למה שישקרו? המניע הכלכלי של משתתפי "לעזוב את נוורלנד"
- 18 בנוב׳ 2019
- זמן קריאה 12 דקות
עודכן: 3 בנוב׳ 2025
הנה עוד משהו שלא סיפרו לכם ב"לעזוב את נוורלנד".
במשך ארבע שעות, הסרט מתמקד אך ורק בטענות של ווייד רובסון וג'יימס סייפצ'אק נגד מייקל ג'קסון – מבלי לבחון את מצבם האישי והכלכלי של השניים, או לבדוק אם קיימים מניעים נסתרים מאחורי שינויי הגרסאות שלהם; מידע שהיה עשוי לשפוך אור אחר על הסיפור – ולהציב סימני שאלה באשר לאמינותם.
תביעות המיליונים של רובסון וסייפצ'אק נגד החברות שמייצגות את מייקל ג'קסון נדחקו לשוליים של הסיפור, כאילו מדובר בפרט חסר חשיבות שלא שווה אפילו להזכיר – על אף העובדה שהם תובעים סכום עתק של לא פחות מ־400 מיליון דולר.
אבל התביעות הן רק חלק מהסיפור. מאחורי הטענות הדרמטיות מסתתר צד נוסף וחשוב – כזה שהוסתר היטב מהצופים: הסרט לא מספר על החובות הכבדים של השניים, על התביעות הפתוחות נגד משפחותיהם, על הקריירות הכושלות, וגם לא על הניסיונות החוזרים ונשנים שלהם להרוויח שוב ושוב משמו של מייקל ג'קסון – או מהקשר שהיה להם איתו.
כשמצליבים את המסמכים, ההתכתבויות והעדויות, מתחילה להתבהר תמונה אחרת לגמרי: שרשרת של משברים כלכליים ואישיים שהגיעו לשיאם בדיוק לפני הרגע שבו רובסון וסייפצ'אק לפתע "נזכרו" בהתעללות.
הצד של ווייד רובסון
ווייד רובסון, כוריאוגרף אוסטרלי, גדל כילד שדחפו אותו מגיל צעיר לעולם הבידור. אמו, ג'וי רובסון, נהגה לרשום אותו לתחרויות ריקוד ולמופעי כישרונות ברחבי אוסטרליה, שבהם הופיע כחקיין של מייקל ג'קסון. באחת התחרויות זכה במקום הראשון, והפרס היה לפגוש את ג'קסון מאחורי הקלעים של סיבוב ההופעות "Bad".
בשנים שלאחר מכן ג'וי היגרה לארה"ב עם שניים מילדיה, ווייד ושנטל, כדי לקדם את הקריירה של ווייד – בתקווה שג'קסון יעזור להם להתברג בתעשייה.
ווייד השתתף בשלושה קליפים של ג'קסון בתור אחד הילדים הרוקדים ברקע, ובהמשך גם הוציא אלבום ראפ כחלק מהצמד Quo תחת חברת התקליטים של ג'קסון בסוני.
הקריירה של רובסון כרקדן צעיר הפכה לגורם ההכנסה העיקרי של המשפחה. ג'וי שימשה כמנהלת האישית שלו ושל אחותו, ודאגה לשריין לשניים הופעות, תחרויות וחוגים שבהם לימדו אחרים לרקוד.
בתחילת שנות ה־2000 ווייד רובסון היה רקדן וכוריאוגרף מצליח יחסית, שעבד עם כוכבים גדולים כמו להקת אנסינק ובריטני ספירס – שאיתה גם ניהל רומן שעמד במרכז הפרידה המתוקשרת שלה מג'סטין טימברלייק.
רובסון מינף את קשריו עם ג'קסון, ספירס וטימברלייק כדי לקדם את הקריירה שלו. ב־2004 קיבל תוכנית ריקוד משלו בערוץ MTV, בשם "הפרויקט של ווייד רובסון" ומאוחר יותר השתתף גם בתוכנית So You Think You Can Dance, ודאג לשלב מחוות רבות למייקל ג'קסון בשתי התוכניות.
מאז ומתמיד היתה הקריירה של ווייד רובסון תלויה בקשר שלו למייקל ג'קסון – עוד לפני שהכירו, וגם שנים לאחר מותו של הכוכב. למעשה, גם מיד לאחר מכן: פחות מ־24 שעות אחרי מותו המפתיע של ג'קסון, רובסון כבר החל לחפש עבודה.
ביום חמישי, 25 ביוני 2009, דיווחו אתרי החדשות בארה"ב על מותו של מייקל ג'קסון.
בעוד הוא עדיין מחשיב עצמו כאחד מחבריו של ג'קסון, רובסון לא חיכה יותר מיממה וכבר ב-26 ביוני, שלח אימייל בהול לג'ף ת'אקר, מפיק התוכנית So You Think You Can Dance:
"רציתי לכתוב לכם עכשיו. אם אתם חושבים על לעשות מחווה למייקל ג'קסון – הייתי רוצה שזה יהיה אני שעושה את זה."
בספטמבר 2009 הפיקו MTV וג'נט ג'קסון הופעת מחווה מושקעת לזכרו של מייקל, שבה השתתפו כוריאוגרפים ורקדנים ותיקים וצעירים שראו בו מודל לחיקוי ומקור השראה. רובסון השתתף גם הוא בהופעת המחווה הזאת.
בראיון מאחורי הקלעים הציג את הכפפה שלבש לכבוד המופע – כפפה שמייקל ג'קסון נתן לו במתנה כשהיה ילד.
רובסון סיפר: "מייקל יהיה איתנו ברוחו, אבל רציתי גם משהו פיזי ממנו [...] אני רוצה להרגיש הרבה יותר קרוב אליו."
זוהי אותה כפפה שרובסון מכר בסוף שנת 2011 במכירה פומבית תמורת 31,250 דולר.
באותה תקופה מכר גם מתנות ופריטים נוספים שקיבל מג'קסון, דרך בית המכירות "ג'וליאן" ובאמצעות חשבון ה-eBay של אחותו שנטל, בסכומים שהצטברו לכמעט מאתיים אלף דולר בסך הכל.
בית המכירות חשף כי רובסון ביקש למכור את החפצים של ג'קסון באנונימיות, אך בקשתו נדחתה משום שעמדה בניגוד למדיניות שלהם.
בצילומי הסרט "לעזוב את נוורלנד", נראה רובסון שורף לעיני המצלמות חפצים דומים – אך למעשה מדובר בפריטים מזויפים ומוצרי מרצ'נדייז זולים חסרי ערך ממשי.
במהלך אותן שנים ועד שנת 2012, רובסון המשיך לקחת חלק בפרויקטים נוספים שהוקדשו למייקל ג'קסון – הפקות מחווה, ראיונות ותוכניות טלוויזיה שעסקו בדמותו ובמורשתו האמנותית של הכוכב.
הניסיון של רובסון להמציא את עצמו מחדש – המעבר הכושל לקולנוע
במקביל לפרויקטים הללו, ב-2007 החליטו ווייד ואשתו אמנדה לנסות מסלול חדש – ולהתמקד בעולם הקולנוע. ווייד שאף לקדם את עצמו כבמאי ותסריטאי, ולכן החל לצמצם את הפרויקטים שלו בתחום הכוריאוגרפיה והריקוד.
כחלק מהשינוי הזה, ווייד ואמנדה אפילו צילמו סרט קצר בנוורלנד, ביתו של מייקל ג'קסון.
בראיון ל־Dance Informa בשנת 2009, רובסון שיתף: "אנחנו עובדים על סרטים עכשיו. הדבר העיקרי שאנחנו מתמקדים בו זה סרטים [...] רוב הזמן אני אומר לא לעבודות – זה כנראה יפגע בי."
ואכן, הקריירה הקולנועית של ווייד ואמנדה מעולם לא המריאה. הם לא הצליחו לסיים אף פרויקט שהתחילו, וווייד החל לסבול מהתקפי פאניקה. באותה תקופה גם נולד להם תינוק, כששניהם ללא הכנסה יציבה – והמצב הכלכלי של בני הזוג הלך והידרדר.
הקריירה של ווייד היתה בנפילה חופשית. הוא נאלץ לוותר על בימוי הסרט "סטפ אפ 4" (Step Up 4) ובאותה תקופה גם הוחלף על ידי הכוריאוגרף ג'יימי קינג בתפקיד המנהל האמנותי של סיבוב ההופעות של בריטני ספירס. ווייד ראה כיצד יותר ויותר עבודות ניתנות ליריביו בתחום.
אמנדה פתחה עסק קטן לשזירת זרי פרחים לאירועים, אך הוא נסגר לאחר חודשים ספורים בלבד.
הקלף האחרון – הניסיון הנואש להשתלב במופע של מייקל ג'קסון
באביב 2011, כשווייד רובסון מצא את עצמו מחוץ למרכז תעשיית הבידור, הוא שוב ניסה להישען על מה שתמיד הביא לו הזדמנויות – הקשר עם מייקל ג'קסון.
באותה תקופה נרקם שיתוף פעולה גדול בין קרקס השמש (Cirque du Soleil) והעיזבון של ג'קסון, מופע קבוע בלאס
וגאס בשם ONE.
עבור רובסון זו הייתה הזדמנות פז: הוא ראה במופע לא רק פרויקט אמנותי, אלא גם דרך להחזיר לעצמו את המעמד שאיבד – דרך משהו שהכיר היטב מאז שהיה ילד: המוזיקה של מייקל ג'קסון.
הוא פעל מאחורי הקלעים כדי לקבל את תפקיד הכוריאוגרף הראשי במופע, נפגש עם נציגי ההפקה ושלח מיילים למנהלי העיזבון של ג'קסון. באחד מהם הוא כתב בפשטות:
"תמיד רציתי לעשות את ההופעה הזאת של מייקל ג'קסון. מאוד".
בראיון מאותה שנה הוא סיפר בהתרגשות:
"[המופע הזה] מרגש ומבעית בו זמנית, כי זאת אחריות ענקית – אבל בגלל זה לקחתי את זה. מייקל הוא חלק גדול מהקריירה שלי ומחיי. היינו חברים במשך עשרים שנה, מאז שהייתי בן שבע. זאת הזדמנות לתרום בחזרה למורשת שלו ולוודא, כמה שאני יכול, שזה נעשה כמו שצריך ובאמת מייצג את המהות שלו".
רובסון אף קבע פגישה אישית עם מנהל העיזבון, ג'ון ברנקה, בניסיון לקבל את העבודה – אך ללא הצלחה. באותה תקופה כבר איבד מספר עבודות לאחר שנכשל בהפקות ובפרויקטים שניהל (כפי שניתן לראות גם בהתכתבויות שלו עם ההפקה), ונראה בעיני מארגני המופע כאופציה פחות עדיפה.
לבסוף הוחלט להפקיד את המופע בידי הכוריאוגרף הוותיק ג'יימי קינג (כן, אותו ג׳יימי קינג) שנבחר להוביל את הפרויקט.
המופע שעלה לבסוף במלון “מנדליי ביי” שבלאס וגאס, רץ ברצף עד היום בהובלה של קינג, ונחשב לאחד המופעים הקבועים המצליחים והרווחיים ביותר בעיר.
הערת שוליים: מאוחר יותר, כשהגיש תביעת נושה נגד העיזבון של מייקל ג'קסון, רובסון טען שלא ידע על קיומו של העיזבון או מי מנהל אותו עד לסוף שנת 2012. הטענה הזאת נועדה להצדיק את הגשת התביעה שלו מחוץ לטווח הזמן המוקצב בחוק. מדובר בעוד טענה שקרית בעליל, נוכח ההתכתבויות והפגישות המתועדות שניהל רובסון עם מנהל העיזבון, ג'ון ברנקה, כבר בשנת 2011.
המהפך – למה לעבוד אם אפשר להאשים את מייקל ג'קסון?
זמן קצר לאחר שלא התקבל לעבודה במופע, חלה תפנית חדה.
במאי 2012, לדבריו של רובסון, הוא החל טיפול פסיכולוגי – ושם, לטענתו, "הבין לפתע" שמייקל ג'קסון הטריד אותו מינית בילדותו.
באותו זמן החל לכתוב ספר אוטוביוגרפי על ההיכרות שלו עם ג'קסון, שבו תיאר לראשונה את אותן טענות. רובסון פנה למספר הוצאות לאור בארה"ב כדי שידפיסו את הספר, אך הוצאות הספרים הביעו חוסר עניין ואף סיפרו שהוא דרש סכומים מוגזמים של כסף בתמורה.
באותה תקופה נישואיו של רובסון היו בסכנה והוא ואמנדה היו על סף גירושים, כך העיד בעצמו.
לאחר שנים של סירובים לעבודות וכישלונות פיננסיים מצטברים, במרץ 2013 ווייד נאלץ למכור את ביתו בלוס אנג'לס ולעבור עם משפחתו לבית קטן יותר בעיר הולדתה של אמנדה בהוואי, במטרה לצמצם הוצאות.
ואז, במאי 2013, רובסון הגיש תביעה אזרחית נגד העיזבון של מייקל ג'קסון, תחילה באופן סודי. מספר ימים לאחר מכן פרטי התביעה דלפו לתקשורת, וחשפו כי רובסון – מי שנחשב עד אז לאחד ממגניו הבולטים של ג'קסון – כעת תובע אותו לאחר מותו, על מאות מיליוני דולרים. באותו שבוע רובסון התראיין לתכנית TODAY SHOW ודיבר על הטענות שלו לראשונה בטלוויזיה.
באחד מיומניו רובסון כתב ב־2012 "הגיע הזמן שאקבל את שלי". משפט קצר שחשף יותר מכל את המוטיבציה שעמדה מאחורי הפרק הבא בחייו. כשנשאל על כך בעדות שלו, ווייד לא ידע להסביר למה בדיוק התכוון כשכתב את זה.
ברשומה אחרת ביומן כתב לעצמו מעין מניפסט – "הסיפור שלי על התעללות יהפוך אותי לרלוונטי ואנשים יזדהו איתי".
בשנים 2014-2015 ניסו ווייד ואמנדה לפתוח עסקים חדשים, בהם חברה קטנה להפקת פרסומות לעסקים מקומיים – אך גם היא נסגרה בהמשך.
בתצהירים שהגיש לבית המשפט רובסון טען שאינו מסוגל לעסוק עוד במוזיקה או בריקוד, כיוון שהתחומים הללו "מקושרים לטראומה" שלכאורה עבר.
אולם בשנת 2016 חזר רובסון לעסוק בהפקות קטנות של קליפים ולהעביר סדנאות ריקוד – הפעם תחת הכותרת של "שיקום אישי דרך אמנות".
בעדות שנמסרה בשנת 2016 במסגרת ההליך המשפטי, ג'וי רובסון הודתה כי בנה מצוי בקשיים כלכליים.
בפברואר 2017, תוך כדי הליכי התביעה נגד החברות של ג'קסון, רובסון השתתף בצילומים לסרט "לעזוב את נוורלנד" ששודר שנתיים לאחר מכן.
בשנים האחרונות ווייד רובסון מציג את עצמו כמנטור בתחום של "החלמה מטראומות ילדות" או "התפתחות אישית". באתר הרשמי שלו הוא מציע פגישות אונליין אחד־על־אחד המוצגות כדרך "לחדש כל תחום בחיים – בריאות, מערכות יחסים, יצירתיות, עבודה ועוד", זאת למרות אין לו כל הסמכה טיפולית (כפי שמצוין באתר).
המחירים באתר נעים בין 150 ל־250 דולר לשעת פגישה, "בהתאם להכנסה של הלקוח", או בשירות המזורז יותר של "תשובה אחת לשאלה אישית באימייל", במחיר של 50 דולר "בלבד" – סכומים גבוהים מהממוצע גם בקרב פסיכולוגים מוסמכים ובכירים בארה"ב.
משפחת רובסון – אימפריה של חובות
משפחת רובסון, שתומכת בתביעתו של ווייד ואף השתתפה ב"לעזוב את נוורלנד", מצויה כולה בחובות מצטברים שיחד מגיעים למיליוני דולרים.
ג'וי רובסון, אם המשפחה, מתעקשת להציג את עצמה כאשת עסקים מצליחה וכ"מנהלת השקעות בתחום הבידור", ופועלת יחד עם ילדיה – ווייד ושנטל – במיזמים שונים (Wajero, Robson Project וכו'). אולם בעשור האחרון, כל אותם מיזמים נכשלו בזה אחר זה.
ג'וי שקועה בחובות של כרטיסי אשראי והלוואות משכנתא מתמשכות. מאז תחילת שנות ה־2000 היא נאלצה לעבור בין דירות ולתמרן בין הלוואות שונות, בעוד החלום שלה לבנות אימפריה עסקית בעולם הבידור הלך והתרחק.
בסוף שנת 2019 גם נפתח נגדה תיק הוצאה לפועל, לאחר שלא שילמה את חובות כרטיסי האשראי שלה.
בשנת 2003 נטלו ווייד וג'וי רובסון משכנתא משותפת של 440 אלף דולר (עם ריבית של 5%) לרכישת בית. במהלך השנים הבאות, ווייד הסיר את עצמו מההלוואה וג'וי לקחה הלוואות נוספות על אותו נכס – תחילה של 145 אלף דולר, ובהמשך של 595 אלף דולר נוספים – בניסיון לכסות חובות קודמים. לבסוף, בשנת 2009 נאלצה לעזוב את הבית ולעבור לדירה אחרת.
גם יתר בני המשפחה מצויים בחובות משמעותיים. בשנת 2019 הוצא צו עיקול של רשות המסים האמריקאית (IRS) נגד שנטל רובסון ובן זוגה, פיליפ קסוס, בגין חוב מס מצטבר של כ־13.8 אלף דולר שנצבר במשך ארבע שנים. מתברר שזו לא הפעם הראשונה – כבר ב־2012 הוטל על קסוס עיקול קודם, בסכום גבוה יותר של כ־37 אלף דולר.
בדומה לווייד ואמנדה, גם שנטל רובסון ובן זוגה פיליפ קסוס ניסו לפתח קריירה בתחום הקולנוע – אך ללא הצלחה. הסרט היחיד שכתב פיליפ והופק בפועל כשל כלכלית, כשהצליח להחזיר רק כ־4% מהוצאות ההפקה. ניסיונם להפיק סדרת רשת במימון המונים גם הוא נכשל, לאחר שגייסו רק 2,621 דולר מתוך יעד של 30 אלף.
אחיו הבכור של ווייד, שיין רובסון, נושא בנטל כלכלי לא קטן – משכנתא של כ־656 אלף דולר, שנפרסה לתקופה של שלושים שנה.
ב"לעזוב את נוורלנד", בני המשפחה של רובסון וסייפצ׳אק שימשו כעדות תומכת, שנועדה להוסיף "אותנטיות" לסיפור.
בפועל, גם שאר הרובסונים והסייפצ'אקים אינם עדים תמימים אלא בעלי אינטרס מובהק – שתי משפחות השקועות בחובות. הצלחת התביעות של ווייד וג'יימס עשויות להיטיב עם מצבם הכלכלי, אם יפול בחלקה של כל משפחה כמעט רבע מיליארד דולר.
ואכן, הדפוס הזה לא נעצר במשפחת רובסון. גם בחצי השני של "לעזוב את נוורלנד", זה של ג'יימס סייפצ'אק, ההאשמות על התעללות הגיעו עם רקע ותזמון מעניינים לא פחות.
הצד של ג'יימס סייפצ'אק
גם ג’יימס סייפצ'אק היה ילד שניסה להשתלב בעולם הבידור. הוריו דחפו אותו מגיל צעיר להשתתף בתחרויות ובתפקידים שונים בפרסומות. ב־1987 פגש לראשונה את מייקל ג’קסון, על סט הצילומים של פרסומת לפפסי.
בהמשך, הוא שאף לפתח קריירה בעולם הקולנוע והסתמך על הקשר שלו לג'קסון, בדומה לרובסון. הוא עבד בהפקות של שני קליפים של ג'קסון בתפקידי עוזר הפקה. מאוחר יותר, גם צילם סרט קצר באחוזת נוורלנד.
סייפצ'אק קיווה להמשיך בקריירת משחק ובידור גם כאדם בוגר, אך בהמשך חייו לא הצליח לפרוץ.
לאחר שניסיונותיו בתחום הבידור כשלו, סייפצ'אק נאלץ לפנות לעבודה בתחום מדעי המחשב והשיווק הדיגיטלי, בחברה שבה עבדה גם אשתו.
בסוף אפריל 2013 הוגשה תביעת ענק נגד אביו של סייפצ'אק (ג'יימס סייפצ'אק האב) בטענה לתרמית גדולה נגד לקוחותיו. בין הנתבעים נכללו גם ג'יימס סייפצ'אק עצמו ואמו סטפני. עם הזמן גדלה התביעה למימדים של לא פחות מ־24 מיליון דולר.
באמצע מאי 2013, יומיים לאחר שהתביעה הגיעה לידיעת המשפחה, ג’יימס סייפצ'אק נתקל בראיון של ווייד רובסון ב־TODAY SHOW, שם דיבר על תביעותיו החדשות נגד העיזבון של מייקל ג’קסון והחברות המייצגות אותו – לאחר ש"הבין" כי הוטרד בילדותו.
בתוך ימים ספורים התייצב סייפצ'אק בקליניקה פסיכיאטרית, שם סיפר לראשונה כי גם הוא עבר לכאורה התעללות בידי ג'קסון. בחודש מאי 2014 הצטרף סייפצ’אק לווייד רובסון והגיש שתי תביעות כספיות משלו. הוא שכר את שירותיהם של עורכי הדין של רובסון, שבנו עבורו כתב תביעה כמעט זהה לזה של רובסון.
ההלוואות שמשפחת סייפצ'אק מעולם לא טרחו להחזיר
ניתן ללמוד על המצב הכלכלי הבלתי־יציב של משפחת סייפצ'אק גם מעצם העובדה שפנו בעבר לעזרה כספית מג'קסון על מנת לרכוש את ביתם.
ג'יימס ואמו אף הגדילו וניסו להשתמש בהלוואה שקיבלו ממייקל ג'קסון נגדו. הלוואה שהמשפחה מעולם לא טרחה להחזיר.
בחלקו השני של "לעזוב את נוורלנד", במקביל לסצנות שעוסקות בפרשת צ'נדלר, סטפני סייפצ'אק מדברת על כך שג'קסון עזר להם לקנות בית חדש, ומרמזת לכך שהיה לו מניע נסתר. הסרט יוצר את הרושם שג'קסון נתן למשפחה בית במתנה כדי לגמול להם על כך שהעידו לטובתו בשנת 1994.
אלא שעל פי המסמכים הרשמיים, הסיפור הזה פשוט לא מסתדר. קרן הנאמנות של מייקל ג’קסון נתנה לזוג סייפצ’אק הלוואה בסך 305 אלף דולר כבר ב־13 במאי 1992 – יותר משנה לפני ההאשמות של צ'נדלר (אוגוסט 1993), וכמעט שנתיים לפני שמסרו את העדות שלהם בבית משפט (פברואר 1994).
מדובר היה בהלוואה קבועה, מבוטחת פעמיים כנגד נכסי המשפחה, בריבית נמוכה לטווח קצר.
בספטמבר 1993 דרשו נאמני הקרן את פירעון החוב, אך משפחת סייפצ'אק ביקשה דחייה נוספת – וג'קסון נענה בחיוב.
לעורכי הדין של ג'קסון הם הסבירו שהם מתקשים לעמוד בתשלומים ושוב ושוב ביקשו הארכות.
לבסוף, ב־7 ביוני 1997, חמש שנים לאחר שניתנה ההלוואה, הוחלט לשחרר את השעבודים ולוותר להם על יתרת החוב.
כלומר, לא רק שההלוואה לא ניתנה "בעבור שתיקה" או עדות חיובית, היא גם קדמה לכל אירועי פרשת צ'נדלר – ונפרעה שנים לאחר מכן. הפער בין ציר הזמן העובדתי לבין האופן שבו מוצג הסיפור בסרט חושף מנגנון מוכר של הסתרות וסילופים.
בשנים שלאחר סגירת ההלוואה, משפחת סייפצ'אק ומייקל ג'קסון לא שמרו עוד על קשר.
חשוב לציין שההליך המשפטי בתיקו של ג’יימס סייפצ'אק עדיין בשלב הגילוי, שהחל רק במהלך 2024. לא מן הנמנע שעוד יתגלו בהמשך פרטים נוספים.
אחרי "לעזוב את נוורלנד"
לאחר שידור הסרט, ג'יימס סייפצ'אק הצטרף לווייד רובסון בקידום תדמית של "החלמה מטראומה" ובניית נוכחות ברשתות החברתיות סביב הנושא – כמעין משפיענים של קורבנות.
בשנת 2022 השיקו השניים את הפודקאסט המשותף שלהם, "מטראומה לניצחון" (From Trauma To Triumph), שבו הם דנים ב"טראומה, החלמה וצדק חברתי" – המשך ישיר לקו התדמיתי שאימצו מאז הסרט.
במרץ 2025 יצא הסרט "לעזוב את נוורלנד 2", המתמקד במאבק המשפטי של השניים נגד עיזבון מייקל ג’קסון.
אם בסרט הראשון דאגו להציג את עצמם כמי ש"לא מחפשים כסף", כדי לשוות מראית עין של תיעוד "נקי מאינטרסים" – הסרט השני כבר לא טורח לשמור על אותה הצגה. בחוסר עקביות משווע, הוא מאמץ את התביעות עצמן כחלק מהסיפור, וממסגר אותן כמלחמת צדק חדשה: "ווייד וג’יימס נגד התאגידים והמערכת".
בראיון שנערך מיד לאחר שידור "לעזוב את נוורלנד," תיאר ווייד רובסון את מייקל ג’קסון כ־"פרת המזומנים" של משפחת ג’קסון והעיזבון, כאשר שמע שהם מבקשים להגן עליו מפני ההאשמות.
מבחינתו, הם "לא רלוונטיים" – כי הם נהנים ממייקל ג'קסון כמכונה שמייצרת להם כסף.
דבריו של רובסון הלמו את הצהרותיו של במאי הסרט, דן ריד, שהאשים אף הוא את העיזבון בכך שהוא "מגן על המותג בכל מחיר".
באותו מהלך, הם שללו כל שאלה לגיטימית על הסרט כ"התקפה נגד קורבנות" – וכך ניטרלו מראש כל ניסיון לערער על גרסתם או לבחון את המניעים שלהם.
אלא שהאירוניה כאן בולטת במיוחד: אותם אנשים – רובסון, סייפצ'אק, ואפילו דן ריד – הם אלה שהפכו את שמו של מייקל ג’קסון למקור הכנסה עבורם.
רובסון וסייפצ’אק, באמצעות הלוואות, מכירת חפצים, הצעות עבודה, ספרים ותביעות ענק; וריד, שהפך את "לעזוב את נוורלנד" ולמותג אישי שממנו הוא ממשיך לחלוב סרטי המשך וקידום עצמי.
בסופו של דבר "לעזוב את נוורלנד" לא רק מספר את סיפורם של ווייד רובסון וג'יימס סייפצ’אק – הוא גם משרת אותם ואת האינטרסים שלהם.
הוא העניק להם את מה שהקריירה, ההשקעות והניסיונות הכושלים לא הצליחו לספק: חשיפה, אהדה, ובעיקר – הזדמנויות כלכליות חדשות.
הסרט והפרויקטים שנולדו בעקבותיו הפכו לכלי תקשורתי ולוביסטי רב־השפעה, שנועדו לעצב את דעת הקהל נגד מייקל ג'קסון – כך שהם מוצגים כ"קורבנות" שצריך לעשות עמם צדק ולפצותם.
הסרט סייע להם מצד אחד לקדם את תביעותיהם בבית המשפט וליצור תמיכה מצד מחוקקים ושופטים. ומצד שני – לעצב מציאות שבה שיפוט "דעת הקהל" מתקיים עוד לפני בירור האמת – מציאות שעלולה להשפיע, במודע או שלא, גם על חבר מושבעים שיידרש יום אחד להכריע בעניין תביעותיהם.
עוד על השקרים, ההשמטות והעריכות המגמתיות ב־"25 השקרים של לעזוב את נוורלנד"↖
שה שלא לתהות מדוע כל זה לא הוזכר ב"לעזוב את נוורלנד" – לא בפירוט ולא ברמז. מדוע אף אחד בתקשורת לא שאל על כך במהלך קידום הסרט?
אולי משום שברגע שהעובדות האלו נחשפות, הסיפור שמכרו לנו נשמע קצת אחר.
תגובות