.png)
מקולי קאלקין ובני משפחתו מספרים על החברות עם מייקל ג'קסון
- MJStory
- 5 במאי 2020
- זמן קריאה 4 דקות
עודכן: 7 באוג׳ 2023
"מייקל הוא אחד מהאנשים הכי חשובים בחיי. הוא היה החבר הכי טוב שלי. היינו מאוד קשורים כי הוא ידע מה עובר עליי. לחץ, התעללות, דיכוי מצד המשפחה. הוא תמיד היה נוכח ומבין".
Marc Maron's podcast (2018)
"הוא נהנה מרוח הנעורים שלי. הוא אהב להיות ילד ביחד איתי. זה אף פעם לא הרגיש לי מוזר. מעולם לא הרגשתי לא בנוח. הוא פשוט היה כזה".
לפי קאלקין, אחרי המשפט "מייקל לא רצה לחזור הביתה [לנוורלנד]. כל מה שהיה לו בחיים הרגיש מוכתם. זה מה שקרה עם המשפט האחרון [ב-2005], הכל הרגיש מוכתם. הדבר היחיד שהיה לו חשוב היה המשפחה הגרעינית שלו".
עורך הדין תומאס מזארו על מקולי קאלקין (2011)
"אני חייב להגיד, כריס טאקר ומקולי קאלקין תמיד יחשבו בעיני כחברים טובים ונאמנים. היו להם מנהלים, סוכנים ועורכי דין שלא רצו שהם יהיו מעורבים [במשפט של מייקל ג'קסון ב-2005] אבל שניהם אמרו לי 'מייקל צריך אותנו, אנחנו נהיה שם'."
פברואר 2020 (Esquire)
ג'קסון יצר קשר עם מק אחרי "שכחו אותי בבית", ופתאום הם התחברו. ההורים שלו לא עודדו ולא מנעו את הידידות. כפי שמק רואה את זה, למייקל היתה ילדות דומה לשלו, כלומר לא היתה לו ילדות, כי אבא שלו כפה עליו את התהילה. אז, כשהוא מבוגר ממק בעשרים ושתיים שנה וגר במקום שנקרא נוורלנד, הוא הרגיש באותו גיל, בדרך כזו או אחרת.
מק וג'קסון נהגו למתוח אנשים בטלפון. ג'קסון היה עושה קולות - של חנונים אמיתיים - "שלום, אני רוצה לקנות מקפיא. כמה גדולים המקפיאים שלכם?" ומק היה צוחק וצוחק. בפעם האחרונה שמק ראה אותו היתה בחדר השירותים של בית המשפט במחוז סנטה ברברה בשנת 2005. מק היה בן 24. מייקל היה בן 46. מק העיד להגנתו של ג'קסון במשפט בו נטען שהטריד ונתן אלכוהול לילד בן שלוש עשרה שהיה חולה סרטן. ג'קסון בסופו של דבר יצא זכאי.
היתה הפסקה קצרה בזמן העדות של מק. מק התפנה ומייקל נכנס לשירותים. ג'קסון אמר "עדיף שלא נדבר, אני לא רוצה להשפיע על העדות שלך". הם צחקו על זה קצת. מייקל ג'קסון, שהיה כנראה אפילו יותר מפורסם ממקולי קאלקין כשהיה בן שמונה, עשר, אחת עשרה, נראה מובס. תשוש. סחוט.
הם התחבקו.
[...]
"תראו, אני אתחיל מהשורה הבאה – וזאת לא שורה, זו האמת: מייקל ג'קסון מעולם לא עשה לי כלום. מעולם לא ראיתי אותו עושה משהו. במיוחד בנקודת הזמן הזאת, אין לי סיבה להסתיר כלום. האיש הלך לעולמו. אם כבר – אני לא אגיד שזה באופנה או משהו כזה, אבל עכשיו זה זמן טוב לדבר [על הטרדות מיניות]. ואם היה לי משהו לספר, לגמרי הייתי עושה את זה. אבל לא, מעולם לא ראיתי כלום. הוא מעולם לא עשה כלום".
קיראן קאלקין, אחיו הצעיר של מקולי קאלקין
קיראן קאלקין, אחיו הצעיר של מקולי, התראיין ב-2003 והגיב לספקולציות ולביקורת הקשה שג'קסון ספג בעקבות הסרט "לחיות עם מייקל ג'קסון", בו הוא הזכיר בין היתר שמקולי, קיראן והאחיות שלהם ישנו איתו במיטה ולמחרת הצטרפו אליו לטיסה בכדור פורח.
"היית פעם על כדור פורח? זה ממש מגניב! כשאתה למעלה ואתה יכול לראות הכל בבהירות, זה בדיוק כמו לעוף, ואתה יכול להיות כל כך נמוך שאתה יכול לראות הבעות פנים של אנשים".
לפי הכתבה, קאלקין "נשאר נאמן לחבר שלו" ואמר שהוא היה רוצה להגן עליו, אבל מרגיש שהוא לא יכול כי אם הוא יעשה זאת, זה יהפוך לאייטם תקשורתי מנופח שמתעופף מסביב לעולם תוך רגע. "הייתי רוצה לדבר על זה, אבל זה קצת מוזר כי לא דיברתי עם מייקל בערך שנתיים". הוא בספק אם מרטין באשיר יקבל ראיון בלעדי שוב, לדבריו הסרט על ג'קסון היה הטעיה תקשורתית אבל זה לא מפתיע: "תמיד הייתי סקפטי מן הסתם. מגיל צעיר מאוד. אני קורא דברים בעיתון שאני יודע בוודאות שהם בולשיט. ואנשים מאמינים להכל. אז אני אפילו לא קורא שום דבר יותר".
ב-2019 קיראן כיכב בסדרת טלוויזיה של רשת HBO וביקש שלא להגיב לסרט "לעזוב את נוורלנד" בהפקתה: "לדעתי יש שני צדדים בדבר הזה ואני לא יכול להיות מועיל לאף אחד מהם".
ציטוטים מתוך הספר "Lost Boy" מאת קית קאלקין, אביו של מקולי קאלקין (2005)
"חדר השינה של מייקל (חדר עצום עם חדרי הלבשה, נישות קטנות, אח, דלתות צרפתיות שמובילות לגינה פרטית, כמו גם גרם מדרגות שמוביל לעוד קומה למעלה) היה כמעט תמיד מקום פתוח לכולם שאפשר לבלות בו, כמו כל שאר הבית. הילדים שלי ישבו על המיטה, וגם אני, ושיחקו קלפים או דמקה, או צפו בטלוויזיה או מה שזה לא יהיה, אבל היינו עושים את רוב הדברים האלה גם בשאר המקומות. הם לפעמים נרדמו שם, כמו שהם לפעמים נרדמו בכל מקום אחר, בכל שעה ביום. כשהגיע הזמן שלהם לישון, לעיתים נדירות התעקשתי שילכו לישון, כי בכל זאת הם הגיעו לנוורלנד כדי לשחק; וילדים מטבעם (כמו שכל הורה יגיד לכם) לא הלכו לישון בעצמם עם המחשבה שכדאי להם לנוח קצת כדי להיות יותר עירניים ביום למחרת. ילדים לא דואגים ל"יום המחרת". כתוצאה מכך, הרבה פעמים אחרי הארוחות הייתי צריך להרים אותם (לפעמים עם קלנועיות) ולקחת אותם לחדרים שבהם הם היו אמורים לישון. הם היו נרדמים בזמן שהם צפו בסרט באולם הקולנוע, או בזמן שהם שיחקו ברכבות הצעצוע בחדר של הרכבות, והיתה גם פעם אחת שאני ממש זוכר, שמצאנו אחד מהם ישן על הקרוסלה!"
דבר ראשון, בכל שנות היכרותי עם מייקל, מעולם לא ראיתי או שמעתי משהו שיצביע על כך שהוא היה פדופיל. אני אציין שמדי פעם הגיעו אוטובוס אחד או שניים מלא בילדים בשעות אחר הצהריים הישר לפארק השעשועים או לאולם הקולנוע, ומיד אחר כך ההסעה לקחה אותם חזרה הביתה. למעשה, אני מאמין שהיה משרד שלם באזור וצוות שלם שהיה אחראי על הפיקוח על הביקורים האלה; אני גם אציין שבאף מקרה שהוא הילדים האלה התבקשו להגיע אל הבית משום סיבה שהיא. הביקורים האלה היו מתוכננים ומפוקחים היטב, והאנשים שהגיעו הופרדו לחלוטין מהאורחים של הבית (כמו המשפחה שלי). ואם כבר אנחנו בנושא הזה, רשימת האורחים ממש לא הוגבלה לילדים. למעשה, הרבה מבוגרים הסתובבו בכל מקום בחווה בהם (רק לדוגמה) השכן והנשיא לשעבר רונלד רייגן ואשתו ננסי "רק-תגידו-לא", וגם מזכיר ההגנה האמריקאי ויליאם כהן, ולא מעט אחרים שכבר הספקתי לשכוח מאז; איש מהם בוודאי לא נתן את התחושה שהאחוזה (אלוהים יודע) היתה מאורת פדופיליה."
מקורות
[5] Kit Culkin – Lost Boy (May 09, 2005, the book was published and distributed exclusively through KitCulkin.com)
Comments