הסיפור של מייקל ג'קסון
זמן קריאה 20 דקות
"הקונספירציה": הסיפור האמיתי מאחורי המשפט של מייקל ג'קסון
סקירה מעמיקה על פי הספר "Michael Jackson: Conspiracy" מאת העיתונאית אפרודיטה ג'ונס, ששינתה את דעתה לאחר שנכחה במשפט הזיכוי של מייקל ג׳קסון וראתה מקרוב את מה שהוסתר מהציבור – סיפור על עיתונות, משפט, והפער בין אמת לתדמית.
אפרודיטה ג'ונס, Michael Jackson: Conspiracy
בשנת 2005, כשמייקל ג'קסון עמד למשפט פלילי באשמת התעללות מינית בקטין, רוב כלי התקשורת והעיתונאים כבר חרצו את דינו מראש. אבל מאחורי הסיקור הצהוב והדימויים המוגזמים, הסתתרה אמת אחרת לגמרי. אפרודיטה ג'ונס, כתבת בכירה ברשת Fox News, שהגיעה למשפט עם דעה נחרצת נגד ג'קסון, גילתה את זה על בשרה.
בספרה, "הקונספירציה", ג'ונס מתארת את המהפך האישי והמקצועי שעברה, וחושפת את ההטיות, הסתירות והעיוותים שהוסתרו מהציבור. זהו מסמך נדיר המאיר את מה שבאמת התרחש בין כותלי בית המשפט – גרסה שהציבור לא נחשף אליה.
הסקירה שלפניכם מציעה מעין קריאה מודרכת בעיקרי פרקי הספר, תוך שמירה על המבנה, ההקשרים ורוח הדברים שג'ונס עצמה ביקשה להעביר. זה לא רק סיפור על עיתונאית ששינתה את דעתה – אלא על משפט צדק שכמעט לא התקיים.
הסקירה שלפניכם מבוססת על הספר Michael Jackson: Conspiracy מאת אפרודיטה ג'ונס, אך אינה כוללת את מלוא תוכנו. הספר מציע סיקור מעמיק, בן כ־400 עמודים, של משפטו של מייקל ג'קסון בשנת 2005. למי שמעוניין להבין את התמונה המלאה – מומלץ לקרוא את הספר בשלמותו.
הקדמה
כיצד אפרודיטה ג'ונס, כתבת FOX News, עברה מהאשמה לזיכוי – ומה הבינה על התקשורת כשסיקרה את המשפט של מייקל ג׳קסון
מבוא - אפרודיטה ג'ונס
בשיאו של המשפט של מייקל ג'קסון בשנת 2005, אפרודיטה ג'ונס הייתה כתבת מוכרת ברשת FOX NEWS, והיא לא הסתירה את דעתה: מבחינתה, מייקל ג'קסון היה "כוכב נופל" – והיא לא הייתה היחידה שהאמינה בכך. באולפני הטלוויזיה, במסדרונות התקשורת ובכתבות שהופצו לכל עבר, ההנחה הייתה ברורה – מייקל ג'קסון אשם.
אבל אז הגיע הזיכוי. עולמה של ג'ונס עבר טלטלה מקצועית ואישית. לאחר שג'קסון זוכה מכל האישומים, החלה ג'ונס בחשבון נפש. ג'ונס מספרת שהרגישה משהו שרוב עמיתיה ניסו לדחוק הצידה: תחושת אשם. איך זה ייתכן שכולם היו כה נחושים בדעתם, וכעת – "לא אשם, לא אשם, לא אשם" – ארבע עשרה פעמים. האם יתכן כי החמיצה משהו? שכולם מסביבה החמיצו?
היא החליטה לבחון מחדש את עצמה, את עבודתה, ואת כל מה שנאמר - או לא נאמר - במהלך המשפט. כשחזרה לתמלולים וניתחה את העדויות לעומק, הבינה: היא הייתה חלק מקמפיין תקשורתי הרסני נגד אדם חף מפשע.
במקום להמשיך הלאה בחייה, ג'ונס החליטה לעצור. היא יצרה קשר עם ראש חבר המושבעים, פול רודריגז, והוא לא היסס: מייקל ג'קסון היה קורבן לסחיטה. חף מפשע. "התקשורת," אמר לה, "רמסה את העובדות". ג'ונס הרגישה לראשונה עצבות ואמפתיה אמיתית כלפי ג'קסון. העולם כולו - כולל היא עצמה - הפנה עורף לאדם שלא עשה את מה שיוחס לו.
ג'ונס נסעה לנוורלנד, בניסיון להסביר למעריצים שהיא רק "מילאה את תפקידה כעיתונאית". אבל הם לא קיבלו את זה. חלקם אף קיללו אותה – אך אחרים החליטו לתת לה הזדמנות. היא הקשיבה להם, המעריצים שהגיעו מכל רחבי העולם. הם סיפרו לה איך זה נראה מהצד השני: כיצד התקשורת האמריקאית פעלה נגד ג'קסון, מכל הסיבות הלא נכונות. המדיה היתה עוינת, מוטה ומובלת על ידי אינטרסים זרים לאמת.
באותו רגע, ג'ונס הבינה שאף אחד לא מתכוון להציג את הצד של ג'קסון. המחשבה הזו שברה אותה – והיא דמיינה כיצד ג'קסון הרגיש בתוך הגיהנום התקשורתי שסבב אותו, כשכולם הפנו לו עורף.
ג'ונס אז פנתה לשופט המחוזי בסנטה ברברה, רודני מלוויל, וביקשה לעיין בחומר המשפטי. היא נחשפה לראיות שלא דווחו בתקשורת, תמלולים שהושמטו, ושאלות מהותיות שנותרו ללא מענה. בין השאר, היא גילתה את תיעוד החקירה המשטרתית של גאווין ארויזו (אז בן 13), שבו הוא טוען שהוא "לא יודע" להשיב על שאלות קריטיות. ג'ונס שאלה את אחת הפקידות בבית המשפט אם ילד בגיל הזה מודע למיניותו – והאישה ענתה בביטחון שכן. התשובה הזאת הדהדה בראש של ג'ונס, משום שהיא סתרה טענותיו של ארוויזו.
מכאן היא יצרה קשר עם העיתונאית העצמאית פרל ג`וניור, שנמנית בין תומכיו של ג'קסון, וזו הציעה לה לכתוב על זה ספר. ג'ונס הרגישה שעומדת בפניה משימה קשה. אנשים סביבה צחקו כששמעו שהיא עומדת לכתוב ספר בעד ג`קסון – "אף אחד לא יקח את זה ברצינות". בעודה נוברת במסמכי בית המשפט, התחושה הייתה שכל העולם נוחת על כתפיה. היא הרגישה שלעולם לא תצליח להשלים את כתיבת הספר.
פתח דבר - עו"ד תומאס מזארו
תומאס מזארו, עורך דינו של ג'קסון, כתב את פתח הדבר בספר. מזארו מספר שהוא לא בדיוק קיבל את ג'ונס בידיים פתוחות מההתחלה. אם מבטיו היו מסוגלים להרוג, ג`ונס כנראה היתה מתה במקום. אבל כשהשניים נפגשו במקרה כשנה לאחר המשפט – בגלריית אמנות – ג'ונס שיתפה אותו בכוונה שלה: לכתוב את הספר היחיד שמתעד את הצד של ג'קסון.
מזארו הסביר שהמידע שהמדיה הפיצה היה שטחי ורדוד. הם העדיפו דיווחים צהובים, השמיטו עובדות, וחזרו שוב ושוב על דימוי של ג'קסון כפושע סדרתי – למרות שמעולם לא נמצאה לכך ולו ראיה אחת.
מזארו לא אהב את המצלמות ואת ההמולה התקשורתית. הוא לא חיפש תשומת לב ויוקרה, והוא אפילו מתח ביקורת על ההתנהלות של אנשי הצוות של ג'קסון, שיזמו לו ראיון מיד לאחר התפוצצות הפרשה. מהרגע שנכנס לתפקיד, המטרה היחידה שלו היתה להתעמק בעיקר שבפרשה, בחבר המושבעים ובתביעה.
מזארו האמין שהאנשים המעורבים בתביעה הוקסמו מעצם ההזדמנות להיות חלק מההיסטוריה. אנשים היו מוכנים לומר כל דבר שיקנה להם מקום באירוע הזה – והעיסוק בים האנשים הללו, שלדבריו היו "שטחיים ומסוכנים", הפך למטרד מתמשך ולסיכון של ממש למשפט צדק.
מזארו סיפר על ממצאי המשפט ועל הדברים שגילה מאחורי הקלעים. לדבריו, התובע המחוזי, טום סנדון, רדף את מייקל ג'קסון במשך שנים ובזבז זמן ומשאבים רבים בניסיון להוציא את ג'קסון אשם. כבר מאז 1993, היה נואש למצוא קורבנות נוספים שיאשימו את ג'קסון – ואף נסע פעמיים, באופן פרטי, כדי לחפש קורבנות נוספים מעבר לים. הוא לא מצא אפילו אחד. במקום לוותר, שכר משרד יחסי ציבור והקים אתר ייעודי לאיסוף מידע מפליל נגד ג'קסון.
אחד הדברים שהדהימו את מזארו יותר מכל הייתה ההתנהלות של ג'נט ארוויזו, אמו של המתלונן, גאווין. הוא הבין מהרגע הראשון שהיא תהיה אסון עבור התביעה, במיוחד בחקירה הצולבת, לאחר ששמע את העדות שלה במשך 3 שעות, בינואר 2004.
כשהראיות נגדה החלו להיערם, הוא הזהיר את עמיתיו לא לדווח על כך שהונתה את משרד הרווחה – אך חלקם עשו זאת בכל מקרה. הוא חשש שהיא תסרב להעיד (כדי לא להפליל את עצמה), דבר שהיה מקשה על ההגנה.
הוא לא האמין שעמיתיו רצו להזיק למייקל, הוא טוען שהם רצו לקחת חלק במשפט ולעזור לנאשם פגיע כמוהו. בכל מקרה, לא היה להם קשר להליך המשפטי בפועל שהתקיים מאוחר יותר.
מייקל ג'קסון ביום הזיכוי
פרק 1: יום הכרעת הדין - הזיכוי המהדהד
הזיכוי המלא של מייקל ג׳קסון וההלם בתקשורת
ביום שני, 13 ביוני 2005, משהו דרמטי עמד להתרחש בבית המשפט בסנטה ברברה. כבר שבועות קודם לכן, נבנה סביב האולם מופע תקשורתי רועש וציני: תא כלא הוכן לצילום, תחזיות נזרקו לאוויר, פרשנים חיכו לנפילה הגדולה של מלך הפופ. בעיני רבים, הרשעה של מייקל ג'קסון נראתה מובטחת – חלק אפילו האמינו שג'קסון יסיים את חייו בכלא בתוך זמן קצר.
אנשי התקשורת צבאו על המקום, ומנגד – מעריציו של ג'קסון חיכו בדריכות, מצוידים בשלטים, כרזות וחולצות.
האנשים שהתקבצו שם מכל העולם האמינו שהוא חף מפשע, מאוחדים במאבק למען צדק. כשג'קסון הגיע, הדמעות והצרחות מכל עבר יצרו תחושה כאילו העולם עוצר מלכת. גם אם הוא היה נסער מבפנים – ג'קסון לא הקרין זאת כלפי חוץ באותו רגע. הוא הגיב למעריצים שצרחו ותמכו בו.
בתוך בית המשפט, ניתן היה להבחין במתח שפקד את מייקל ג'קסון – הוא רצה להיות אחרי זה. הוא נראה מפוחד כשעמד ליד עמדת המאבטחים, נראה בודד, על אף שהיה מלווה בעורכי הדין ובני משפחתו שהאמינו בכל ליבם בחפותו. ג'נט, אחותו הצעירה של ג'קסון, נאלצה להישאר מחוץ לאולם כי הוקצו רק שישה כסאות למשפחה.
בתוך האולם חיכו 8 נשים ו-4 גברים – חבר המושבעים, שבמשך חודשים בחנו 600 ראיות ונאלצו לנבור בהיסטורית חייו הפרטיים של ג'קסון, כפי שהוצגו בפניהם על ידי התובע המחוזי של סנטה ברברה, טום סנדון, שיחד עם עמיתיו היה נחוש להציג את ג'קסון כפושע סדרתי.
השעה הייתה 14:10. השופט רודני מלוויל נכנס אל האולם – ודממה מתוחה השתררה.
לפתע, הפקידה הבכירה של בית המשפט, קראה:
"סעיף ראשון – קונספירציה: לא אשם.
סעיף שני – הטרדה מינית: לא אשם.
סעיף שלישי... לא אשם."
כך, ארבע־עשרה פעמים. "לא אשם."
המשפחה התחבקה. מייקל עמד זקוף, כמעט קפוא, כמו דמות מתוך אגדה. עדי ראייה מספרים שדמעה זלגה על לחיו כששמע את הכרעת הדין – המשפט נגמר. הוא יצא מהאולם כאדם חופשי.
בחוץ, הרחוב געש: בלונים הופרחו לאוויר, דגלים הונפו, אישה אחת שחררה יונים לבנות. מעריצים בכו, צעקו, חיבקו זה את זה. מייקל עבר ביניהם בגופו הכבוי אך גאה, כשהוא מודה לקהל עם ידו על הלב, ונעלם לתוך ואן שחור. כך הסתיים היום שהעולם כמעט עצר את נשימתו לקראתו.
אבל לא כולם נשמו לרווחה.
אפילו לאחר הזיכוי – מלא, חד־משמעי, גורף – רבים בכלי התקשורת סירבו לקבל את המציאות. במקום לעסוק במחדלי התביעה או בקווי ההגנה המבריקים, המשיכו להפיץ ספקות, שמועות, תיאוריות. הם העדיפו לפרסם כתבות כנגד ג`קסון והתעלמו לחלוטין מהעובדה שחבר המושבעים זיכה אותו מכל האישומים.
אנשים אהבו לשנוא את מייקל ג`קסון וככל שהמדיה הציגה אותו כ"מוזר", הרייטינג עלה. היו אנשי תקשורת שהודו שמייקל ג`קסון עבר גיהנום וגילה חוזק נפשי לאורך התקופה – משהו שרוב האנשים לא היו מסוגלים לעבור.
לא היתה אף הוכחה שמייקל ג`קסון אשם במה שמיוחס לו.
תומכיו של ג'קסון מחוץ לבית המשפט ביום הזיכוי
כל זה התחיל כי ג'קסון ניסה לעזור לילד חולה סרטן. גאווין ארוויזו היה ילד בן עשר, גוסס, שרצה רק דבר אחד – לפגוש את מייקל ג'קסון. ג'קסון נענה לבקשה. הוא העניק לו תקווה, עידוד, זמן. אירח אותו ואת משפחתו בנוורלנד. הילדים כתבו לו מכתבים, הודו לו.
בספר האורחים כתב גאווין:
"מייקל היקר, תודה שעזרת לי להוריד את הכובע מול אנשים. אני אוהב אותך המון, גאווין."
התקשורת ראתה את כל זה. היא פשוט בחרה שלא לדווח.
הקייס של התביעה היה מעורפל והמשפט הפך להיות קרקס, אבל כמובן שעובדה זו לא הגיע אל מהדורת החדשות.
במהלך המשפט, ג'ונס עצמה התחילה לשים לב לאי ההתאמה. היא הבחינה בג'קסון מקרוב: שקט, עדין - ובעיקר אנושי. לא היה בו שמץ של התנשאות, מוזרות או טירוף. זה לא היה האדם שהתקשורת תיארה. הוא היה אדם טוב לב, שנרמס על ידי המערכת. לדבריה, מי שהיו מטורפים הם אנשי המדיה שהתעקשו להכפיש את שמו.
ג'ונס כותבת כי כבר עם פתיחת המשפט בינואר 2005, התקשורת היתה צמאה לדם. ג'קסון הפך למטרה. כל תנועה, כל מבט, כל שמועה – הכל הפך לכותרת. כל כלי תקשורת גדול עקב אחרי כל תנועה של ג'קסון, בציפייה לרגע של שטות או טירוף. כשהוא הגיע למשפט מאופק, מנומס, מהוקצע – הם התאכזבו. זה לא היה מה שהם קיוו לו.
גם כשחבר המושבעים זיכה אותו – ואפילו כשהתביעה עצמה קרסה – לא הייתה לכך משמעות מבחינת המדיה. בן אדם אחר היה כנראה מקבל התנצלות. מייקל קיבל עוד כותרת משפילה.
במקום שהעיתונאים ירגישו חמלה כלפי ג'קסון אחרי שהבינו שהלכו שבי אחר התובעים, הם התעללו בו עוד יותר.
ובאשר לצוות התביעה, הם נראו מאוכזבים שהשליטה המלאה שלהם בשיח הציבורי לא תורגמה גם להרשעה בבית המשפט. סנדון טען שהניצחון של ג'קסון קשור ב"כוח שלו ככוכב" והתעקש שהמרדף הארוך שלו נגד ג'קסון לא קשור להיסטוריה שלו איתו.
הטענה שג'קסון ניצח בגלל שהיה מפורסם נבעה מתוך חמיצות. הרעיון שהתיק שסנדון עצמו בנה עם משפחת ארוויזו לא היה מבוסס, זה משהו שהוא לעולם לא היה מודה בו.
בכל הנוגע למייקל ג'קסון, לטום סנדון היתה אג'נדה ספציפית. התובע המחוזי האמין שסיקור מוטה בתקשורת יעזור לו לשים את ג'קסון מאחורי סורג ובריח.
הוא טעה.
חבר המושבעים במשפט מייקל ג'קסון
פרק 2: פתיחת המשפט - בחירת חבר המושבעים ונאומי הפתיחה
השלב הראשון במשפט מייקל ג׳קסון – בחירת המושבעים וקרב הנרטיבים בנאומי הפתיחה
בחירת המושבעים
חבר המושבעים נבחר בקפידה. כל אחד מהם עבר תשאול על עברו, עמדותיו והיכרותו עם הסיקור התקשורתי של מייקל ג'קסון וההאשמות. מעריצים הורחקו מהמתחם, כדי שההמולה לא תשפיע על התהליך. מזארו, שהקדים לבקר בסנטה מריה, שוחח עם מקומיים – וגילה הפתעה: האנשים בקהילה הזאת דווקא אהבו את מייקל ג'קסון. הם זכרו אותו מאינטראקציות קודמות עם המקומיים ותיארו אותו כאדם הגון, סימפטי, לא יהיר.
אבל מזארו לא רצה מושבעים ש"מחבבים את ג’קסון" – הוא רצה אנשים שיבואו עם ראש פתוח.
הוא גם ידע שהתובע המחוזי, טום סנדון, לא בדיוק נהנה מאמון הציבור המקומי. היו לא מעט שתהו אם המשפט הזה נולד מתוך אובססיה ישנה. הוא ידע שהאמת מנצחת ושאנשים ישפטו את ג`קסון בהתאם.
בית המשפט החליט שלא נחוץ לכלול אפרו-אמריקניים בחבר המושבעים למורת רוחו של מזארו, אך הוא לא רצה לעשות עניין על רקע גזעי. הוא הרגיש שג'קסון נמצא מעל השיח הזה.
הרכב המושבעים כלל שמונה נשים וארבעה גברים. אף אחד לא היה יכול להיות בטוח שהם יהיו הוגנים כלפי ג'קסון.
כשמזארו נשאל, "איך חבר המושבעים הזה הולך לשפוט את מייקל ג`קסון?", הוא עצמו החזיר בשאלה: "איך חבר המושבעים הזה הולך לשפוט את משפחת התובעים?"
אחת המושבעות – אם לארבעה – אמרה בסיום המשפט שהרגישה שג’נט ארוויזו, אם המשפחה, שידלה את ילדיה לשקר בשביל כסף. "אני לא יכולה לדמיין מצב שבו הילדים שלי ישקרו בשביל כסף", סיפרה מושבעת מספר 8.
ההגנה מצידה סמכה על כך שאנשים הקרובים לג'קסון – אלה שלא ניסו להתעשר דרכו – יהיו העדים שיראו האמינים ביותר.
התובע המחוזי של סנטה ברברה, טום סנדון
נאום הפתיחה של התביעה
כשהתובע המחוזי, טום סנדון, התחיל להציג את התאוריה שלו על הקונספירציה של ג'קסון נגד משפחת ארוויזו, הוא הודה בעצמו שהיא "קשה להבנה". התביעה רקמה תיאוריה מורכבת ומסועפת – כולל עלילת משנה שעליה נבנו חלק מהאישומים המרכזיים: סרטו של מרטין באשיר, "לחיות עם מייקל ג'קסון", דחף את ג'קסון ואנשיו לחטוף את גאווין ומשפחתו ולכלוא אותם בחוות נוורלנד, על מנת לכפות עליהם לצלם סרטון תגובה נגד באשיר.
סנדון הוסיף שחלק מהמזימה היה גם לקחת את משפחת ארוויזו למיאמי למסיבת עיתונאים (שלא יצאה לפועל), לגרום לאמא לחתום על מסמך ריק שאחרי זה ישמש את ג'קסון לתביעה נגד ההפקה של באשיר, והדובדבן שבקצפת: ג’קסון תכנן להוציא את הילדים מבית הספר ולהגלות את כל משפחת ארוויזו לברזיל.
וכמה שתאורית הקונספירציה נשמעה מוזר, הדבר הכי ביזארי לגבי המשפט, היה בכלל ציר הזמן של ההטרדה המינית. התובע הצהיר שהאחים גאווין וסטאר ארוויזו, טוענים שההטרדה המינית קרתה אחרי שידור הסרט של מרטין באשיר, אחרי הטיסה למיאמי, ואחרי שצילמו סרט תגובה למרטין באשיר.
במילים אחרות, משפחת ארוויזו טענו שג'קסון הטריד את גאווין – לא בתקופה שצולם הראיון "המפליל" של ג'קסון וגאווין, זה שהוצג ב"לחיות עם מייקל ג'קסון" משנת 2002 – אלא שבועיים אחרי שהסרט שודר, בימים בהם ג'קסון ואנשי היח"צ שלו ניסו למזער את הנזקים ולתקן את העיוותים שבאשיר הציג בסרט על מלך הפופ.
ראש צוות ההגנה של מייקל ג'קסון, תומאס מזארו
נאום הפתיחה של ההגנה
מצד ההגנה, עורך הדין תומאס מזארו פתח בדבריו: "האישומים האלו בדויים, מזוייפים והם לא קרו מעולם". הוא הבטיח להוכיח שהאישומים נגד מייקל ג'קסון יתבררו כלא נכונים ושלאמו של הילד יש היסטוריה ארוכה של תלונות מפוברקות. מזארו טען שג'נט ארוויזו מסרה עדויות שקר תחת שבועה. היא הונתה את לשכת הסעד ואת רשת המסחר 'JC Penny' ולא דיווחה על סך התרומות להוצאות של טיפולי בנה. היא אף שידלה סלבריטאים אחרים מלבד מייקל ג'קסון לתרום למשפחה, כולל אדם סנדלר, מייק טייסון וג'ים קארי בזמן שחברת הביטוח של בעלה הקודם (דייוויד ארוויזו) מימנה את הטיפולים הכימותרפיים של גאווין בנה.
ההאשמות על ניצול מיני החלו כאשר משפחת ארוויזו לא יכלו להשיג עוד כסף מג'קסון.
מזארו טען שהאישומים שעלו בסרט "לחיות עם מייקל ג'קסון" היו שקריים. מרטין באשיר רצה סקנדל, הוא רצה להתעשר על חשבון ג'קסון, ויצר תמונה מעוותת.
"נוורלנד היא לא מקום לפשעים, פתיון לניצול מיני, כפי שתיארה התביעה. זה כמו דיסנילנד," מזארו הסביר, "מקום לילדים חולים ולמעוטי יכולת".
הוא הבטיח להוכיח כי "הכוכב המוכר ביותר בעולם – והפגיע יותר בעולם, מייקל ג'קסון – הפך למטרה קלה".
גאווין, אחיו סטאר ואחותו דייבלין, פנו אל "דמות אב חדשה", אדם שהיה אמור להגשים להם את כל החלומות. כל משפחת ארוויזו נהנתה מחופשות, בגדים ומתנות – הכל מכספו של ג'קסון. הם רצו להבטיח את מקומם בחייו של הכוכב והחלו לקרוא לו "אבא מייקל".
בביקור הראשון שלהם בנוורלנד, סטאר ארוויזו כתב למייקל מכתב, "תודה על חוויה של פעם בחיים", האחות דייבלין כתבה, "עזרת מאוד לאחי, בלעדיך אני לא יודעת היכן היינו, אתה כה אוהב ואכפתי, אני אוהבת אותך בכל ליבי".
חבר המושבעים גילה שג'קסון נתן למשפחה מכונית, מחשב ומתנות שהפכו את חייהם לטובים יותר. הוא איפשר להם לבקר בנוורלנד בזמן שהוא בעצמו לא שהה שם. הוא קיווה לעזור לגאווין להחלים ממחלת הסרטן.
מזארו סיפר לחבר המושבעים שבזמן שהילדים לבית משפחת ארוויזו שהו בנוורלנד העניינים יצאו מכלל שליטה. הוא ייחס את סעיף ההאשמה על השקיה באלכוהול לטובת ניצול מיני לכך שהאחים גנבו יין מהמרתף. אחד העובדים בנוורלנד היה מזועזע שהילדים למדו את הקודים להפעלת המתקנים, שעלו לבדם על הגלגל הענק ושזרקו חפצים על אנשים ועל הפילים בגן החיות. הם שוטטו ברחבי נוורלנד בזמן שג'קסון לא היה נוכח במקום ואף נתפסו בחדר השינה שלו.
העדים, לדבריו, יספרו שהילדים היו חסרי רסן, חיטטו בארונות ומצאו חוברות פורנו שהיו מוחבאות בתיק מסמכים סגור. סנדון טען שמייקל פיתה את הילדים עם החוברות האלה, בעוד ג'קסון עצמו לקח מהם את החוברות והחביא אותם.
מזארו, שהצטרף לצוות ההגנה של ג'קסון ערב המשפט ב-2004, טען שמייקל ג’קסון עשה טעות כשהסכים לשלם למשפחת צ’נדלר בשנת 1993. לא כי היתה בכך הודאה באשמה – אלא כי זה איפשר לאחרים להאמין שהאשמות מסוג זה תמיד ייגמרו בכסף. לדעת מזארו, ג’קסון היה קורבן של יועצים גרועים, שהעדיפו לראות אותו עובד – לא מתעסק במשפטים – כדי לשמור על מכונת הכסף פועלת. הם לא הבינו מה ההשלכות של ויתור על מאבק פומבי.
מייקל ג'קסון ומרטין באשיר, "לחיות עם מייקל ג'קסון"
פרק 3: העדות הראשונה - מרטין באשיר והסרט שעמד במרכז הפרשה
“לחיות עם מייקל ג'קסון” – עדותו של מרטין באשיר והסרט שעמד במרכז המשפט
העד הראשון שזומן להעיד במשפט היה מרטין באשיר – העיתונאי הבריטי שעמד מאחורי הסרט "Living with Michael Jackson" ("לחיות עם מייקל ג'קסון"), שהפך לאחת הראיות המרכזיות במשפט. הסרט, שהבטיח להציג את הצד האנושי של כוכב הפופ, זכה לחשיפה עולמית – אך עורר סערה אדירה בעקבות הצורה שבה ערך באשיר את החומרים. בעיני ההגנה, מדובר היה בסרט מגמתי שנבנה כדי לעוות את דמותו של ג'קסון.
מזארו לא בזבז זמן. כבר בדברי הפתיחה לחבר המושבעים, הוא בחר מסר ברור: "נוכיח לכם שמייקל ג'קסון, רק בשל היותו אמן, משך אליו אינספור אנשים רודפי בצע. נוכיח שזו הייתה הבעיה האמיתית בחייו. מייקל הוא גאון מוזיקלי – אדם יצירתי מעולם אחר."
בין היתר, הדגיש מזארו כי ג'קסון לא קיבל תשלום על השתתפותו בסרט. להפך – ההבנה ביניהם הייתה שסכום של רבע מיליון פאונד יועבר לצדקה בתמורה לראיון. ג'קסון, שקיבל את הרושם שבאשיר היה איש חזון המבקש לסייע לילדים, הסכים לפתוח בפניו את ביתו – בלי חוזים ארוכים, בלי תנאים מוקדמים, ובלי כל תשלום.
הקרנת הסרט "לחיות עם מייקל ג'קסון" בבית המשפט והתגובות באולם – ומחוצה לו
ביום הראשון למשפט, הסרט היה הראיה הראשונה שהוצגה בפני חבר המושבעים. כבר מהדקות הראשונות היה ברור שמדובר ביצירה ערוכה בקפידה – לא כדי לשקף אמת, אלא כדי לעורר פרובוקציה. ג'קסון תואר באור מוזר ומנוכר, והתוצאה הייתה רחוקה מההבטחות שניתנו לו.
כמו בכל בוקר, כשחבר המושבעים נכנס, ג'קסון חייך לעברם, עם משקפי ראייה מוכהים ולבוש בחליפה מהודרת בסגנון גנרלי. אמו קתרין ואחיו ג'קי, ליוו אותו, והוא דיבר בלחש. הוא היה נראה מאוד רציני ובוגר לעומת התדמית המגוחכת שקידמו בתקשורת, שהתייחסה אליו כאל ליצן, ועסקה באיפור שעל פניו, בצבע עורו ובשמועות.
מחוץ לאולם, כוכב העבר גארי קולמן, שסיקר את המשפט כחלק מתוכנית קומית, החל לספר בדיחות על ג'קסון: "מיקל מצא חבר מושבעים שווים לו –" בהתייחסות לכך שלא היו אפרו-אמריקאים בחבר המושבעים, "הוא כבר לא שחור מ- 1988".
התביעה קראה לעד הראשון, מרטין באשיר, שעד לאותו רגע ניסה להתחמק ממתן עדות. אמו של ג'קסון, קתרין, לא הצליחה לשאת את נוכחותו של האיש שהונה והכפיש את בנה, ועזבה את האולם עד שהצליחה להתעשת.
השופט רודני מלוויל הדגיש בפני חבר המושבעים כי הסרט אינו מוצג כהוכחה לאמת והנחה אותם מראש: רק קטעים מסוימים יסומנו בהמשך כ"אמיתות" (“Truth”) ואילו יתר התכנים – יש להתייחס אליהם כפרשנות או עדות מפי שמועה בלבד (“Hearsay”).
ואז, כשהסרט החל להתנגן על מסך גדול באולם בית המשפט, נדמה היה שהנוכחים מועברים לעולם אחר. המוזיקה של ג'קסון מילאה את האולם – וקהל הצופים, כולל חברי המושבעים, התחילו להתנועע לפי הקצב. אפילו ג'קסון עצמו הניד ראשו לפי הצלילים. הסרט כולו נבנה כך כדי למשוך את הצופה לתוך סיפור מסולף.
באשיר נצפה מלווה את ג'קסון ברכיבה על מכוניות גולף בנוורלנד, יושב איתו על גלגל ענק, מתחנף אליו בשאלות, ומבקש לדעת "איך כותבים שיר?" או "איך עושים הליכת ירח?" ג'קסון, במבוכה ובצניעות, ביצע את הצעד המפורסם וניסה ללמד את באשיר לרקוד. הסצנות הללו יצרו רושם של קשר אינטימי ואותנטי – אך במהרה, הנימה השתנתה.
הקריינות של באשיר הפכה לקודרת יותר ויותר ככל שהסרט התקדם. הוא הציג את ג'קסון כאובססיבי, לא מאוזן נפשית, ולעיתים אף מסוכן. אחת הסצנות הרגשיות ביותר הציגה את ג'קסון מדבר על אביו המתעלל, כשהוא כמעט פורץ בבכי.
בסצנה שמייקל לוקח את באשיר אל ה"עץ הנדיב" בנוורלנד, הוא מציע לו לטפס על העץ – אך באשיר לא שיתף פעולה. עבורו זה כנראה היה "עץ הכסף" שיספק לו עוד חומר צהוב לסרט.
הוא בכלל לא התייחס ליצירתיות של ג'קסון. הוא לא בזבז יותר מידי זמן והגיע לנושאים שהביאו את ג'קסון לסף בכי. הוא חיטט בחיי המין של ג'קסון, וגם ניסה לגרום לו להיראות משוגע כששאל אותו אם הוא יודע שאנשים אמרו עליו שהוא אב חסר אחריות (לאחר המקרה הידוע בברלין בו הוא החזיק את בנו הצעיר, 'בלנקט' מחוץ למרפסת המלון). הקטע הזה שודר שוב ושוב בזמנו, והתקשורת ניסתה להציג את ג'קסון כמטורף.
מרטין באשיר ועוה"ד באוטורוס
מרטין באשיר עולה לדוכן העדים ומנסה להתחמק מעדות
ניכר היה שהצפייה בדוקומנטרי לא היתה קלה לג'קסון, שנראה מזועזע מהצפייה. גם אמו ואחיו ג'קי, נראו מאוד אמוציונליים.
בסיום הסרט, התביעה לא הציגה שאלות נוספות בפני באשיר.
עורך הדין של ההגנה, מזארו, החל לתשאל את העד.
באשיר הגיע בליווי תיאודור באטורוס, עורך דין ידוע מטעם רשת ABC (הרשת שרכשה את הסרט בהון עתק) ושוב ניסה שלא להעיד. לאורך כל העדות, באטורוס קטע שוב ושוב את השאלות של מזארו, והתנגד להן בטענה שהן פוגעות ב"חסינות העיתונאית" או מפרות את התיקון הראשון לחוקה (חופש הביטוי).
מזארו ידע היטב שבאשיר לא רצה להעיד: שבועות ספורים לפני פתיחת המשפט, הגיש באשיר בקשה לשופט מלוויל לבטל את זימונו להעיד. הבקשה נדחתה.
מזארו שאל, בין היתר: "מר באשיר, בסרט שצילמת, החמאת לג'קסון על כל מה שהוא עושה למען ילדים חולים או מעוטי יכולת. האם זה נכון?", "מר באשיר, אמרת לג'קסון שאתה חולק איתו את החלום לייסד יום חג בינלאומי לילדים, האם זה נכון?" – אך לא קיבל תשובה.
באטורוס ובאשיר שוב ושוב בחרו להתחמק. באשיר בחר לענות תשובות ריקות, "אני לא יודע", "אני בוחר שלא לענות", "אני עומד על זכותי לחיסיון עיתונאי" וכו'.
השופט דווקא רצה לשמוע את תשובותיו, אך לא ניתנה לו ההזדמנות. חבר המושבעים נותר נבוך – והשתיקה של באשיר דיברה בעד עצמה.
צילומי הסרט "לחיות עם מייקל ג'קסון"
הסרט שלא רצו שתראו – הגרסה הלא־ערוכה של הצילומים
באותו יום, בהפסקת הצהריים, נשאל ג'קסון איך הוא מרגיש. תשובתו: "אני כועס", הייתה אחת הפעמים האחרונות בהן דיבר לתקשורת במהלך המשפט.
מעל לכל, הקלף החזק ביותר של ההגנה היה דווקא הווידאו שצולם במקביל לצילומיו של באשיר – חומר גלם שלא שודר לציבור. בזמן שבאשיר צילם את סרטו, ג'קסון ביקש מצלם נוסף מטעמו לתעד את המפגשים במלואם.
מאחר שבית המשפט אישר להכניס את סרטו הערוך של באשיר כראיה, אושרה גם הקרנת קטעים מתוך הגרסה הלא־ערוכה – וההבדלים היו דרמטיים. חבר המושבעים נחשף אז לסרט התגובה שצולם בנפרד על ידי צוות של ג'קסון The Footage You Were Never Meant To See (בישראל שודר תחת השם "מייקל ג'קסון משיב מלחמה").
התיעודים הגולמיים חשפו עד כמה ג'קסון היה גלוי לב, פגיע ונאיבי לאורך כל תקופת הצילומים. עבור חבר המושבעים, הצפייה בחומר הגלם – בגרסה "האמיתית" – הפכה לרגע מפתח. עדויותיהם המאוחרות אישרו זאת: הם הקשיבו לאופן שבו ג'קסון מדבר, לאינטונציה, לאכפתיות, וניסו להבין בעצמם למה הוא באמת התכוון, בניגוד לפרשנויות שבאשיר הוסיף מאוחר יותר.
אחדים מחברי המושבעים אף התייחסו לקולו של ג'קסון, לאופן שבו תיאר את הקשר שלו עם ילדים, ואת נוורלנד כמקום מפלט מהעולם. מקום שבו לא רודפים אחריך צלמים, שמועות וחשדנות תמידית. עבורם – זה היה רגע של הבנה.
המשך בעמוד הבא
העדות של באשיר, היתה רק ההתחלה. בפרקים הבאים: הפשיטה על נוורלנד והעדויות הבעייתיות של ילדי משפחת ארוויזו
