שג'קסון החליף את מספרי הטלפון שלו ולא היה זמין למשפחה. שאלה: אוקיי. עכשיו, התלוננת לשוטרים של סנטה ברברה ש"אחרי שסיימת עם הקטע של הסרטן", לא ראית את מייקל יותר, נכון? תשובה (גאווין): לא, לא - עד הקטע של מרטין באשיר. ש: אוקיי. ורצית לראות אותו אחרי ההפוגה של המחלה, נכון? ת: כן. ש: רצית לבקר בנוורלנד אחרי ההפוגה של המחלה, נכון? ת: כן. ש: והרגשת שבדרך מסוימת מייקל חתך את החברות, נכון? ת: כן. ש: והרגשת שהוא נטש אותך, נכון? ת: כן. ש: והרגשת שהוא נטש את המשפחה שלך, נכון? ת: כן ש: ומתי בערך אתה חושב שהוא לא דיבר איתך יותר? ת: חודשיים בזמן הסרטן שלי ש: סליחה? ת: חודשיים אחרי שהתחלתי כימותרפיה ש: ומתי זה בערך? ת: אוגוסט או ספטמבר של שנת 2000. (מתוך העדות של גאווין ארוויזו בבית המשפט בשנת 2005) בהמשך העדות גאווין סיפר שג'קסון החליף את מספר הטלפון שלו ולא ענה לשיחות שלהם. לדבריו, ג'קסון לא נכח בנוורלנד כשהם ביקרו שם ולפעמים הוא היה והתחמק מהם: "אני לא יודע מה קרה, אבל מייקל, כאילו, סוג של הפסיק לדבר איתי וכאלה בדיוק באמצע הסרטן שלי. וכאילו, אני הייתי הולך לשם, והייתי רואה, כאילו, את פרינס ופאריס משחקים שם והייתי חושב שמייקל היה שם, ואמרו לי שמייקל לא נמצא. ואז, כאילו, הייתי רואה אותו איפשהו". למרות שג'קסון שמר מרחק מהמשפחה, הוא המשיך לפעול כדי לעזור להם. על פי העדויות, באוקטובר 2000 הוא נתן למשפחה רכב מסחרי במתנה. הוא גם איפשר למשפחה להשתמש בנוורלנד כמקום לאיסוף מנות דם בשביל גאווין, וכל מי שהיה בנוורלנד באותם ימים גם תרם דם. כדי לא לאבד את הקשר עם ג'קסון, משפחת ארוויזו התחילה להציף אותו עם מכתבים וכרטיסי ברכה - כך גם העידו בבית המשפט. במכתבים הילדים פנו לג'קסון כ"אבא מייקל" ו"החבר הכי טוב שלנו בכל העולם", ככל הנראה בעידוד האם. סטאר וג'נט ארוויזו "אבא מייקל שלי, מהבן שלך" - סטאר ארוויזו באביב של שנת 2001, משפחת ארוויזו ביקרה בנוורלנד במשך מספר ימים, יחד עם השחקן כריס טאקר, כדי לחגוג את יום ההולדת ה-4 של הבן של טאקר ואסיה פריור. ג'קסון לא נכח במסיבה. באותה תקופה ההורים של גאווין נפרדו. לדבריה של ג'נט ארוויזו, הם נפרדו מכיוון שדיוויד ארוויזו היה אלים כלפיה וכלפי הילדים. בהליך הגירושים, היא טענה שהאב גם הטריד מינית את ילדיו. ב-2004, חברה קרובה של משפחת ארוויזו, קרול למר, מסרה תצהיר בו היא טענה שדוולין ארוויזו אמרה לה שג'נט התעללה בהם ונהגה באלימות כלפיהם וגם כלפי האב, אך דוולין הכחישה זאת בבית המשפט. דוולין גם הכחישה שיחסיה עם אמה הם עכורים, למרות שהיא שיתפה זאת עם רבים מחבריה באותה תקופה. מספר חודשים לאחר מכן, הלפטופ והרכב המסחרי שהמשפחה קיבלה מג'קסון התקלקלו. הם שלחו אותם אל ג'קסון כדי שידאג לתיקונם. לדברי המשפחה, הם מאז לא ראו את המחשב או את הרכב ולא קיבלו אותם בחזרה. כמו קאסיו ואחרים, גם טאקר מספר שההתנהגות של בני משפחת ארוויזו נראתה לו חריגה וחשודה. טאקר העיד בבית המשפט שהוא הזהיר את ג'קסון לגביהם אחרי שהבחין שניצלו את האנשים סביבם. לדבריו, גאווין ואחיו היו תחמנים וכל הזמן ביקשו מתנות – אבל הוא סלח להם כי ידע שגאווין נלחם בסרטן: "הוא היה אומר לי... 'תן לי את זה... אני לא מרגיש כל כך טוב'". (מתוך העדות של כריס טאקר בבית המשפט, 2005) כריס טאקר ומייקל ג'קסון גם הקומיקאית לואיז פלנקר סיפרה שארוויזו ביקשו ממנה כסף ועבדו עליה. לדבריה, בשנת 1999 ההורים שכנעו אותה לתת להם 20,000 דולר כדי לבנות לגאווין חדר סטרילי, שבסוף לא נבנה והם הוציאו את הכסף על משהו אחר. ב-2003 היא אמרה למשטרה שהאמא "לגמרי דו-קוטבית", "מאוד הפכפכה" ו"המשפחה הזאת יכולה להיות הכי משוגעת שרק ירצו". אך כשהגיע הזמן להעיד בבית המשפט ב-2005, פלנקר טענה שהיא כנראה "הגזימה" בחקירה כי "זה הקטע שלה כקומיקאית" והאשימה בעיקר את האבא. ב-24 בספטמבר 2001, משפחת ארוויזו הגיע להסדר בתביעה כספית מול רשת חנויות הכולבו J.C Penney. בשנת 1998, המאבטחים של החנות תפסו את גאווין גונב תלבושות בית ספר והמשפחה התבקשה לעזוב את החנות. לטענת המשפחה, המאבטחים עקבו אחריהם למגרש החניה והרביצו לג'נט, דיויד, גאווין וסטאר ארוויזו, ואז התעללו מינית בג'נט. הם הגישו תביעה נגד הרשת בגין התעללות פיזית ומינית. ב-2005, הוצגו בבית המשפט ראיות ועדויות לכך שטענות אלה היו כוזבות ובני המשפחה פיברקו ראיות ושיקרו תחת שבועה. אז ג'נט ארוויזו גם תודה שהיא וילדיה שיקרו תחת שבועה: "דיוויד היה זה שהרביץ לי ולגאווין". התביעה של ארוויזו נגד החנות: החבלות על גופה של ג'נט ארוויזו. בשנת 2002, מייקל ג'קסון הסכים להצטלם לסרט דוקומנטרי על חייו – "לחיות עם מייקל ג'קסון" של העיתונאי הבריטי מרטין באשיר. באשיר הציע לג'קסון להראות לציבור כיצד עזר לילדים עם מחלות קשות. ג'קסון החליט להכיר לבאשיר שני ילדים שעזר להם: דיוויד רוטנברג (דייב-דייב) וגאווין ארוויזו. כל המשפחה הוזמנה לנוורלנד לטובת צילומי הריאיון. לבסוף, באשיר בחר להציג רק את הסיפור של גאווין בן ה-13, למרות שגם רוטנברג נכח במקום. ג'קסון ובאשיר, 2002 גם אחרי יום הצילומים עם גאווין ודייב-דייב, ג'קסון לא יצר קשר עם משפחת ארוויזו או ניסה להתחבר אליהם. המשפחה נשארה לילה נוסף בנוורלנד ואילו ג'קסון עזב את החווה מיד עם סיום הצילומים – ולא התאפשר למשפחה ליצור עמו קשר נוסף. ש: ובשלב הזה [אחרי הצילומים], יכולת להשיג את מייקל ג'קסון בטלפון אם רצית? ת: לא, אחרי מרטין באשיר, הוא לא נתן לי אף מספר טלפון, כי הוא עזב, כאילו, או באותו יום או שביום אחרי הריאיון עם מרטין באשיר, ולא היו לי מספרי טלפון אחרים. (מתוך העדות של גאווין ארוויזו בבית המשפט, 2005) הם לא ראו או שמעו שוב ממייקל ג'קסון עד אחרי השידור של הסרט, בפברואר 2003. כאמור, בעקבות הסרט והריאיון המשותף של ג'קסון וארוויזו התחוללה סערה בתקשורת אשר הציפה מחדש את הטענות נגד ג'קסון משנת 1993. התקשורת החלה במצוד אחר משפחת ארוויזו. אנשיו של ג'קסון ניסו להילחם בפרסום השלילי והחליטו לקיים מסיבת עיתונאים עם משפחת ארוויזו במיאמי. המשפחה טסה למיאמי יחד עם השחקן כריס טאקר, כדי להשתתף במסיבת העיתונאים ולתמוך בג'קסון. מסיבת העיתונאים לבסוף בוטלה וג'קסון ומשפחת ארוויזו חזרו לנוורלנד ב-7 לפברואר, והמשפחה נשארה שם לסירוגין , עד ה-12 במרץ. ב-23 בפברואר שודר הסרט "מייקל ג'קסון משיב מלחמה" שהציג את המניפולציות של באשיר על ג'קסון והעריכה המגמתית של הסרט שלו. בלילה שקדם לשידור הסרט (ב-22 לפברואר) משפחת ארוויזו צילמה ריאיון תומך לטובת סרט התגובה והסבירו את הקשר שלהם לג'קסון. הריאיון שלהם בסופו של דבר נגנז עקב אילוצי זמן. הראיון הוצג שנתיים לאחר מכן כראייה בבית המשפט: בעקבות השידור של "לחיות עם מייקל ג'קסון", הרשויות האמריקאיות והמועצה לשלום הילד פתחו בחקירה וביררו האם התנהגותו של ג'קסון מסכנת את הילדים בסביבתו. משפחת ארוויזו המשיכה להגן על ג'קסון גם בפני הרשויות. חשוב להדגיש שגם לאחר שהמשפחה יצאה נגד ג'קסון, הם מעולם לא טענו שג'קסון הטריד את גאווין באותו הלילה שמוזכר בריאיון (כשהאחים ישנו בחדר של ג'קסון יחד עם שני ילדיו ופרנק קאסיו). הטענות של משפחת ארוויזו מתייחסות לתקופה שהם שהו בנוורלנד אחרי שידור הסרט – אחרי שצילמו את הריאיון להגנתו - בסוף פברואר ובתחילת מרץ 2003 (בזמן שהרשויות חקרו את ג'קסון ואף תשאלו את המשפחה). האנשים שנכחו בנוורלנד באותה תקופה העידו על התנהגות בלתי נסבלת מצדם של ילדי המשפחה. על דוכן העדים, שני אנשי צוות בנוורלנד העידו שגאווין וסטאר היו יורקים ומאיימים על העובדים, זורקים נעליים מהגלגל הענק כדי לפגוע במפעיל הפארק, הפעילו את המתקנים לבד וללא רשות, והשחיתו את החווה בוונדליזם גס עם כתובות "תמצצו זין" על הקירות ועוד. פרודנס ברנדו, הנכדה של מרלון ברנדו (אז בת 7), וריו וסימון בני הדוד של ג'קסון (אז בני 9 ו-13) שהו גם בהם בחווה באותם ימים. הם העידו בבית המשפט שהבנים נהגו באלימות בחווה, הציקו להם ואף הטרידו אותם. בתקופה שאחרי "לחיות עם מייקל ג'קסון", ג'קסון עצמו העדיף להתארח אצל חבריו במיאמי ובבית מלון בבוורלי הילס תחת שם בדוי (קנת' מורגן) למספר ימים. בבית המשפט נחשפו רישומי טלפון ומסמכים שהראו שג'קסון שהה בבית מלון בין התאריכים 19-20 בפברואר, וב-6-9 במרץ. ב-21 בפברואר ג'קסון חגג את יום ההולדת הראשון של בנו בבית משפחת מלניק במיאמי עם שלושת ילדיו וככל הנראה שהה שם יומיים נוספים. יום ההולדת של "בלנקט" ג'קסון במיאמי - מתוך האלבום הפרטי של משפחת מלניק משפחת ארוויזו חילקה את הזמן שלה בין נוורלנד לדירה של בן הזוג החדש של ג'נט ארוויזו - ג'יי ג'קסון (אין קשר למשפחת ג'קסון). בין ה-25 לפברואר ל-2 במרץ, הם התארחו בבית מלון וישנו אצל ג'יי ג'קסון. על פי התיעודים והקבלות, הם ביקרו מספר פעמים במרפאת שיניים, מכון יופי ויצאו למסעי קניות - על חשבון ג'קסון. מאוחר יותר משפחת ארוויזו יגידו שבאותם ימים (ה-20 בפברואר עד ה-12 במרץ 2003) ג'קסון ואנשיו החזיקו אותם בשבי בניגוד לרצונם תחת איומים - ותכננו להעלים אותם. הם בנוסף יטענו שאז ג'קסון הטריד מינית את גאווין ונתן לילדים משקאות אלכוהולים. ב-12 במרץ, 2003, משפחת ארוויזו עוזבת את נוורלנד - והפעם לתמיד. שבועיים לאחר מכן (ב-24 במרץ) ג'נט ארוויזו שוכרת באופן רישמי את עורך הדין וויליאם דיקרמן שמתחיל התכתבות מול עורכי הדין של ג'קסון עם דרישות שונות. משפחת ארוויזו דרשה בחזרה את כל המכתבים, הכרטיסים, ההקלטות והסרטונים ששלחו או הקליטו בשביל ג'קסון. הם בנוסף ביקשו את החפצים שלהם שנשארו בנוורלנד ודרשו שג'קסון ישלם על יחידת האחסון בה שמרו את הרהיטים שלהם אחרי שעזבו את דירתם בלוס אנג'לס. גאווין וסטאר ארוויזו בין עורכי הדין היתה התכתבות ארוכה בנוגע לאופן שבו המשפחה תקבל את החפצים ומי אמור לשלם את החשבון על האחסון. במכתביו טען דיקרמן שאנשים של ג'קסון עקבו אחרי משפחת ארוויזו והטרידו אותם לאחר שהמשפחה עזבה את נוורלנד. עם זאת, באף חלק במכתביו לא הוזכרה ולו טענה אחת על הטרדה של ילדים או על החזקת המשפחה בשבי. בחודש מאי עוה"ד וויליאם דיקרמן מפנה את משפחת ארוויזו לעורך דין אזרחי אחר, לארי פלדמן – אותו פרקליט אזרחי שניהל את ההסדר של משפחת צ'נדלר בתביעה מול ג'קסון עשר שנים לפני כן. לפי עדות המשפחה, גם בשלב הזה גאווין עדיין לא טען בפני אף אחד שעבר הטרדה. אז פלדמן מפנה את משפחת ארוויזו לאדם נוסף שהיה מעורב בפרשת ג'ורדן צ'נדלר ב-1993: חברו הפסיכיאטר סטנלי כץ, שביצע את ההערכה הפסיכולוגית לג'ורדן צ'נדלר. אחרי השיחה בין גאווין ארוויזו לד"ר סטנלי כץ, עורך הדין לארי פלדמן ניגש למשרד התובע המחוזי של סנטה ברברה ומדווח להם על הטענות של ארוויזו נגד ג'קסון. בזאת התחילה חקירה ארוכה שתוביל למשפט המתוקשר על הטרדה מינית, קשירת קשר וחטיפה – שהסתיים בזיכוי של ג'קסון. בבית המשפט התביעה תנסה להציג את גאווין, סטאר, דוולין וג'נט ארוויזו כאנשים תמימים וחסרי ישע, נוצרים אדוקים שגורלם התאכזר אליהם והם נפלו קורבן לקונספירציה גדולה של ג'קסון ואנשיו. במהלך המשפט נחשפו עוד הונאות שהאם ביצעה בעזרת ילדיה, מה שהוביל לפתיחת בהליכים פליליים נגדה שהסתיימו בהודאתה באשמה ובעסקת טיעון. ג'קסון, מאידך, זוכה מכל אשמה. בפרק הבא: על ההאשמות של משפחת ארוויזו והמשפט שהביא לזיכוי של ג'קסון מקורות: Court Transcript - Gavin Arvizo March 10, 14-15, 2005 Court Transcript - Rijo and Simone Jackson May 17-18, 2005 Court Transcript - Chris Tucker May 26, 2005 http://www.sbscpublicaccess.org/docs/ctdocs/030105motadmevidgsa.pdf http://www.sbscpublicaccess.org/docs/ctdocs/052305motexclbrando.pdf "Living With Michael Jackson" ABC special Frank Cascio – My Friend Michael: An Ordinary Friendship with an Extraordinary Man (William Morrow, November 15, 2011) Memorandum regarding the use of J.C. Penney issues in defense opening statement (February 28, 2005) http://www.sbscpublicaccess.org/docs/ctdocs/022805memojcp.pdf https://www.foxnews.com/story/jacko-prosecutions-timeline-doesnt-jibe https://www.upi.com/Entertainment_News/2006/11/14/Janet-Arvizo-accepts-plea-bargain/37411163529925/?ur3=1

אחת התקופות המחפירות ביותר בהיסטוריה של העיתונות כפי שפורסם ב" הפינגטון פוסט " ב-13 ביוני 2010 (עודכן לאחרונה במאי 2011) נכתב ע"י העיתונאי עתור הפרסים צ'ארלס ת'ומסון היום לפני 5 שנים, שנים-עשר מושבעים זיכו פה אחד את מייקל ג'קסון על סעיפים שונים של התעללות מינית בילדים, קשירת קשר לפשע ומתן אלכוהול לקטין. קשה לדעת כיצד המשפט של מייקל ג'קסון ייזכר במהלך ההיסטוריה. אולי כדוגמה חיה לאובססיה של המערב עם סלבריטאים. אולי בתור ציד מכשפות של המאה ה-21. אני סבור שזה הולך להיזכר בתור אחת התקופות המחפירות ביותר בהיסטוריה של העיתונות. רק כשאתה מוצא את עצמך נובר בקריאת קטעי עיתונות או צופה מחדש בשעות של הסיקורים בטלוויזיה, אתה באמת מבין את היקף הכישלונות של התקשורת. של כל התעשיה באופן גורף. בלי ספק, מספר מסוים של כתבים ואפילו מספר מסוים של גופים תקשורתיים ותחנות טלוויזיה העדיפו את התביעה יתר על המידה. אך הרבה מאוד מהמעשים הפסולים של המדיה היו ממוסדים. כשהתקשורת כל כך אובססיבית לכותרות, איך אפשר לצמצם 8 שעות של עדויות לתוך שני משפטים ועדיין להיות מדויק? בעידן של מבזקים מתגלגלים ועדכונים מידיים בבלוגים, איך אתה מתגבר על הפיתוי לרוץ אל מחוץ לבית המשפט הכי מהר שאפשר כדי להיות זה שידווח ראשון על ההאשמות הרועשות החדשות, אפילו אם זה אומר שתחמיץ את המשך העדויות? כשאני מסתכל אחורה, על המשפט של מייקל ג'קסון, אני רואה תקשורת חסרת שליטה. הכמות העצומה של התעמולות, מצגי השווא, העיוותים והמידע שגוי הם כמעט בלתי ניתנים לתפיסה. כשקוראים את התמלילים מהמשפט לעומת קטעי עיתונות, המשפט שהוצג לנו בתקשורת אפילו לא דומה למה שהתרחש באולם בית המשפט. התמלילים מציגים מצעד אינסופי של עדי תביעה מפוקפקים שבכל רגע נתפסים במתן עדות שקר ונשברים תחת החקירה הנגדית של ההגנה. יום אחרי יום, גזרי העיתונים וסרטוני החדשות בטלוויזיה מפרטים האשמות מזוויעות כמו גם אכזריות בלתי נתפסת. זה היה ב-18 בנובמבר 2003 כאשר 70 קציני משטרה פשטו על חוות נוורלנד של מייקל ג'קסון. ברגע שפורסמה הידיעה על אותה הפשיטה, ערוצי חדשות זנחו את סדר היום שלהם ועברו לסיקור תקשורתי של 24 שעות על המתרחש באחוזה. כשנודע שג'קסון מואשם בהתעללות בילד צעיר שהחלים מסרטן, גאווין ארוויזו, הילד המפורסם שהחזיק את ידו של הזמר בסרט של מרטין באשיר "לחיות עם מייקל ג'קסון" , התקשורת נכנסה להילוך גבוה. רשתות האינטרנט היו כה אובססיביות לגבי הסקנדל של ג'קסון, עד כדי כך שמתקפת הטרור בטורקיה בקושי זכתה לסיקור תקשורתי, ורק רשת CNN טרחה להעביר בשידור חי את מסיבת העיתונאים של ג'ורג בוש וטוני בלייר בנוגע לאסון. כל שלושת רשתות המדיה הגדולות מיד התחילו לשדר תוכניות ספיישל באורך שעה אחת על הסקנדל של ג'קסון, תוך כדי התעלמות מהעובדה ששום דבר לגבי ההאשמות עדיין לא ידוע והתובעים טרם השיבו לשאלות. רשת CBS הקדישה פרק של התוכנית 48 Hours Investigates לסיקור המעצר, בזמן שהתוכניות Dateline של NBC ו-20/20 של ABC מיהרו בעצמן לערוך פרקי ספיישל בנושא. יומיים לאחר הפשיטה על חוות נוורלנד, ועוד לפני שג'קסון בכלל נעצר, ערוץ VH1 הכריז על דוקומנטרי באורך של חצי שעה שנקרא Michael Jackson Sex Scandal. המגזין Daily Variety תיאר את המקרה של ג'קסון כ"מתחת השמיים לכלי התקשורת, במיוחד לערוצי הכבלים ולתחנות המקומיות ששואפות להעלות את נתוני הרייטינג שלהן בשבוע האחרון והחשוב של חודש נובמבר". ה"Daily Variety" צדקו, נתוני הצפייה בתוכניות בתחום חדשות הבידור עלו בצורה חדה כשהסיפור על ג'קסון פרץ: הרייטינג של Access Hollywood עלה בעשרה אחוזים לעומת השבוע הקודם. Entertainment Tonight ו-Extra הגיעו לשיאי צפייה עונתיים ו-Celebrity Justice גם נהנו מעליה של שמונה אחוזים. גם עיתוני החדשות הגיבו באותה ההיסטריה של תחנות הטלוויזיה: "חולה!" צווח ה-New York Daily, "בוא נראה אותך יוצא מזה עכשיו, ג'אקו" גער ה-New York Post. עיתון החדשות הגדול ביותר של בריטניה, The Sun, הפיץ כתבה עם הכותרת: "הוא 'רע', הוא 'מסוכן', הוא 'היסטוריה". הכתבה הציגה את ג'קסון בתור "שחור לשעבר, מפורסם לשעבר", "פריק", כ"אדם מעוות" שהילדים שלו צריכים להילקח ממנו. "אם הוא לא היה כוכב פופ עם ערימות של מזומן להתחבא מאחוריהן", נכתב, "הוא היה נתפס כבר מזמן". כשכלי התקשורת ראו את העליה במספר הצופים שיצר הסקנדל על ג'קסון, הם הפכו את זה למשימה שלהם לחלוב כל מידע אפשרי מהמשפט. טום סינקלר מ-Entertainment Weekly כתב: "מומחי התקשורת – מהכתב בצהובון הכי זול ועד לכתבי עיתון החדשות הכי מהודר, כולם נכנסו להילוך גבוה בחיפוש אחר כל דבר שיעזור להם לכתוב טור או לקבל זמן אוויר עם סקופים בלתי פוסקים על ג'אקו." "הלחץ על אנשי התקשורת היה עצום", סיפר עורך הדין הרלנד בראון לסינקלר. "אז, עורכי דין שמעולם לא שמעת עליהם החלו להופיע בטלויזיה ולפרט על תיקים שבכלל לא קשורים לעניין". סינקלר הוסיף "לא רק עורכי דין, כל אחד החל מרופאים, סופרים, פסיכיאטרים ועד למוכרים של חנויות נוחות שפעם שירתו את ג'קסון והיום מביעים עליו את דעתם בטלויזיה ובעיתונים". בזמן שהתקשורת הייתה עסוקה ברדיפה של גורמים מפוקפקים שטענו שיש להם ידע בתחום המדובר לטובת אחוזי צפייה גבוהים, התובעים שבנו את התיק נגד ג'קסון המנוח התנהלו באופן מפוקפק ביותר – אך נראה שלתקשורת לא היה אכפת. התובע המחוזי טום סנדון במהלך הפשיטה המשטרתית על אחוזת "נוורלנד", התובע המחוזי טום סנדון – אותו תובע שניסה לתבוע את ג'קסון בשנת 1993 ללא הצלחה – והשוטרים שלו הפרו את תנאי צו החיפוש בכך שנכנסו למשרדו של ג'קסון ולקחו ערימות של מסמכים עסקיים לא רלוונטיים. הם בנוסף לכך פשטו שלא כחוק על המשרד של החוקר הפרטי מצד ההגנה של ג'קסון וגנבו מסמכים של צוות ההגנה מביתו של עוזרו האישי של ג'קסון. סנדון עצמו גם נתפס על כך ששינה מרכיבים בסיסיים בתביעה שלו בכל פעם שהובאו ראיות חדשות שסתרו את הטענות של משפחת ארוויזו. לדוגמא, כשסנדון גילה שקיימים שני ראיונות מוקלטים של משפחת ארוויזו משבחים את ג'קסון ומכחישים כל טענה על התעללות, הוא הציג אישום בגין קשירת קשר וחטיפה, ולפיו הוא טען שהראיונות הללו נכפו עליהם ונעשו בניגוד לרצונם. מקרה נוסף קרה אחרי ריאיון של עורך הדין של ג'קסון. בינואר 2004 מארק גראגוס , שיצג את ג'קסון באותה תקופה, התראיין בתוכנית של רשת NBC ואמר שלזמר היה "אליבי מוצק כמו בטון עטוף בברזל" בתאריכים המופיעים בכתב האישום. עד שהתקיים הדיון בבית המשפט להעמיד את ג'קסון לדין בגין קשירת קשר לפשע, התאריכים של ההתעללות המינית בכתב האישום פתאום זזו בשבועיים. לאחר מכן, נתפס סנדון כשהוא מנסה לשתול טביעות אצבע כראיות נגד ג'קסון, כאשר איפשר למתלונן גאווין ארוויזו לגעת במגזינים למבוגרים ללא כפפות במהלך הדיונים מול חבר המושבעים ומיד ארז אותם כחלק מהראיות ושלח אותם לפענוח של טביעות האצבע. לא רק שמרבית ערוצי המדיה התעלמו מההתנהלות המפוקפקת והלא חוקית לעיתים מצד התביעה, זה נראה שהם (ערוצי התקשורת) היו מאוד שמחים לדווח תעמולה מפלילה מצד התביעה למרות החוסר המוחלט בראיות תומכות. כך למשל דיאן דימונד הופיעה בתוכנית של לארי קינג ימים ספורים לאחר מעצרו של ג'קסון ודיברה ללא הפסקה על "ערימת מכתבי אהבה" שהכוכב לכאורה כתב לגאווין ארויזו. דיאן דימונד "האם מישהו כאן מודע לקיומם של המכתבים האלה?" שאל קינג. "בהחלט," השיבה דימונד "אני בהחלט מודעת לקיומם של מכתבים אלו." "דיאן, האם קראת אותם?" -"לא, לא קראתי אותם". דימונד הודתה שהיא מעולם לא ראתה את המכתבים, ובוודאי שלא קראה אותם, אבל היא אמרה שהיא יודעת על קיומם של המכתבים מ"מקורות בכירים במערכת אכיפת החוק". אך מכתבי האהבה האלה מעולם לא נמצאו או היו קיימים. כשדימונד אמרה ש"היא לגמרי מודעת" לקיומם של המכתבים האלה, היא ללא הסתמכה על הודעתם של גורמי המשטרה. במקרה הטוב, גורמי המשטרה חזרו על טענות משפחת ארוויזו בתום לב, במקרה הרע, הם בדו את הסיפור בעצמם על מנת להכתים את שמו של ג'קסון. כך או כך הסיפור הזה הסתובב בעולם ללא שמץ של ראיה שתמכה בו. בין יום מעצרו של ג'קסון לפתיחת המשפט היתה שנה שלמה והתקשורת נאלצה למשוך את הסיפור ככל הניתן בזמן הזה. מתוך ידיעה שג'קסון היה מחויב בצו איסור פרסום ולכן היה מנוע מלהגיב, תומכיהם של התביעה החלו להדליף לתקשורת מסמכים שונים כגון ההצהרה של צ'נדלר משנת 1993. התקשורת, שהייתה רעבה לסקנדלים וסנסציות עטו עליהם. במקביל, טענות שנמכרו לתוכניות טלוויזיה צהובות ע"י עובדים ממורמרים לשעבר משנות ה-90, מוחזרו והוצגו ללא הרף כחדשות. פרטים מעטים על תביעתה של משפחת ארוויזו גם כן הודלפו מעת לעת לתקשורת. בזמן שמרבית כלי התקשורת דיווחו על הסיפורים כהאשמות במקום עובדות, הכמות העצומה והתדירות הגבוהה של סיפורים שקשרו את ג'קסון להתעללות מינית מכוערת, בנוסף לעובדה שג'קסון לא יכול להגיב לסיפורים האלה ולהגן על עצמו, היו הרסניות לתדמיתו הציבורית של הכוכב. המשפט החל בתחילת שנת 2005 עם בחירת חבר המושבעים. כשדימונד נשאלה ע"י רשת NBC על האופן בו בחרו צוותי ההגנה והתביעה את חבר המושבעים, זאת ענתה "ההבדל הוא שהתביעה תחפש מושבעים שלהם יש תחושה של 'טוב מול רע' ו'נכון ולא נכון'". מיד אחרי בחירת חבר המושבעים, העיתון Newsweek כבר ניסה להטיל דופי באמינותם, בטענה שחבר מושבעים מהמעמד הבינוני לא יכולים לשפוט בהוגנות תביעה של משפחה מהמעמד הנמוך. במאמר שכותרתו "Playing the Class Card" המגזין טען ש"המשפט של ג'קסון יוכרע לפי גורמים אחרים שאינם גזע, ואנחנו לא מתכוונים לראיות". כשהמשפט נכנס להילוך, מאוד מהר נמצא כי התיק מלא חורים. ההוכחות היחידות שהתביעה הציגה היו ערימה של מגזיני פורנו הטרוסקסואלים ומספר ספרי אמנות חוקיים. עורך הדין של ג'קסון, תומאס מזארו , כתב בעתירה לבית המשפט "המאמץ להעמיד לדין את מר ג'קסון על כך שיש לו את אחת הספריות הפרטיות הגדולות ביותר בעולם הוא מדאיג. מאז הימים החשוכים של לפני כשלושת רבעי מאה, לא נשמע כדבר שתביעה טוענת שהחזקה של ספרים מאת אמן ידוע משמשת כראיה לעבירה על החוק במדינה". מייקל ג'קסון ותומאס מזארו בבית המשפט סטאר, אחיו של גאווין ארוויזו, עלה לדוכן העדים בשלב מוקדם של המשפט וטען שהיה עד לשני מקרים ספציפיים של התעללות מינית אך העדות שלו כלל לא היתה עקבית. בנוגע לאחד המעשים שנעשו לכאורה, במשפט הוא טען כי ראה את ג'קסון מלטף את גאווין, אך בתיאור קודם של אותו מקרה הוא סיפר משהו שונה לגמרי - שראה את ג'קסון משפשף את איבר מינו על ישבנו של גאווין. בנוסף הוא סיפר שני סיפורים שונים לחלוטין בנוגע למעשה אחר לכאורה בשני ימים עוקבים של המשפט.  במהלך חקירה נגדית תומאס מזארו, עורך דינו של ג'קסון, הציג בפני הנער עותק של המגזין האירוטי "Barley Legal" ושאל שוב ושוב אם זאת המהדורה הספציפית שג'קסון הראה לו ולאחיו. הנער התעקש שכן, רק שאז מזארו חשף שאותה מהדורה בכלל פורסמה באוגוסט 2003; חמישה חודשים אחרי שמשפחת ארוויזו עזבה את נוורלנד. אבל כל המידע הזה לא דווח כלל בתקשורת, שהתמקדה רק בטענות של הנער ולא בחקירות הנגדיות של ההגנה, ששחקו לגמרי את הטענות. ההאשמות יוצרות "באז" טוב וחקירה נגדית ומורכבת - לא. כשגאווין ארוויזו עלה לדוכן העדים, הוא טען שג'קסון יזם את מקרה ההטרדה הראשון בכך שאמר לו שכל הנערים חייבים לאונן אחרת הם יהפכו לאנסים. אך בחקירה הנגדית, תומאס מזארו הראה שהנער כבר הודה בעבר שהייתה זו בכלל סבתו שאמרה לו את זה - לא ג'קסון. מה שאומר שכל הסיפור על ההטרדה מבוסס על שקר. תחת החקירה הצולבת של ההגנה הנער העיד ש כלל לא הרגיש מפוחד בנוורלנד ושמעולם לא רצה לעזוב. בכך הוא סתר את הטענה שג'קסון החזיק אותם בנוורלנד בניגוד לרצונם. בנוסף, התיאורים שלו על ההתעללות לכאורה סתרו לחלוטין את העדות של אחיו. אך לרוע מזלו של ג'קסון, החקירה הנגדית מול גאווין ארוויזו זכתה להתעלמות מוחלטת בזמן שהעיתונים גיחכו וריכלו על ג'קסון שהגיע לבית המשפט במכנסי פיג'מה. ביום הראשון שבו הגיע הנער להעיד, ג'קסון החליק על גבו כשהיה במקלחת, פגע בריאה שלו והובהל לבית החולים. השופט רודני מלוויל הוציא צו שהורה לעצור את ג'קסון אם לא יופיע בבית המשפט תוך שעה. הזמר מיהר להגיע כשהוא לבוש במכנסי פיג'מה שהיו עליו כשהובהל לבית החולים. התמונות של ג'קסון בפיג'מה הופצו ברחבי העולם וברוב המקרים מבלי לציין כלל את הפציעה של ג'קסון או את הסיבה שהיה לבוש כך. עיתונאים רבים האשימו את ג'קסון בזיוף של כל האירוע כדי לקבל סימפטיה, למרות שסימפטיה זה הדבר האחרון שמתאר את התגובה של התקשורת. התקרית לא מנעה מהתקשורת להפיץ את ההאשמות הנוראיות של גאווין ארוויזו מסביב לעולם ביום שלמחרת. חלק מערוצי הטלוויזיה דיווחו על עדותו של ארוויזו כעובדה ולא כטענה. "הוא אמר שבנים שלא עושים את זה יכולים להפוך לאנסים סיפר הילד החולה לבית המשפט על הסקס של ג'אקו" - נכתב בעיתון The Mirror. אבל החקירה הנגדית של הילד היתה סיפור אחר לגמרי. היא עברה כמעט לגמרי ללא דיווח. במקום כותרות על השקרים של גאווין ארוויזו והעדויות הסותרות של שני האחים שלו, דפי העיתונים היו מלאים בשברי דעות עוקצניות על הפיג'מה של ג'קסון, למרות שכבר עברו מספר ימים מאז "יום הפיג'מה". אלפי מילים הוקדשו לשאלה האם ג'קסון חבש פאה או לא, והעיתון The Sun אפילו הריץ מאמר שתקף את ג'קסון על כך שהוא עונד אביזרי אופנה על דש הג'קט שלו בכל יום. זה היה נראה כאילו התקשורת תכתוב כל דבר על מנת להתעלם מהחקירה הנגדית נגד הילד שלגמרי ערערה את טענות התביעה. המנהג של דיווח ההאשמות המחרידות והתעלמות מוחלטת מהחקירה הנגדית (שפגעה באמינות שלהן) הפך לטרנד ברור לאורך כל המשפט נגד ג'קסון. בראיון שנערך באפריל 2005 עם מאט דרג', הסביר העיתונאי רוג'ר פרידמן מטעם Fox: "מה שלא דווח זה שהחקירה הנגדית של העדים האלה היא בדרך כלל קטלנית עבורם". הוא הוסיף שכל פעם שמישהו אמר משהו תאוותני או דרמטי על ג'קסון המדיה "רצה החוצה לדווח על זה" והתעלמה מהחקירה הנגדית שבאה אחר כך. דרג' הסכים איתו והוסיף "אתם לא שומעים על כך שעד אחרי עד מתפרקים על דוכן העדים. אין עד אחד, לפחות לאחרונה, שלא הודה שנתן עדות שקר במהלך התיק הנוכחי או תיק קודם". הטרנד המטריד הזה של התעלמות מוחלטת מהחקירות הנגדיות היה מורגש במיוחד בסיקור התקשורתי של העדות של קיקי פורנייר . תחת החקירה הישירה של התביעה, פורנייר – מנהלת משק הבית בחוות נוורלנד, העידה שכאשר ילדים היו בנוורלנד הם בדרך כלל היו לא ממושמעים, ולפעמים היא ראתה ילדים שהיו כל כך היפראקטיביים שייתכן והם היו תחת השפעה של משהו. התקשורת מיהרה לדווח על הפצצה לכאורה ופספסה את אחת העדויות המשמעותיות ביותר בכל המשפט הזה. תחת חקירה נגדית של תומאס מזארו, פורנייר אמרה שבמהלך השבועות האחרונים של משפחת ארוויזו בנוורלנד, נקודת הזמן שבה לכאורה התרחשה התקיפה המינית, שני החדרים של הילדים היו תמיד מבולגנים מה שגרם לה להאמין שהילדים תמיד ישנו במגוריהם (ולא בחדר השינה של מייקל ג'קסון). היא בנוסף העידה שסטאר ארוויזו איים עליה עם סכין במטבח, והסבירה שהיא לא הרגישה שהוא מתלוצץ ושהיא חשבה ש"הוא מנסה לבסס סוג מסוים של סמכות". במכת מחץ להאשמות הקונספירציה המגוחכות של התביעה, פורנייר צחקה על הרעיון שמישהו יכול היה להיות מוחזק נגד רצונו בחוות נוורלנד, והעידה בפני חבר המושבעים שסביב הבית אין גדרות והמשפחה יכלה לצאת בקלות בכל עת. כשג'נט, אימם של גאווין וסטאר, עלתה לדוכן העדים טום סנדון נראה מחזיק את ראשו בשתי ידיו. היא טענה שאותו וידאו שבו היא והילדים משבחים את ג'קסון היה מתוכנן מילה במילה ע"י אדם גרמני שבקושי דיבר אנגלית. בקטעים שנחתכו מהעריכה היא נראתה מהללת שבחים על ג'קסון ואז הסתכלה למצלמה במבוכה ושאלה אם זה מוקלט. גם זה עפ"י הטענה שלה היה מבוים. היא טענה שהיא הוחזקה כבת ערובה בנוורלנד, אף על פי שרישומים וקבלות מראים שהיא יצאה וחזרה מהמקום בשלושה מקרים שונים באותו זמן "שהוחזקה בשבי". בנוסף התגלה שלאחרונה היא הייתה תחת חקירה על הונאת רווחה ובנוסף אספה כספים במרמה על גבי המחלה של בנה, ביקשה תרומות כדי לשלם על הטיפול בסרטן למרות שהביטוח כבר נתן להם כיסוי לכך. אפילו התומכים הכי נלהבים של התביעה נאלצו להודות שג'נט ארוויזו הייתה עדה הרסנית לתביעה. כולם חוץ מדיאן דימונד שבמרץ 2005 השתמשה בהונאת הרווחה של ג'נט ארוויזו (שאף הורשעה על כך בעקבות המשפט של ג'קסון) בתור הוכחה לאשמתו של ג'קסון, כשסגרה מאמר ב-"New York Post" עם משפט המחץ: "פדופילים לא מכוונים לילדים עם הורים בסגנון של אוזי והארייט" (סמל למשפחה אמידה וערכית). ג'נט ארוויזו בעוד התביעה ראו את התיק שלהם מתפורר לנגד עיניהם, הם הגישו עתירה להציג ראיות לגבי "עבירות קודמות" במשפט הנוכחי. הבקשה אושרה. התובעים אמרו למושבעים שהם ישמעו עדויות הנוגעות לחמישה קורבנות קודמים לכאורה. אך כל אותם חמישה מקרים קודמים התגלו כבדיחה אף יותר גדולה מהטענות של משפחת ארוויזו. מצעד של שומרי ראש ואנשי משק בית ממורמרים עלו לדוכן העדים בטענה שהם היו עדים להתעללות מינית, כשהרוב הגדול בוצע לכאורה על שלושה נערים: ווייד רובסון, ברט בארנס ומקולי קאלקין. אך שלושת הנערים הללו היו העדים הראשונים מצד ההגנה וכל אחד מהם העיד שג'קסון מעולם לא נגע בהם ואף כעסו על עצם הרמיזה שקרה להם משהו. יתרה מכך, התגלה שכל אחד מאותם עובדים לשעבר, פוטרו ע"י ג'קסון בגין גניבת רכוש מהשטח שלו או שהפסידו בתביעה בטענה שפוטרו באופן לא חוקי ובסופו של דבר חייבים לג'קסון סכומים גדולים של כסף. הם מעולם לא אמרו למשטרה על ההתעללות המינית שלכאורה היו עדים לה, אפילו כשנשאלו על כך בקשר להאשמות של ג'ורדי צ'נדלר ב-1993. רק לאחר מכן הם ניסו למכור סיפורים לעיתונים – ולפעמים גם הצליחו. ככל שהסכום שקיבלו מהצהובונים עלה, כך הטענות שלהם נהיו יותר ויותר עסיסיות. בראיון עם מאט דרוג', העיתונאי רוג'ר פרידמן בא בטענות על כך שהתקשורת מהחקירה הנגדית של העדים על אותם "עבירות קודמות" - מה שהוביל לדיווחים מסולפים. הוא אמר: "בשעה הראשונה של יום חמישי, שהתחילה עם הבחור הזה, ראלף קקון , שעבד כשומר ראש בחווה. הוא סיפר את סיפור הכי שערורייתי, זה היה מאוד מפורט. וכמובן שכולם רצו החוצה כדי לדווח על זה. אך ב-10 דקות שלפני ההפסקה הראשונה של יום חמישי, תומאס מזארו קם וערך את החקירה הנגדית מול הבחור הזה - והשמיד אותו." ג'ייסון פרנסיה, "הקורבן" הרביעי, עלה לדוכן העדים וטען שכשהיה ילד, ג'קסון התעלל בו מינית בשלושה מקרים שונים. כשהתבקש לפרט את "ההתעללות", הוא אמר שג'קסון דגדג אותו שלוש פעמים מעל הבגדים שלו ושהוא הזדקק לטיפול של שנים כדי להתגבר על זה. חבר המושבעים נראה מגלגל עיניים אך הכתבים, כולל דן אברמז , הכריזו עליו כ"משכנע", וחזו שהוא יכול להיות העד שישלח את ג'קסון אל מאחורי הסורגים. התקשורת טענה שוב ושוב שההאשמות של פרנסיה נוצרו ב-1990, והובילו צופים להאמין שיש האשמות שקדמו לג'ורדן צ'נדלר. אך למעשה, למרות שג'ייסון פרנסיה טען שההתעללות קרו ב-1990, הוא לא דיווח על כך למשטרה עד אשר הגיעה הסערה התקשורתית בנוגע לטענות של משפחת צ'נדלר בשנת 1993. באותה תקופה, בלנקה פרסניה, שהיתה עוזרת בית באחוזת נוורלנד קיבלה 20 אלף דולר על ריאיון שנתנה לדיאן דימונד ב-Hard Copy, ועוד 2.4 מיליון דולר בהסדר כספי מג'קסון. בלנקה פרנסיה בריאיון לדיאן דימונד יתרה מכך, תמלילים מתוך ראיונות משטרתיים הראו שפרנסיה שינה את גרסתו באין מפריע ושבמקור הוא התעקש שמעולם לא חווה התעללות מינית. התמלילים בנוסף הראו שהוא אמר שהוא הוטרד רק לאחר שהשוטרים חרגו מנהלי החקירה שוב ושוב. פעם אחר פעם הם התייחסו לג'קסון כ"מתעלל". במקרה אחד הם סיפרו לילד שג'קסון התעלל מינית במקולי קאלקין, וטענו שעל מנת להציל את קאלקין, פרנסיה חייב לספר להם שהוא נוצל מינית ע"י הכוכב. כמו כן, תמלילים הראו כי פרנסיה אמר על המשטרה "הם גרמו לי להמציא דברים. הם לא הפסיקו ללחוץ. אני רציתי לתת להם מכות בראש."   ה"קורבן" החמישי היה ג'ורדן צ'נדלר, שהעדיף לברוח מהארץ במקום להעיד נגיד מי שהיה חבר שלו. תומאס מזארו סיפר בהרצאה שהתקיימה באוניברסיטת הארוורד מאוחר יותר באותה שנה: "התובעים ניסו להשיג אותו ולזמן אותו להעיד אבל הוא לא הגיע. אם הוא היה מגיע, היו לי עדים שהיו מוכנים להתייצב בבית המשפט ולהעיד שהוא אמר להם שזה מעולם לא קרה ושהוא בחיים לא ידבר עם ההורים שלו בגלל מה שהם גרמו לו להגיד נגד ג'קסון. מסתבר גם שכקטין ג'ורדן הגיש בקשה לביטול האפוטרופוס של שני הוריו". ג'ון צ'נדלר, אמו של ג'ורדן, העידה שהיא לא דיברה עם בנה במשך 11 שנים. כשנשאלה לגבי המקרה ב-1993, נדמה היה שהיא סבלה ממקרה חמור של זיכרון סלקטיבי. בנקודה מסויימת היא טענה שהיא לא זוכרת שג'קסון תבע אותה ולאחר מכן טענה שמעולם לא שמעה על עורך הדין שלה. כמו כן היא מעולם לא הייתה עדה למקרה התעללות מינית. כשהתביעה סיימה להציג את התיק שלה, נראה היה שהתקשורת איבדה עניין במשפט.  לתיק ההגנה ניתן באופן יחסי פחות מקום בעיתון ופחות זמן שידור בטלוויזיה. העיתון The Hollywood Reporter, שהקפיד לדווח בחריצות על המשפט של ג'קסון, לא דיווח שבועיים שלמים על תיק ההגנה. הגישה היתה שאם העדות לא גרפית ו"אירוטית",  אם היא לא יצרה כותרת קליטה, לא היה שווה לדווח עליה. ההגנה קראה למספר עדים פנטסטיים; בנים ובנות ששהו בקרבתו של ג'קסון ומעולם לא ראו התנהגות לא ראויה מצידו, עובדים שהעידו כי הבנים למשפחת ארוויזו שתו בעצמם אלכוהול כשג'קסון לא נכח בנוורלנד וסלבריטאים נוספים שסומנו כמטרה לסחיטה על ידי משפחת המתלונן. אבל מעט מאוד מהעדויות האלה הגיע לציבור הרחב. כאשר התובע הכללי טום סנדון התייחס לקומיקאי השחור כריס טאקר כ"ילד" (כינוי עם היסטוריה גזענית כלפי שחורים בארה"ב) במהלך העדות שלו, התקשורת לא הנידה עפעף. כאשר שני הצדדים סיימו להציג את הטיעונים שלהם, נאמר לחבר המושבעים שאם יש להם ספק סביר בנוגע לאשמתו של ג'קסון - עליהם לזכות. כל אחד ששם לב להליכים יכול לראות שהספק היה כבר מעבר לסביר, שזה כבר לא מצחיק. כמעט כל עד של התביעה נתפס משקר תחת שבועה או שלמעשה חיזק את טיעוני ההגנה. לא היה בדל ראייה ולא עד אמין אחד שקישר את ג'קסון לפשע. אך זה לא עצר את התקשורת ומומחים שונים מלחזות גזר דין "אשם", כש ננסי גרייס מה-CNN הובילה בראש. עורך הדין רוברט שפירו , שבעבר יצג את משפחת צ'נדלר, הצהיר בביטחון ש"הולכים להרשיע את ג'קסון" בריאיון ל-CNN. התובעת לשעבר וונדי מרפי אמרה לרשת Fox News כי "אין שום ספק שאנחנו הולכים לראות פה הרשעה". ההיסטריה של המעריצים מחוץ לבית המשפט הוכפלה בזו של הכתבים בתוך בית המשפט, ההכתבים היו כל כך נלהבים שהשופט רודני מלוויל הורה להם לשלוט בעצמם. תומאס מזארו אמר בדיעבד כי התקשורת "כמעט ריירה על כך שג'קסון יילך לכלא". כאשר חבר המושבעים פסק 14 פעמים "לא אשם", התקשורת הייתה "מושפלת", אמר מזארו בראיון. חוקר התקשורת טים ראטן הגיב לאחר מכן: "אז מה קרה אחרי שג'קסון זוכה מכל הסעיפים? מבוכה? הירהורים? אולי חשבון נפש קטן? אולי הבעת חרטה על החיפזון לשפוט? לא ". במקום זאת, התגובה היתה זעם מעורב בהשפלה והבעות פנים מבולבלות. הפעם הכוונת היתה על חבר המושבעים. בגיהנום אין זעם כמו של מגישי החדשות". "לא אשם בכל הסעיפים" במסיבת העיתונאים שלאחר הכרעת הדין, התובע טום סנדון המשיך להתייחס לגאווין ארוויזו כ"קורבן" והוא אמר שהוא חושד ש"גורם הפרסום" פגע בשיקול דעתם של המושבעים – טענה שהרבה כלי תקשורת השתמשו בה כאשר הם ערערו על שיקול דעתם של חבר המושבעים ועל הכרעת הדין שלהם. דקות לאחר ההכרזה על הכרעת הדין, ננסי גרייס הופיעה ב-CourtTV וטענה שחבר המושבעים הלכו שבי אחר הפרסום של ג'קסון ובאופן תמוה טענה כי החולייה החלשה בתיק התביעה הייתה ג'נט ארוויזו: "אני אוכלת את הכובע עכשיו", אמרה. "וזה לא ממש טעים אבל אתם יודעים מה? אני לא ממש מופתעת. אני חשבתי שהקטע של הסלבריטי הוא עניין גדול, כשאתה חושב שאתה מכיר מישהו, כשצפית בהופעות שלהם, הקשבת לתקליטים שלהם, קראת את המילים לשירים והאמנת שהן מגיעות מהלב של מישהו... ג'קסון הוא מאוד כריזמטי למרות שהוא מעולם לא הובא לדוכן העדים, וזה מה שהשפיע על חבר המושבעים". אני לא הולכת להפנות אצבע מאשימה כלפי האמא, למרות שלדעתי היא היתה החוליה החלשה בתיק של התביעה, אבל במציאות אני לא מופתעת. חשבתי שחבר המושבעים יפסוק לטובת עדי התביעה. מסתבר שההגנה הכריעה אותם לאחר החקירה הנגדית של האם. אני חושבת שהכל מסתכם בזה, חד וחלק".  ננסי גרייס בסיקור המשפט לאחר מכן, גרייס הצהירה שג'קסון נמצא "לא אשם בגין היותו סלבריטאי" ונראה שהיא ניסתה להפציר בראש חבר המושבעים פול רודריגז שיגיד שהוא האמין כי ג'קסון אכן ניצל מינית ילדים. אחת מהאורחות של גרייס, הפסיכולוגית בת'אני מרשל , תקפה באופן אישי את אחת מהמושבעות והפצירה ש "לאישה הזאת אין חיים". בערוץ "Fox News", וונדי מרפי קטלגה את ג'קסון בתור "המתעלל החסין" ואמרה שהמושבעים צריכים לעבור בדיקת איי.קיו. לאחר מכן הוסיפה, "אני באמת חושבת שמדובר כאן בגורם של פרסום, לא של ראיות. אני לא חושבת שהמושבעים מבינים עד כמה הם היו מושפעים ממי מייקל ג'קסון היה... הם למעשה שמו מטרה על גבם של כל הילדים, במיוחד אלו שבסיכון גבוה, שעכשיו יכנסו לחייו של מייקל ג'קסון". ג'פרין טובין , חוקר משפטי, אמר ל-CNN שחשב שהעדויות על "עבירות קודמות" היו "ראיות מועילות", למרות שמספר נערים שהיו מרכז העדויות האלה עלו לדוכן בתור עדים של ההגנה והכחישו את הטענות שעברו התעללות. הוא טען בנוסף שההגנה זכתה כי "הם יכלו לספר סיפור, וכידוע, מושבעים תמיד מבינים סיפורים יותר מאוסף של עובדות נפרדות". עורך הדין רוברט שפירו היה היחיד שכיבד את פסק הדין, כשאמר לצופים שעליהם לקבל את החלטת המושבעים, מכיוון שהמושבעים היו "חלק מתוך אוכלוסייה מאוד שמרנית בקליפורניה ואם להם לא היה שום ספק, אז לאף אחד מאיתנו לא צריך להיות ספק". למחרת בתוכנית Good Morning America דיאן סוייר תמכה ברעיון שפסק הדין הושפע מסטטוס הפרסום של ג'קסון. "אתם בטוחים?" היא הפצירה, "אתם בטוחים שעצם זה שנכנס לחדר מישהו בעל מוניטין כל כך גבוה לא השפיע כלל על ההחלטה?" ה-Washington Post הגיב: "זיכוי לא בהכרח מנקה את שמו, אלא מעכיר את המים". גם ה-New York Post וה-New York Daily הריצו את הכותרת העוקצנית, "ילד, אוי ילד". בכתבה האחרונה שלה ב-New York Post קוננה דיאן דימונד על פסק הדין "לא אשם", בטענה שזה הפך את מייקל ג'קסון למישהו שאי אפשר לגעת בו. היא כתבה, "הוא יצא מבית המשפט כאיש חופשי, לא אשם בכל הסעיפים. אבל מייקל ג'קסון הוא הרבה יותר מרק חופשי. יש לו עכשיו חופש לחיות באיזו דרך שהוא רק רוצה, עם מי שהוא רק רוצה, כי מי יעז לתבוע את מייקל ג'קסון שוב?" בעיתון Sun הבריטי, דוברת הסלבריטאים ג'יין מור כתבה מאמר שכותרתו "אם חבר המושבעים מסכים שג'נט ארוויזו היא אמא רעה (והיא כן) איך הם נתנו לג'קסון להשתחרר?" והוא התחיל כך: "מייקל ג'קסון הוא חף מפשע. הצדק נעשה. או כך דמויות הלוני הטונס שנאספו מחוץ לבית המשפט יגרמו לנו להאמין". היא הטילה ספק ביכולת נפשית של חבר המושבעים וביטלה את מערכת המשפט האמריקאית בטענה שהם "לא אפויים". "שום דבר ואף אחד לא מתגלה כמנצח בתוך הבלגן המצער הזה", היא סיימה, "והכי פחות זה הבדיחה שהם מכנים 'צדק' אמריקני." חבר המושבעים במשפט של מייקל ג'קסון כתבת בעיתון ה-Sun, אלי רוס, ביטל את מעריציו של ג'קסון בטענה שהם "טיפשים, עצובים ובודדים". במאמר אחר של ה-Sun מגישת תוכניות הבוקר לוריין קלי כתבה "אל תשכחו את הילדים עדיין בסיכון... הילדים של ג'אקו" ובאופן גלוי התייחסה לג'קסון כאדם אשם. קלי - שאף פעם לא נכחה במשפטו של ג'קסון - מקוננת על כך שג'קסון "התחמק מזה", והתאבלה ש"במקום להתנוון בכלא, ג'קסון חזר עכשיו הביתה לנוורלנד". ג'קסון, היא מסכמת, היה "מפסידן פתטי וחולה שהשתמש בתהילה ובכסף שלו כדי לסנוור הורים של ילדים שהוא נדלק עליהם". אחרי הזעם הראשוני, סיפורו של מייקל ג'קסון נעלם מהכותרות. היה ניתוח מזערי של פסק הדין ואיך הגיעו אליו. זיכוי נתפס כפחות רווחי לעומת הרשעה. אכן, תומס מזארו אמר בשנים לאחר המשפט שאם ג'קסון היה מורשע זה היה יוצר תעשייה נוספת שתעסוק רק במייקל ג'קסון, שהיתה עוסקת בליצור סיפור בכל יום במהלך השנים הבאות. סאגות ארוכות טווח כמו משמורת על ילדיו של ג'קסון, שליטה באימפריה הכלכלית שלו, קורבנות אחרים שהיו מגישים תביעות אזרחיות ותהליך הערעורים הממושך היה מייצר אלפי סיפורים במשך חודשים, שנים ואפילו עשרות שנים. "לשריף יש תא מוכן בכלא בשביל ג'קסון" כליאתו של ג'קסון הייתה יוצרת כותרות מיותרות ובלתי נגמרות. מי מבקר אותו? מי לא? האם הוא נמצא בידוד? אם לא, מי האסירים שנמצאים איתו בתא? מי הסוהרים שלו? האם יש חברה לעט בכלא? האם נוכל להעלות מסוק מעל לחצר הכלא ולצלם אותו מתאמן? היו אינסוף אפשרויות. עוד לפני שחבר המושבעים החל עם הדיונים, התחילה מלחמה של הצעות מחיר סביב השאלה מי הראשון שיקבל את הזכות להדליף תמונות של ג'קסון בתא הכלא שלו. הזיכוי לא היה כזה משתלם. בראיון ל-Newsweek, נשיא רשת CNN ג'ונתן קליין נזכר שהוא צפה בזיכוי של ג'קסון ומיד לאחר מכן אמר לסגניו "עכשיו יש לנו סיפור פחות מעניין". ה-Hollywood Reporter דיווח כי תוכניות הספיישל שנבנו בפזיזות על זיכויו של ג'קסון נכשלו ושידורים חוזרים של התוכנית Nanny 911 עקפו אותם ברייטינג. הסיפור נגמר. לא היו סליחות ולא התנצלויות. לא הייתה שום בדיקה, לא נשאלו שאלות ולא בוצעו חקירות. אף אחד לא חשב על מה נגרם למייקל ג'קסון. התקשורת שמחה לאפשר לאנשים להאמין לדיווחים המסולפים והמוגבלים ביותר של המשפט. זה הכל. כשמייקל ג'קסון הלך לעולמו, התקשורת שוב נכנסה להילוך מהיר. איזה סמים הרגו אותו? כמה זמן הוא השתמש בהם? מי רשם לו אותם? מה עוד היה במערכת שלו? כמה הוא שקל? אבל הייתה שאלה אחת שאף אחד לא רצה לשאול: למה? למה מייקל ג'קסון היה כל כך לחוץ ופרנואידי שהוא לא הצליח לישון שנת לילה טובה אלא אם כן מישהו תקע לתוך הזרוע שלו צינור מלא בחומרי הרדמה? אני חושב שאת התשובה ניתן למצוא בתוצאות סקרים שונים שנערכו בעקבות משפטו של מייקל ג'קסון. בסקר שנערך ע"י Gallup שעות לאחר פסק הדין הראה ש-54% של אמריקאים לבנים ו-48% מכלל האוכלוסייה לא הסכימו עם גזר הדין של חבר המושבעים. בנוסף הסקר מצא כי 62% מהאנשים הרגישו שמעמדו של ג'קסון כסלבריטאי תרמה להכרעת הדין לטובתו. 34% אמרו שהם היו עצובים מגזר הדין ו-24% אמרו שהם כעסו. בסקר של חברת Fox News נמצא כי 37% מהמצביעים חשב שגזר הדין היה שגוי ואילו 25% אמרו ש"מפורסמים קונים צדק". בסקר של חברת Weekly נמצא נתון מדהים כי 88% מהנשאלים לא הסכימו עם הכרעת הדין. התקשורת הימרה על הקהל וגם על ג'קסון. אחרי שנלחם על דרכו החוצה ממשפט מתיש ומחריד, רווי בהאשמות מחרידות ורצח אופי, מייקל ג'קסון היה צריך להרגיש צדק כאשר חבר המושבעים פסק פה אחד ובאנונימיות שהוא חף מפשע. אבל סיקור המשפט חסר האחריות של התקשורת גרם לכך שג'קסון מעולם לא באמת הרגיש שהוא נוקה מאשמה. תומכיו של ג'קסון מחוץ לבית המשפט מערכת המשפט אולי הכריזה עליו כחף מפשע אבל הציבור, בכללותו, עדיין חשב אחרת. האשמות שהופרכו בבית המשפט פורסמו ללא עוררין בתקשורת. עדויות לא יציבות נתפסו כעובדה. הצד של ההגנה נתקל ב בהתעלמות. כאשר נשאלו לגבי אלה שחולקים על פסק הדין, ענו המושבעים "הם לא ראו את מה שאנחנו ראינו". הם צודקים. אנחנו לא ראינו. אבל היינו צריכים לראות. ואלה שסירבו לספר לנו נשארו בתפקידם ללא בדיקה, ללא ענישה וחופשיים לעשות את אותו הדבר בדיוק לכל אחד אחר שירצו. עכשיו, לזה אני קורא חוסר צדק.

מאמר של ג'ואנה ספילבור, עורכת דין ומומחית לענייני משפט שסיקרה את תיק מייקל ג'קסון לכל אורכו בשנת 2005. המאמר נכתב יומיים לאחר הזיכוי של ג'קסון ומסביר את הסיבות העיקריות שהביאו להחלטה של חבר המושבעים. (15.6.2005) חבר המושבעים במשפטו של מייקל ג'קסון הכריע וזיכה את כוכב הפופ מהאשמות בגין הטרדת נער שהבריא מסרטן, אשר ביקר בחוות נוורלנד לזמן קצר בין 2002-2003. ג'קסון זוכה מכל עשרת הסעיפים. הם כללו ארבעה סעיפים שהאשימו אותו בהטרדה או בניסיון להטריד, את המתלונן שהיה אז בן 13; ארבעה סעיפים על השקיית הנער באלכוהול, וגם סעיף אחד של קשירת קשר (קונספירציה) לכלוא את הנער ומשפחתו בשבי בחוות נוורלנד. המשפט התחיל עם ג'קסון מלא בביטחון, רוקד על גג המכונית לכבוד תומכיו, אבל הוא נגמר עם בן אדם שבור שנמוג לאיטו אל מחוץ לבית המשפט. ג'קסון לא נראה צוהל מכך שניצח וזכה לחופש שלו, הוא נראה מותש וגמור. אז מה קרה? האם ג'קסון הוא ידוען עשיר שהצליח לקנות את החופש שלו בעד מחיר מסוים? או שהוא בעצם תוצר של מערכת צדק שמדי פעם באמת עובדת? מאמר זה דן כיצד התיק נגד מייקל ג'קסון יכול להירשם בהיסטוריה לא כתיק שהשתבש - אלא ככזה שהתנהל כשורה. פסק הדין במהותו מזכה את מלך הפופ ומסיים את מה שתואר כנקמת דם ארוכת שנים בין התובע המחוזי טום סנדון כלפי ג'קסון, והוא הכריע אותה בדרך הנכונה: לטובתו של מייקל ג'קסון. כשזה מגיע לראיות, כמות לא מפצה על היעדר איכות הראיות נגד ג'קסון היו פורות מבחינת הכמות, אבל לוקות בחסר מבחינת האיכות, וזה מה שהוביל להחלטה לזכות את ג'קסון. בפועל, לא היו ראיות מוחשיות, לא היה וידוי מצמרר. התביעה בנתה את התיק שלה על עדויות. הם קראו לשמונים וחמישה עדים, ודחפו גם טענות על הטרדות שמעולם לא הופיעו בכתב האישום. לפיכך, הקייס של התביעה התבסס על האמינות של אלה שהעידו. ועל האמינות הקייס נפל: כשחבר המושבעים התייחסו בפני המצלמות בשעות שלאחר הקראת פסק הדין, המסר שלהם היה עקבי וברור: הם לא האמינו לעדי המפתח של התביעה ובמיוחד לא לשני העדים העיקריים שהעדות שלהם היתה קריטית במיוחד: המתלונן ואימו. ההגנה הצליחה להציג את משפחת ארויזו כמשפחה של נוכלים שניצלו את המחלה של הנער כדי לסחוט כספים ממפורסמים שונים; אימו של מתלונן, ג'נט ארוויזו, נאלצה להודות על דוכן העדים כי שיקרה תחת שבוע, על מנת לנפח את סכומי הכסף בתביעה האזרחית שלה בגין נזקים נגד החנות ג'יי.סי פני - תביעה שהיא אספה לכיסה למעלה מ-152,000 דולרים. משפחת ארוויזו לפני ההאשמות בתביעה נגד החנות, ארוויזו טענה שבתקרית שבה המשפחה הם נתפסו על חם בגניבה מהחנות, המאבטחים הטרידו מינית אותה ואת בנה, וגרמו לה לפציעות ולחבלות שהיא הציגה בכתב התביעה. עורך הדין של ההגנה, תומאס מזארו, טען באופן משכנע שהפציעות האלה נגרמו על ידי בעלה האלים של ארוויזו, ולא על ידי המאבטחים. המשפחה הזו לא הונתה רק את JC-Penny. לפי ההגנה, הם הונו גם את מדינת קליפורניה, ובדרך זו או אחרת, את אנשי חברי המושבעים ומשלמי המיסים. מזארו הוכיח שג'נט ארוויזו לא דיווחה על ההסדר הכספי מול רשויות הרווחה, כשביקשה לקבל קצבת סעד. כשנשאלה בנוגע לנושא, היא החליטה להשתמש בזכות הסירוב להעיד ולשמור על זכות השתיקה, שחלה רק כאשר אדם חושש שיפליל את עצמו. זה לא מפתיע שארוויזו סירבה להמשיך להעיד: אי-דיווח על הכנסה בבקשה לקצבת סעד, שנחתמת תחת שבועה, זו עבירה פלילית בקליפורניה. צריך להיות חבר מושבעים פתי ונאיבי כדי לבלוע את העדות של ג'נט ארוויזו בשלמותה. וגם אם לחבר המושבעים היתה נטיה להאמין לחלק מהעדות של ארוויזו, ההנחיות לחבר המושבעים במשפט פלילי בקליפורניה הורו להם להיות זהירים. נכתב: "עד או עדה, שמרצונם החופשי משקרים בנוגע לחלק אחד מהעדות שלהם, אין לסמוך עליהם גם בנוגע לשאר. אתם יכולים לדחות את כל העדות של עד/ה שמסר מידע שקרי בנוגע לנושא מסויים, אלא אם כן, לפי כל הראיות, אתם מאמינים שקיימת סבירות שיש אמת בדבריהם בשאר ההיבטים." ההנחיה הזאת עשויה היתה להשפיע גם על האמינות של המתלונן עצמו. שכשההגנה הציגה את הקייס שלה, ראש הצוות, מזארו, הציג הוכחות לכך שהאם של המתלונן הדריכה את הילדים שלה לשקר בתיק נגד ג'יי.סי פני, ואף הרחיקה לכת ושלחה אותם לבית ספר למשחק כדי לגרום להם להיות יותר טובים בלספר סיפורים תחת שבועה! עם הוכחה כמו זו, לחבר המושבעים יהיה קשה להאמין לעדות של מתלונן "מעבר לכל ספק סביר". וההנחיות היו ברורות: אם אתם מרגישים שעד משקר תחת שבועה לגבי נושא אחד, חשבו ברצינות אם אתם יכולים להאמין לו לגבי נושאים אחרים. כפי שנכתב בהנחיות לחבר המושבעים, עדות יכולה להיות אמינה רק לפי מידת האמינות של המקור שממנה היא מגיעה - וזה מה שהפיל את התביעה נגד ג'קסון. חבר המושבעים לקחו בחשבון ואמדו את העדות של המתלונן, ההתנהגות שלו במהלך העדות, כמו גם זו של אמא שלו, והגיעו למסקנה ששני עדי המפתח האלו הם לא אמינים ואי אפשר לסמוך עליהם - או, לכל הפחות, שהעדויות שלהם חלשות מספיק כדי להטיל בהן ספק סביר. למה הראיות הקשורות ב"עבירות קודמות" פגעו בתיק של התביעה במקום לתמוך בו? היה נראה שהתביעה ניסתה לחפות על האמינות הרעועה של ג'נט ארוויזו, בכך שזרקו עוד עדויות בפני המושבעים, כלומר ראיות על "עבירות קודמות" בפרט. כפי שהוסבר בטור הקודם, ניתן להעלות ראיות כאלה בקליפורניה אם השופט מסכים לכך. מייקל ג'קסון, 2005 אבל הראיות הללו לא חיזקו את התביעה – הן סיבכו אותה עוד יותר. עורכי הדין של התביעה ניסו להציג את ג'קסון כפדופיל עם עדויות שג'קסון לכאורה הטריד חמישה נערים נוספים במשך שלוש עשרה השנים האחרונות. אבל בשביל להוכיח את זה, הם הסתמכו, שוב, על עדויות שחבר המושבעים לא יחשיב כמהימנות, בלשון המעטה. מי שנתנו את העדויות האלה, היו עדים שלפי כל הדעות והעובדות, עובדים מרירים שעבדו בעבר בחוות נוורלנד; אחד מהם נתבע על ידי ג'קסון והגיע לפשיטת רגל אחרי שבית המשפט קבע שהוא צריך לפצות את ג'קסון בסכום שעולה על מיליון דולר. קשה לדמיין מקרה יותר ברור של עדות משוחדת כדוגמה לסוג העדויות שגורמות לחבר מושבעים לא להאמין להן. במקביל, את העדויות המשוחדות האלה סתרו עדויות הרבה יותר אמינות. התובעים קבעו שהכוכב מקולי קאלקין היה אחד הקורבנות של ג'קסון עשר שנים קודם לכן, כשקאלקין היה אחד המבקרים הקבועים בנוורלנד. אבל קאלקין עצמו העיד בבית המשפט והכחיש את הטענות האלה בנחרצות. האם יכול להיות שקאלקין מוטה לטובת ג'קסון בגלל החברות המתמשכת שלהם? ברור. האם משוא פנים מסוג זה יכול לגרום לו לבחור להעיד עדות שקר בבית משפט - ולהכחיש תקרית, שאם אכן קרתה, היתה משאירה אותו מצולק נפשית לכל החיים? זה כבר מוטל בספק. האם חברו של ג'קסון, קאלקין, שנראה שמעולם לא היה לו עניינים כספיים עם ג'קסון, היה עֵד הרבה פחות משוחד ממישהו שג'קסון הביא אותו לפשיטת רגל? בוודאי! בתיקים אחרים של הטרדות מיניות, עדויות על עברות קודמות יכולות לגרום לחבר מושבעים מודאג להרשיע את הנאשם. תארו לכם לדוגמה תיק שבו המתלונן הוא ילד מאוד צעיר שהעדות שלו היתה מאוד משכנעת, אבל כללה גם פרטים מאוד לא עקביים וסותרים - היעדר עקביות שעלולה לנבוע מגילו הצעיר של המתלונן, או סימן לכל שהטענות שלו נבדו. בתיק כזה, עדויות על עבירות קודמות של הנאשם עשויות לשכנע את חבר המושבעים שהם לא יעשו טעות אם ירשיעו אותו. במילים אחרות, עדות משכנעת על עבירות קודמות, יכולה לחזק את האמינות של העדות על האשמות המרכזיות במשפט. (ואכן, זאת אחת הסיבות לכך שעדויות על עבירות קודמות עלולות להיות לא הוגנות: הנאשם נשפט על העבירה שבה הוא מואשם ולא על העבירות הקודמות.אם חבר המושבעים בוחר להרשיע אותו בגלל עדויות על העבירות האלה, זוהי פגיעה בהליך ההוגן: לנאשם יש זכות לדעת מהן ההאשמות שמיוחסות לו, ולהגן על עצמו בפניהן.) אבל במקרה הזה, האיכות של הראיות או העדויות לעבירות קודמות היתה כל כך נמוכה, שהן כנראה חיזקו עוד יותר את חבר המושבעים בהחלטה לא להרשיע. התובע המחוזי טום סנדון היה מודע לאמינותן המפוקפקת של הראיות בתיק, ובכל זאת הגיש כתב אישום בנוסף לכל זה, מצעד העדים הלא-אמינים של התביעה לא רק הזיקה לתביעה, אלא גם העבירה מסר מכוער ורשלני: התובע הזה רוצה לתפוס את ג'קסון גם אם זה אומר שהוא צריך להציג עדויות שקר בבית המשפט. לעורכי דין ואנשי מערכת החוק יש חובה מוסרית שלא להעלות עדי שקר לדוכן העדים ביודעין. לעורכי דין מטעם ההגנה, החובה הזאת יכולה להוות מעין מתיחות מול המשימה לייצג את הנאשם: אם הלקוח שלך לא הודה בפשע, האם אתה יכול להיות בטוח שהוא משקר? טום סנדון, התובע המחוזי במשפט מייקל ג'קסון אבל כשמדובר בתובעים, מימוש החובה המוסרית הזאת צריכה להיות פשוטה: אם אתה חושב שהעד שלך משקר, אל תעלה אותו לדוכן העדים כדי שישקר. ובכל זאת, בתיק של ג'קסון, התובעים העלו שוב ושוב עדים שבסבירות גבוהה היו שקרנים. האם אפשר להאמין שכל עדויות התביעה נגד ג'קסון היו אמת לאמיתה? ברור שלא. האם אפשר להאמין שהתביעה לא היתה מודעת לשקרים שנמסרו על דוכן העדים? זה נראה כמעט בלתי אפשרי. אחרי הכל, החקירה הנגדית של תומאס מזארו (עורך הדין של ג'קסון) - יחד עם המיומנות וההקפדה העיקשת מצידו, לא גרמו לאף אחד בבית המשפט לעצור את נשימתו בתדהמה. התובע הכי חזק של סנטה ברברה ממש לא הופתע ממה שהחקירה הנגדית של העדים שלו הניבה בבית המשפט. להפך, כל התחמושת שמזארו הביא לחקירה הנגדית היתה ידועה לשני הצדדים. מה אנחנו אמורים לחשוב על תביעה מחוזית שהעלתה עדויות שקר באופן חוזר ונשנה והיתה מודעת לסיכון שכרוך במעשה הזה? מה שהיה מזעזע במיוחד היתה ההחלטה של התביעה להוסיף לכתב האישום האשמות על קשירת קשר (קונספירציה), ולהציג עדויות שיתמכו בהאשמות הללו; הקנוניה לכאורה היתה לחטוף את הנער ואת המשפחה שלו ולהחזיק אותם בשבי בניגוד לרצונם בחוות נוורלנד. הראיות העובדתיות הראו שהאשמות האלה מגוחכות. הסבירות לעדות שקר היתה גבוהה באופן קיצוני. ועדיין התובעים המשיכו בדרכם וניסו להוכיח את הטענות האלה. לא רק שזאת החלטה לא טובה, הרי היא גם מטופשת. ולא זו בלבד שהאישומים בנוגע לקנוניה הטילו דופי באמינות העדים שניסו לאשש אותם, אלא גם באמינות של התביעה עצמה, על כך שבכלל הוסיפה אותם לכתב האישום. כשההגנה הוכיחה שהטענות על קנוניה לא נכונות, זה היה הרסני: הם הראו שבשבועות שבהם הנער והמשפחה שלו היו לכאורה כלואים בשבי בנוורלנד בניגוד לרצונם, הם יצאו לסיבובי שופינג וימי כיף בספא על חשבון ג'קסון. אחרי הקניות והספא, הם חזרו לנוורלנד מרצונם - שלוש פעמים או יותר. אם זה נחשב כליאה בשבי, הרבה אמריקאים שעובדים קשה יגידו "כילאו גם אותי!" התובע סנדון צריך היה לדעת שלא לבנות קייס על סמך עדים שכנראה לא היו יודעים לספר מה היא האמת גם אם היא היתה מכה בהם בפנים. וגם עכשיו, כשהזיכוי בעשרת האשמות עוד מהדהד באוזניי כל האומה, הוא לא יתנצל. הוא התעקש לקחת את ארוויזו כפי שהוא מצא אותו. ונכון, הוא לא היה יכול להפוך את המשפחה הזאת למלאכים. אך הוא גם לא היה חייב להאמין להם [ולהגיש כתב אישום]. הוא לא היה חייב להאמין להם למרות שהם טענו טענות שלא ייאמנו, כמו למשל, כשהם טענו שחטפו אותם. והוא בהחלט לא היה חייב לקרוא לדוכן העדים לעוד אנשים שגם הם היו לא אמינים בדיוק באותה מידה, ולהשתמש בהם כדי לנסות לכפות על החסרונות של ארוויזו. סנדון אולי היה צריך לקבל את המתלוננים שלו כפי שהם (כלומר, אחרי שהוא כבר החליט להגיש כתב אישום). אבל הוא לחלוטין לא היה חייב לקבל את העדים האחרים שהוא הביא "כפי שהם"! הוא יכול היה לסרב לקרוא להם לדוכן העדים. לצופים מהצד אסור לקנות את הניסיון של סנדון לברוח מהאחריות. זה היה הוא שאישר את כתב האישום ואת רשימת העדים, זה היה הוא שהלך על האסטרטגיה של "עבירות קודמות". התיק הזה לא נפל עליו מוכן ומזומן, בתקווה שהוא יקח אותו אל חיקו. למעשה, ההפך הוא הנכון - סנדון היה כמו הדוקטור פרנקשטיין שיצר את המפלצת. עוצמתה של ההגנה: הכנה זהירה תומאס מזארו, ראש צוות ההגנה של מייקל ג'קסון כפי שהוזכר קודם לכן, הגאונות של תומאס מזארו לא היתה בתגליות שומטות לסת שהפתיעו את כל הנוכחים באולם, אלא במצוינות עקבית - בהכנות ובחקירות הנגדיות של העדים. כביסוס נוסף להחלטה לזכות את מייקל ג'קסון, אחד המושבעים הזכיר את ציר הזמן שבו התרחשה לכאורה ההטרדה. מזארו השתמש בגרסה של התובעים עצמם כדי למוטט הטענות שלהם - כמעין מהלך "קונג פו" משפטי. התביעה טענה שג'קסון הטריד את המתלונן אחרי שידור הסרט הידוע לשמצה, "לחיות עם מייקל ג'קסון" של מרטין באשיר, שבו ג'קסון הודה שהוא מאפשר לחלוק את המיטה שלו עם ילדים. מזארו הדגיש לחבר המושבעים כמה שזה לא הגיוני: לפי התובעים, ג'קסון בחר לתקוף בדיוק בזמן הכי לא נכון - כשעיני כל העולם נשואות אליו. התובעים גם ניסו לשכנע את המושבעים שלמרות שההתעסקות במייקל ג'קסון היתה אינטנסיבית באותה התקופה ושהמעקב עליו שבר שיאים בעקבות הדוקומנטרי, ג'קסון תכנן לחטוף בחשאיות את המשפחה ולהבריח אותם לברזיל (בכדור פורח). אין ספק שהצהובונים לא היו שולחים כתב שהיה חושף רצף אירועים שכזה. או במילים פשוטות, אפשר לסמוך על ג'קסון שהוא יהנדס פשע בינלאומי, ושאף אחד לא היה עולה על זה. גאוני! בשורה התחתונה: תביעה הלוקה באמינותה מביאה להחלטה צודקת של המושבעים התיק הזה לא היה צריך להגיע לבית המשפט מלכתחילה. אבל הוא הגיע - למרבה המזל שחבר המושבעים החכם וההוגן הגיע להחלטה הנכונה. הם גם לא התייחסו לקייס בקלות ראש; אלה שלא מסכמים עם פסק הדין של חבר המושבעים צריכים לקחת את זה בחשבון; כפי שאנחנו יודעים כיום מהראיונות של המושבעים בעצמם -- הם המשיכו את הדיונים שלהם למרות שכבר בהצבעה הראשונה שלהם, בדקות שלאחר סיום המשפט ותחילת דיוני חבר המושבעים, הם הצביעו פה אחד שג'קסון חף מפשע. בדרך כלל, חברי מושבעים במשפטים אחרים כבר היו מוסרים את החלטתם לשופט ברגע שידעו שיש הסכמה מלאה, אבל חבר המושבעים הזה וידאו והקפידו שעשו את הדבר הנכון. הם המשיכו לנבור בראיות והעדויות במשך עוד 30 שעות טובות; הדיונים הנוספים שלהם התפרסו על גבי שבעה ימים. שמעתם נכון: שנים-עשר האנשים האלה ישבו באולם בית המשפט במשך שלושים שעות - הפסידו שעות עבודה, זמן עם המשפחה שלהם והתחייבויות אחרות שהיו להם, למרות שכבר הגיעו להסכמה מלאה - רק כדי לוודא שהצדק נעשה. וזה אכן מה שקרה: חבר המושבעים הזה לא התבלבל בין כמות לאיכות כשזה הגיע לראיות. הם גם לא טעו בין עדות רעועה לבין עדות מהימנה, בשונה מהתביעה שכן ["התבלבלו"] - בין אם ביודעין ובין אם לא. בנאום המסכם שלו, מזארו כינה את המשפחה חבורה של נוכלים שניסו להוציא לפועל את "התרמית הגדולה ביותר בקריירה שלהם". אפשר להגיד את אותו הדבר על גם על התובע המחוזי של סנטה ברברה. ג'ואנה ספילבור היא עורכת דין ופרשנית משפטית בתכנית Kendall's Court שמשודרת מדי יום ראשון ברשת Fox News. היא גם מתארחת באופן קבוע בערוץ Court TV ובעוד מהדורות חדשות, בהם היא מדווחת ומפרשנת על תיקים פליליים בפרופיל גבוה. בבית המשפט, היא התמודדה עם מאות תיקים פליליים כעורכת הדין של ההגנה, וגם כתובעת במשרד התובע המחוזי של סאן דייגו, המחלקה הפלילית, מחלקת הסמים ומחלקת הערעורים. בשנת 1998, היא קיבלה תעודה מטעם בית המשפט לקטינים של סאן דייגו. היא סיימה בהצלחה את הפקולטה למשפט על שם ג'יימס ג'פרסון, שם גם היתה חברה ב-Law Review.

ב-22 בדצמבר, 2009, חצי שנה לאחר מותו של מייקל ג'קסון, הבולשת הפדרלית של ארה"ב (ה-FBI) שחררה לציבור הרחב מאות מסמכים הנוגעים לזמר לפי חוק חופש המידע האמריקאי. הבולשת האמריקאית ערכה "מספר חקירות" לגבי ג'קסון. החקירות עסקו בין היתר בטענות בגין הטרדה מינית, באיומים על חייו וניסיונות סחיטה נגד ג'קסון. ה-FBI לקחו חלק פעיל בחקירות בנושא ג'קסון וסייעו לרשויות החוק המקומיות בבירור ההאשמות בין השנים 1993-2005. תוצאות החקירות האלה העלו כי לא קיימות הוכחות להתנהגות בלתי חוקית מצדו של הזמר. תחקיר זה סוקר למעלה משלוש-מאות קבצי ה-FBI (שפורסמו אתר הבולשת בשבעה מקבצים) ומסביר את משמעותם. מתוך אתר הבולשת הפדרלית בראש ובראשונה, המסמכים מאשרים כי למרות הדעה הרווחת בתקשורת הצהובה, אכן הושקעו משאבים רבים לאורך שנים ארוכות בחקירת הטענות נגד הכוכב. בטרם שחרור המסמכים בדצמבר 2009, הציבור הרחב לא ידע על מעורבות הבולשת בתיקים בנושאי ג'קסון, מה שבין היתר אפשר לצהובונים ליצור מיתוס כוזב שמייקל ג'קסון זכה ל"יחס מיוחד של כוכבים". אולם בניגוד לפרסומים, דוחות החקירה ותחקירים של עיתונאים המקורבים לתיק, הצביעו דווקא על נלהבות יתרה ויחס גזעני מצד גורמים מסוימים ברשויות החוק המקומיות בקליפורניה. בראיון לרשת ABC, חוקר פדרלי לשעבר הגיב כי עקב היכולות המוגבלות של רשויות החוק המקומיות, היה זה נפוץ שה-FBI תהיה מעורבת בחקירות כאלה מכיוון שיש להם משאבים רבים שמסייעים בתיקים מסוג זה. נקודה חשובה נוספת שעולה מקבצי ה-FBI היא שאחרי למעלה מעשור של חקירות נרחבות וסובבות עולם אשר נערכו באופן חשאי, גופי החקירה השונים קבעו פעם אחר פעם שלא קיימות הוכחות שמקשרות בין מייקל ג'קסון לבין הטענות נגדו. חוקרי הבולשת עקבו באדיקות רבה גם אחר הפרסומים בתקשורת ובדקו כל סיפור שהציע כיוונים נוספים לחקירה. גם אז, לרוב היו אלה עדים לא מהימנים שבעצמם הודו שהם בסך הכל רצו למכור סיפורים לצהובונים עבור סכומי עתק. שאר הממצאים והעדויות נחקרו בבית המשפט, שבסופו של דבר זיכה את ג'קסון מכל אשמה. המעקב של ה-FBI על מייקל ג'קסון נמשך כשלוש עשרה שנים. הוא התחיל למעשה בשנת 1992, כאשר הם "ביררו לגבי איומים לרצח של [מייקל] ג'קסון שהגיעו מגבר שהיה אובססיבי כלפי אחותו, ג'נט". שנה לאחר מכן, הסוכנים של הבולשת הפדרלית הצטרפו לחקירה ממושכת של ג'קסון בנוגע לטענות על הקשר שלו עם ילדים. המעקבים והחקירות בנושא זה הסתיימו 12 שנים לאחר מכן, כאשר בית המשפט זיכה את מייקל ג'קסון מכל אשמה ביוני 2005. הבולשת היתה מעורבת גם במודיעין והאבטחה של המשפט מכיוון שהרשויות המקומיות חששו שזאת עלולה להיות "מטרה קלה" לפעולת טרור. מקבץ ראשון: מעקב אחר דיווחי הצהובונים המקבץ הראשון כולל עשרה עמודים של גזרי צהובונים ומסמכים משפטיים. באחד מגזרי העיתונים ישנה כתבת צהובון משנת 1993, שמזכירה שיחת טלפון ארוטית שהתקיימה לכאורה בין ג'קסון לצעיר בריטי בשם טרנס (טרי) ג'ורג ', תקליטן במקצועו. בצהובון נטען שהשיחה בין השניים התקיימה בשנת 1979, כשג'קסון היה בן 20 וג'ורג' היה בן 13. החקירה בנושא חושפת כי היה זה ג'ורג' שרדף אחר ג'קסון וניסה לכפות עליו קשר חברי, ואילו ג'קסון "לא ענה לשיחות הטלפון ממנו". לפי המסמכים, ה"דחייה הסופית" נעשתה ארבע שנים לאחר מכן, כאשר ג'ורג' ניסה ליצור קשר עם ג'קסון כשהזמר ביקר בלונדון. ג'ורג' עקב אחר הכוכב ואפילו הצליח להצטלם איתו, אך הפעם ההנהלה של ג'קסון דחו אותו בנימוס והרחיקו את המעריץ הכפייתי. על פי הדיווחים ג'ורג' התנהג באופן דומה עם מפורסמים נוספים. מתוך המקבץ הראשון של ה-FBI בשנת 2003, עשר שנים לאחר הפרסום של ג'ורג' נגד ג'קסון, הוא השתתף בסרט דוקומנטרי של העיתונאי הבריטי לואי ת'רו ("לואי, מרטין ומייקל") ונזכר בשמחה ביום שבו זכה לראיין את מייקל ג'קסון בטלפון בשנת 1979 ואף השמיע בסרט את ההקלטה, אך לא הזכיר את "שיחת הסקס". היה זה ת'רו ששאל את ג'ורג' על אותה שמועה אך ג'ורג' סרב לדבר על "מה שפורסם בעיתונים". הוא טען שהכתבה התפרסמה "בלי רשותו" ו"זה התפתח ממישהו שהיה לו פה גדול. אחד מחבריו הטובים שידעו על הסיפור". ג'ורג' השתדל שלא להרחיב מעבר לכך - "חלק מהסיפור נכון, כן... חלקים מהסיפור נכונים... הייתי אומר שרוב הסיפור נכון - אבל העיתונים עיוותו את זה כדי להפוך את הסיפור לשערורייתי". במרוצת השנים ג'ורג' המשיך בניסיונותיו ליצור כותרות הנוגעות לג'קסון כאשר בחלק מהמקרים הוא מציג את ג'קסון כחברו הטוב ובמקרים אחרים הוא חוזר שוב לסיפור שמכר לצהובונים בשנת 1993. מעבר לפרסומים בצהובונים, ג'ורג' מעולם לא הגיש תלונה נגד ג'קסון או הציג הוכחות, הקלטות או תיעודים שמאשרים את קיום השיחה. הבולשת האמריקאית והבולשת הבריטית עקבו אחר הפרסומים של ג'ורג' בתקשורת, אך לא ננקטו בצעדים נוספים והתביעה מעולם השתמשה בו כעד נגד ג'קסון. מקבץ שני: ממצאי החיפוש במחשבים של מייקל ג'קסון המקבץ השני של מסמכי ה-FBI כולל 44 עמודים שעוסקים בחקירה פורנזית וניתוח חומרי המחשב והכוננים הקשיחים בבעלותו של ג'קסון. בסך הכל הוחרמו 16 כוננים בפשיטה המשטרתית על הנכסים של ג'קסון בנובמבר 2003. תוצאות החיפוש (שבוצע על ידי יחידת המחשבים של הבולשת) הופיעו בדוח שממוען ל שריף ג'ים אנדרסון בתאריך ה-5 באפריל, 2004. הבולשת הפדרלית עברה בקפידה על כל 16 הכוננים ולא מצאו עליהם חומר מפליל נגד ג'קסון: הכוננים לא הכילו חומרים בלתי חוקיים כאלה או אחרים, וההיסטוריה של המחשב לא העלתה תיעודים של חיפושים או גישה לתכנים בלתי חוקיים. ב-29 במרץ, 2004, מחלקת המחשבים העבירה ארבעה דיסקים של DVD למחלקת וידאו, צליל ותמונה וביקשו המרה של הקבצים לפורמט קריא. זמן קצר לאחר המרת הקבצים דווח כי "לא נמצאו כיוונים יוצאי דופן או ראיות חדשות". הפשיטה על נוורלנד, נובמבר 2003 מקבץ שלישי: סיוע למשטרת לוס אנג'לס בחקירה נגד ג'קסון המקבץ השלישי כולל 59 עמודים משלבי החקירה המוקדמים של האשמות נגד ג'קסון בשנת 1993. המסמכים מעידים על כך שהבולשת התבקשה להצטרף לחקירת הטענות נגד הזמר כבר בספטמבר 1993, שבועות בודדים לאחר פתיחת החקירה. המסמכים חושפים לראשונה ניסיון נואש להדביק למייקל ג'קסון אישום מקביל לסחר בבני-אדם (עבירה על חוק אמריקאי הידוע בשם Mann Act או White-Slave Traffic ). החוק האוסר על העברה של בני אדם בין גבולות מדינות ארה"ב במטרה לבצע בהם/איתם מעשים "בלתי הולמים". מהמסמכים עולה כי משטרת לוס אנג'לס פנתה אל הבולשת הפדרלית ואל התובע הכללי של ארה"ב בבקשה להאשים את מייקל ג'קסון בעבירה על החוק הנ"ל, שנחשב פשע פדרלי (כלל-ארצי) וככל הנראה היה מחמיר משמעותית את האישומים נגד ג'קסון (לו היה מגיע לכדי כתב אישום). הבירור בנושא החוק היה לגבי הטיולים של ג'קסון עם משפחת צ'נדלר בין החודשים אפריל-יוני 1993. בקשת המשטרה היתה קצרת מועד והתובע הכללי של ארה"ב דחה אותה ב-8 בספטמבר, 1993. כשנחשפו המסמכים היו עיתונאים ומבקרים שנדהמו לשמוע על הבקשה התמוהה של משטרת לוס אנג'לס – בעיקר בגלל ההקשר ההיסטורי והפוליטי הבעייתי של החוק המיושן. יש הטוענים כי מדובר בחוק פוליטי-גזעני שהופעל לאורך ההיסטוריה באופן לא פרופורציונלי כלפי גברים אפרו-אמריקאים (אך לא רק). על פניו, החוק התיימר לבלום את תופעת הזנות והסחר בנשים אך בפועל (בין היתר עקב לשון החוק) הרשויות האמריקאיות השתמשו בו בכדי להפליל אזרחים שהיו במערכות יחסים "לא הולמות" כגון יחסים מחוץ לנישואים או מערכת יחסים בין-גזעית (לרוב בין גבר שחור לאשה לבנה), כמו במקרים של אלוף האגרוף האפרו-אמריקאי ג'ק ג'ונסון , הזמר צ'אק בארי או השחקן צ'רלי צ'פלין (האחרון לא הורשע). טענות בעייתיות נוספות שאר המסמכים במקבץ השלישי כללו טענות שונות נגד ג'קסון שהוצגו גם במקבץ הראשון. הטענות שתועדו בקטעים מהעיתונות כללו דיווח על חוקרים שנסעו לפיליפינים כדי לתשאל זוג מקומיים שבעבר עבדו בשביל ג'קסון – הזוג מריאנו (מארק) ואופליה (פיי) קינדוי . השניים עבדו בחוות "נוורלנד" בשנים 1989-1990, והפסיקו את עבודתם עקב חילוקי דעות בנוגע לשכרם. הזוג קינדוי בתוכנית "הרלדו", יולי 1992 בשנת 1993 הזוג קינדוי טענו כי היו עדים להתנהגות בלתי הולמת מצד ג'קסון אך הטענות של הזוג נדחו בתוקף עקב בעיות חמורות באמינותם, הם לא מסרו פרטים ודרשו סכומי עתק כדי למכור את העדויות שלהם לצהובונים. ביולי 1992, כשנה וחצי לפני שהצטרפו למהומה התקשורתית נגד ג'קסון (ושנתיים אחרי שהפסיקו לעבוד בנוורלנד), בני הזוג קינדוי התראיינו בתוכנית של הרלדו ריברה, שם סיפרו על הארוחות האהובות של ג'קסון ועל ההרגלים ה" אקסצנטרים " של ג'קסון כמו להתעורר בצהריים ולהשמיע מוזיקה קלאסית ברחבי החווה - ולא מעבר. הסרט " אמת צהובה " עוסק בהרחבה בזוג קינדוי ובקשר שלהם עם הצהובונים. סיפור נוסף שמתועד במסמכים במקבץ עוסק בסופר שטען שבשנת 1985 או 1986 ג'קסון הטריד שני ילדים מקסיקנים. הטענות של הסופר עצמו היו מלאות בסתירות בעוד הוא אפילו הפריז והצהיר שה-FBI חקרו את הנושא אך עזרו לממשל האמריקאי להסתיר את ההאשמות. הוא טען שהממשל רצה להסתיר את הסיפור מכיוון שג'קסון היה מועמד לאות הכבוד מהנשיא בבית הלבן בשנת 1984 (ג'קסון קיבל את אות הכבוד שנתיים לפני שה"הטרדה" לכאורה קרתה) . ה-FBI ביררו את הטענות ואף בדקו את ארכיון הבולשת ודיווחו כי לא נמצאה הוכחה לטענות הנ"ל. מקבץ רביעי: קלטת וידאו שהוחרמה בפלורידה המקבץ הרביעי ישנם תשעה עמודים שעוסקים בבדיקה של קלטת וידאו שהוחרמה על ידי המכס האמריקאי בווסט פאלם שבפלורידה, בשנת 1995. על הקלטת היה כתוב "נוורלנד של מייקל ג'קסון, האנתולוגיות האהובות של כל ילד", אך המסמכים לא מציינים שהקלטת היתה שייכת לג'קסון או שהיה לו קשר בדבר. החקירה אם מדובר בפורנוגרפיית ילדים הסתיימה ב-24 בינואר, 1997 ולא הוגשו אישומים בנוגע אליה. מקבץ חמישי: המשפט של מייקל ג'קסון (2003-2005) משפט מייקל ג'קסון - יעד למתקפת טרור? במקבץ החמישי ישנם 18 מסמכים המתעדים את סדר האירועים שהובילו ל משפט של מייקל ג'קסון בין השנים 2003- 2005, החל מהמעצר, הגשת כתב האישום, הפשיטה על נכסיו של ג'קסון, החיפוש במחשבים שלו, הסיוע של ה-FBI בחקירה עד לזיכוי של מייקל ג'קסון בבית המשפט ב-13 ביוני, 2005. בנוסף, המסמכים עוסקים בחשש של משטרת סנטה ברברה שהמשפט עלול להפוך ליעד למתקפת טרור ובפנייתם לעזרת הבולשת. ב-FBI הגיעו למסקנה שקיים סיכון קטן לטרור. במסמכים צוין שחבר אומת האיסלאם וחבר מתנועת הפנתרים השחורים החדשה נכחו בבית המשפט באחד הדיונים. שמות חברי התנועות לא צוינו בקובץ. מקבץ שביעי: ניסיונות לגבות עדויות מג'ורדן צ'נדלר המקבץ השביעי והאחרון של חומרי החקירה של ה-FBI עוסק בניסיונות המחודשים של הרשויות להשיג את ג'ורדן צ'נדלר לקראת המשפט של ג'קסון בשנת 2005. המקבץ השביעי הוא אולי הקצר ביותר, אך הוא חושף מידע מאוד משמעותי לגבי הצעיר שיחד עם אביו התחיל את ההאשמות נגד ג'קסון. ג'ורדן צ'נדלר היה המתלונן הראשון נגד ג'קסון שעמד מאחורי הפרשה המפורסמת משנת 1993. כידוע, לאחר שצ'נדלר ומשפחתו הסדירו את התביעה הכספית שלהם מול ג'קסון מחוץ לבית המשפט, הם נמנעו שוב ושוב מלשתף פעולה עם המשטרה וסרבו למסור עדות נגד ג'קסון במשפט פלילי, מה שהוביל (בין היתר) לסגירת התיק נגד ג'קסון. חשוב לציין שההסדר האזרחי לא מנע ממשפחת צ'נדלר להמשיך בהליכים הפליליים נגד ג'קסון. בסוף שנת 2003, עם הופעת ההאשמות של גאווין ארוויזו ומשפחתו (המתלונן השני נגד ג'קסון והאחרון במהלך חייו) נוצר עניין מחודש בצ'נדלר. החוקרים השקיעו שוב בניסיונות לשכנע אותו לשתף פעולה עם החקירה ולגרום לו להעיד נגד ג'קסון במשפט פלילי הקרב. ביוני 2004, לאחר פגישה בין עוזר התובע המחוזי של סנטה ברברה ויחידת חקר ההתנהגות של ה-FBI (ה-BAU), נקבע כי החוקרים עדיין לגבות מצ'נדלר עדות שתהיה רלוונטית לתיק ולהשתמש בו כעד בבית המשפט (חוק ההתיישנות. שיחת ועידה נוספת התקיימה ב-30 באוגוסט, שם הוסכם שהתובע של סנטה מריה יפתח שוב את החקירה בעניינו של צ'נדלר. "ילחם בכל ניסיון לגרום לו להעיד" - ג'ורדן צ'נדלר (מתוך המקבץ השביעי) אך כאשר סוכני ה-FBI יצרו קשר ונפגשו עם צ'נדלר מספר שבועות לאחר מכן, הם שוב נתקלו בסירוב נחרץ מצדו. צ'נדלר הודיע לסוכנים שהוא לא יעיד נגד ג'קסון ושהוא "ילחם כחוק בכל ניסיון לגרום לו להעיד". מסמך מה-9 בדצמבר 2004 מצביע על כך שהחקירה בדברו נסגרה לאחר שנקבע כי "לא נמצאו כיוונים יוצאי דופן או ראיות חדשות". עורך הדין לשעבר של משפחת ג'קסון, בריאן אוקסמן, הביע את תדהמתו מהיקף החקירה וסיכם: "בכל הדפים האלה, מאות דפים, המון שעות של חקירות... אין ולו בדל של הוכחה שמייקל ג'קסון אי פעם עשה משהו לא הולם או ביצע כל פשע באשר הוא. זה כמעט זיכוי, כשמסתכלים על זה. ה-FBI חקרו את כל אחד מהעניינים האלה ואמרו, 'אין פה שום דבר'." אכן, ממצאי החקירות של רשויות החוק וה-FBI (שגם הוצגו בבית המשפט) שוב ושוב הצביעו על כך שאין אף הוכחה לכך שמקשרת בין מייקל ג'קסון להאשמות על הטרדת ילדים או התנהגות בלתי הולמת. למרות זאת, יש בתקשורת הצהובה כאלה שלא רק התעלמו מהממצאים, אלא גם פברקו ידיעות על הימצאותן של "ראיות סודיות". ידיעות צהובות אלה היו כה חסרות ביסוס שהרשויות האמריקאיות נאלצו להגיב אליהן ולהכחיש אותן. מייקל ג'קסון בדרכו לבית המשפט מסמכי ה-FBI בתקשורת ובצהובונים בשנת 2013 הצהובון הבריטי "סאנדי פיפל" פרסם כתבה שטוענת ש"מסמכים סודיים של ה-FBI חושפים" שג'קסון שילם מיליונים לעשרות ילדים שהוא כביכול הטריד. הצהובון מעולם לא גיבה את הטענות שלו בעובדות או סימוכין. עיתונאי בכיר של CNN דיווח שזאת "כתבה צהובה ממוחזרת מלפני 20 שנה". עורך הדין לשעבר של ג'קסון, תומאס מזארו, ציין שהחקירה של ה-FBI נסגרה (לאחר הזיכוי של ג'קסון) ושחומרי ה-FBI מעולם לא כללו אף אחת מהטענות של הצהובון: "זה נשמע כמו גיבובי שטויות". אפילו דיאן דימונד, שתמכה בצוות התביעה נגד ג'קסון, דחתה את הדיווח של הצהובון: "הבעיה היא שאין שום הוכחה שמגבה את הטענה שג'קסון שילם אי פעם למישהו". מקרה דומה של פיברוק ראיות על ידי הצהובונים חזר על עצמו שלוש שנים לאחר מכן, ביוני 2016. הפעם היה זה הצהובון האמריקאי "רדאר אונליין" (מבית הנשיונל אינקויירר) שפרסם שבפשיטה המשטרתית על נכסיו של ג'קסון בשנת 2003 נמצאו תכנים פורנוגרפיים של ילדים. כאמור, המקבץ השני של קבצי ה-FBI מתייחס לאותה פשיטה וקובע כי לא נמצאו בחזקה של ג'קסון תכנים בלתי חוקיים. משטרת לוס אנג'לס שחררה הצהרה לתקשורת: "נראה שמספר מסמכים והעתקים של דוחות ותצלומים של ראיות שצולמו ונכתבו על ידי משרד השריף עורבבו ופוזרו בין תכנים שככל הנראה הגיעו מהאינטרנט או ממקור לא ידוע. משרד השריף לא שחרר אף אחד מהמסמכים ו/או תמונות האלה לתקשורת. משרד השריף שחרר את כל הדוחות והתמונות שבידיו לצוותי התביעה וההגנה כחלק מהליכי החקירה במשפט [בשנת 2005]." גם השופט רודני מלוויל, שניהל את המשפט של מייקל ג'קסון, שחרר הצהרה חתומה כי "מעולם לא נמצאו תכנים פורנוגרפיים של קטינים או כל דבר בלתי חוקי בחזקתו של מייקל ג'קסון או בין נכסיו". נציין שלמרות ששתי הידיעות הנ"ל פורסמו בשני צהובונים הידועים באיכותם הנחותה, בתקשורת הישראלית (בין היתר במהדורות החדשות ובתכניות הרדיו) לא היססו לפרסם את הטענות שלהם כפי שהן וכעובדות גמורות - ללא בדיקת עובדות וללא תגובות עורכי הדין, הרשויות, השופט או העיתונאים שחקרו את הנושא. מקור: מסמכי ה-FBI

השחקן מקולי קאלקין, שהיה בחברות מתוקשרת עם מייקל ג'קסון מאז שהיה ילד מדבר לראשונה על הסרט "לעזוב את נוורלנד", בו נטען בין היתר שג'קסון הטריד אותו מינית: "זו האמת - מייקל ג'קסון מעולם לא עשה לי כלום". "תראו," אמר למגזין אזקוויר, "אני אתחיל מהשורה הבאה – וזאת לא שורה, זו האמת: מייקל ג'קסון מעולם לא עשה לי כלום. מעולם לא ראיתי אותו עושה משהו. במיוחד בנקודת הזמן הזאת, אין לי סיבה להסתיר כלום. האיש הלך לעולמו. אם כבר – אני לא אגיד שזה באופנה או משהו כזה, אבל עכשיו זה זמן טוב לדבר [על הטרדות מיניות]. ואם היה לי משהו לספר, לגמרי הייתי עושה את זה. אבל לא, מעולם לא ראיתי כלום. הוא מעולם לא עשה כלום". קאלקין סיפר למגזין על הקשר המיוחד שלו עם ג'קסון שנוצר בעקבות הילדות הייחודית שלהם – או העדר הילדות שלהם. שניהם גדלו עם אבות שדחפו אותם לתהילה מגיל צעיר. קאלקין וג'קסון היו מאוד קרובים למרות פער הגילים שלהם (22 שנה). הפעם האחרונה שנפגשו היתה במקרה בשירותים בבית המשפט בשנת 2005, כשהוא הגיע להעיד לטובת ג'קסון במשפט שבו זוכה. קאלקין מספר שג'קסון אמר לו "עדיף שלא נדבר – אני לא רוצה להשפיע על העדות שלך". באותו יום על דוכן העדים קאלקין (כמו ווייד רובסון וברט ברנס) נשאל שאלות מפורטות לגבי החברות שלו עם ג'קסון כמו גם על החשדות לפיהן הוטרד מינית כשישן בחדר השינה של ג'קסון. כאמור, השחקן העיד שמעולם לא הוטרד ושג'קסון מעולם לא התנהג באופן לא הולם לידו. דבריו של מקולי קאלקין עומדים בסתירה מוחלטת לסרט "לעזוב את נוורלנד". ווייד רובסון והבמאי דן ריד התעקשו להציג את מקולי קאלקין כקורבן נוסף של ג'קסון, ה"מחליף" של ווייד רבסון בעיני ג'קסון לכאורה, בניגוד לדבריו לאורך השנים. גם ה"מחליף" של ג'יימס סייפצ'אק, ברט ברנס, יצא נגד הסרט בשנה שעברה ועורכי הדין שלו שחררו הצהרה לתקשורת ודרשו מערוץ HBO ומדן ריד להסיר את הטענות השיקריות על כך שהוטרד על ידי ג'קסון – אך אלה סירבו לבקשתו של ברנס. זאת למרות שברנס וקאלקין שוב ושוב העידו שהחברות שלהם עם ג'קסון היתה תמימה ושאף פעם לא הוטרד מינית. כיום מקולי בקשר טוב עם בתו של מייקל ג'קסון, פריס, שהיא גם בת הסנדקות שלו.

צמד המתלוננים מהסרט "לעזוב את נוורלנד" לא באמת רצו לעזוב את החווה המפורסמת. למעשה, הם מעולם לא עזבו אותה, לפחות בחיבתם אל המקום. הם חזרו לבקר וליהנות מהאחוזה וממרחביה במשך שנים בבגרותם. גם כאשר ג'קסון לא נכח בנוורלנד בעצמו הם התאמצו ליצור קשר עם מקורביו בכל פעם שרצו לבקר - רובסון אף ביקש לקיים שם את חתונתו. האם מתקבל על הדעת שאדם שהוטרד מינית מתעקש להינשא עם בחירת ליבו במקום שבו טען שהוטרד במהלך כל ילדותו? האם מסוגל אותו אדם לחזור אחרי שנים ולצלם סרט רוחני על אדמת המקום ולכנות אותה "קדושה"? "לעזוב את נוורלנד" ככל הנראה התיימר להצדיק את שמו. הסרט מתמקד רבות באחוזה הצבעונית של מלך הפופ ומתאמץ להכתים תודעתית את הגרסה הג'קסונית של "ארץ לעולם לא": לכל אורכו מופיעים שוב ושוב צילומי רחפן ותמונות של מתקני השעשועים לצד סיפוריהם המזעזעים של רובסון וסייפצ'אק על הטרדה מינית ממושכת שהתרחשה לכאורה על כל פיסת קרקע בשטחי האחוזה. מדבריהם של השניים עולה כי הזכרונות שלהם מנוורלנד מלווים בטראומות קשות וכאב רב שמעולם לא הצליחו לשכוח. אך בטרם התביעות והצילומים לסרט, נוורלנד היתה לא פחות מ"אדמה קדושה" בעיניו של ווייד רובסון. כל כך קדושה שכאשר הוא רצה להתחתן עם בחירת ליבו, אמנדה, הוא ביקש לקיים את הטקס דווקא בחצר ביתו של מייקל ג'קסון. במרוצת השנים רובסון חזר שוב ושוב לבקר בנוורלנד- בין אם ג'קסון היה שם ובין אם לא. כשנשאל על המקום, הוא סיפר בהתרגשות: "זה כמו דיסנילנד, זה המקום הכי טוב בעולם!". גרייס רווארמבה, שהיתה העוזרת האישית של ג'קסון והמטפלת של שלושת ילדיו, סיפרה במרץ 2019 על אותה בקשה הזויה של רובסון בתקופה שחברו היה שרוי בעיצומו של משפט ולפני גזר דין גורלי לחייו: "האמביציה והאינטרסנטיות של משפחת רובסון לא ידעו שובע. מספר חודשים לפני שמייקל זוכה מכל אשמה ב-13 ביוני, 2005, הוא חזר הביתה מבית המשפט ואמר לי שאני אמורה לקבל שיחה מווייד. כשווייד התקשר ל[נוורלנד], האבטחה העבירו את השיחה לחדר של פריס [הבת של מייקל ג'קסון], שם מייקל ואני בילינו את רוב הזמן בהכנות ליום המחרת. שמתי אותו על רמקול, והוא סיפר שמייקל ייעץ לו להתקשר אליי ולברר אם הוא והארוסה שלו, אמנדה, יכולים לקיים את החתונה שלהם בנוורלנד בסתיו. הייתי המומה לגמרי מכמה שהבקשה היתה חסרת רגישות. מייקל ישב לידי. ווייד המשיך, 'את יודעת גרייס, נוורלנד כל כך מיוחדת בשבילי ובשביל המשפחה שלי. מייקל הוא כמו אבא בשבילי, וזה יהיה כל כך משמעותי עבורנו אם אמנדה ואני נוכל להתחתן בנוורלנד', אמרתי לווייד 'זה לא זמן טוב' והזכרתי לו שמייקל נמצא כרגע באמצע מאבק על חייו. כמה ימים לאחר מכן, הייתי ביום סידורים בסנטה ברברה וג'וי [אמא של ווייד רובסון] התקשרה אליי עם אותה הבקשה [...] אני זוכרת שעניתי בתקיפות 'את ברצינות מצפה ממני לבקש ממייקל, ברגע זה -- תוך כדי המשפט -- אם אתם יכולים להשתמש בנוורלנד לחתונה של ווייד?' אחרי מספר רגעים של מתיחות ומבוכה, היא ויתרה וירדה מהקו. ... למה שמישהו שטוען שעבר תקיפה מינית במשך שבע שנים ירצה לקיים את אחד האירועים הקדושים בחייו במקום בו הוא לכאורה עבר התעללות? [...] הדבר שאני עדיין לא מבינה זה למה ווייד המשיך לחזור ולהזמין את החברים והמקורבים שלו - מרצונו החופשי, שוב ושוב, גם בחייו הבוגרים - למקום בו הוא טוען שהוא לכאורה הותקף". המילים שהשמיע רובסון באוזניה של רווארמבה בשבחו של ג'קסון, חזרו על עצמן גם בשנים שלאחר מכן. כאמור, ביוני 2005, ג'קסון זוכה מכל אשמה והיה חופשי להמשיך בחייו. החוויות הקשות שג'קסון עבר בתקופת החקירה והמשפט "זיהמו" לדבריו את המקום שקרא לו בית: "אני לא אחיה שם שוב, אף פעם. אבקר בנוורלנד. עכשיו נוורלנד זה מבנה, זה כבר לא בית", סיפר בראיון בדצמבר 2003. מיד לאחר הזיכוי בבית המשפט, ג'קסון עזב את אחוזת נוורלנד ומעולם לא חזר אליה. לעומתו, ווייד רובסון דווקא חזר שוב לנוורלנד - בשנת 2007. רובסון ואישתו אמנדה בדיוק התחילו למשוך את הקריירה שלהם לכיוון הפקה ובימוי של סרטים. הסרט הראשון (והיחיד) שיצרו ביחד היה "WITHIN", סרט באורך קצר שצולם בנוורלנד: "בחורה צעירה עם הרס עצמי שמרשה לעצמה לחוות התעוררות". צפו בקליפ מאחורי הקלעים של הסרט: במסך הכתוביות המופיע בסרט, ווייד ואמנדה כתבו הקדשה למייקל ג'קסון: "אנחנו מודים למייקל ג'קסון, שאיפשר לנו להשתמש באדמה הקדושה שלו". השניים הודו גם לגרייס רווארמבה: "שגרמה לזה לקרות". אפילו הלוגו של חברת ההפקות של הזוג (בשימוש עד שנת 2012) עוצב בהשראת צילום של אחד העצים בנוורלנד בסרט ווייד רובסון וג'יימס סייפצ'אק ביקרו בנוורלנד מספר פעמים הן בתקופת הילדות שלהם וגם כמבוגרים - ברוב הפעמים ג'קסון לא נכח באחוזה (לפי העדויות של ווייד וג'וי רובסון). כשהיה בן 18, גם סייפצ'אק צילם סרט בנוורלנד - למעשה, רוב התמונות של האחוזה בסרט "Leaving Neverland" הגיעו מאותם צילומים בשנת 1996 (כולל התמונות של תחנת הרכבת בה טען שהוטרד שלוש שנים לפני שנבנתה). לקריאה נוספת לעזוב את נוורלנד - הסיפור שלא סופר https://www.mjstory.co.il/leaving-neverland המניע הכספי: תחקיר מקיף על מצבם הכלכלי של רובסון וסייפצ'אק https://www.mjstory.co.il/post/the-money-motive לא סגורים על הסיפור: סתירות בין "לעזוב את נוורלנד" לתביעות של השניים בבית המשפט https://www.mjstory.co.il/post/differences-leaving-neverland-lawsuits מקורות: Michael Jackson's Former Nanny Defends Him Following Allegations in Leaving Neverland https://abcnews.go.com/US/michael-jacksons-nanny-defends-sex-abuse-allegations-hbos/story?id=61531201 Jackson Interview Transcript Interview With Ed Bradley On '60 Minutes' https://www.cbsnews.com/news/jackson-interview-transcript/

השקרים שמאחורי Leaving Neverland - סרט מתורגם לצפיה ישירה עם תרגום מובנה התחקיר בעקבות הסרט המגמתי אשר לא נתן לצופים זכות בחירה להחליט לאיזה צד הוא בוחר להאמין, חושף את הסתירות, השקרים והמניפולציות שהפעיל הבמאי דן ריד בסרט התעמולה נגד מייקל ג'קסון- "Leaving Neverland". ריד התיימר לייצר סרט דוקומנטרי וגנז את כל המידע הרלוונטי של הצד השני בסיפור (ג'קסון) תוך כדי התעלמות מוחלטת מפרשת התביעה המשפטית של השחקנים ווייד רובסון וג'יימס סייפצ'אק כנגד העיזבון של מייקל ג'קסון. חשיפת האלמנטים שעומדים מאחורי הפקת הסרט כוללת עדויות שבדו המתלוננים על מקרים שלא קרו, הודאות סותרות בהפרש של חודשים בודדים, קטעים מבויימים, קטעים שהושמטו מתצהירים משפטיים תחת שבועה ולא הוזכרו בסרט- גם הם לא עמדו בקנה אחד עם מה שנמסר לקהל הצופים ב"עדויות" שהובאו ומטילים ספק כבד באמינותם של השניים. לקריאה נוספת: 25 שקרים שסיפרו לכם ב"לעזוב את נוורלנד"

"מייקל הוא אחד מהאנשים הכי חשובים בחיי. הוא היה החבר הכי טוב שלי. היינו מאוד קשורים כי הוא ידע מה עובר עליי. לחץ, התעללות, דיכוי מצד המשפחה. הוא תמיד היה נוכח ומבין". Marc Maron's podcast (2018) "הוא נהנה מרוח הנעורים שלי. הוא אהב להיות ילד ביחד איתי. זה אף פעם לא הרגיש לי מוזר. מעולם לא הרגשתי לא בנוח. הוא פשוט היה כזה". לפי קאלקין, אחרי המשפט "מייקל לא רצה לחזור הביתה [לנוורלנד]. כל מה שהיה לו בחיים הרגיש מוכתם. זה מה שקרה עם המשפט האחרון [ב-2005], הכל הרגיש מוכתם. הדבר היחיד שהיה לו חשוב היה המשפחה הגרעינית שלו". עורך הדין תומאס מזארו על מקולי קאלקין (2011) "אני חייב להגיד, כריס טאקר ומקולי קאלקין תמיד יחשבו בעיני כחברים טובים ונאמנים. היו להם מנהלים, סוכנים ועורכי דין שלא רצו שהם יהיו מעורבים [במשפט של מייקל ג'קסון ב-2005] אבל שניהם אמרו לי 'מייקל צריך אותנו, אנחנו נהיה שם'." פברואר 2020 (Esquire) ג'קסון יצר קשר עם מק אחרי "שכחו אותי בבית", ופתאום הם התחברו. ההורים שלו לא עודדו ולא מנעו את הידידות. כפי שמק רואה את זה, למייקל היתה ילדות דומה לשלו, כלומר לא היתה לו ילדות, כי אבא שלו כפה עליו את התהילה. אז, כשהוא מבוגר ממק בעשרים ושתיים שנה וגר במקום שנקרא נוורלנד, הוא הרגיש באותו גיל, בדרך כזו או אחרת. מק וג'קסון נהגו למתוח אנשים בטלפון. ג'קסון היה עושה קולות - של חנונים אמיתיים - "שלום, אני רוצה לקנות מקפיא. כמה גדולים המקפיאים שלכם?" ומק היה צוחק וצוחק. בפעם האחרונה שמק ראה אותו היתה בחדר השירותים של בית המשפט במחוז סנטה ברברה בשנת 2005. מק היה בן 24. מייקל היה בן 46. מק העיד להגנתו של ג'קסון במשפט בו נטען שהטריד ונתן אלכוהול לילד בן שלוש עשרה שהיה חולה סרטן. ג'קסון בסופו של דבר יצא זכאי. היתה הפסקה קצרה בזמן העדות של מק. מק התפנה ומייקל נכנס לשירותים. ג'קסון אמר "עדיף שלא נדבר, אני לא רוצה להשפיע על העדות שלך". הם צחקו על זה קצת. מייקל ג'קסון, שהיה כנראה אפילו יותר מפורסם ממקולי קאלקין כשהיה בן שמונה, עשר, אחת עשרה, נראה מובס. תשוש. סחוט. הם התחבקו. [...] "תראו, אני אתחיל מהשורה הבאה – וזאת לא שורה, זו האמת: מייקל ג'קסון מעולם לא עשה לי כלום. מעולם לא ראיתי אותו עושה משהו. במיוחד בנקודת הזמן הזאת, אין לי סיבה להסתיר כלום. האיש הלך לעולמו. אם כבר – אני לא אגיד שזה באופנה או משהו כזה, אבל עכשיו זה זמן טוב לדבר [על הטרדות מיניות]. ואם היה לי משהו לספר, לגמרי הייתי עושה את זה. אבל לא, מעולם לא ראיתי כלום. הוא מעולם לא עשה כלום". קיראן קאלקין, אחיו הצעיר של מקולי קאלקין קיראן קאלקין, אחיו הצעיר של מקולי, התראיין ב-2003 והגיב לספקולציות ולביקורת הקשה שג'קסון ספג בעקבות הסרט "לחיות עם מייקל ג'קסון", בו הוא הזכיר בין היתר שמקולי, קיראן והאחיות שלהם ישנו איתו במיטה ולמחרת הצטרפו אליו לטיסה בכדור פורח. "היית פעם על כדור פורח? זה ממש מגניב! כשאתה למעלה ואתה יכול לראות הכל בבהירות, זה בדיוק כמו לעוף, ואתה יכול להיות כל כך נמוך שאתה יכול לראות הבעות פנים של אנשים". לפי הכתבה, קאלקין "נשאר נאמן לחבר שלו" ואמר שהוא היה רוצה להגן עליו, אבל מרגיש שהוא לא יכול כי אם הוא יעשה זאת, זה יהפוך לאייטם תקשורתי מנופח שמתעופף מסביב לעולם תוך רגע. "הייתי רוצה לדבר על זה, אבל זה קצת מוזר כי לא דיברתי עם מייקל בערך שנתיים". הוא בספק אם מרטין באשיר יקבל ראיון בלעדי שוב, לדבריו הסרט על ג'קסון היה הטעיה תקשורתית אבל זה לא מפתיע: "תמיד הייתי סקפטי מן הסתם. מגיל צעיר מאוד. אני קורא דברים בעיתון שאני יודע בוודאות שהם בולשיט. ואנשים מאמינים להכל. אז אני אפילו לא קורא שום דבר יותר". ב-2019 קיראן כיכב בסדרת טלוויזיה של רשת HBO וביקש שלא להגיב לסרט "לעזוב את נוורלנד" בהפקתה: "לדעתי יש שני צדדים בדבר הזה ואני לא יכול להיות מועיל לאף אחד מהם". ציטוטים מתוך הספר "Lost Boy" מאת קית קאלקין, אביו של מקולי קאלקין (2005) "חדר השינה של מייקל (חדר עצום עם חדרי הלבשה, נישות קטנות, אח, דלתות צרפתיות שמובילות לגינה פרטית, כמו גם גרם מדרגות שמוביל לעוד קומה למעלה) היה כמעט תמיד מקום פתוח לכולם שאפשר לבלות בו, כמו כל שאר הבית. הילדים שלי ישבו על המיטה, וגם אני, ושיחקו קלפים או דמקה, או צפו בטלוויזיה או מה שזה לא יהיה, אבל היינו עושים את רוב הדברים האלה גם בשאר המקומות. הם לפעמים נרדמו שם, כמו שהם לפעמים נרדמו בכל מקום אחר, בכל שעה ביום. כשהגיע הזמן שלהם לישון, לעיתים נדירות התעקשתי שילכו לישון, כי בכל זאת הם הגיעו לנוורלנד כדי לשחק; וילדים מטבעם (כמו שכל הורה יגיד לכם) לא הלכו לישון בעצמם עם המחשבה שכדאי להם לנוח קצת כדי להיות יותר עירניים ביום למחרת. ילדים לא דואגים ל"יום המחרת". כתוצאה מכך, הרבה פעמים אחרי הארוחות הייתי צריך להרים אותם (לפעמים עם קלנועיות) ולקחת אותם לחדרים שבהם הם היו אמורים לישון. הם היו נרדמים בזמן שהם צפו בסרט באולם הקולנוע, או בזמן שהם שיחקו ברכבות הצעצוע בחדר של הרכבות, והיתה גם פעם אחת שאני ממש זוכר, שמצאנו אחד מהם ישן על הקרוסלה!" דבר ראשון, בכל שנות היכרותי עם מייקל, מעולם לא ראיתי או שמעתי משהו שיצביע על כך שהוא היה פדופיל. אני אציין שמדי פעם הגיעו אוטובוס אחד או שניים מלא בילדים בשעות אחר הצהריים הישר לפארק השעשועים או לאולם הקולנוע, ומיד אחר כך ההסעה לקחה אותם חזרה הביתה. למעשה, אני מאמין שהיה משרד שלם באזור וצוות שלם שהיה אחראי על הפיקוח על הביקורים האלה; אני גם אציין שבאף מקרה שהוא הילדים האלה התבקשו להגיע אל הבית משום סיבה שהיא. הביקורים האלה היו מתוכננים ומפוקחים היטב, והאנשים שהגיעו הופרדו לחלוטין מהאורחים של הבית (כמו המשפחה שלי). ואם כבר אנחנו בנושא הזה, רשימת האורחים ממש לא הוגבלה לילדים. למעשה, הרבה מבוגרים הסתובבו בכל מקום בחווה בהם (רק לדוגמה) השכן והנשיא לשעבר רונלד רייגן ואשתו ננסי "רק-תגידו-לא", וגם מזכיר ההגנה האמריקאי ויליאם כהן, ולא מעט אחרים שכבר הספקתי לשכוח מאז; איש מהם בוודאי לא נתן את התחושה שהאחוזה (אלוהים יודע) היתה מאורת פדופיליה." מקורות [1] https://consequenceofsound.net/2018/01/macauley-culkin-opens-up-about-relationship-with-michael-jackson-it-never-struck-me-as-odd-i-never-felt-uncomfortable/ [2] https://www.voici.fr/news-people/actu-people/la-drogue-michael-jackson-l-enfer-hollywoodien-macaulay-culkin-se-livre-comme-jamais-596512 https://www.closermag.fr/people/macaulay-culkin-emu-par-le-souvenir-de-michael-jackson-il-a-ete-mon-meilleur-ami-622495 [3] https://www.esquire.com/entertainment/movies/a30680749/macaulay-culkin-interview-life-now-after-home-alone-2020/ [4] https://www.theguardian.com/film/2003/jun/14/features https://uk.news.yahoo.com/macaulay-culkin-kieran-culkin-michael-jackson-abuse-allegations-100021397.html [5] Kit Culkin – Lost Boy (May 09, 2005, the book was published and distributed exclusively through KitCulkin.com)