.png)
מייקל ג'קסון לא היה אנטישמי – אבל היה מי שדאג שתחשבו אחרת
- MJStory
- 24 במרץ
- זמן קריאה 12 דקות
האם מייקל ג'קסון היה אנטישמי?
זאת עוד אחת מהשמועות האלה שמדי פעם חוזרות. אולי כי יש כאלה שהיו רוצים שנחשוב שמייקל ג'קסון "שנא יהודים". אולי כי יש כאלה שמתעקשים לא להבין את מה שמייקל ג'קסון באמת אמר. ביחס לשאר השמועות סביב מייקל ג'קסון, זאת לא שמועה "כל כך נוראית", אז קל לשכוח ממנה ולהוציא אותה מחדש בכל פעם. מדי פעם זה צף – ציטוט ישן בלי הקשר, פרשנות יצירתית (או לא יצירתית כלל), כותרת שמישהו שלף מהעבר. אבל האם יש בה משהו מן האמת, או שזו אולי עוד דוגמה לאיך שהתודעה הציבורית נאחזת במשהו שמעולם לא היה?
בקצרה: לא, מייקל ג'קסון לא היה אנטישמי – זו שמועה מופרכת. תדמית מעוותת שנבנתה לאורך השנים בתקשורת על ידי ציטוטים שהוצאו מהקשרם ותקריות שפורשו בצורה מגמתית. בפועל, ג'קסון היה קרוב ליהודים בחייו ובקריירה, פעל נגד גזענות והזדהה עם זיכרון השואה. גם הקרובים אליו, כולל יהודים, העידו שמעולם לא החזיק בדעות אנטישמיות – אלא להפך. מיתוס תקשורתי שניפחו שוב ושוב.
איך זה בכלל התחיל?
קשה לשים את האצבע על הרגע המדויק שבו החלו השמועות על כך שמייקל ג'קסון היה אנטישמי. נראה כי כבר בשנות השמונים המוקדמות, טענות כאלו החלו לעבור מפה לאוזן, בלי מקור ברור. ייתכן שהן נבעו מהשמועות הכלליות יותר על משפחת ג'קסון (ניגע בכך בהמשך), וייתכן שהיו קבוצות עם אינטרס ליצור סכסוך בין ג'קסון לבין הקהילה היהודית – בין אם מסיבות פוליטיות, תעשייתיות או פשוט מתוך רצון לעורר מחלוקת סביב אחת הדמויות הבולטות בעולם הבידור.
תחילה, לא היה מדובר בטענות שמבוססות על אירוע ספציפי – אלא יותר על דימוי ערטילאי שהתפתח ברקע, ואולי נבע גם מחוסר ההיכרות של הציבור הרחב עם חייו האישיים של ג'קסון ועם האנשים שאיתם עבד והתחבר. רק מאוחר יותר, באמצע שנות ה-90 וה-2000, קיבלו השמועות הללו דחיפה נוספת בעקבות תקריות שונות – חלקן היו עיוותים של המציאות, וחלקן נבעו מהוצאת דברים מהקשרם.
הביקור בבית השואה
מעטים יודעים זאת, אך בפברואר 1993 מייקל ג'קסון היה המבקר הראשון במוזיאון הסובלנות ("בית השואה") של מרכז שמעון ויזנטל בלוס אנג'לס. ג'קסון ביקש לבקר במקום בדיסקרטיות, עוד לפני הפתיחה הרשמית לקהל הרחב, כשהמוזיאון היה עדיין בשלבי ההכנות האחרונים. הסיור התמקד בגזענות בארה"ב ובהיסטוריה של השואה, וניכר כי החוויה נגעה בו עמוקות. לפי עדותו של הרב מרווין האייר, מייסד המוזיאון שליווה את הביקור, ג'קסון בילה שם כשעתיים וחצי, ובסוף הסיור יצא מהמקום "נסער עד כדי בכי".
הביקור הזה לא היה אירוע מתוקשר, לא נועד ליחסי ציבור, ולא התקיים כחלק מאיזושהי יוזמה רשמית – ג'קסון הגיע מיוזמתו, מתוך עניין אישי אמיתי. דבר הביקור התפרסם רק שנים לאחר מכן. החוויה הזו ממחישה עד כמה הנושא היה חשוב לו וכמה השפיע עליו ברמה האישית. קשה ליישב את העובדות הללו עם ההאשמות על אנטישמיות שניסו להדביק לו לאורך השנים. אדם עם דעות אנטישמיות לא היה טורח להגיע למוזיאון כזה, לא כל שכן יוצא ממנו נסער עד דמעות. הביקור הוא עדות חיה לערכיו ורגישותו האנושיים.
אבל העניין של ג'קסון בהיסטוריה של השואה לא הסתכם רק בחוויה האישית שלו – הוא גם רצה שהאנשים סביבו יבינו את הכאב שבסיפור ההיסטורי הזה. כשנה וחצי לאחר הביקור במוזיאון, בזמן שעבד על אלבומו "HIStory" הוא ביקש מצוותו לעצור את העבודה ולבקר במוזיאון הסובלנות. המפיק דאלאס אוסטין, שעבד איתו על האלבום, סיפר כיצד ג'קסון שלח את אנשיו לשם כדי שיבינו את המשקל הרגשי של הנושאים שהאלבום עוסק בהם.
אוסטין תיאר את החוויה המטלטלת במוזיאון, שבו מוצגים סיפורים של קבוצות שסבלו מגזענות ורדיפה לאורך ההיסטוריה, ובסיומו המבקרים נכנסים לשחזור של תא גזים מתקופת השואה. "כשיוצאים משם, אנשים פשוט בוכים. זו חוויה מטלטלת", סיפר. כשהוא חזר לאולפן ושאל את ג'קסון מדוע שלח אותם לשם, ג'קסון השיב: "כי אני רוצה שהרגשות האלה יהיו איתכם כשנעבוד על האלבום הזה."
They Don’t Care About Us – ממחאה לשערוריה
אם יש רגע שבו ההאשמות על אנטישמיות נגד מייקל ג'קסון הגיעו לשיאן, זה היה בשנת 1995, עם צאת השיר "They Don’t Care About Us" מתוך האלבום "HIStory" אשר נועד להיות אחד משירי המחאה החזקים ביותר של ג'קסון נגד אפליה ודיכוי חברתי, הפך במפתיע למוקד לביקורת חריפה – דווקא בטענה שהוא עצמו גזעני.
זמן קצר לפני צאת האלבום, עיתונאי ה-ניו יורק טיימס (New York Times), ברנרד ויינרוב, פרסם מאמר תקיף בו טען שהשיר "מכוון ישירות נגד יהודים" ובכך להוא למעשה קבע את הטון שבו השיר התקבל – עוד לפני שהעולם בכלל שמע אותו. הוא ציטט את השורות:
“Jew me, sue me / everybody do me / Kick me, kike me / don't you black or white me.”
המאמר עורר סערה תקשורתית מיידית, וכתוצאה מכך ארגונים יהודיים דרשו להסיר את השיר, עוד לפני ששמעו אותו במלואו. ג'קסון, שהופתע מהאשמות החריפות, הגיב מיד וניסה להבהיר שהשיר נועד להוקיע גזענות – לא לעודד אותה.
"אני לא אנטישמי. השיר הזה הוא נגד אפליה, לא בעדה," אמר בראיון, והסביר שהשימוש במילים הללו היה ניסיון לשקף את הדיכוי המילולי והאלימות שחווים מיעוטים – לא להפיץ שנאה כלפיהם.
אבל ההסבר לא הספיק. הסערה רק התגברה, וג'קסון נאלץ להתנצל, להוסיף הבהרה על עטיפת האלבום, ולבסוף להוציא גרסה מצונזרת לשיר: "אני מקווה בכנות שכל מי שנפגע מדבריי יוכל לסלוח לי על כך שלא זיהיתי זאת מוקדם יותר."
אך הנזק כבר נעשה, והביקורת לא פסקה.
הרב מרווין האייר, ראש מרכז שמעון ויזנטל, היה אחד המבקרים הבולטים של השיר בתחילת הפרשה, וטען שהמילים עלולות להשפיע לרעה על הנוער. עם זאת, לאחר שג'קסון ערך מחדש את השיר והתקשר אליו אישית כדי להתנצל, האייר קיבל את התנצלותו והאמין כי מדובר בטעות תמימה ולא בכוונה לפגוע. הוא אף הזכיר את הביקור המרגש של ג'קסון במוזיאון הסובלנות: "הוא היה סחוט רגשית מהחוויה. הוא בכה בהרבה מהמיצגים, במיוחד בחלק שבו שורדי השואה סיפרו מה קרה לילדים."
עם זאת, האייר ציין כי יועציו של ג'קסון היו צריכים להפנות את תשומת ליבו לרגישות סביב השימוש במילים.
אך לא כולם בקהילה היהודית הסכימו עם הביקורת החריפה. רבים בתעשיית הבידור – יהודים בעצמם – פרשו את השיר באופן שונה ולא ראו בכך אנטישמיות כלל, ואף הגנו על ג'קסון בלהט.
סנדי גאלין, המנהל של ג'קסון באותה תקופה, אמר כי לא זיהה שום בעיה במילים: "כששמעתי את המילים לשיר הזה, חשבתי שהן מבריקות. הוא אומר: 'תפסיקו לתייג אנשים, תפסיקו להשפיל אנשים, תפסיקו לקרוא להם בשמות'. זה שיר נגד דעות קדומות. לקחת שתי שורות מתוך ההקשר הכללי של השיר – זה פשוט לא הוגן." גאלין גם הוסיף כי המילים כמעט ולא היו בשימוש במשך שנים, ולכן לא סבר שהן פוגעניות: "לא היה לי מושג. זה לא משהו שילדים יזהו בכלל כגזעני. עצם השימוש במילה והחזרתה לשיח הציבורי – זה המקום שבו הייתה הטעות."
גם דייוויד גפן, ממפיקי המוזיקה החזקים בתעשייה, דחה לחלוטין את הטענות: "אין במייקל ולו שמץ של אנטישמיות. הוא לא שונא אף אחד. לכל היותר, לפעמים הוא נאיבי."
הציבור התחלק ל-3 קבוצות – אלו שבאמת נעלבו, אלו שהבינו את כוונת השיר, ואלו שהתעקשו שלא להבין וניצלו את הסיטואציה.
ייתכן שאכן מדובר בנאיביות מסוימת מצדו של ג'קסון, אך אין ספק שהוא נקלע, שלא בכוונה, לשיאו של ויכוח תרבותי טעון. מצד אחד, ארגונים פוליטיים יהודים ואפרו-אמריקאיים היו שקועים בעימותים שהלכו והחריפו ביניהם, כאשר כל צד האשים את השני בגזענות. ג'קסון, שביקש ליצור שיר מחאה על אפליה באופן כללי, מצא את עצמו נגרר לתוך עימות שלא היה קשור אליו מלכתחילה.
מצד שני, מבקרים וכתבי הצהובונים נהנו לראות אותו נופל לעוד שערורייה – בדיוק בזמן לצאת אלבומו החדש. הסיקור התקשורתי התמקד בהתקפה על ג'קסון, במקום לעסוק בהקשר הרחב יותר של השיר ובמה שהוא ניסה לומר באמת.
אבל אם עצם השימוש במילים מסוימות הוא הבעיה – בלי לקחת בחשבון את ההקשר או הכוונה מאחוריהן – מדוע התקשורת לא תקפה יצירות או אמנים אחרים באותה מידה?
ספייק לי, שביים את שני הקליפים לשיר, היה בין הראשונים שהצביעו על הצביעות: "הניו יורק טיימס תקף את ג'קסון על שימוש בביטויים מסוימים, אבל לא אמרו מילה על כך שנוטוריוס ב.י.ג משתמש במילה N---- בשיר אחר באותו אלבום. אף אחד לא תקף את ג'ון לנון על השימוש במילה N---- בשיריו". לי המשיך ושאל: "איך זה שמייקל ג'קסון נאלץ למחוק את המילים, להתנצל, ולבקש סליחה, בעוד קוונטין טרנטינו משתמש במילת ה-N עשרות פעמים ואין לזה שום השלכות?"
השאלה הזו נותרה פתוחה – האם באמת התקיים דיון כן על משמעות המילים ועל אנטישמיות, או שהתקשורת פשוט חיפשה דרך נוספת להסית את הציבור נגד ג'קסון?
למרות הסערה, השיר הפך לאחד מהאהובים ביותר של ג'קסון – גם בישראל. נראה שהקהל ברחבי העולם דווקא כן הבין את כוונתו של ג'קסון וראה בו שיר מחאה חזק שהפך להיות אחד השירים המזוהים ביותר עם ג'קסון.
הביקור בישראל
ביקורו של מייקל ג'קסון בישראל בשלהי 1993 התרחש בימים של תקוות לשלום עם ירדן לצד גל פיגועי טרור. ג'קסון לא הסתפק רק בהופעות – הוא ביקר בבתי חולים כשהוא לבוש במדי חיל הים, שם הוא פגש ילדים יהודים וערבים, והגיע גם לבסיס הדרכה לקצינות צה"ל, שם נערך לכבודו מסדר כבוד. הוא היה בין האמנים הבינלאומיים הגדולים הראשונים שהופיעו בישראל והתקבל כאן בהתלהבות אדירה. לצד ההופעות, הקדיש זמן להכיר את התרבות המקומית, סייר באתרים יהודיים עתיקים כמו מצדה וחומות ירושלים, ופגש מעריצים מכל רקע. ביקורו היה יותר מעוד עצירה בסיבוב הופעות – הוא שיקף את התפיסה ההומניסטית שלו, שראתה באמנות, ובמוזיקה בפרט, אמצעי לחיבור בין אנשים.
ג'קסון, שלא היה מזוהה פוליטית (מתוך תפיסתו הדתית), בכל זאת הבין את המורכבות באזור והתייחס אליה ברגישות בהתבטאויותיו וביצירותיו. ההתייחסות הבולטת ביותר שלו לישראל הייתה בשיר "Earth Song" שנכתב בתחילת שנות ה-90 ונגע בעוולות עולמיות, כולל זה אלה של ישראל: "מה עם ארץ הקודש? שסועה בין אמונות". ג'קסון ביטא כאב על מציאות קשה בלי לתפוס צד כזה או אחר, אלא מתוך קריאה אנושית ואמפתית.
ההתנגדות של ג'קסון לאנטישמיות – גם בבית
בשנת 1991 פרסמה לה טויה ג'קסון ספר אוטוביוגרפי שבו חשפה פרטים רבים על משפחתה, בתקופה שבה שרר סיכסוך חריף עם הוריה ואחייה. ייתכן שחלק מהתיאורים בספר מוגזמים מעט ונכתבו מתוך כעס, אך פרט אחד בולט במיוחד: לה טויה טוענת כי הוריהם – ואולי גם חלק מהאחים – החזיקו בעמדות אנטישמיות, ואילו היא, מייקל, ואחים מסוימים התנגדו לכך בתוקף.
"בכל פעם שמישהו אמר הערה אנטישמית בנוכחותנו, מייקל ואני מיד העמדנו אותם במקום," היא כותבת, ומוסיפה כי שניהם ראו את הנושא באופן שונה לגמרי מהוריהם. מייקל, שלמד בבית ספר עם תלמידים יהודים רבים, לא רק שהתנגד לגזענות – הוא אף ראה בעם היהודי דוגמה לחוסן, סולידריות והתגברות על קשיים: "אנחנו מיעוט, וגם היהודים. תראי מה הם עשו. הם סבלו כל כך הרבה, אבל הם התאחדו והתקדמו כל כך. למה אנחנו, כגזע, לא יכולים לעשות את אותו הדבר?" הוא אמר לאמו, בניסיון לגרום לה לשנות את תפיסתה.
גם אם נכון לקחת את התיאורים של לה טויה בעירבון מוגבל, העובדה שהיא מדגישה את התנגדותו של מייקל לאנטישמיות היא משמעותית. לא רק שהוא לא החזיק בעמדות כאלה – הוא פעל כדי לשנות דעות קדומות כשהן עלו סביבו, מתוך אמונה עמוקה בשוויון וביכולת של קהילות להתגבר על מכשולים כשהן פועלות יחד.
"היהודים עושים את זה בכוונה" – ההקלטות הערוכות
בשנת 2005, דיטר וויזנר, ששימש כמנהל של מייקל ג'קסון, ומארק שאפל, שהיה אחראי על ניהול החשבונות וההפקה, הגישו נגדו תביעות בסכומי עתק – בעוד שניהם היו מיוצגים על ידי אותו עורך דין. זמן קצר לאחר מכן, שאפל התראיין לתכנית "Good Morning America", שם השמיע קטעים משיחות ומהודעות קוליות שג'קסון השאיר לו ולוויזנר. ההקלטות הוצגו כמסמך מרשיע, אך בפועל עברו עריכה מגמתית – משפטים נחתכו והוצאו מהקשרם, ובממוצע, כל הודעה קוצרה בכ-80%, מה ששינה את משמעותן באופן דרמטי. קטעים עיקריים הושמטו, לעיתים כדי להביך את ג'קסון או לגרום לו להישמע כנואש – כמו הקטע שנחתך כדי שיישמע כאילו הוא מפציר בשניים לספק לו מיידית סכומי כסף גדולים במזומן למשהו שנשמע כמו עסקה מפוקפקת מעבר לים. למעשה, היה מדובר במקדמה לפרויקט מוזיקלי.
אך הקטע שהכה גלים יותר מכל היה הקלטה שבה ג'קסון נשמע, לכאורה, אומר: 'היהודים עושים את זה בכוונה, הם מוצצים לך את הדם כמו עלוקות!' ההודעה כמובן עוררה סערה ברחבי העולם, ובפרט בקרב קהילות יהודיות ובישראל, והפכה לכלי מרכזי בנרטיב שלפיו ג'קסון היה אנטישמי. אתרי חדשות מיהרו לפרסם את הציטוט המזעזע, ארגונים גינו אותו בחריפות, והפרשה קיבלה תהודה רחבה.
אלא שכאשר התמלול המלא של השיחה נחשף במסגרת ההליך המשפטי, התברר שהמשפט כלל לא נאמר כפי שהוצג. ההקלטה, שיועדה לוויזנר, המנהל של ג'קסון דאז, עסקה בניצול בתעשיית הבידור – והמילה "יהודים" כלל לא הוזכרה:
"כל כך הרבה אנשים, כשהם רואים כישרון, הם סוחטים אותו כמו עלוקות. נמאס לי מזה. אנשים מתחילים כאנשים הכי פופולריים בעולם, הם קונים בית, מכוניות, לא משנה מה, ובסוף הם מסיימים בלי כלום. הם עושים את זה בכוונה."
עריכת הסאונד המגמתית הפכה תסכול כללי על אכזריותה של תעשיית המוזיקה להתבטאות ספציפית שנראתה כמו מתקפה אנטישמית ישירה. כך, באמצעות חיתוך מכוון של ההקלטה והוצאתה מהקשרה, נבנה נרטיב שלם סביב משפט שמעולם לא נאמר – והוסיף רובד נוסף לתיוג של ג'קסון כאנטישמי.
לא ברור אם העריכה נעשתה על ידי הפקת התוכנית או על ידי וויזנר ושאפל עצמם, בניסיון לשפר את מצבם בתביעה הכספית על ידי הטיית דעת הקהל נגד ג'קסון. שנים לאחר מכן, כשהתביעה כבר נשכחה, היחס של וויזנר ושאפל השתנה לחלוטין. וויזנר תיאר בספרו את אותה שיחה עם ג'קסון כחביבה ולבבית, ללא כל אזכור לטענה האנטישמית שיוחסה לה לפני כן. גם שאפל, יהודי בעצמו, לא נראה ששמר טינה – למרות שבזמנו תרם רבות להפצת ההקלטות, מאוחר יותר הוא שב וניסה להשתלב בפרויקטים הקשורים בשמו של ג'קסון.
"לעזוב את נוורלנד" – שימוש ציני בשואה
זאת לא הייתה הפעם האחרונה שבה ניסו להשתמש באשמות של אנטישמיות כדי להטות את דעת הקהל נגד ג'קסון. אפילו שנים לאחר מותו, בסרט "לעזוב את נוורלנד", נעשה שימוש ברמיזה ויזואלי מתוחכמת אך מטעה– כזה שאמנם נראה לכאורה שולי, אבל מספר סיפור גדול יותר.
באחת הסצנות, מופיעה תמונה של ג'קסון מביט לכיוון מסך טלוויזיה, שעליו מוקרנת תמונה של אדולף היטלר (אולי כחלק מסרט או כתבה). ב"לעזוב את נוורלנד" כמובן לא מספקים שום הקשר או הסבר לכך, אך המסר ברור: איכשהו, ג'קסון מקושר להיטלר.
והרי שזה מגוחך לחלוטין. קשה לחשוב על אדם בעולם המערבי שלא צפה לפחות פעם אחת בחייו בסרטים על מלחמת העולם השנייה, השואה, או היטלר. האם זה אומר שכל מי שצופה בסרט על היטלר מזדהה איתו? בוודאי שלא.
אבל כשהתמונה הזו משולבת בתוך סרט שמעלה האשמות חמורות נגד ג'קסון, היא משרתת את יוצרי הסרט ביצירת רושם שלילי עליו – גם בלי לומר זאת ישירות. זו אסוציאציה מכוונת - בין אם כרמיזה לכך שג'קסון העריץ את היטלר, ובין אם כהשוואה מרומזת בין הכוכב לדיקטטור רוצח ההמונים.
זה לא צירוף מקרים – זו מניפולציה דרך עריכה, הצגת מידע ללא הקשר ושימוש ציני בשואה לטובת סנסציה מגוחכת.
האם מייקל ג'קסון העריץ את היטלר?
ב-2011 פרסם הרב שמולי בוטח ספר ובו תיעד שיחות שניהל עם מייקל ג'קסון בין השנים 2000-2001. אחת השיחות, שבה דיברו השניים על היטלר והשואה, הגיעה לכותרות בטענה שג'קסון העריץ את היטלר כאשר קרא לו "גאון רטורי". אך בחינה מעמיקה יותר של הדברים מראה שלא מדובר בהערצה כלל – אלא בניסיון להבין את הרוע האנושי וכיצד אדם אחד הצליח להשפיע על ההמונים לרעה.
במהלך השיחה עם הרב, שהיה אז מקורב לו, אמר ג'קסון: "היטלר היה גאון רטורי... הוא ידע כיצד להפוך כל כך הרבה אנשים, לגרום להם לשנוא.” הוא התייחס להיטלר כאל "שואו-מן", ופירט כיצד הוא השתמש בטכניקות של הופעה כדי להפעיל את קהליו. זוהי לא הערצה – אלא הכרה בכוחו של נאום ושכנוע, והבנה של מנגנוני תעמולה. למעשה, לאורך השיחה ג'קסון לא מצדיק את היטלר לרגע, אלא תוהה כיצד אדם שנחשב לכשלון בצעירותו הפך למנהיג כה אכזרי.
כשבוטח מסביר שלדעתו אנשים מסוימים, כמו היטלר, הם "מרושעים באופן בלתי הפיך", ג'קסון עונה שהוא "מרגיש נורא לגבי זה, הלוואי שמישהו היה מצליח להגיע ללב שלו", הוא האמין שגם אנשים רעים הם תוצאה של נסיבות, ושהדרך הנכונה להתמודד עם רוע היא חינוך וטיפול.
אך כמו במקרים רבים אחרים, הדברים הוצאו מהקשרם. אמירתו על כך שהיטלר היה "גאון" שימשה ככותרת סנסציונית – תוך התעלמות מוחלטת מהשיחה המלאה, שבה ג'קסון מדבר דווקא על ההשפעה השלילית של רטוריקה וכוח המונים. זה דפוס שחזר על עצמו לאורך השנים – משפטים שהוצאו מהקשרם, קטעים שעברו עריכה מגמתית, וניסיון להפוך שיח מורכב לכזה שנוח לתקוף.
האמא היהודיה של מייקל ג'קסון
הנרטיב על כך שמייקל ג'קסון היה אנטישמי מתנפץ פעם אחר פעם כשבוחנים את מערכות היחסים האישיות שלו. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא רוז פיין, המורה היהודייה שליוותה את מייקל ג'קסון ואחיו מילדותם, חינכה אותם כשהם היו בדרכים, והפכה לדמות משמעותית מאוד בחייו. ג'קסון סיפר לא פעם שרוז מילאה עבורו את החלל שהשאירה אימו כשלא הצטרפה למסעותיהם – "ובנאדם, כמה שהייתי צריך את זה. בקושי הייתי עם אמא שלי כשהייתי קטן". ג'קסון שיתף על ההשפעה של רוז פיין על חייו: "היא היתה הראשונה שגרמה לי לאהוב ספרים", משהו שהנחיל גם לילדיו כשהפך לאבא בעצמו.
גם בבגרותו הוא שמר איתה על קשר ודאג לרווחתה. מייקל ואחותו, ג'נט דאגו לממן את ההוצאות הרפואיות שלה, וגם לאחר מותה הביע צער עמוק על כך שלא הצליח להיות לצדה ברגעיה האחרונים.
האם אדם עם דעות אנטישמיות היה רואה באישה יהודייה דמות אימהית ודואג לה עד סוף חייה? קשה ליישב את העובדות הללו עם הניסיונות לצייר את ג'קסון כאנטישמי. נראה כי בפועל, האנשים הקרובים אליו ביותר – כמו רוז פיין – מעידים על גישה הפוכה לחלוטין של כבוד, אהבה ודאגה אמיתית.
אפשר לתת עוד הרבה דוגמאות של חברות אמת בין מייקל ג'קסון ליהודים ולישראלים, שיתופי פעולה מקצועיים בעולם המוזיקה וכאלה מחוץ לאור הזרקורים, כמו למשל הזמרת עפרה חזה, הבמאי ברט רטנר, ומשפחת ויץ-כהן מדרום אפריקה.
בין מיתוס למציאות
לאורך השנים, ההאשמות על אנטישמיות כלפי מייקל ג'קסון נשענו על פרשנויות סלקטיביות, ציטוטים שהוצאו מהקשרם, והקשרים שנבנו באופן מגמתי. בין אם זה היה סביב השיר "They Don’t Care About Us", פרשנות מעוותת להקלטות ערוכות, או אפילו שימוש מניפולטיבי בתמונות בסרטים כמו "Leaving Neverland" – נראה כי הדימוי הציבורי של ג'קסון עוות שוב ושוב כדי ליצור רושם שהיה אנטישמי.
אך מול ההאשמות הללו עומדות עדויות ברורות: ג'קסון היה מקורב לאנשים רבים מהקהילה היהודית, ביקר ביוזמתו במוזיאון הסובלנות וכיבד את ההיסטוריה היהודית. אנשים יהודים שעבדו איתו לאורך שנים – ממנהליו ועד חבריו הקרובים – הגנו עליו מכל וכל והעידו שמעולם לא היה בו ולו שמץ של אנטישמיות.
באופן אירוני, בשנים האחרונות קבוצות אנטישמיות ניסו לנכס לעצמן את שמו של ג'קסון, תוך שימוש באותן שמועות תקשורתיות כ"עדויות" כביכול, כדי להפיץ שנאה ותיאוריות קונספירציה נגד יהודים. ניצול ציני זה של שמו של ג'קסון – דווקא על ידי גורמים שבחייו כנראה היו מתנגדים לו – ממחיש עד כמה מידע כוזב, ברגע שהוא יוצא משליטה, יכול לשרת מטרות שונות ואף סותרות.
בסופו של דבר, ההיסטוריה שופטת על פי מעשים, ולא על פי כותרות סנסציוניות. מבט קרוב יותר אל העובדות מגלה שהקמפיינים שניסו להכתים את שמו של ג'קסון ולהדביק לו תדמית אנטישמית לא נשענו על אמת מוצקה, אלא על אינטרסים תקשורתיים ועל הנכונות של הציבור לקבל נרטיבים שליליים מבלי לבחון אותם לעומק. מי שיבחר להאמין להאשמות – ימשיך לעשות זאת, אך מי שיבחר להסתכל על העובדות יראה תמונה שונה לחלוטין.
Michael Jackson "They Don't Care About Us"
Dallas Austin interview
Simon Wiesenthal Center
MJJRepository archives
Comments