האם מייקל ג'קסון שינה את צבע עורו? האמת מאחורי המחלה, המיתוסים והתקשורת
- MJStory
- 17 במרץ 2019
- זמן קריאה 7 דקות
עודכן: 5 בנוב׳
כיצד מייקל ג'קסון "הפך ללבן"?
מה באמת קרה לעור של מייקל ג’קסון: סקירה שמפרקת מיתוסים על “הלבנת העור”, מסבירה על ויטליגו וזאבת, ומראה איך התקשורת בנתה נרטיב שגוי, עד לאישור האבחנה בדו״ח הנתיחה.
העולם כולו ראה את מייקל ג'קסון משתנה לנגד עיניו – אבל מעט מאוד אנשים ניסו להבין מה עומד מאחורי השינוי. הילד עם האפרו והחיוך הקורן הפך בהדרגה לאדם עם גוון עור בהיר מאוד, מה שהוביל לשמועות, בדיחות וכותרות מכל כיוון. ככל שעורו התבהר, הופצו טענות כמו “הוא מנסה להיות לבן”, “הוא שונא את עצמו” או “הוא מתכחש למוצאו” – טענות שנבעו ברובן מדעות קדומות ולא מעובדות.
מאחורי הקריקטורות, הכותרות והלעג עמדה אמת רפואית פשוטה: מייקל ג’קסון סבל ממחלת עור אוטואימונית הגורמת לאובדן פיגמנטציה – בשם ויטיליגו.
ההתעקשות של התקשורת להתעלם מהמחלה הפכה את ג'קסון לקורבן של מסע הכפשה זודני ומתמשך. זה לא סיפור על מראה חיצוני, זה סיפור על בורות, תיוג ודה־הומניזציה. על אדם שניסה להסביר – ונשפט כל חייו למרות שלא הייתה לו שום שליטה על מצבו.
בקצרה: לא. מייקל ג'קסון לא "הלבין את עצמו". הוא סבל ממחלה אוטואימונית בשם ויטיליגו, שגרמה לאובדן הפיגמנט (הצבע) בעורו. במשך שנים התקבעה טענה שהוא עשה את זה בכוונה וניסה להתכחש לזהותו, למרות שהסביר שהוא סובל מהמחלה ושעושים לו עוול כי הוא גאה במי שהוא ובמקורות שלו. רק אחרי מותו, כשהאבחנה הרפואית אושרה סופית בדוח הנתיחה, רבים החלו להכיר באמת.
זה התחיל בשיא
מייקל ג'קסון גדל מול עיני הציבור – מילד פלא ועד לכוכב הגדול ביותר שידע עולם. אך דווקא כשהגיע לשיא תהילתו, כשהמוזיקה שלו שברה שיאים והקליפים שלו עיצבו דור שלם, זרקור התקשורת עבר מהאמנות להתעסקות אובססיבית בחייו האישיים ובמיוחד במראה החיצוני שלו: כולם דיברו על זה שהעור של מייקל ג'קסון הופך יותר ויותר לבן.
כך נולד המיתוס שמייקל ג'קסון "מתכחש לגזעו" ועושה כל שביכולתו "להפוך ללבן". בארה"ב של שנות השמונים, זאת לא סתם האשמה תמימה, אלא נקודה רגישה שנוגעת למתח הגזעי והפוליטי שבין לבנים ושחורים בארה"ב. הטחת ההאשמות הגיעה מהתקשורת, מגורמים גזעניים, ואף מתוך הקהילה האפרו־האמריקאית עצמה.
זה נמשך לאורך עשרות שנים וגם לאחר שג'קסון ניסה להסביר מה עובר עליו, הוא נותר תחת עננה של ספקנות ולעג.
האבחנה: ויטיליגו
האמת פשוטה הרבה יותר: ג'קסון סבל ממחלת עור אוטואימונית בשם ויטיליגו, מחלה שמובילה לאובדן פיגמנטציה בעור. מבחינה רפואית, מדובר במחלה שפוגעת בתאי המלנין (מלנוציטים) – שאחראים ליצירת הפיגמנט בעור ולהגנה מקרינת השמש. המחלה גורמת להופעת כתמים בהירים שיכולים להתפשט על כל הגוף – כמו במקרה של מייקל ג'קסון.
בתחילה, ג'קסון נמנע מלהתייחס לשמועות. כמי שסבל מביטחון עצמי נמוך בכל הנוגע למראהו, הוא העדיף להתמודד עם המחלה בפרטיות, וטשטש את הכתמים הלבנים באמצעות איפור כהה. היתה תקופה שהוא אף הסתיר את המחלה מהמאפרת האישית שלו והיה מגיע אליה אחרי שכבר עבר עם איפור על הכתמים בעצמו. מעטים ידעו מה עובר על ג'קסון, גם מתוך המעגל הקרוב אליו. הוא כנראה לא תיאר לעצמו שזה יגיע למצב שיאשימו אותו בשינוי המראה שלו בכוונה, מתוך שנאה עצמית.
חשוב לציין שמייקל ג'קסון סבל גם מזאבת (Lupus) – מחלה אוטואימונית נוספת. במקרים רבים, זאבת יכולה להחמיר או לעורר הופעה של ויטיליגו, כך שהשילוב בין שתי המחלות תרם להתפרצות מהירה וחמורה יותר של אובדן הפיגמנט בעורו.
זה היה עולם אחר. בשנות ה־80 וה־90, שונות פיזית נחשבה לסטייה מהנורמה. משהו שצריך להסתיר – או להסתכן בתגובות של סלידה ולעג. כיום, דוגמניות כמו ויני הארלו חוגגות את הוויטיליגו ומנוהלים קמפיינים שלמים על "האחר", כולל נכויות, לקויות ומחלות. מייקל ג'קסון חי בעידן שבו כל שונות או חריגה קלה מהנורמה הפכה את האדם למושא ללעג ולקלס, גם מצד התקשורת עצמה.
עם הזמן, ככל שהכתמים הלבנים התפשטו ועורו של מייקל הפך לבהיר ברובו, הסתרת המחלה הפכה כמעט לבלתי אפשרית. השמועות והביקורת על ג'קסון הלכו והקצינו.
עד שבשנת 1993, ג'קסון נאלץ לחשוף את האמת בפני העולם. בראיון לאופרה ווינפרי, הוא אמר: "יש לי מחלה שמחסלת את הפיגמנטים בעור שלי. זה משהו שאני לא יכול לשלוט בו." למחרת, רופא העור שלו, ד"ר ארנולד קליין, אישר כי אכן מדובר בוויטיליגו.
תגובת התקשורת
גם לאחר שמייקל ג'קסון ורופאיו הסבירו בפומבי מדוע עורו הפך לבהיר, רבים המשיכו להטיל ספק. הנזק כבר נעשה – והשקר כבר הוצג כ"עובדה". הנרטיב כי ג'קסון "מנסה להלבין את עצמו" כבר התקבע וכל שינוי במראה שלו פורש כהוכחה לכך, לכאורה.
התקשורת נכנסה ללופ של של דה-הומניזציה והסיפור האנושי והעובדות הרפואיות נדחקו לשוליים. ג'קסון הפך לשק האגרוף של התקשורת, מטרה נוחה להדביק אליה שמועות, והציבור התרגל לראות בו דמות "תמהונית" ולא אנושית.
כדי להבין עד כמה השמועה הזו מופרכת, צריך רק לשאול שאלה אחת: האם מייקל ג’קסון, אחד האנשים המזוהים והמפורסמים בעולם, היה בוחר פתאום להלבין את עורו – דווקא בשיא הקריירה? כשכל תנועה שלו נבחנת תחת מיקרוסקופ ציבורי? זה פשוט לא הגיוני.
ג’קסון ידע שכל שינוי הכי קטן במראה שלו הפך לכותרות. הרעיון שיעשה מהלך דרמטי כזה ואז פשוט ינסה להכחיש אותו – לא עומד במבחן המציאות.
יש גם מי שטוענים שהעור של ג’קסון היה "אחיד מדי", ולכן הוא ודאי המשיך "להלבין" את עצמו מעבר לוויטיליגו. אבל גם זה לא נכון. ג’קסון השתמש באיפור ובתכשירים רפואיים כדי לטשטש כתמים, כפי שנראה בצילומים מאחורי הקלעים של Black or White, They Don’t Care About Us. לעיתים גם היה שימוש בעריכה דיגיטלית לאחר הצילומים. כל אלה היו פתרונות נקודתיים וזמניים. ג'קסון מעולם לא הלבין את כל גופו באופן אחיד, ואין כל הוכחה שבכלל היתה דרך לעשות זאת.
"זה לא משנה אם אתה שחור או לבן": סטנדרטים כפולים ומאבק כוחות בין־גזעי
הביקורת הציבורית כלפי מייקל ג'קסון חושפת צביעות עמוקה. מצד אחד, תעשיית היופי מגלגלת מדי שנה מיליוני דולרים על מוצרי שיזוף ואנשים אף מסכנים את בריאותם בחשיפה לשמש או בטיפולים מסוכנים כדי לשנות המראה שלהם – שינוי שמתקבל בברכה כטרנד אופנתי.
מצד שני, כשג'קסון, אדם המתמודד עם מחלה ומנסה לטשטש אותה (או, לתפיסת הספקנים, אדם שחור שעל פניו מנסה להיראות לבן) – הדבר מוצג כ"בריחה מהזהות שלו".
ג'קסון עצמו הצביע על הסתירה הזו, שאמר בראיונות: "מה עם האנשים שיושבים שעות בשמש, כדי להיראות כהים יותר, כדי להיות משהו שהם לא?" – והדגיש את האבסורד שבו החברה מקבלת שינוי יזום מצד אחד, אך מגנה אותו על התמודדות עם משהו שלא בשליטתו.
המקרה של מייקל ג'קסון משקף גם אמת כואבת שמלווה את השיח על הצלחה של אפרו־אמריקאים: גם כשהוא האמן המצליח ביותר בהיסטוריה, גם כשהוא שובר כל שיא אפשרי ופורץ כל דרך – עדיין יימצא מי שיטען שהוא "מתכחש למי שהוא". זהו פרדוקס אכזרי שבו אדם שחור – מצליח ככל שיהיה – גם כשהוא מצהיר שהוא גאה בשורשיו ובתרבות ממנה צמח – עדיין עומד בפני דעה קדומה שמייחסת לו ניכור או שנאה עצמית, ללא שום הוכחה לכך.
ביקורת מבית והמשפחה
הביקורת לא הגיעה רק מצד גורמים גזעניים של "עליונות הגזע הלבן" – אלא גם מתוך קבוצות קיצוניות מהקהילה השחורה, כמו "אומת האיסלאם", שראו במייקל ג'קסון דמות שלא מייצגת את "השחור הנכון" בעיניהם, וטענו שהוא "לא מספיק שחור ולא מספיק גברי". הביקורת נגד ג'קסון הגיעה אפילו מאחיו, ג'רמיין, חבר באומת האיסלאם. בתקופה שהיה מנותק ממייקל כתב נגדו את השיר Word To the Badd שכלל עקיצות על צבע עורו של אחיו והאשים אותו שהוא מנסה לברוח ממה שהוא.
לימים, ג'רמיין הביע חרטה על המילים שכתב נגד אחיו. ייתכן שחלק מהביקורת נבע מחוסר מודעות למחלה ממנה סבל מייקל, במיוחד לאור העובדה ששני האחים היו מסוכסכים באותה תקופה. אחותו של מייקל, ג'נט ג'קסון סיפרה בראיון שהיא "ידעה על המחלה" ושאמא שלהם גם כן ידעה, אך היא לא היתה בטוחה אם שאר האחים ידעו ושהיא "נשבעה למייקל שהיא לא תספר".
בספרו של ג'רמיין, הוא חושף רגע כואב מהמשפט ב־2005, בו מייקל נשבר לראשונה מול בני משפחתו: "אני האיש הכי לא מובן בעולם". הוא התפרק בבכי, ובאקט נדיר של חשיפת רגשות מולם– פשט את הג'קט שלו: "מייקל התייפח - 'תסתכלו עליי! [...] הם אומרים את כל הדברים הנוראיים האלה עליי. אני כזה, אני ככה. אני מלבין את העור שלי. אני פוגע בילדים. אני בחיים לא... זה לא נכון, הכל לא נכון'".
ג'רמיין התוודה, "זאת היתה הפעם הראשונה שאני רואה כמה מחלת העור שלו חמורה, וזה מפתיע אותי. עם המודעות העצמית שלו הוא הסתיר את הגוף שלו אפילו מהמשפחה שלו עד עכשיו. פלג הגוף העליון שלו בצבע חום בהיר שניתז על אזורים נרחבים עם כתמים של לבן, מפוזרים על החזה העליון שלו; כתם לבן מכסה את בית החזה שלו והבטן, ועוד אחד בצד הגוף, וכתמים נוספים מכסים את אחת הכתפיים והזרוע שלו. יש יותר לבן מחום, צבע העור הטבעי שלו. הוא נראה כמו איש לבן שנשפך עליו קפה. זאת מחלת העור – הויטיליגו – שהעולם הציני הזה אומר שאין לו, ומעדיף להאמין שהוא הלבין את עורו."
דימוי גוף ומאבק בזהויות
ג'קסון נאלץ להתמודד לא רק עם מחלתו, אלא גם עם תפיסות חברתיות נוקשות כלפי שונות גופנית. רבים ממאשימיו לא הבינו שהוא עשה מאמצים כבירים להסתיר את הפיגמנטציה הלא אחידה על גופו, ולא מתוך ניסיון להיראות לבן, אלא כדי להימנע מלעג והדרה ציבורית.
יש מי שתקפו אותו על כך שניסה להסתיר את הכתמים – אבל זו ביקורת אכזרית ולא הגיונית. אדם שמתמודד עם מחלה זכאי להרגיש שלם ובטוח עם הגוף שלו. ללעוג למישהו על הסתרת ויטיליגו דומה לללעוג למישהו שמסתיר צלקות, התקרחות, או נכות. זו לא “התחזות” – זו זכות בסיסית לכבוד.
הבן של מייקל ג'קסון, פרינס ג'קסון, דיבר חוסר הבטחון של אביו עקב הכתמים על גופו:
באופן אירוני, ג'קסון הפך בעקיפין לדמות מכוננת בשיח עולמי נגד דימוי גוף, קבלה עצמית ועמידה מול סטיגמות. היום, כאשר תרבות הפופ מקדמת מודלים מגוונים של יופי ונראות שונה, ברור שמייקל ג'קסון הקדים את זמנו בהתמודדותו עם הסטיגמות של אז.
אחריות התקשורת
סיפורו של מייקל ג'קסון מחדד את הנטייה של התקשורת לסנסציוניות זולות. גם במקרה הזה, התקשורת לא גילתה אחריות והעדיפה להתעלם מהעובדות ולקדם נרטיב שטחי שגרם לעוול גדול.
רק לאחר מותו של ג'קסון ב-2009, ולאחר פרסום ממצאי הנתיחה שלאחר המוות שאישרו את דבר המחלה, החלו חלקים מהתקשורת "להסכים" להכיר באמת שג'קסון ניסה להסביר שנים רבות – כי ויטיליגו היא זו שהובילה לשינויים במראהו. גם היום, יש בתקשורת גורמים שיגידו שג'קסון "טען" שהיתה לו את המחלה, למרות שהדבר מוכח.
מייקל ג'קסון לא רק התמודד עם מחלה ועם ההשלכות הישירות שלה – הוא התמודד עם עולם שלא האמין לו ואף הגחיך את הסבריו. הוא הואשם בכך שהלבין את עורו, ששנא את עצמו, ששנא את המוצא שלו, וששיקר על כך – ללא שום הוכחות.
השראה לדורות והכרה בויטיליגו
למרות ההשפלה התקשורתית, מייקל הפך לדמות מעוררת השראה עבור אנשים המתמודדים עם שונות פיזית. סיפורו עורר רבים להילחם בסטיגמות ולדבר בגאווה על התמודדותם. מאז 2010, ה־25 ביוני, יום השנה למותו של מייקל ג'קסון, מצוין גם כיום הבינלאומי להעלאת מודעות לויטיליגו – מחווה לדמותו ולמאבק האישי שהוביל.
תגובות