Search Results

הסיפור הבא לקוח מתוך המבוא לספר “You Are Not Alone, Michael: Through a Brother’s Eyes” מאת ג'רמיין ג'קסון (אחיו של מייקל ג'קסון) שיצא לאור בשנת 2011: 2005 הטלפון מצלצל. זאת אמא, הקול שלה מלא דאגה. "מייקל בבית החולים ... אנחנו איתו. הוא החליק ונפל. זה הגב שלו". "אני בדרך" אמרתי, כבר מחוץ לדלת. בית המלון בו שהיתי היה במרחק שווה לבית המשפט ולנוורלנד, ובית החולים היה רק עיקוף קצר משם. מנהל בבית החולים מכניס אותי מהכניסה הצדדית כדי להימנע ממהומה בכניסה הראשית. במסדרון בקומה השניה של בית החולים, אני רואה מספר לא רגיל של אחיות ומטופלים מסתובבים במקום והרעש נחלש בעוד אני מתקרב. פמליה כמעט-נשיאותית של שומרי ראש מוכרים עומדת ליד דלת סגורה של חדר פרטי. הם זזים הצידה כדי לאפשר לי להיכנס. בתוך החדר, הווילונות מוסתים. באור המעומעם מייקל עומד, לבוש בפיג'מה עם הדפס כחול וג'קט שחור. "היי ארמס," ["Erms"; שם חיבה], הוא אומר, כמעט לוחש. "אתה בסדר?" שאלתי. "רק נפגעתי בגב", הוא מאלץ חיוך. הנפילה בביתו, כשיצא מהמקלחת, הותירה אותו בכאב איום וזה נראה כמו האגרוף האחרון בין כל האגרופים שהחיים נותנים לו באותה תקופה. אבל הוא מטריד ילדים, נכון? מגיע לו, נכון? למשטרה בטח יש ראיות חותכות נגדו, אחרת זה לא היה מגיע לבית המשפט, נכון? לאנשים יש הרבה מה ללמוד על כמה שגוי היה המשפט הזה. אמא וג'וסף הם היחידים שהיו שם איתנו, הם ישבו ליד הקיר בצד ימין. כמוני, הם לא ידעו מה לעשות חוץ מלהיות שם ולהראות חזקים. מייקל מתכווץ מהכאב בצלעות והגב התחתון, אבל אני חש שמכאוביו הנפשיים הרבה יותר קשים. בשבוע האחרון הייתי עד להידרדרות הפיזית שלו. בגיל 46, גוף הרקדן הצנום שלו נבל והפך שברירי; ההליכה שלו נהייתה כואבת ומקרטעת; ארשת הפנים המסנוורת שלו הצטמצמה לכדי חיוך מאולץ; הוא נראה כחוש, מותש. אני שונא מה ש[המשפט] עושה לו ואני רוצה שזה יפסיק. אני רוצה לצעוק את הצעקה שמייקל מעולם לא צעק. הוא נעמד ומתחיל לדבר על העדות בבית המשפט ביום שלפני. "הם עושים את זה כדי להרוס אותי ... כדי להסית את כולם נגדי. זאת התוכנית שלהם, זאת התוכנית," הוא אמר. אבא שלנו מעולם לא היה איש של התעסקות ברגשות עמוקים. בזמן שמייקל מדבר, אני שם לב שהוא נחוש בדעתו לשנות את נושא השיחה לכיוון תוכניות אחרות: הופעה בסין. "התזמון שלך לא טוב, ג'ו!" אמא נוזפת בו. "איזה זמן יותר טוב מעכשיו?", הוא עונה. זה ג'וסף. הוא מאוד ישיר, והוא ראה בזמן הקצר מחוץ לבית המשפט כחלון הזדמנויות לדבר על משהו אחר חוץ מהמשפט. "זה יסיח את דעתו," הוא מוסיף. זה לא מפתיע או מעסיק את מייקל. אני מפרש את זה כתכסיס של אבא להסיח את דעתו מדאגה מאירועים שהוא לא יכול לשלוט בהם; לראות מעבר למשפט אל זמן שבו מייקל חופשי ויכול שוב להופיע. להצביע על האור בקצה המנהרה. אבל זה לא מרגיש כמו הסחת דעת, זה מרגיש לא הולם. בכל אופן, אח שלי ממשיך לדבר. "מה עשיתי חוץ מדברים טובים? אני לא מבין..." אני יודע מה הוא חושב: הוא לא עשה כלום חוץ מליצור מוזיקה, להופיע ולהפיץ מסרים של תקווה, אהבה ואנושיות, ולהגביר מודעות לאיך שאנחנו אמורים להיות אחד עם השני, ועם ילדים במיוחד, ובכל זאת הוא מואשם בפגיעה בילד. זה כמו להעמיד לדין את סנטה קלאוס כי הוא נכנס לחדרים של ילדים. אין שמץ של ראיה או הוכחה שמצדיקה את המשפט הזה. ה-FBI יודעים את זה. המשטרה יודעת את זה. סוני יודעים את זה. האמת הבלתי מעורערת הזאת תקבל את האישוש הסופי בהצהרה של ה-FBI בשנת 2009, שאחרי מותו של אחי הבהירו שבשש עשרה שנות החקירה שלהם, מעולם לא נמצאה שום ראיה שתמכה בטענות נגדו. הרשויות ב-2005 רק ניסו לגרום לכך שמשהו יתאים. תחשוב את זה, תראה את זה, תאמין לזה, תגרום לזה לקרות. הגרסה השלילית. מייקל מרים את מבטו מהרצפה. הוא נראה הכי עצוב שראיתי אותו אי פעם, אבל אני מבין שהוא רק רוצה לדבר. עד לאותה נקודה, הוא בקושי הפגין לידנו רגשות. הוא היה מאופק ונחוש, הוא דיבר על האמונה שלו, על כך שהוא מאמין בדינו של אלוהים, לא בדין של האיש בגלימה. אבל השליטה שלו חמקה מידיו, ללא ספק כתוצאה מהעדות [של גאווין ארויזו] אתמול ובהשפעה מהתסכול שנבע מהפציעה בגב. זה כבר נהיה יותר מדי. "כל מה שהם אומרים עליי לא נכון. למה הם אומרים את הדברים האלה?" "הו, מתוק שלי"..." אמא אומרת, מייקל מרים את היד. הוא עדיין מדבר. "הם אומרים את כל הדברים הנוראיים האלה עליי. אני ככה, אני זה. אני מלבין את העור שלי. אני פוגע בילדים. אני בחיים לא... זה לא נכון, הכל לא נכון," הוא אומר, הקול שלו שקט, רועד. הוא מתחיל למשוך את הג'קט שלו, כמו ילד רוגז שרוצה להוריד את התלבושת שלו, מתנדנד מרגל לרגל, מתעלם מכאב הגב שלו. "מייקל..." אמא מתחילה לדבר. אבל הדמעות כבר התחילו לזלוג. "הם יכולים להאשים אותי ולגרום לעולם לחשוב שהם כל כך צודקים, אבל הם כל כך טועים... הם כל כך טועים". ג'וסף נשאר משותק מהפגנת הרגשות הזאת. הידיים של אמא מסתירות את פניה. מייקל מושך את הג'קט מהכפתורים ונאבק לצאת מהשרוולים. הג'קט נופל מהכתפיים שלו ונתלה על הזרועות שלו, חושף את החזה שלו. הוא מתייפח. "תסתכלו עליי... תסתכלו עליי! אני האיש הכי לא מובן בעולם!" הוא מתפרק. הוא עומד מולנו, ראשו שמוט, כאילו הוא מתבייש. זאת הפעם הראשונה שאני רואה כמה מחלת העור שלו חמורה, וזה מפתיע אותי. עם המודעות העצמית שלו הוא הסתיר את הגוף שלו אפילו מהמשפחה שלו עד עכשיו. פלג הגוף העליון שלו בצבע חום בהיר, ניתז עם אזורים נרחבים וכתמים של לבן, מפוזרים על החזה העליון שלו; כתם לבן מכסה את בית החזה שלו והבטן, ועוד אחד בצד הגוף, וכתמים נוספים מכסים את אחת הכתפיים והזרוע שלו. יש יותר לבן מחום, צבע העור הטבעי שלו: הוא נראה כמו איש לבן שנשפך עליו קפה. זאת מחלת העור – הויטיליגו – שהעולם הציני הזה אומר שאין לו, ומעדיף להאמין שהוא הלבין את עורו. "ניסיתי לעורר השראה ... ניסיתי ללמד ..." הקול שלו דועך כשאמא ניגשת לנחם אותו. "אלוהים יודע את האמת. אלוהים יודע את האמת," היא חוזרת שוב ושוב. כולנו מקיפים אותו, לא יכולים לחבק אותו בגלל הגב שלו, אבל זה בכל זאת ניחום. אני עוזר לו ללבוש שוב את הג'קט שלו. "תהיה חזק, מייקל," אמרתי. "הכל יהיה בסדר". לא לוקח לו הרבה זמן לאסוף את עצמו והוא מתנצל. "אני חזק. אני בסדר," הוא אומר. ... אחרי שעזבתי, שומרי הראש העבירו הודעה שהגיעה מעורך הדין של מייקל, תום מזארו, מבית המשפט. השופט לא מרוצה מכך שמייקל מאחר, ואם הוא לא יגיע תוך שעה, הערבות שלו תבוטל. אפילו לכאב האמיתי שלו לא מאמינים.

בנובמבר 2003 מייקל ג'קסון התחיל בצילומים של הקליפ "One More Chance" בלאס ווגאס, שהיה אמור להיות חלק מפרוייקט החזרה של מייקל ג'קסון לבמה, אלא שאחרי יום הצילומים המשטרה פשטה על ביתו והוציאה נגדו צו מעצר. הקליפ נגנז ולא שוחרר לציבור עד נובמבר 2010. הקטעים והציטוטים הבאים לקוחים מתוך כתבה נרחבת של העיתונאי צ'ארלס תומפסון על האירועים, שעות לפני שג'קסון נאלץ לטוס בחזרה לסנטה ברברה ולהסגיר את עצמו למשטרה: "בערך בשמונה וחצי בבוקר, סטיוארט בקרמן ומייקל ג'קסון קיימו שיחת ועידה עם מארק שאפל לגבי הטיסה שלהם לאירופה ביום המחרת. השיחה שלהם הופסקה עקב שיחה ממתינה ששאפל קיבל מג'ו מרקוס, רכז אבטחה בנוורלנד. 'זאת היתה שעה מוזרה לקבל שיחה מג'ו,' אמר בקרמן, 'אז שאפל אמר שהוא יחזור אליי'. זמן מה לאחר מכן הטלפון של בקרמן צלצל. 'אתה חייב להדליק את הטלוויזיה', אמר שאפל. בקרמן הפעיל את הטלוויזיה שלו וראה את צילומי ההליקופטר המפורסמים של ניידות המשטרה מציפות את חוות נוורלנד של מייקל ג'קסון. בהנהגת התובע המחוזי טום סנדון, 70 קצינים (שריפים) ממשטרת סנטה ברברה נשלחו לפשוט על ביתו של מייקל ג'קסון. 'בכנות,' נזכר בקרמן, 'היית יכול לחשוב שזה גדוד צבאי שנכנס לכפר בעיראק. הם היו כל כך הרבה'. נקרע לו הלב. 'באותו רגע הבנתי שהנסיעה לאירופה וכל הפרויקט החדש של מייקל ג'קסון נפלו, כי באותו רגע דיאן דימונד היתה שם וחשפה שהפשיטה היא בגלל האשמות נוספות על התעללות בקטין. 'מייקל בדיוק התכונן לשים את ההאשמות של 1993 מאחוריו ולמתג את עצמו מחדש. בדיוק סיימנו להתמודד עם הסקנדל בעניין מרטין באשיר והנה זה שוב מגיע,' הוא נאנח. 'הנה זה שוב מגיע'. בלאס וגאס, דיטר ויזנר (מנהלו האישי של ג'קסון באותה תקופה), היה זה שצריך לספר למייקל ג'קסון את החדשות. 'מייקל היה עדיין בחדרו," ויזנר מסביר. 'הוא ישב ליד האח כשנכנסתי, הוא היה מאוד שקט' הייתי צריך לספר לו וזה לא היה קל לספר למייקל דברים כאלה כי הוא היה במצב כזה טוב. הוא ראה את העתיד. כשהסיפור עם מרטין באשיר עלה, הוא היה מדוכא. עכשיו דברים התחילו להשתנות ומייקל התכונן לעשות דברים חדשים. ללכת לחדר שלו ולספר לו על משהו כל כך רע, זה היה אסון. אמרתי לו 'מייקל, יש חדשות רעות אבל מצד שני אתה צריך גם לראות את החדשות הטובות. החדשות הרעות הן שהמשטרה בחווה.' מייקל היה מופתע לגמרי. ישבתי לידו; הנחתי את היד שלי על הכתף שלו. הוא הסתכל עליי והוא היה ממש... יכולת לראות את הדם נעלם מהפנים שלו. הוא היה בשוק עמוק. אבל אמרתי לו, 'מייקל, עכשיו יש לך את ההזדמנות לנקות את הכל סוף סוף. אחת ולתמיד תוכל לטהר את הכל'. החדשות הופצו מהר בין הצוות. 'ראיתי את זה בטלוויזיה באותו הבוקר ועד שהגעתי ללובי של המלון, כולם כבר ידעו,' אמר אחד מאנשי הצוות. 'הלכנו לעבודה כרגיל (על קליפ שג'קסון צילם באותם ימים – One More Chance) וחיכינו לראות מה יהיה'. 'כמובן, כשהגענו לסטודיו, זה היה גן חיות עם מלא פאפרצי ומעריצים. ביום שלפני כן, אף אחד לא ידע שצילמנו או משהו חיכינו יום שלם שמייקל יגיע ואני חושב שחזרנו גם ביום השני. ואז הוא בסוף התקשר ואמר 'אני פשוט לא אוכל להגיע'. ויזנר אומר שג'קסון העביר את היומיים האלה בבכי, 'ישבתי איתו יום ולילה. הוא היה בהלם; הוא בכה... הוא לא ידע מה לעשות. זה היה ממש רע. היינו אמורים לנסוע לאירופה. הוא היה נחוש להמשיך הלאה בחייו והכל היה מוכן. זה היה מצב נהדר ואז החדשות האלה הפתיעו אותו לגמרי. באמת. זה הרג אותו'. יומיים אחרי הפשיטה על נוורלנד העצב של ג'קסון הפך לכעס. כשנחשף שהילד שמאחורי ההאשמות הוא לא אחר מגאווין ארויזו, הילד שג'קסון החזיק את ידו בסרט של מרטין באשיר ('לחיות עם מייקל ג'קסון'), מייקל החליט להילחם בחזרה. 'אתם יודעים, כשהתברר שההאשמות האלה הן בגלל משפחת ארויזו, הוא החליט ממש להילחם במצב שנוצר,' אומר ויזנר. 'מייקל אמר לי, 'דיטר, אתה יודע מה, הם צריכים להביא את הנער הזה למקום גדול, להביא את התקשורת ושיסתכל לי בעיניים ויגיד לי שעשיתי את זה.' הוא היה נחוש להילחם. העובדה שההאשמות שהגיעו ממשפחת ארויזו החריבו גם את הפרויקט החדש של מייקל ג'קסון, עיצבנו את סטיוארט בקרמן אפילו יותר. 'ל[טום] סנדון לא היה דבר מלבד המילה של ג'נט ארויזו, והיא היתה משוגעת על כל הראש,' אמר בקרמן. 'ואני יודע את זה כי אני הייתי שם וראיתי אותה. יש נגדה רשימה ארוכה כמו יד ימין שלי. סנדון רק רצה להפיל את ג'קסון. זה מאוד מתסכל אותי עד היום. היה לנו את הידוען הגדול בעולם והוא היה ממוקד מטרה כמו שהוא לא היה הרבה זמן. אבל כל הדבר הזה נגדם על ידי סנדון'. 'הוא לא היה מסוגל לדבר ואז הוא התחיל לבכות. מייקל הרס כמה דברים בחדר. הוא איבד את השליטה.' ויזנר מספר שאמא של מייקל, קתרין ג'קסון, היתה צריכה להרגיע אותו לפני שהיא התחילה לנקות את הבלאגן." מתוך: Michael Jackson's 'One More Chance' - A Dream that Turned into a Nightmare by Charles Thomson (Sawf News - November 30, 2010) http://www.mjtunes.com/modules/news/article.php?storyid=140&keywords=smooth

מייקל ג'קסון נהג לקבל את פניהם של מעריצים שעמדו מחוץ לשערי נוורלנד ואף להזמין אותם להתארח ולבלות מספר שעות בחווה המפורסמת. הוא המשיך לעשות זאת גם במהלך המשפט ומעריצים רבים מרחבי העולם הגיעו לנוורלנד ולבית המשפט כדי להביע תמיכה. הסיפורים הבאים לקוחים מתוך הספר "A life for L.O.V.E.: Michael Jackson stories you should have heard before" (משנת 2013) נכתב על ידי בריג'יט בלומן, מרינה דובלר, מירים לור וסוניה ווינטרהולר, שפגשו את מייקל ג'קסון בינואר 2004: סוניה: והנה עמדתי שם פתאום, ממש מול מייקל ואמרתי בטיפשיות "היי מייקל". ניסיתי בכל הכוח להיזכר בשאלות שכתבנו מראש, כדי לשאול אותו, אם יתאפשר. אולם באותו רגע, בזמן אמת, הכל נעלם. השאלה היחידה שעלתה בראשי ונראתה הכי הגיונית בסיטואציה הזאת היתה "מה שלומך?", אז שאלתי אותו. מייקל פשוט עמד מולי ולא ענה. הוא אפילו לא הסתכל עליי. במקום, הוא אחז בחוזקה ביד שמאל שלי, בשתי ידיו. הוא אז רכן לכיווני ונשק לי על הלחיים, אבל עדיין לא אמר מילה. הייתי קצת מבולבלת ולא ידעתי מה לעשות. אז שאלתי, "אתה בסדר?" והוא סוף סוף הישיר את מבטו אליי ואמר "לא!", הוא המשיך בעוד הוא החזיק בידי: "אני מעמיד פנים שאני בסדר, אבל אני לא. אני לא." באותו הרגע הוא חיבק אותי חזק והבנתי שהוא בוכה. הו אלוהים, עכשיו התחלתי להבין למה הוא לא אמר כלום לפני כן. הוא ניסה לא לאבד קור רוח או לבכות, והשאלות שלי לא עזרו. עמדנו שם במשך זמן מה, מחובקים. מייקל בכה והרגשתי אותו רועד – למרות שהיה די חמים באוטובוס. לקח לי משהו כמו חצי דקה באמת להבין שמייקל מחבק אותי, בוכה ופשוט מראה לי את הרגשות האמיתיים שלו. עד לאותו הרגע חשבתי שהוא יהיה חזק וחיובי לגבי המשפט הקרב ובא, כפי שנראה בתקשורת, בשימוע שהתקיים כמה ימים לפני כן. כמה נאיבית הייתי! ברור שהוא היה מפוחד וברור שהוא היה הכי פגוע שאפשר כשמתמודדים עם האשמות נוראיות כאלה. כשכל מה שהוא רצה לעשות זה לעזור לילד הזה, כמו שהוא עזר לעוד הרבה ילדים חולים אחרים לפניו ואחריו. ועם כל המחשבות האלה, והתחושה של הרעידות שלו, גם אני הייתי צריכה לעצור את הדמעות. מרינה: עצרתי כשראיתי את מייקל במעלה המדרגות של האוטובוס, הוא הביט לכיוון שלי. אמרתי לו במבוכה, "בוקר טוב, מייקל". תחילה הוא רק הסתכל עליי בלי לזוז. זה נראה כאילו הוא רוצה להגיד משהו אבל הוא פשוט הושיט את היד, משך אותי במעלה שתי המדרגות שנותרו וחיבק אותי חזק. כל המתח באוויר, כל הפחד, כל הצער, כל הדאגה, כל החיבה ובעיקר כל האהבה שלי אליו, פרצו באותו רגע והדמעות החלו לזלוג על פניי. "אני אוהבת אותך כל כך, מייקל", היו המילים היחידות שיצאו מפי. מייקל לא נשאר מאופק למרות שהוא ממש ניסה, וגם הוא התחיל לבכות, והוא אומר "אני אוהב אותך יותר". הוא חיבק אותי אפילו יותר חזק מקודם, וניסה לנחם אותי כשהוא מלטף את ראשי וגבי. שנינו לא יכולנו להפסיק לבכות ונראה שזה רק הלך והחמיר. ברגעים האלה הרגשתי וחוויתי כמה מייקל היה פגוע ושבור מהדברים הנוראיים שעברו עליו בחיים. הוא לא היה סמוך ובטוח כפי שהוא ניסה להראות לעולם כמה ימים קודם לכן בבית המשפט בסנטה מריה. מייקל התחיל לרעוד מכף רגל ועד ראש. ניכר שהוא היה נואש לראות אנשים שהוא יוכל להישען עליהם ולסמוך עליהם בחייו, אנשים שיאמינו בחפותו. במשך זמן מה החזקנו אחד את השניה בבכי. לפתע, הוא אמר בקול שבור "את יודעת כמה הם פוגעים בי עם [ההאשמות], הם מנסים להרוס אותי..." כל גופו רעד. ניסיתי לנחם אותו וכל מה שיכולתי לעשות זה ללטף את הגב שלו, לא מצאתי מילות נחמה, כי ידעתי שהמצב שבו הוא נמצא פשוט נורא. לנסות להגיד שזה לא נורא, יהיה שקר מוחלט. "אני יודעת, אני יודעת..." היה כל מה שהצלחתי להוציא מפי. ושוב בכינו שנינו. כל כך הרבה שבקושי יכולנו לנשום. זה הרגיש כאילו מייקל טובע ומנסה לאחוז בגלגל הצלה. הוא חיבק אותי כל כך חזק שזה כמעט כאב. ועדיין במצב של ייאוש עמוק, הוא ניסה לדבר שוב, כמעט חסר קול מרוב בכי, הוא לחש בקול צרוד ומתחנן: "אבל אנחנו חייבים לרפא את העולם ולעזור לילדים". האופן שבו הוא אמר את המילים האלה, הדאיגה אותי יותר מכל דבר אחר, כי היתה בזה תחושה של פרידה, כאילו הוא ניסה לרמוז שהוא לא יהיה פה איתנו לעוד הרבה זמן, והוא צריך שאנחנו, המעריצים, נמשיך במשימה. "אנחנו נעשה את זה, אבל נעשה את זה ביחד איתך, מייקל", בניסיון להגיד לו שכולנו צריכים אותו איתנו. למשמע המילים האלה, הוא נשבר שוב ובכה כל כך חזק שהייתי צריכה להחזיק אותו ולתמוך בו פיזית. שוב בכינו הרבה ולקח זמן עד שמייקל הצליח להירגע ולאסוף את עצמו. ניסיתי לעשות בדיוק כמוהו. בעוד שנינו עדיין רועדים, עם פנים לחות מדמעות, אמרנו לבסוף מילות פרידה. ירדתי שוב במדרגות, בתחושה של ריקנות ולב שבור. בריג'יט: עליתי לכיוון מייקל בביישנות ובאיטיות. נמנעתי מלהסתכל עליו. לא רציתי להסתכל לו ישיר בעיניים כדי לא לגרום למבוכה. הושטתי את ידי לכיוונו כדי להגיד לו שלום, ולפני שהצלחתי להגיד מילה הוא כבר חיבק אותי חזק. הייתי קצת תלושה שם. עמדתי שתי מדרגות מתחתיו והוא משך אותי קרוב אליו יותר ויותר. בצד היה מעקה קטן שהגדיר את המקום מאחורי הנהג וגם הגן על אנשים מנפילה, לאלה שעולים במדרגות. כיוון שלא יכולתי להמשיך לעלות במדרגות כי מייקל תפס אותי כבר לפני שהגעתי למעלה, המעקה היה בדיוק, זה לא היה נוח בכלל, במיוחד כשמייקל חיבק אותי כל כך חזק בלי לעזוב. בכל אופן, זה היה ממש מוקדם בבוקר והייתי עייפה וקפואה, עצבנית ומבולבלת, החושים שלך הופכים לקצת סלקטיביים שכבר שכחתי מהמעקה אחרי כמה שניות. שמתי לב שמייקל חמים והוא ניסה לחמם אותי גם כששפשף את היד שלו על הגב שלי. הוא בטח הרגיש שרעדתי כמו משוגעת. הצליל של החיכוך עם הג'קט שלי בסופו של דבר "העיר אותי" והבחנתי שמייקל רעד גם הוא, בוכה על כתפי. היינו ככה משהו כמו שתי דקות בלי להגיד מילה. ואז שמעתי אותו אומר, "לכי לאינטרנט..." כפי שציינתי קודם, לא הייתי אני באותו רגע ורק שמעתי משהו על אינטרנט ולא הבנתי על מה הוא מדבר. אבל כשהצלחתי להתרכז ולהקשיב לו, שמעתי אותו ממשיך: "היכנסי לאינטרנט ותגידי לכולם, תגידי לכל המעריצים שאני אוהב אותם ושיבואו לבית המשפט בפעם הבאה. זה כל כך חשוב לי!" אחרי שהוא אמר לי את זה, הוא משך אותי אליו שוב. בקושי נשמתי אבל אמרתי לו "אני מבטיחה שהם יבואו, זה חשוב גם לנו". אותו ינואר קר שינה את כולנו. זו היתה החוויה הכי מרסקת והכי עצובה בחיינו – לראות מישהו שאנחנו אוהבות כל כך פגוע ולהבין שאין משהו שאנחנו יכולות לעשות כדי לעזור, חוץ מלתמוך בו בכל ליבנו ופשוט להיות שם בשבילו. מה שהכי הרשים אותנו וגם לנו להבין מי זה מייקל, זה שגם בשעה החשוכה ביותר בחייו, בחוסר האונים המוחלט הזה, הלב של מייקל עדיין היה רחום כלפי אחרים, נזקקים, במיוחד כלפי הילדים החולים והעניים, ולכדור הארץ הגווע שלנו. הבנו שזה כל מה שמייקל היה. הוא רצה לעזור ולאהוב אחרים, ולהראות אכפתיות כלפי כולם. ולא משנה כמה פעמים אחרים ניסו ללעוג לו, להקניט אותו, לפגוע בו – ובשנים האחרונות לחייו – גם להרוס אותו, מייקל מעולם לא איבד את היכולת שלו לאהוב ולדאוג לאחרים, הוא לא איבד את התשוקה שלו לעזור לכולם. הוא פשוט אהב עוד יותר.

לאורך השנים מייקל ג'קסון הוגבל מלדבר על כל הנוגע לפרטי ההאשמות וההליכים המשפטים נגדו כחלק (כולל ההסדר הכספי ב-1993) מסעיפי איסור פרסום והגנה על המתלוננים - שדווקא כן המשיכו לדבר עם התקשורת ולפרסם את גרסתם ופרטי ההאשמות שלהם. ג'קסון התייחס להאשמות החמורות נגדו במקרים בודדים תחת אותן מגבלות - ובהם הוא ביקש שיכבדו את זכותו להליך הוגן. קיראו: החיים בצל ההאשמות: "אני אמות אדם ללא ארץ ורק אלוהים ידע שאני חף מפשע" דצמבר 1993 - מייקל ג'קסון משחרר הצהרה לציבור ובה הוא מתייחס להאשמות נגדו ולחקירה של המשטרה December 22nd, 1993: Michael Jackson's Neverland Statement "I am doing well and I am strong. As you may already know, after my tour ended, I remained out of the country undergoing treatment for a dependency on pain medication. This medication was initially prescribed to ease the excruciating pain that I was suffering after reconstruction surgery on my scalp. There have been many disgusting statements made recently concerning allegations of improper conduct on my part. These statements about me are totally false. As I have maintained from the very beginning, I am hoping for a speedy end to the horrifying, horrifying experience to which I have been subjected. I shall not in this statement talk about the false allegations that have been made against me, since my lawyers have advised me that this is not the proper forum in which to do that. I will say that I am particularly upset at the handling of this matter by the incredible, terrible mass media. At every opportunity, the media has dissected and manipulated these allegations to reach their own conclusions. I ask all of you to wait to hear the truth before you label or condemn me. Don’t treat me like a criminal, ’cause I am innocent. I have been forced to submit to a dehumanizing and humiliating examination by the Santa Barbara County Sheriff’s Department and the Los Angeles Police Department earlier this week. They served a search warrant on me, which allowed them to view and photograph my body including my penis, my buttocks, my lower torso, thighs, and any other area that they wanted. They were supposed to be looking for any discoloration, spotting, blemishes or any other evidence of a skin disorder called Vitiligo that I have previously spoken about. The warrant also directed me to cooperate in any examination of my body by deposition to determine the condition of my skin including whether I had Vitiligo or any other skin disorder. The warrant further states that I had no right to refuse this examination or photographs, and if I failed to cooperate with them they would introduce that refusal at any trial as an indication of my guilt. It was the most humiliating ordeal of my life, one that no person should ever have to suffer. Even after experiencing the indignity of this search, the parties involved were still not satisfied. They wanted to take even more pictures. It was a nightmare, a horrifying nightmare, but if this is what I have to endure to prove my innocence, my complete innocence, so be it. Throughout my life I have only tried to help thousands upon thousands of children to live happy lives. I am not guilty of these allegations, but if I am guilty of anything it is of giving all that I have to give to help children all over the world; it is of loving children of all ages and races, it is of gaining sheer joy from seeing children with their innocent and smiling faces, it is of enjoying through them the childhood that I missed myself. If I am guilty of anything, it is of believing what God said about children: “Suffer little children to come unto me, and forbid them not for this is the Kingdom of heaven.” In no way do I think that I am God but I do try to be God-like in my heart. I am totally innocent of any wrongdoing and I know these terrible allegations will all be proven false. Again, to my friends and fans, thank you very much for all of your support. Together, we will see this through to the very end. I love you very much and may God bless you all. I love you. Good-bye." מייקל ג'קסון בנאום נדיר על זכויות אדם בינואר 1994 בזמן שהתמודד מול האשמות שווא שהוטחו נגדו באותה שנה - מתורגם Michael Jackson NAACP 1994 Speech ה-30 בינואר, 2005 - מייקל ג'קסון מגיב לשמועות בתקשורת ​בנוגע למשפט January 30, 2005: Michael Jackson's Statement "בשבועות האחרונים התפרסם הרבה מידע מכוער וזדוני בתקשורת לגבי. ככל הנראה, המידע הזה הודלף מתוך שימוע בבית המשפט שלא אני ולא עורכי הדין שלי נכחנו בו. המידע הזה הוא דוחה וכוזב. לפני מספר שנים, הרשתי למשפחה לבקר בנוורלנד. אחוזת נוורלנד היא ביתי. הרשתי למשפחה הזאת להיכנס לביתי מכיוון שהם אמרו לי שהבן שלהם חולה סרטן והוא צריך את העזרה שלי. במשך השנים, עזרתי לאלפי ילדים שהיו חולים או נמצאו במצוקה. האירועים האחרונים הפכו לסיוט של המשפחה שלי, הילדים שלי ואני. אני לא מתכוון לשים את עצמי במצב כה פגיע שוב. אני אוהב את הקהילה שלי ואני מאמין גדול במערכת הצד שלנו. אנא שימרו על ראש פתוח ואפשרו לי הליך הוגן בבית המשפט. מגיע לי משפט הוגן כמו לכל אזרח אמריקאי. אני אזוכה ושמי ינוקה כאשר האמת תסופר." "In the last few weeks, a large amount of ugly, malicious information has been released into the media about me. Apparently, this information was leaked through transcripts in a grand jury proceeding where neither my lawyers, nor I, ever appeared. The information is disgusting and false. Years ago, I allowed a family to visit and spend some time at Neverland. Neverland is my home. I allowed this family into my home because they told me their son was ill with cancer and needed my help. Through the years, I have helped thousands of children who were ill or in distress. These events have caused a nightmare for my family, my children and me. I never intend to place myself in so vulnerable a position again. I love my community and I have great faith in our justice system. Please keep an open mind and let me have my day in court. I deserve a fair trial like every other American citizen. I will be acquitted and vindicated when the truth is told."

The בחודש מאי בשנת 1992, מייקל ג'קסון פגש את משפחת צ'נדלר, המשפחה של הילד ששנה לאחר מכן תבע את ג'קסון בגין הטרדה מינית, ג'ורדן צ'נדלר. ההאשמות בשנת 1993 היו ההאשמות הראשונות נגד ג'קסון, שהסתיימו בשני משפטים פליליים שנפסלו מחוסר ראיות והסדרת תביעה כספית מחוץ לבית המשפט. האישומים יצרו מחלוקות רבות בין בני המשפחה - שלא הסכימו עם דרכו של אוון צ'נדלר, אב המשפחה שהוביל את המאבק הכספי נגד ג'קסון. במאי 1992, כאשר ג'קסון נסע בשדרות וילשריד בלוס אנג’לס, מכוניתו של התקלקלה והוא נאלץ להכנס לחברת השכרת רכב שהייתה בקרבת מקום. הבעלים של חברת ההשכרה היה דיויד שוורץ - האב החורג של ג'ורדן צ'נדלר. שוורץ התקשר לאשתו, ג’ון צ’נדלר (לפעמים מוזכרת כג’ון שוורץ או ג’ון צ’נדלר-שוורץ) כדי לספר לה על הלקוח המהולל וביקש שתביא את בנה, ג’ורדן (12), שהיה מעריץ גדול של הזמר. דיוד שוורץ הציע לג’קסון עסקה: הוא ישכיר לו רכב בחינם - אם ג’קסון יסכים לקחת את מספר הטלפון של ג’ורדן ויצלצל אליו. ג’קסון קיבל את ההצעה, מילא את הבטחתו והתקשר לילד כמה ימים אחרי. אחד העובדים של שוורץ, מל גרין נזכר: "זה היה כמעט כאילו [האמא של הילד] דחקה בו להיות בקשר עם הבן שלה", גרין מספר. “אני חושב שמייקל הרגיש שהוא חייב לילד משהו, וכאן הכל התחיל". [1] לפי הצ'נדלרים, לפני הפגישה בשנת 1992, היו למשפחה הזדמנויות לפגישות אירעיות עם ג'קסון במהלך שנות ה-80. אחרי ששיערו של ג’קסון עלה באש כאשר צילם פרסומת של פפסי בשנת 1984, ג’ורדן ואימו שלחו לו מכתב עם איחולי החלמה, וג’קסון התקשר להודות להם והזמין אותם לאודישן, שהיה מאפשר לג'ורדן להופיע בפרסומת יחד עם ג'קסון לכאורה. בסופו של דבר ג’ורדן לא נבחר לפרסומת ולא פגש את ג’קסון על סט הצילומים כמו שהצ’נדלרים ציפו. הצ'נדלרים בנוסף טוענים שהם נתקלו בג'קסון במסעדה בשנת 1985 [2, עמוד 12]. ג’ורדן צ’נדלר נולד ב-11 בינואר, 1980. ההורים הביולוגים שלו, ג'ון ואוון צ'נדלר, התגרשו ב 1985, וג'ורדן גר עם אימו ובעלה השני, דיויד שוורץ. בנישואים הללו נולדה לג’ורדן אחות למחצה. אבא שלו, איוון צ’נדלר (נולד בשם אוון רוברט קארמז), התחתן גם הוא בשנית, ונולדו לו בן ובת - אח ואחות למחצה של ג'ורדן גם הם. אוון צ’נדלר למד רפואת שיניים בבוורלי הילס, אך הוא שאף להצליח כתסריטאי. בשנת 1992, שיתף פעולה עם כתיבת תסריט לסרט קומדיה "רובין הוד: גברים בטייץ" ( Robin Hood: Men In Tights) אשר בוים ע"י מל ברוקס. הסרט יצא ביולי 1993. למרות שבאופן רשמי מל ברוקס, ג’.דויד שפירו ואוון צ’נדלר קיבלו קרדיט על התסריט, היתה מחלוקת משפטית גדולה לגבי מי כתב איזה חלק בתסריט [2, עמוד 37]. לפי העדות של ג’ון צ’נדלר בשנת 2005 , ג’ורדן עזר לאבא שלו עם החלק שלו בתסריט, ואוון הבטיח לג'ורדן 5,000 דולר בתמורה, אבל הוא מעולם לא שילם את הסכום [3]. דוד של ג’ורדן, ריי צ’נדלר, מתאר בספרו "All That Glitters" ("כל אשר נוצץ") שיצא בשנת 2004, מתאר את הויכוח בין אוון וג’ון צ’נדלר, בו ג’ון קוראת לבעלה לשעבר "אבא נורא" על כך שהבטיח לג’ורדן את הכסף אבל מעולם לא שילם אותו. אוון טען בספר שהתרומה של ג’ורדן לא הייתה רבה אחרי הכל ובמקום להעביר את הכסף ישירות לילד הוא "שם אותו בבנק" [2; עמוד 55-56]. למרות זאת, לפי העדות של ג’ון ב2005, איוון מעולם לא שילם את הכסף המובטח לבנו [3]. זו לא הייתה ההבטחה היחידה שאוון הבטיח לבנו ולא קיים.ע"פ מייקל פרימן, שהיה עורך הדין של ג’ון צ’נדלר, בתקופה שבה נסחו את ההאשמות נגד ג'קסון, אוון הבטיח לג'ורדן לפטופ שמעולם לא קנה [1]. ג’ון צ’נדלר תבעה בעצמה את אוון על סך 68,000 דולר באוגוסט 1993, על תשלומי מזונות. מאוחר יותר היא חזרה בה מטענתה. בעדותה של ג’ון צ’נדלר בשנת 2005, סיפרה כי לפני שג’קסון הופיע בחייהם, אוון היה עסוק בלכתוב תסריטים ולא הקדיש מספיק זמן לבנם, טענה אשר הטיחה גם בפני בעלה לשעבר [3]. ישנן מספר טענות על אוון צ’נדלר שהיה אדם בעל מזג חם ואלים, עם אופי פוגעני.במאמרה לעיתון GQ בשנת 1994, מארי א. פישר, מצטטת חבר משפחה אנונימי שטען: "אחת הסיבות שג’ון עזבה את איוון הייתה בגלל המזג שלו" [1]. בהמשך המאמר, פישר מתארת תקרית שאירעה עם לארי פלדמן (עורך הדין של ה’צנדלרים בזמן ההאשמות) במשרדו בשנת 1993. ע"פ מקורותיה של פישר: "[אוון צ’נדלר] לגמרי איבד את זה והרביץ לדייב [שוורץ]. שוורץ, שהיה פרוד מג’ון באותה תקופה, התרעם על כך שלא נכח בקבלה ההחלטות שהשפיעו על בנו החורג ועל כך שאוון לקח אותו מהבית שלהם וסרב להחזיר אותו. דייב התעצבן ואמר לאוון שהכל היה בכל מקרה עניין של סחטנות. באותו רגע זו אוון קם והתחיל להרביץ לדייב, כך ע"פ מקור נוסף." [1] במאמר באתר שלו משנת 2005, שכיום כבר לא פעיל (atgbook.com), דודו של ג'ורדן צ’נדלר, ריי צ’נדלר, המעיט מחומרת האירוע ומתאר אותו כ"מריבה של אגרוף אחד" שקרתה בשיאו של ויכוח על כסף - ההסדר מול ג'קסון. חשוב לציין שבשלב זה, ההסדר הכספי מול ג'קסון היה בגדר רעיון והמריבה היתה על כסף שאפילו לא קיבלו. ג'רלדין יוז, מזכירתו המשפטית של עורך הדין ברי ק. רוטמן, (שהיה הראשון שייצג את משפחת צ'נדלר בהאשמות של 1993) מתארת תביעה משפטית שדיויד שוורץ הגיש כנגד אוון צ’נדלר בספרה "Redemption" ("גאולה"), שיצא בשנת 2004: "מר שוורץ טוען שב-9 ליולי, 1993, בביתו של ד"ר צ’נדלר בברנטווד, שד"ר צ’נדלר ניגש אליו באופן מאיים עם אגרוף ואיים עליו שיכה אותו. הוא טען כי ד"ר צ’נדלר הפיל אותו לקרקע והתחיל לבעוט בו וירק עליו. מר שוורץ טען בנוסף שכאשר היו במשרדו של מר פדלמן באוגוסט של 1993, היה עוד ריב שבו ד"ר צ’נדלר נתן לו אגרוף בפנים, שגרם לו לאבד הכרה." [5; עמוד 136]. ריי צ'נדלר הודה שאוון אכן הכה את שוורץ [4]. הוא מודה בתקרית גם בספרו: "עד עכשיו, [אוון] ניסה לשלוט בכעס שלו, אבל בשיא הויכוח הוא זינק מכיסאו וסטר לדייב. כמה מעורכי הדין התערבו והפרידו אותם". [2; עמוד 170] בשיחת טלפון מוקלטת בין אוון צ’נדלר ודיויד שוורץ, אוון, כאשר דיבר על אשתו לשעבר, "מוניק" (שמה האמיתי היה נטלי צ’נדלר, אבל זה הכינוי שנכתב בתעתיק ובספרו של ריי צ’נדלר), אמר כי היה הורג אותה אם היה מגלה שבגדה בו בלי שתספר לו על כך לפני כן: "היא הולכת לפסטיבל הקולנוע בקאן שנה הבאה, נכון? אתה יודע איך זה שם? פסטיבל הקולנוע הזה הוא פאקינג מסיבת סקס. שנה הבאה, בלעדיי, אוקיי? עכשיו, אם לא הייתה לי את האפשרות לדבר איתה על הפחדים שלי, [הפרעה בהקלטה] כנראה שהייתי יורה בה, או מתגרש ממנה." [6] בהמשך השיחה: "ואתה רוצה לדעת מה אמרתי לה? אמרתי לה את זה, אמרתי ג’ון… 'מוניק, אם אי פעם תרצי לשכב עם מישהו אחר או אם את לא אוהבת אותי יותר, אם את תבואי ותגידי לי את זה [הפרעה בהקלטה] מחוץ לבית ואני אזיין אותו במכות, אני אוהב אותך לנצח, אני אתמוך בך ואאחל לך טוב. אבל אם זה יהיה אחרת, את תזדייני איתו קודם ואז את [הפרעה בהקלטה], אני אהרוג אותך, נקודה.' אמרתי 'אלה החוקים, אם את רוצה להיות איתי את צריכה להבין שזו הדרך היחידה בה אוכל לשרוד. כך אני חי'." [6] בשנת 2005, היה זה לא אחר מריי צ’נדלר שחשף במאמר שלו: "כאשר נשאלה בהצהרה בשנת 1994 לגבי האלימות של אוון, ג’ון אמרה שבינואר 1992 היא שמעה חלק מויכוח בין אוון לאשתו לשעבר, מוניק, שהפך לויכוח פיזי." [4] למרות שריי צ’נדלר מכחיש בספרו את התקיפות הפיזיות של אוון נגד שוורץ ואחרות, טען בספרו ובמאמרו משנת 2005 כי "ל[ג’ון צ’נדלר] לא היתה סיבה לחשוב שאוון היוה סכנה לג’ורדי" [4], האלימות של אוון הגיע לשיא לבסוף בתקיפה נגד בנו ג'ורדן, שבה כמעט הרג אותו. יחסיו של ג’ורדן עם אביו נראו אמביוולנטים, לפי העדות של ג'ון צ'נדלר בשנת 2005, לפני שהכירו את ג'קסון, אוון לא הקדיש הרבה זמן לג'ורדן. בשנת 1993, בעקבות ההאשמות, אוון הצליח לקבל משמורת על ג'ורדן, מה שהפך אותו מליונר בעקבות ההסדר המשפטי מול ג'קסון. תביעה של אישתו לשעבר נגדו מציינת כי אוון ניתק את עצמו מכל בני משפחה אחרים שלא הסכימו עם התנהגותו. אחיו של אוון, ריי צ’נדלר, הודה בספרו שאוון הזניח את משפחתו לאחר ההאשמות [2; עמוד 248]. בשנת 1995, ג'ורדן הגיש בקשה לביטול האפוטרופוס של שני הוריו הביולוגיים ובמשך זמן מה התגורר עם אשתו לשעבר של אוון, נטלי ("מוניק") ושני אחיו. ב-6 ביולי 2005, פחות משלושה שבועות לאחר זיכויו של מייקל ג’קסון במשפט ארויזו, אוון צ’נדלר "היכה [את ג’ורדן] בראש עם משקול של 12 וחצי קילו, ואז ריסס את העיניים שלו בגז מדמיע או תרסיס פלפל וניסה לחנוק אותו" [7]. לאחר מכן, השופט "הכריע כי משקולת עלולה לגרום לפציעה חמורה או למוות" [7]. ב-5 באוגוסט 2005, ג’ורדן הוציא צו הרחקה זמני נגד אביו. השופט במקרה הזה קבע כי לא ראה כל הוכחה לכך שהנאשם (אוון צ’נדלר) הראה "דפוס של התנהגות פוגענית ושתלטנית" [7], ובשל כך דחה את בקשת ג’ורדן לצו הרחקה קבוע. עם זאת, האירועים שפורטו לעיל, יחד אכן מהווים דפוס התנהגות מסוג זה. המחלוקות המשפטיות בין אוון לצ'נדלר לא מסתיימות בזה. ב-24 ביולי 2005, אוון צ’נדלר הגיש תביעה נגד ג’ורדן, בקשר לקרן הנאמנות של ג’ורדן. התביעה נדחתה בשנת 2005. ב-5 בנובמבר 2009, ארבעה חודשים לאחר מותו של מייקל ג’קסון, אוון צ’נדלר התאבד. הוא לא השאיר מכתב התאבדות. לפי הדיווחים בתקשורת, הוא מת כאדם בודד, חולה במחלות קשות. בצוואה שלו הורה אוון שאף אחד מבני משפחתו לא ידע על מותו, אלא רק אחרי הלוויה שלו. עוד הוא ציין בצוואה שהוא אינו מעוניין להשאיר דבר לשלושת ילדיו: "מהסיבות הידועות ביננו היטב, אין בכוונתי להוריש דבר בצוואתי זו עבור כל אחד מילדיי" [10]. לדבריה של העיתונאית דיאן דיימונד (שבספרו של ריי צ’נדלר מתוארת כאדם הקרוב ביותר של אוון צ’נדלר בתקשורת [2; עמוד 194]), אוון גם סבל מהפרעה דו-קוטבית. מקורות: [1] Mary A. Fischer: Was Michael Jackson Framed? (GQ, October 1994) http://www.buttonmonkey.com/misc/maryfischer.html [2] Raymond Chandler – All That Glitters: The Crime and the Cover-Up (Windsong Press Ltd, September 2004) [3] June Chandler’s testimony at Michael Jackson’s 2005 trial (April 11, 2005) https://themichaeljacksonallegationsblog.files.wordpress.com/2016/12/court-transcripts.zip [4] Raymond Chandler’s article on his now defunct website (Allthatglittersbook.com, Atgbook.com, Atgbook.net, January-February, 2005) http://web.archive.org/web/20050208010747/atgbook.net/GQFinal.html [5] Geraldine Hughes – Redemption: The Truth Behind the Michael Jackson Child Molestation Allegations (Hughes Publishing, January 2004) [6] Taped phone conversation between Evan Chandler and David Schwartz (July 8, 1993) https://themichaeljacksonallegationsblog.files.wordpress.com/2016/12/plugin-schwartz_chandler.pdf [7] Court document about Evan Chandler attacking and almost killing his son in 2005 http://law.justia.com/cases/new-jersey/appellate-division-unpublished/2006/a0422-05-opn.html and https://themichaeljacksonallegationsblog.files.wordpress.com/2016/12/jordan-versus-evan-chandler-2006.pdf [8] Jackson’s FBI files as released in 2009 http://vault.fbi.gov/Michael%20Jackson/Michael%20Jackson%20305%20File%20Part%201%20of%201/view(page 4) [9] Michael Jacskon was Innocent – Tom Mesereau talks about how Jordan Chandler Lies http://www.youtube.com/watch?v=-eSC997_HH0 [10] Last Will & Testament – Evan Robert Chandler https://themichaeljacksonallegationsblog.files.wordpress.com/2016/12/evan-last-will1.jpg

בסתיו 2001 ג'וזפין זוהני (ג'וזי) התחילה את לימודיה לתואר בעסקי המוזיקה באוניברסיטת ניו-יורק. בראיון לסרט Square One זוהני מספרת שבשבוע הראשון ללימודים התקיים מפגש היכרות בין משתתפי התוכנית, היא הגיעה לבושה בחולצה של להקת הג'קסונים מסיבוב ההופעות Victory, אחד המשתתפים ניגש אליה ואמר: "אני אוהב את החולצה שלך!" – זמן מה לאחר מכן היא גילתה שהבחור שדיבר איתה היה לא אחר מג'ורדן צ'נדלר, הילד שהאשים את מייקל ג'קסון בפרשה בשנת 1993. ג'וזי זוהני היתה סטודנטית באוניברסיטת ניו-יורק בתחילת שנות ה-2000 – מייקל ג'קסון היה אחד האמנים האהובים עליה והיא אף הלכה להופעה האחרונה שלו ב-10 בספטמבר 2001. היא מסבירה שהעניין שלה בג'קסון גרם לה להתעניין בעסקי המוזיקה ובסופו של דבר להירשם לתואר שאליו היא נרשמה. לאחר מספר מפגשים, כשבכיתה התחילו להכיר את השמות אחד של השניה, ג'וזי גילתה שהשם של אחד מחבריה לכיתה הוא ג'ורדן צ'נדלר. באותה תקופה השם הזה לא אמר לה הרבה (שמו של צ'נדלר לרוב לא עלה בפרסומים בארה"ב כיוון שהיה קטין) אבל נשמע לה מוכר. לבסוף היא גילתה מי הוא (לאחר חיפוש באינטרנט) אך החליטה שלא להזכיר את זה בפניו או להגיד לו דבר – כי לא היתה "בטוחה ב-100%" אם ההאשמות לא נכונות ולא רצתה לפגוע או להביך את ג'ורדן: "אם היה קמצוץ של ספק, לא רציתי לקחת סיכון ולהזכיר את הטראומה למישהו שהוא אולי קורבן", סיפרה בראיון. לדבריה, באותן השנים התקשורת כבר הפסיקה להתעסק בפרשייה נגד ג'קסון וזה נראה כאילו ההאשמות כבר היו מאחוריו. נראה שג'ורדן צ'נדלר לא ידע שחבריו ללימודים יודעים שהוא היה מרכז הפרשייה. בשנת 2003 יצא הסרט הדוקומנטרי "לחיות עם מייקל ג'קסון" (Living With Michael Jackson) והקשר של מייקל ג'קסון עם ילדים שוב חזר לסדר היום התקשורתי. בעקבות הצילומים של ג'קסון מחזיק ידיים עם גאווין ארוויזו, התעוררה סערה תקשורתית והתקשורת האשימה אותו בפדופיליה. זוהני מספרת שהשמועות על ג'קסון הביאו גם לדיונים סוערים בתוכנית של עסקי המוזיקה באוניברסיטת ניו-יורק: "מיד לאחר שהספיישל 'לחיות עם מייקל ג'קסון' שודר, התקיים מפגש של התוכנית שלנו והיה לנו דיון על האם מייקל ג'קסון היה פדופיל. אנשים אמרו שהוא פריק - אלו היו אנשים שלא היתה להם שום סימפתיה כלפי מייקל ג'קסון. ואז אני התערבתי בדיון עם דעתי שג'קסון לא היה פדופיל ושהסרט היה מטעה ונצלני. במהלך אותה השיחה, ג'ורדן צ'נדלר התערב גם הוא ואמר שהוא מאמין שמייקל ג'קסון לא מסוגל לעשות את המעשים שמאשימים אותו בהם. הוא אמר את זה על דעת עצמו, בלי שאני אשאל או אעודד אותו להגיד משהו", אמרה ג'וזי. "[ג'ורדן] היה בחור נחמד, אם לדבר בכנות, הוא תמיד היה מנומס. הוא הסתובב עם גיטרה על הגב ויצר מוזיקה משלו, הוא תיאר את עצמו כ'זמר פופ-אר.אנ.בי כמו מייקל ג'קסון' – את זה אני זוכרת בפירוש כי הוא היה אומר את זה הרבה. היה הולך עם מגבעות – זה הוא ג'ורדן". ג'וזי מספרת שהיא וג'ורדן לא היו לגמרי קרובים, היא שמרה ממנו מרחק מכיוון שידעה מי הוא: "לא ידעתי איך להתמודד עם זה". לג'ורדן היה חבר טוב שגם עסק במוזיקת אר.אנ.בי, גם הוא מעריץ גדול של מייקל ג'קסון. בזמן הלימודים, האנשים שהיו הכי קרובים אליו היו מעריצים גדולים של ג'קסון. "חברים אמרו לי שהוא היה שם שירים של מייקל ג'קסון במסיבות ורוקד כמוהו, הדירה שלו היתה כמו היכל מחווה למייקל ג'קסון" סיפרה ג'וזי. חבר נוסף ללימודים מאשר את דבריה של ג'וזי בהתכתבות עם דני וו, יוצר הסרט "Square One": כשאמרו לג'וזי שחברים אחרים ללימודים לא מוכנים לדבר בפומבי על החוויה שלהם, היא אמרה שהיא לא מופתעת: "אילו לא הייתי עצמאית והייתי עובדת בחברה גדולה כלשהי, גם אני הייתי מפחדת לדבר. אי אפשר לדעת מי הם הכוחות הפועלים מאחורי 'לעזוב את נוורלנד' [...] זה יכול לפגוע לאנשים בקריירה". בשנת 2005 זוהני וחבריה ללימודים היו ברשימת העדים במשפט נגד מייקל ג'קסון בגין הטרדה מינית. עורך הדין של ג'קסון, תומאס מזארו, ידע על סיפוריהם והתכוון להעלות אותם להעיד תחת שבועה במידה וג'ורדן צ'נדלר יחליט להעיד. צ'נדלר שוב סירב להעיד נגד ג'קסון בשנת 2005 ואפילו איים כי "יילחם בכל ניסיון לגרום לו או להכריח אותו להעיד". זוהני לא עלתה על דוכן העדים. את הסיפור המלא היא מספרת עכשיו בסרט “Square One” שמתאר את סדר האירועים והסיפורים סביב הפרשייה של משפחת צ'נדלר בשנת 1993. תוכלו לצפות בראיון של זוהני ואחרים בחינם בלינק המצורף:

את הסרט "לעזוב את נוורלנד" ניתן לראות בבריטניה דרך שירותי הסטרימינג של ערוץ C4, שהיה שותף בהפקת הסרט יחד עם HBO. מבלי להודיע, הערוץ משדר גרסה חדשה לסרט, הקצרה בלא פחות מעשרים דקות מהסרט בגרסתו המקורית. אז מה ירד בעריכה? צירוף מקרים מפתיע: טעויות ושקרים שנחשפו במהלך החודשים האחרונים. כך למשל הגרסה החדשה והמקוצרת של הסרט לא כוללת את הסצנה שבה ג'יימס סייפצ'אק מתאר את ההטרדה שעבר בתחנת הרכבת של נוורלנד ב"תחילת הקשר" בינו לבין ג'קסון בשנת 1989. אותה תחנה שנבנתה רק בשנת 1994, כפי שהתגלה לאחר שידור הסרט. כזכור, לטענת סייפצ'אק, ג'קסון הטריד אותו בין 1989 ל-1992, ולכאורה הפסיק כאשר הגיע לגיל 15 וסייפצ'אק היה כבר "מבוגר מדי" לטעמו של ג'קסון, שגם החליף אותו בילד אחר (ברט בארנס, שמתנגד בנחרצות להאשמות נגד ג'קסון גם בהווה). הגרסה החדשה לא כוללת סצנה נוספת שבה הוצגו טענות על הטרדה מינית בבריכה בנוורלנד. אותה בריכת שחיה שנמצאת במקום מרכזי בשטח של האחוזה ובטווח ראייה של כל עובד ומבקר. אך חשוב יותר לציין, אותה בריכת שחיה שלאחר שידור הסרט, הסתבר כי היא מוקפת במצלמות אבטחה (גלויות ונסתרות) ששידרו למסכים של חברת האבטחה בנוורלנד ולתורני הבטחון של משטרת סנטה ברברה עשרים וארבע שעות ביממה. גם תיאור ההטרדה בטירה בנוורלנד ירד בעריכה של הגרסה החדשה. בסרט סייפצ'אק טוען שהוא הוטרד בטירה בין השנים 1988-1990. גם הפעם סייפצ'אק טוען שהוטרד במקום שלא היה קיים. עד דצמבר 1990 לא היתה טירה בנוורלנד. לאחרונה נחשף כי אישורי הבנייה התקבלו רק בסוף אוגוסט 1991, והבנייה הסתיימה בדצמבר 1991. בנוסף, סייפצ'אק טוען שהוא הוטרד "על מיטות קטנות" בטירה של נוורלנד (שהיתה בנויה סביב עץ) ובארקייד (משחקיית הוידאו). אלן סקלן, אחד ממתכנני המתקנים באחוזה ומתחזקי האחוזה, סתר את הטענה: מעולם לא היו מיטות בארקייד או בטירה. בראד סנדברג, הטכנאי שהתקין בין היתר את מערכות הסאונד בכל חדר ושטח באחוזה גם הוא העיד שמעולם לא היו מיטות בחדרים הנ"ל. כפי שניתן לראות בתמונה, החדר היחיד בטירה מוקף בחלונות ענק. בראיון בשנת 2013 רוב סווינסון, אחד האנשים שעזרו לג'קסון לתכנן את המתקנים בנוורלנד תיאר את החדר בטירה: "היתה שם טלוויזיה קטנה ושום דבר חוץ מזה". גם סיפורם המבעית של ג'יימס וסטפאני סייפצ'אק על אולם הקולנוע לא נכנס לגרסה החדשה של הסרט. בגרסה הקודמת של "לעזוב את נוורלנד", ג'יימס מספר שכמעט נתפסו על חם על ידי אמו: "היו באולם הקולנוע חדרים עם מיטה וחלונות שפונים לכיוון האולם. היינו מקיימים יחסי מין בחדרים האלה וזה היה קצת מסוכן... היה בזה ריגוש מסויים". סטאפני, אמו של ג'יימס, תמכה בסיפור ותיארה בדרמטיות איך לילה אחד נסתה להכנס לאולם הקולנוע בשעה שג'קסון ובנה שהו שם - אך דלתות האולם היו נעולות מבפנים. דבר זה התגלה גם הוא כבלתי אפשרי: דלתות האולם מבפנים היו דלתות עם ידית מסוג "ידית בהלה" (ידית נפוצה באולמות, בחדרי מדרגות וביציאות חירום) שכלל אינן מאפשרות נעילה מבפנים. לדברי אלן סקלן, שבנה את האולם בנוורלנד, נעילת הדלתות היתה אפשרית רק מבחוץ ורק על ידי אנשי האבטחה שהחזיקו במפתח. גם לאחר חשיפת הטעויות והשקרים של רובסון וסייפצ'אק בסרט, הבמאי דן ריד ממשיך להתעקש כי אין פגיעה באמינותם של המתלוננים בסרט שלו. אך הוא בכל זאת ניסה להסביר את הסיפור הבעייתי של תחנת הרכבת במספר דרכים: תחילה, הוא טען שהתחנה בעצם היתה קיימת בשנת 1992. לאחר שפורסמו ממסמכי ואישורי הבנייה, הוא טען שסייפצ'אק בעצם הוטרד עד אחרי שנבנתה התחנה (בסתירה מוחלטת לטענות של סייפצ'אק הן בתביעה והן בסרט - שהוטרד עד שהגיע לגיל ההתבגרות ו"הוחלף על ידי ילד אחר"). ועם זאת, לדברי ריד, הסיפורים על הטרדה מינית במקומות שלא היו קיימים וסתירות חמורות בציר הזמן הם תיאורים של מקרים שאכן קרו ואין שום סיבה לפקפק בהם.

מאז ומתמיד הקריירה של ווייד רובסון היתה תלויה בקשר שלו למייקל ג'קסון - עוד לפני שהם הכירו, רובסון השתתף במופעי כשרונות שבהם רקד לשיריו של ג'קסון ובמשך השנים המשיך לבקש להשתתף בהפקות הקשורות במלך הפופ, גם לאחר מותו. כלומר, גם מיד לאחר מכן: אחרי פחות מ-24 שעות, רובסון כבר החל בחיפוש עבודה. אז מתי היתה הפעם האחרונה שניסה להרוויח מהקשר? ביום חמישי, ה-25 ביוני, 2009 דיווחו באתרי החדשות האמריקאים על מותו של מייקל ג'קסון. בעוד הוא עדיין מחשיב את עצמו כאחד מתומכיו של ג'קסון - רובסון (אז בן 27) לא מחכה יותר מיממה ושולח אימייל בהול לג'ף ת'אקר, מפיק תוכנית הפריים טיים האמריקאית "So You Think You Can Dance": "רציתי לכתוב לכם עכשיו. אם אתם חושבים על לעשות מחווה למייקל ג'קסון - הייתי רוצה שזה יהיה אני שעושה את זה." צפו בסרטון של רובסון מגיב לאימייל בשנת 2016: ביולי 2009, רובסון הגיע לטקס האזכרה הציבורי למייקל ג'קסון עם בת זוגו וכל משפחתו אחרי שביקשו כרטיסי כניסה מטאג' ג'קסון (אחיין של מייקל ג'קסון). בספטמבר 2009, טקס פרסי הוידאו של MTV מפיקים הופעת מחווה מושקעת בשיתוף פעולה עם ג'נט ג'קסון. בהופעה השתתפו כראוגרפים ורקדנים וותיקים וצעירים שעבדו עם מייקל ג'קסון או ראו בו כמודל לחיקוי ומקור השראה. רובסון גם הוא השתתף בהופעת המחווה. בראיון מאחורי הקלעים רובסון הציג את הכפפה שהוא לובש לכבוד המופע - כפפה שג'קסון נתן לו במתנה: רובסון מספר: "מייקל יהיה איתנו ברוחו אבל רציתי גם משהו פיזי ממנו [...] אני רוצה להרגיש הרבה יותר קרוב אליו". נחזור לכפפה בהמשך. בשנים הבאות רובסון מצטרף לפרוייקטים נוספים הקשורים למייקל ג'קסון, בהם גם כתיבת פרק "המנטור שלי" בספר Michael Jackson's Opus שיצא בדצמבר 2009: "...מייקל ג'קסון שינה את העולם, ובאופן יותר אישי, את חיי, לנצח. הוא הסיבה שאני רוקד, הסיבה שאני עושה מוזיקה, ואחת הסיבות העיקריות לכך שאני מאמין בטוב-לב הטהור של האנושות". באשר לכפפה, בסוף שנת 2011 רובסון מכר את הכפפות במכירה פומבית בעד 31,250 דולר. באותה תקופה, הוא מכר את המתנות שקיבל ממייקל ג'קסון דרך בית המכירות "ג'וליאן" והחשבון של אחותו, שנטל רובסון, באתר eBay. בית המכירות חשף לאחרונה שרובסון ביקש למכור את החפצים של ג'קסון באנונימיות, אך הם סרבו כי הבקשה עמדה בניגוד למדיניות שלהם: הסרט "לעזוב את נוורלנד" מסתיים בסצנה שבה שרובסון מדליק מדורה ושורף את המתנות שג'קסון לכאורה נתן לו. החפצים בסצנה הם חפצים מזוייפים שמעולם לא היו בחזקתו של ג'קסון - הוא מכר את החפצים המקוריים בסכום כולל של למעלה ממאה אלף דולר שנים לפני הסרט. מספר חודשים לפני כן, באביב 2011, החלו ההכנות למופע ענק של מייקל ג'קסון בשיתוף פעולה עם קרקס השמש (Cirque du Soleil) בשם "ONE" - רובסון קיווה להיות הכריאוגרף הראשי במופע ופעל רבות מאחורי הקלעים על מנת לקבל את התפקיד, בפגישות והתכתבויות עם מנהלי העיזבון ואנשי Cirque du Soleil. זה אחד המכתבים שהוא כתב עך מנת לקבל את העבודה: בראיון באותה שנה סיפר: "[המופע הזה] מרגש ומבעית בו זמנית כי זאת אחריות ענקית אבל בגלל זה לקחתי את זה. מייקל הוא חלק גדול מהקריירה שלי ומחיי. היינו חברים במשך 20 שנה, מאז שהייתי בן שבע. זאת הזדמנות בשביל לתרום בחזרה למורשת שלו ולוודא, כמה שאני יכול, שזה נעשה כמו שצריך ובאמת מייצג את המהות שלו". רובסון אף קבע פגישה עם מנהל העיזבון, ג'ון ברנקה, בניסיון לקבל את העבודה - אך ללא הצלחה. באותה תקופה רובסון איבד מספר עבודות לאחר שלא הצליח בהפקות ופרוייקטים שניהל (כפי שניתן לראות במכתב הנ"ל). מארגני המופע החליטו לבסוף להעסיק את הכריאוגרף ג'יימי קינג. המופע רץ מזה שש שנים במלון מנדליי ביי ונחשב לאחד המופעים הנמכרים והריווחיים ביותר בלאס וגאס. הערת שוליים: מאוחר יותר, כשהגיש את התביעה שלו נגד העיזבון, רובסון טען שלא ידע על קיום העיזבון ומי ומנהל אותו עד סוף 2012. מספר חודשים לאחר שלא התקבל לעבודה ב-ONE (מאי 2012) רובסון ניגש לטיפול פסיכולוגי שם לטענתו הוא הבין שעבר הטרדה. הוא החל בכתיבת ספר על ההכרות שלו עם ג'קסון, בו כתב לראשונה שהוא הוטרד מינית על ידו. הוא פנה לחברות של הוצאה לאור, אך אלה סירבו לעשות איתו עסקים או הציעו לו סכומים שלא תאמו את הציפיות שלו. במאי 2013 הגיש תביעה אזרחית תחת איסור פרסום. מספר ימים לאחר מכן פרטי התביעה דלפו ונחשף שווייד רובסון תובע את העיזבון של מייקל ג'קסון. בפברואר 2017, תוך כדי הליכי התביעה, רובסון משתתף בצילומים לסרט "לעזוב את נוורלנד".

ראיות נוספות לאי-דיוקים וחורים בעלילה בסרט "לעזוב את נוורלנד" של הבמאי דן ריד. הסרט מציג סיפורים על התעללות מינית שחזרה על עצמה במשך שנים - במקום שכלל לא היה קיים באותה תקופה. וגם - איך התגובות של הבמאי רק הופכות את זה להרבה יותר גרוע? בכל פעם שמדברים על הבית של מייקל ג'קסון, זאת התמונה שכנראה עולה לכם לראש. ואכן, זהו אולי אחד המבנים שהכי מזוהים עם אחוזת נוורלנד (ואולי זו גם הסיבה שהוא מוזכר בסרט) - תחנת הרכבת עם שעון הפרחים שנבנתה בהשראת התחנות בפארקים של דיסנילנד ברחבי העולם. ולא הרבה יודעים (כולל היוצרים של הסרט "לעזוב את נוורלנד" - ככל הנראה) שתחנת הרכבת היא תוספת מאוחרת. גם בסרט (2019) וגם בתביעות הכספיות שלו (2013-2017), סייפצ'אק טוען שהוטרד בין השנים 1988-1992 - מגיל 10 עד גיל 14. אחת הטענות החוזרות בסרט היא שברגע שהילדים הגיעו לגיל ההתבגרות והחלו להתפתח, ג'קסון החל להתרחק מהם והפסיק להתעניין מהם מבחינה מינית לכאורה. כך ווייד רובסון מספר ש"הוחלף" על ידי מקולי קלקין, שגם תפס את מקומו כ"חבר הכי טוב של מייקל". ילד נוסף ששמו עולה בסרט, הוא ברט ברנס, שגם סייפצ'אק וגם רובסון טוענים בו זמנית שתפס את "המקום הראשון" של כל אחד מהם בחייו של מייקל ג'קסון. לקראת סוף החלק הראשון בסרט, סייפצ'אק מתאר תרחיש מספטמבר 1992, שבו ברט ברנס ישן עם ג'קסון בחדר, בעוד הוא "נדחק הצידה" ונאלץ להשאר על הספה מחוץ לחדר, בוכה מקנאה עד שנרדם. חשוב לציין שקלקין וברנס אומרים שמעולם לא הוטרדו על ידי ג'קסון וממשיכים להעיד לטובתו גם בהווה. כל סיפור בסרט "לעזוב את נוורלנד" מסופר בסדר כרונולוגי ומוצג עם שקופיות וטווח תאריכים. סייפצ'אק מספר על ההתעללות המינית בתחנת הרכבת כמשהו שקרה בתחילת "מערכת היחסים" שלו עם ג'קסון (לפי הסרט - בין נובמבר 1987 לינואר 1990). סייפצ'אק מספר: "בתחנת הרכבת, יש חדר למעלה בקומה השניה, היינו מקיימים שם יחסי מין, זה היה כל יום... זה נשמע חולני אבל זה כמו כשאתה מתחיל לצאת עם מישהו אז אתה עושה את זה הרבה, אז זה היה ממש ככה. וככל שהקשר המיני מתחזק, הוא מרחיק אותך מההורים." תחנת הרכבת המיוחדת של נוורלנד הגיעה הרבה אחרי התקופה שסייפצ'אק טוען שהוא הוטרד. כל מבנה בתוך השטח של האחוזה צריך לקבל את אישורי הבנייה הנדרשים ממחלקת המשאבים של סנטה ברברה. האישור לבניית התחנה התקבל רק בספטמבר 1993. התחנה נבנתה בין ה-2 בספטמבר 1993 ל-13 בינואר 1994 על ידי Urquidez Construction. אלן סקנלן, איש התפעול בנוורלנד אישר שזהו מבנה תחנת הרכבת היחיד בנוורלנד ושלאורך פסי הרכבת יש מקומות עצירה נוספים שבהם יש שטחים פתוחים ומעליהם סככות. בשנת 1997 ג'קסון עצמו הצהיר תחת שבועה (בזמנו, כחלק מהליך משפטי אחר לגמרי) שלא גר בקליפורניה (נוורלנד) משנת 1993 וביקר שם לעיתים רחוקות כיוון שגר עם ליסה מארי פרסלי, אשתו דאז בניו יורק. הסיפור של תחנת הרכבת שלא היתה קיימת הגיע לתקשורת ועיתונאים ברחבי העולם מודים שהממצאים מעמידים את אמינות של הסרט בסימן שאלה גדול. מה במאי הסרט, דן ריד, אומר על הממצאים החדשים? הוא ממציא גרסה חדשה בניסיון להסביר את הטעות: "נראה שאין ספק לגבי תאריך בניית החדר. מה ששגוי הוא תאריך סוף ההתעללות". הבמאי שעד כה התעקש שהתחקיר שלו העלה עדויות "ללא פגם" לקח על עצמו את המשימה להסתיר את החורים. בתגובה ענה לו מייק סמולקומב, שכתב בעבר ביוגרפיה על מייקל ג'קסון: "פתאום סוף תקופת ההתעללות בסייפצ'ק הייתה כשמלאו לו 16 או 17 ולא 14? [...] יש פה פער של שלוש שנים. תוותר ואל תשנה את הסיפור. זה מה שקורה כשאתה לא עושה את התחקיר שלך כמו שצריך". לא רק שהתגובות האוטומטיות של ריד ברשתות החברתיות לא עונות על השאלות שאי-הדיוקים החדשים מעלים, הן סותרות את התביעה של סייפצ'אק ואת ההצהרות שלו לבית המשפט. גם ריד עצמו בחר את הסיפור שבו ג'יימס הוחלף בגיל 14 בילד אחר כסיפור ש"הכי הטריד אותו" מכל מה שסייפצ'אק ורובסון סיפרו לו על מה שקרה לכאורה במערכת היחסים שלהם עם ג'קסון: "נחזור לשאלה של מה ממש העציב אותי בסרט, זה היה כשג'יימס מדבר על לילה אחד בשיקגו ומייקל הולך למיטה עם ילד קטן אחר. וג'יימס מוצא את עצמו נשאר על הספה. והוא בוכה ובוכה לאמא שלו והוא כועס בנואשות ומרגיש שזרקו אותו. חשבתי, האכזריות הזאת נגד ילד קטן, אתה מפתה ילד קטן, לחוויה המינית הראשונה שלו כשהוא בן עשר ואתה ממלא את הראש שלו בחלומות שהוא יהיה שפילברג הבא, אתה תהיה מדהים, אתה ואני בנוורלנד, ואתם עורכים חתונה ומחליפים טבעות ואתה לוקח אותו לסיבוב הופעות איתך והוא רוקד איתך ואתה חולק איתו את הכוכבות שלך ואז פתאום - בוף, אתה על הספה ולמחרת בבוקר 'הנה הכרטיס טיסה שלך - לך הביתה' וחשבתי שזה ממש חסר רגישות. הוא פגש את ג'יימס עוד כמה פעמים אחרי זה אבל מערכת היחסים הקרובה והאוהבת והזוגיות הזאת נגמרה וזה משהו ששבר את הלב שלי. ממש השתתפתי בצער של ג'יימס. זה יותר הכעיס אותי מהפרטים של ההתעללות המינית" [1]. מיירה היסמי, בת הזוג של המתופף ג'ונתן מופט הוסיפה: "החדר שסייפצ'אק מדבר עליו הוא כמו לופט. גרם מדרגות מעוגל מוביל לחלל. אין דלתות, אין אזעקות או מיטות. אתה פשוט עולה לשם ונהנה. ביליתי שם הרבה פעמים אחרי שמילאתי לי שקית של ממתקים בקומה הראשונה. זה אזור מאוד פתוח" [2]. מקום נוסף שבו ג'יימס סייפצ'אק טוען שהוא הוטרד בו "על מיטות קטנות" בטירה של נוורלנד (שהיתה בנויה סביב עץ) ובארקייד (משחקיית הוידאו), אלן סקלן גם הפעם סותר את הטענה: מעולם לא היו מיטות במשחקיית הוידאו או בטירה. ברד סנדברג, טכנאי שהתקין בין היתר את מערכות הסאונד בכל חדר ושטח באחוזה גם הוא העיד שמעולם לא היו מיטות בחדרים הנ"ל [3]. כפי שרואים בתמונה, החדר היחיד בטירה מוקף בחלונות ענק. בראיון בשנת 2013 רוב סווינסון, אחד האנשים שעזרו לג'קסון לתכנן את המתקנים בנוורלנד תיאר את החדר בטירה: "היתה שם טלוויזיה קטנה ושום דבר חוץ מזה" [5]. זאת לא הפעם היחידה שג'יימס סייפצ'אק נתן עדות שגויה. בכתב התביעה הכספית שלו נגד ג'קסון, הוא טוען שאחרי סיבוב ההופעות של "Bad", בפברואר 1989, ג'קסון הטיס אותו לניו יורק, שילווה אותו להופעה לגראמי. סייפצ'אק טוען שהוא טס לבד כדי להיות עם ג'קסון בניו-יורק, ובמהלך הביקור "היתה התעללות מתמשכת" [6]. סייפצ'אק עשה טעות שמעידה על כך שהוא בנה את הסיפור בדיעבד. ג'קסון לא הופיע בגראמי של שנת 1989, הוא הופיע בשנת 1988 (בתמונה למטה). הגראמי בשנת 1989 היה בלוס אנג'לס וג'קסון לא נכח באירוע. אז נכון, יכול לקרות מצב שטועים בתאריך אחרי כל כך הרבה זמן. הסיבה שהטעות הזאת היא מהותית היא שסייפצ'אק עצמו טוען שג'קסון התחיל להטריד אותו ב-25-28 ביוני, 1988, בבית מלון בפריז. סייפצ'אק מתאר את הפעם הראשונה לכאורה באופן מפורט ומזעזע. סייפצ'אק מדבר על ההופעה בגראמי שהתקיימה בניו-יורק - הטקס התקיים ב-2 במרץ 1988. בתביעה הוא הוא מציין שבאותה תקופה אמא שלו, סטפני סייפצ'אק לא הסכימה לו לישון בחדר של ג'קסון ולכן הוא ישן איתה בחדר בלבד (כמו למשל בפעם שנסע עם ג'קסון וליזה מינאלי ל"פנטום האופרה" בברודוואי) [6]. הגראמי בניו-יורק התקיים בשנת 1988 ולא בשנת 1989. סייפצ'אק לא היה לבד בטיול לניו-יורק, אלא עם אמא שלו. הוא לא ישן בחדר של ג'קסון, הוא ישן עם אמא שלו. והטרדה מינית לא היתה יכולה לקרות בניו-יורק כי הוא בעצמו אומר שההטרדה התחילה רק ביוני 1988 - שלושה חודשים אחרי. לקריאה נוספת על הסרט - הסתירות, הבעיות והסיפורים שלא סופרו הכנסו לכאן מקורות: [1] Leaving Neverland feat. filmmaker Dan Reed https://www.bbc.co.uk/programmes/p071ljxr [2] Myra HIssami https://mobile.twitter.com/mhissami/status/1114182836594982912 [3] Allan Scanlan and Brad Sundberg https://twitter.com/Hammertonhal/status/1113883096754077696 [4] Michael Jackson's 1997 Deposition: https://pbs.twimg.com/media/D3Oow-aUYAAoSRF.jpg [5] "Recollection in Memory of Michael Jackson" http://www.blogtalkradio.com/a-place-in-your-heart/2013/06/07/brad-sunberg-in-the-studio-with-michael [6] James Safechuck’s Second Amended Complaint (filed on September 19, 2016) https://themichaeljacksonallegationsblog.files.wordpress.com/2019/02/safechuck_v_mjj-second_amended_complaint-conformed.pdf

הסרט "לעזוב את נוורלנד" מציג את ג'קסון כפושע מחושב שמצליח כביכול לשחד את המשפחות ולקנות את אהדתם גם בלי שישימו לב לכך כדי לשמור אותן לצדו ולהבטיח את שתיקתן. כך למשל בחלק השני של הסרט, במקביל לסצנות שעוסקות בהאשמות של משפחת צ'נדלר וההסדר המשפטי, סטפני, אמא של ג'יימס סייפצ'אק, מדברת הן באופן מרומז והן באופן ישיר על כך שג'קסון עזר להם לקנות בית חדש מתוך מניע נסתר. סייפצ'אק והבמאי דן ריד, יוצרים את הרושם שג'קסון בעצם נתן למשפחה בית במתנה על כך שהעידו לטובתו במשפט מול צ'נדלר בשנת 1994. נבחן את הטענה הזאת מול ההליכים הרישמיים וסדר האירועים על ציר הזמן הכרונולוגי. בסצנה המדוברת, סייפצ'אק טוענת: "רצינו לקנות בית חדש, וג'קסון נתן לנו הלוואה עם ריבית מאוד נמוכה. בעלי ואני כבר מסרנו את העדויות שלנו בהצהרה משפטית. היינו בצד של מייקל. הבן שלי גם העיד לטובת מייקל". מנגד, עורכי הדין הגישו הצעה רישמית להלוואה קבועה כנגד נכס קיים (שעבוד) דרך הקרן של מייקל ג'קסון בתאריך 13 במאי 1992. הקרן של מייקל ג'קסון נתנה לזוג סייפצ'אק הלוואה בסך 305,000 דולר כדי לקנות את הבית שלהם בריבית נמוכה לאורך זמן קצר. ג'יימס (האב) וסטפני סייפצ'אק קנו את הבית בעיר סימי ואלי, קליפורניה (Simi Valley) עם הלוואת המשכנתא הזו ב-5,000 דולר פחות ב-13 במאי 1992. כל זה קרה חמישה עשר חודשים לפני שההאשמות של צ'נדלר הגיחו (אוגוסט 1993) וכמעט שנתיים לפני שהתיק הובא בפני חבר מושבעים ובני המשפחה מסרו את העדות שלהם (פברואר 1994). ההלוואה הקבועה היתה מבוטחת פעמיים כנגד שעבוד הנכסים של משפחת סייפצ'אק במידה והם לא ישלמו את החובות שלהם. בספטמבר 1993, נאמני הקרן הודיעו שהגיע הזמן לשלם את החוב והריבית במלואם, אבל משפחת סייפצ'אק ביקשה הארכה לתאריך הפירעון עד למרץ 1994. ההסכם והסעיפים המחייבים בין הקרן של מייקל ג'קסון ומשפחת סייפצ'אק לא עברו שינויים או התאמות באשר הם עד שנת 1996, כאשר הנכסים עדיין משועבדים לקרן של ג'קסון. ב-7 ביוני 1997, עוה"ד ג'ון ברנקה חזר להיות נאמן הקרן והוא שחרר את הנכסים בחזרה למשפחה. נחזור לסטפני סייפצ'אק ולדבריה בסרט: "אחרי שהכל הסתיים [עם המשפט של צ'נדלר ומסירת העדות], מייקל ויתר לנו על החוב... אי אפשר להתעלם מהתזמון" ההצעה להלוואה מהקרן של ג'קסון הגיעה באביב של שנת 1992. כאשר הגיע הזמן לפרוע את מלוא החוב (מכאן שלא שילמו כפי שהוסכם), הזוג ביקש הארכה וג'קסון ענה בחיוב. הלוואה נפרעה ביוני 1997, חמש שנים לאחר מכן. מהסתכלות על סדר האירועים, לא נמצא שום קשר או בעיית תזמון עם תחילת ההלוואה במאי 1992, או סופה ביוני 1997 (כולל מחילת חוב לכאורה), לבין הפרשייה של משפחת צ'נדלר. מנגד, זאת לא הפעם היחידה שעולות בעיות חמורות עם תזמונים, סדר האירועים וההתרחשויות בראיונות של הסייפצ'אקים, שמצליחים לנסוע בזמן פעם אחר פעם ב"לעזוב את נוורלנד". קראו על הטענה של ג'יימס סייפצ'אק שהוטרד במקומות שלא היו קיימים: "לעזוב את ארץ מעולם-לא-קרה: טענות על הטרדה במקום שלא היה קיים".

העובדה שמייקל ג'קסון הגיע להסדר מחוץ לכתלי בית המשפט עם המתלונן הראשון נגדו בשנת 1994 הרבה פעמים מובאת כסימן לאשמה כביכול. אולם אלה שמדברים על ההסדר הכספי כ"דמי שתיקה" לא יודעים שאם ג'קסון היה רוצה "להשתיק" את ההאשמות נגדו, הוא היה יכול לעשות את זה הרבה לפני שההאשמות הגיעו לתקשורת ולרשויות. למעשה, המטרה של הצד המאשים היתה לקבל כסף מההתחלה. זה ברור שהסיבה שמשפחת צ'נדלר חשפה את ההאשמות שלה בסופו של דבר היא שהם לא קיבלו את הכסף שדרשו. על ההסדר המשפטי והאירועים שהובילו אליו תוכלו לקרוא בפרקים על ההסדר המשפטי (פרק ראשון, פרק שני) עוד לפני שהצ'נדלרים ניגשו לבעל מקצוע שחלה עליו חובת דיווח (פסיכיאטר) ולפני שהם חשפו את ההאשמות שלהם בפומבי, אביו של ג'ורדן צ'נדלר, אוון צ'נדלר, דרש כסף ממייקל ג'קסון. על הדרישות האלה אפשר גם לקרוא בספר של דודו ג'ורדן, ריי צ'נדלר, All That Glitters ("כל הנוצץ"), רק שהדוד (המייצג את קול המשפחה) מכחיש בנחישות שהדרישות היו בגדר סחיטה, ומעדיף לכנות אותן "משא ומתן" - איך שלא נקרא לזה, זה בדיוק מה שקרה. לפני הפגישה ב-14 ביולי 1993, אוון צ'נדלר ועורך הדין שלו, ברי רות'מן, יצרו קשר עם פסיכאטר בשם ד"ר מת'יס אברמס והציגו בפניו סיפור על הטרדה מינית ושאלו את דעתו. יומיים לאחר מכן - למרות שמעולם לא פגש את הילד או את הנאשם - אברמס כתב מכתב שמבוסס על הסיפור של אוון צ'נדלר אשר "יכול להתקיים חשד סביר שהטרדה מינית אולי קרתה" - מהרגע שהמכתב הגיע אל אוון, הוא החליט להשתמש בו ככלי נגד אישתו לשעבר ג'ון צ'נדלר (שעמה ניהל מאבק משמורת על בנם) וגם נגד מייקל ג'קסון. לפי הספר של ריי צ'נדלר, אוון, עם המכתב של אברמס בידו, ניסה ליצור מצב של "משא ומתן" עם מייקל ג'קסון. יותר מכך, הוא רצה לעשות את זה בעצמו, מבלי שאף אחד אחר יהיה מעורב. בפרק "August 1" בספר הם כותבים: למרות שאוון היה בטוח שהמעשים של מייקל נגד ג'ורדי עשו נזק, הוא עדיין לא האמין שהם נעשו במכוון. כמה שמייקל היה מעוות, אוון האמין שלמייקל היה באמת איכפת מג'ורדי, ושאם הוא יוכל לדבר עם מייקל לבד ולהסביר את החששות שלו, מייקל יבין והם יוכלו להגיע לפתרון יחד, "בלי עורכי דין מקוללים". [1; עמוד 99] אבל ג'קסון סרב לעשות עם אוון משא ומתן בהעדר "עורכי דין מקוללים". לפי All That Glitters, בשלב הזה דיויד שוורץ, האב החורג של ג'ורדן, כבר סיפר לחוקר הפרטי של ג'קסון, אנטוני פליקנו, על המכתב של אברמס, אז ג'קסון היה יכול לחשוד שאוון מתכנן משהו. בנוסף, ג'קסון כבר הקשיב לשיחות המוקלטות בין שוורץ וצ'נדלר מה-8 ביולי, 1993. בכל זאת, ג'קסון הסכים להפגש עם אוון אבל רק בנוכחות של עורך הדין שלו, ברט פילדס, או פליקנו. השיחה בין ג'קסון ואוון מתוארת בספר: "אני רק רוצה להבין מה הולך בין שניכם," אוון הסביר. "אתה לא צריך עורך דין. אנחנו יכולים להסתדר בעצמנו". מייקל לא זז מעמדתו: פליקנו או פילדס חייבים להיות נוכחים. "אנחנו עלולים לדבר על דברים שיביכו את שניכם," אוון הזהיר. "כל דבר שאתה אומר לי, אתה יכול להגיד גם לברט," מייקל התעקש. "אבל אני לא חושב שמישהו צריך לשמוע את הדברים האלה. אני לא רוצה שתסתבך. אני רק..." ניתוק. שיחת הטלפון הזאת היתה נקודת מפנה בשביל אוון. "אני מבין שאיש בעמדה של מייקל ג'קסון צריך עורכי דין בשביל כל דבר, אבל זה לא עסקים, לא בשבילי. אני באמת חשבתי שאנחנו יכולים להסתדר אם נוציא את כל עורכי הדין מהתמונה, וחשבתי שמייקל ירצה בזה גם. אם אני לא הבאתי עורך דין, למה הוא היה צריך אחד?" [1; עמוד 100] בזמן הפגישה הפגישה התקיימה ב-4 באוגוסט במלון Westwood Marquis בלוס אנג'לס. הנוכחים בפגישה: מייקל ג'קסון, אנטוני פליקנו, אוון וג'ורדן צ'נדלר. המאמר של מרי א. פישר במגזין GQ בשנת 1994 מתאר את הפגישה: "כשראה את ג'קסון, אוון צ'נדלר נתן לזמר חיבוק חם (שיש שיגידו שמחווה כזו סותרת שרופא השיניים באמת חשד שג'קסון הטריד את בנו), ואז הוציא מהכיס את המכתב של אברמס והתחיל לקרוא חלקים ממנו. פליקנו מספר שהילד השפיל מבט ואז הסתכל בחזרה למעלה אל ג'קסון במבט מופתע, כאילו מנסה להגיד 'לא אמרתי את זה'. הסיפור על הפגישה והחיבוק מצויין גם בספר של צ'נדלר: "אוון ניגש אל מייקל וחיבק את הכוכב חיבוק גדול של 'אני שמח לראות אותך', טפח לו על הגב כמו חבר ותיק". [1; עמוד 102] כשהפגישה התפוצצה, אוון צ'נדלר הפנה את האצבע כלפי ג'קסון והזהיר 'אני הולך להרוס אותך', מספר פליקנו." [2] אנטוני פליקנו, שכאמור נכח בפגישה, סיפר על הפגישה במגזין Vanity Fair: "[אוון] יותר נמוך ממייקל אז הראש שלו מגיע מתחת לצוואר של מייקל, הוא נישק את מייקל בעיניים סגורות" פליקנוהיה בהלם, "אם הייתי מאמין שמישהו הטריד את הבן שלי, והייתי עומד קרוב אליו, הייתי עכשיו בהוצאה להורג". התגובה של פליקנו אילצה את הצ'נדלרים להסביר את החיבוק - בצורה שכנראה תשמע לכם די מוזרה: "כנראה שזה שאוון לא הרג את מייקל באותו רגע אומר שהוא לא מאמין שבאמת היתה הטרדה. כמובן, פליקנו צריך שנאמין שבזמן שאוון חיבק את מייקל, הוא כבר האשים את מייקל בהטרדה (של ג'ורדן) כחלק מניסיון סחיטה. אז זה שהוא חיבק את מייקל מראה שהוא ידע שמייקל לא עשה דבר כזה. אבל אם אוון בא לשם כדי לסחוט את מייקל, למה שהוא יתחיל בלתת לו חיבוק גדול? למה שיהיה חברותי? למה שלא לפחות יעמיד פנים שהוא מאמין שמייקל הטריד את ג'ורדי ושהוא כועס? במיוחד עם הבלש הפרטי של מייקל נוכח בחדר כעד. זה שאוון נכנס לפגישה ונתן למייקל חיבוק רק מראה שאוון הגיע עם האמונה שלמייקל באמת היה איכפת מג'ורדי ושלא עשה שום דבר בכוונה לפגוע בו. אחרי הכל, זה הרעיון שמייקל הואשם בפגיעה בילד במכוון - שהיתה "הטרדה" - לא הגיע מהראש של אוון. אלה היו אנטוני פליקנו וברט פילדס שהשתמשו במושג הטרדה ראשונים". [1; עמוד 107] חשוב לדעת שבשלב הזה אוון צ'נדלר כבר החליט שהוא רוצה "להרוס את מייקל ג'קסון". חודש לפניכן, ב-8 ביולי, הוא מספר לדיויד שוורץ בשיחת טלפון שהוא כבר נפגש עם עורכי דין ורקם איתם את המזימה נגד ג'קסון. בנוסף, במשפחת צ'נדלר טוענים שב-16 ביולי, שבועיים לפני הפגישה והחיבוק עם ג'קסון (ושמונה ימים אחרי שאוון צ'נדלר מספר שכבר יש לו תכנית), ג'ורדן צ'נדלר לכאורה סיפר לאביו שג'קסון הטריד אותו. איך זה מסתדר עם ההסבר בספר של משפחת צ'נדלר? זה לא. אוון צ'נדלר מבטיח להרוס את מייקל ג'קסון חודש לפני הפגישה כמה הורים יברכו את האיש שהם חושדים שהטריד את הבן שלהם בחיבוק גדול וחם ויטפחו על הגב שלו "כמו חבר ותיק"? וכמה הורים צריכים "להעמיד פנים" שהם כועסים על הבן אדם שכביכול הטריד את הבן שלהם? במיוחד אחרי שהילד שלהם לכאורה כבר סיפר להם מה בדיוק קרה? עוד דבר מעניין בהסבר של משפחת צ'נדלר, הוא העובדה שהם מתנערים מהמושג "הטרדה מינית" במפגש עם ג'קסון. בשלב זה אוון צ'נדלר כבר התייעץ עם עורכי דין (בארי רות'מן) והחליטו יחד על תכנית שתגן על אוון מתביעת דיבה גם אם ההאשמות יתבררו כלא נכונות. אוון נזהר שלא להעלות בעצמו נגד ג'קסון ובעצם ציטט קטעים מהמכתב של ד"ר אברמס, מבלי להגיד שום דבר במילים שלו. ג'קסון ואנשיו כמובן הבינו שאוון מתכוון להאשים את ג'קסון בהטרדה מינית גם בלי שאוון יגיד את זה בצורה חד משמעית. עורך הדין רות'מן ניגש אל פליקנו ב-1 באוגוסט ואמר לו שאי אפשר לתבוע את אוון גם אם ההאשמות יוכחו כשקריות: "ברי לא הרגיש מאויים. הוא הודיע לפליקנו שאוון לא ערך שום הצהרות פומביות שמוציאות דיבה על מייקל בשום צורה. בנוסף, אוון, כרופא שיניים, מחוייב בדיווח לרשויות בדיוק כמו כל אדם עם רישיון רפואה. לא רק שמתבקש ממנו לדווח על החשדות שלו לרשויות, גם אי אפשר לתבוע אותו גם אם זה יוכח כלא נכון". [1; עמוד 100] אחרי הפגישה פליקנו הבהיר שהם לא מוכנים לתת שום הצעה. אוון צ'נדלר יצא מהפגישה מאוכזב. לפי All That Glitters, אוון היה "מתוסכל מהגישה של פליקנו ומהעובדה שמייקל היה בסדר עם הגישה הזאת" [1; עמוד 102-103]. צ'נדלר אמר לג'קסון שהוא יודע מה הוא עשה לבנו ושהבן שלו כבר אישר את זה. בספר נטען ש"אחרי זה אוון ביקש שהבן שלו יאשר שהוא אמר את זה, והילד הנהן לאישור" [1; עמוד 103] בתגובה, ג'קסון הסתכל לג'ורדן בעיניים ואמר "לא עשיתי כלום" [1; עמוד 103]. ריי צ'נדלר מספר: בשביל אוון זה היה רגע מכונן: "ידעתי שמייקל דפוק אבל עד לאותו רגע לא ידעתי מאיפה זה מגיע. חלק ממני עדיין האמין שהוא באמת ובתמים היה מאוהב בג'ורדי והתנהג בתום לב כי יש לו מוח מעוות, בלי מחשבה מוקדמת או מזימות. אבל החיוך שלו צמרר אותי, כמו חיוך שאתה רואה על פנים של רוצח סדרתי או אנס שמצהיר על כך שהוא חף מפשע למרות הרים של ראיות נגדו. אני ידעתי באותו רגע, מייקל ג'קסון היה מתעלל בילדים! זה היה פתאום נורא ברור. ג'ון נפלה בפח, ג'ורדי נפל בפח, ואני נפלתי בפח. כל העולם נפל בפח של היצור מעורר הרחמים עם המוח המבריק אך קרימינלי הזה" [1; עמוד 103]. כאמור, המשפחה טוענת שג'ורדן כבר "התוודה" בפניו אביו ב-16 ביולי, אבל לפי ההסברים האלה, אוון "חיבר את כל החלקים" רק ב-4 באוגוסט. איך הוא פתר את הפאזל? הוא נתן פרשנות מוזרה לעובדה שג'קסון הכחיש את ההאשמות. האמונה החדשה של אוון שג'קסון עשה את זה, לא מנעה ממנו להמשיך ב"משא ומתן" עם ג'קסון. אחרי הפגישה בבית המלון, פליקנו זומן לפגישה עם ברי רות'מן ואוון צ'נדלר במשרד של רות'מן - שם הם הציגו לראשונה את הדרישה שלהם ל-20 מיליון דולר בתמורה לשתיקתם. בספר של ריי צ'נדלר, מוצעים שני הסברים לסכום. ראשית, הוסבר שהסכום של ה-20 מיליון הוא הסכום שאוון צ'נדלר חשב שיספיק לרווחת בנו (לקריאה על מערכת היחסים של אוון צ'נדלר עם בנו ומשפחתו). בנוסף, זהו הסכום שאוון צ'נדלר החליט שיספיק על מנת "להעניש" את ג'קסון. לאחרים יש סיפור אחר לאיך אוון הגיע לסכום הזה. לפי דיווחים של לוס אנג'לס טיימס באוגוסט 1993, אוון, שרצה להיו תסריטאי מפורסם, ניסה לקבל תקציב להפקה של סרט: "מקורות בתעשיית הסרטים מספרים שאבא של הילד רצה 20 מיליון דולר להפקה של סרט ועבד על עסקה עם ג'קסון". [4] דיויד נורדל, צייר שהיה חבר של ג'קסון, הסביר בראיון לאתר Reflections on the Dance בשנת 2010: "עבדתי על שרטוטים בשביל חברת הפקות הסרטים של ג'קסון, שנקראה Lost Boys Productions, סוני נתנו למייקל 40 מיליון דולר כדי להקים את החברה והאבא של הילד (אוון צ'נדלר), שראה עצמו כאחד מתעשיית הבידור כי הוא כתב משהו בתסריט [...] הוא חשב שהוא תסריטאי הוליוודי ובגלל החברות שלו עם מייקל והחברות של הבן שלו עם מייקל, הוא שיער שמייקל יכניס אותו שותף בחברה וכך הגיע לסכום של ה-20 מיליון דולר. הוא רצה חצי מהכסף של סוני. זה הוכח. זאת היתה סחיטה. מייקל הקשיב ליועצים שלו שאמרו לו להשאר בשקט, לטוס לקויאה, להמשיך בסיבוב הופעות, אתה באמצע סיבוב הופעות, אנחנו נטפל בזה" [5] נקודת המפנה לפי All That Glitters, רות'מן היה משוכנע שג'קסון לא ישלם 20 מיליון והוא ניסה להוריד את אוון ל-5 מיליון דולר. אוון לא זז כי הוא האמין ש"חמש מיליון זה תשלום, לא עונש. הוא רצה שמייקל יענש על מה שהוא עכשיו ראה כהטרדה מינית חד משמעית" [1; עמוד 109]. אנשיו של ג'קסון כמובן סרבו להכנע לסחיטה. לפי הספר, ב-9 באוגוסט פליקנו חזר עם הצעה נגדית של מיליון דולר כדי לממן שלושה תסריטים של אוון וג'ורדן. פליקנו הסביר לאחר מכן שהוא עשה את זה כדי שיוכל להקליט את צ'נדלר מנהל משא ומתן על כסף, והוא אכן סיפק את ההקלטות של השיחות האלה לאחר מכן. אוון סרב למיליון דולר וציפה לסכום יותר גבוה. ב-13 באוגוסט פליקנו הגיע עם הצעה נוספת, שמוכיחה שהוא עושה את זה כדי להמשיך לעקוב ולפקח על המעשים של הצ'נדלרים, ולא באמת מתכוון להתמקח. סכום ההצעה החדשה הדהימה את רות'מן וצ'נדלר: 350 אלף דולר. "ברי לא האמין למשמע אוזניו. פליקנו לגמרי התעלם מחוקי המשחק. ברי התחיל בעשרים מיליון, פליקנו חזר עם מיליון, המספר הבא כמובן חייב להיות משהו באמצע. מוזר ככל שיהיה, פליקנו הוריד את הסכום מההצעה של המליון דולר. זה היה עוד יותר משוגע כשהוא לא הסכים לחזור למיליון דולר כשברי אמר לו שהוא 'שבר את הראש שלושה ימים כדי לגרום לאוון להסכים' [1; עמוד 117-118] ברי אמר לו 'לא', אבל הציע שאוון אולי יקבל את ההצעה המקורית של המיליון דולר אם פליקנו מוכן לחדש אותה, אבל החוקר התעקש 'זה לא הולך לקרות, אף פעם'". [1; עמוד 121] אם צ'נדלר רצה להעניש את ג'קסון, למה הוא לא פנה לרשויות? לטענת אוון, הוא חשש שלא יאמינו לו ומתשומת הלב שההאשמות האלה ימשכו. שיחות הטלפון המוקלטות שלו עם דיויד שוורץ (8 ביולי, 1993) מראות שלא באמת היתה לו בעיה עם תשומת לב: "זה הולך להיות יותר גדול מכולנו ביחד, כל הדבר הזה הולך לרסק את כולם והרוס את כל מי שבדרך. זה [נקטע] משפיל, תאמין לי [...] כי ג'ון, ג'ורדי ומייקל - הכריחו אותי לעשות את זה קיצוני - כדי לקבל את תשומת הלב, כמה חבל, חבל מזויין שהם עשו את זה" [3] ב-16 באוגוסט, עו"ד מייקל פרימן הודיע לרותמ'ן שהם הגישו בקשה לצו משפטי שמורה על אוון להחזיר את ג'ורדן צ'נדלר לחזקת אמו, ג'ון צדנלר. ב-17 באוגוסט, בתגובה לכך ולסירוב של ג'קסון לתת לו את הכסף, אוון לקח את ג'ורדן לד"ר מת'יס אברמס, שם ג'ורדן דיבר על האשמות שלו נגד ג'קסון, מה שהוביל באופן בלתי נמנע להתערבות הרשויות ולכך שאוון קיבל משמורת על ג'ורדן. במבט על כל האירועים שקרו ביולי-אוגוסט 1993, זה ברור שלג'קסון היו המון הזדמנויות להשתיק את הצ'נדלרים עם כסף, אם הוא רק רצה - לפני שההאשמות הגיעו לתקשורת או לרשויות. הוא בחר שלא לעשות את זה, מה שהדהים את אוון צ'נדלר. לפי ריי צ'נדלר: "פילדס ופליקנו ידעו שאוון מוכן למשא ומתן. למה לא לשלם ולהעלים את הסיוט הזה כשיש לכם את ההזדמנות? במיוחד כשאתם יודעים שהאיש שלכם אשם בלישון עם ילדים קטנים, לפחות. לא רק שאתם תמנעו מתביעה אזרחית, אבל גם, יותר חשוב, תקנו את הדרך לעקוף את הרשויות בזה שתפטרו מהעד הראשי. עשרה, עשרים, שלושים מיליון? כסף זה לא בעיה. העסקה היתה יכולה להסתיים בתוך שעות." [1; עמוד 126] "בבוקר של ה-17 באוגוסט, 1993, בזמן שהוא מדבר עם ברי רוטמן (עורך הדין של המשפחה), אנטוני פליקנו החזיק בעותק של דוח הפסיכיאטר, בלי שהדוח יזכיר [את השמות של ג'קסון וצ'נדלר]. הוא החזיק בידו את העתיד של הכוכב המפורסם ביותר בהיסטוריה של האנושות. למרות זאת, ההקלטה מלאה בדוגמאות לכך שפליקנו מסרב להתפשר על סכום שיוכל לעשות את ההבדל בשביל ג'קסון. למה לקחת סיכון שהשם של מייקל ייכתב על הדוח, מה שיוביל לפתיחה בחקירה [נגדו]?" [1; עמוד 138] בין אם תקראו לאירועים המתוארים למעלה "סחיטה" או לא, ריי צ'נדלר מסכם את הפרק על ה"משא ומתן" בפסקה אחת שעומדת בפני עצמה: "אם מייקל ג'קסון היה משלם את העשרים מיליון דולר שדרשנו ממנו באוגוסט, במקום בינואר שבא אחרי זה, הוא כנראה היה מבלה עשר שנים נוספות כאיש הבידור הכי מפורסם בעולם, במקום מטריד הילדים הכי מפורסם בעולם". [1; עמוד 128] וכן, זה מגיע מהמשפחה של המתלונן. בכך הסתיימה הסחיטה הנוכחית נגד ג'קסון - הוא ואלה שפעלו בשמו בעצם סירבו להכנע לדרישות הכספיות של צ'נדלר: תן לי כסף ונוכל לפתור את זה בלי שאף אחד יידע. הסירוב של ג'קסון כמובן הוביל לכך שאוון צ'נדלר פרסם את ההאשמות שלו נגד ג'קסון ובכך התחילו החקירות והתביעות נגד ג'קסון לעיני כל. Sources: [1] Raymond Chandler – All That Glitters: The Crime and the Cover-Up (Windsong Press Ltd, September 2004) [2] Mary A. Fischer: Was Michael Jackson Framed? (GQ, October 1994) http://www.buttonmonkey.com/misc/maryfischer.html [3] Taped phone conversation between Evan Chandler and David Schwartz (July 8, 1993) https://themichaeljacksonallegationsblog.files.wordpress.com/2016/12/plugin-schwartz_chandler.pdf [4] Charles P. Wallace and Jim Newton – Jackson Back on Stage; Inquiry Continues (Los Angeles Times, August 28, 1993) http://articles.latimes.com/1993-08-28/news/mn-28760_1_michael-jackson [5] Friendship & A Paintbrush – Interview with David Nordahl (2010) Original source: http://www.reflectionsonthedance.com/interviewwithdavidnordahl.html – the audio clips those contained the conversation are no longer available on the website.

למרות ש"לעזוב את נוורלנד" מבוסס על סיפורים מפי ווייד רובסון וג'יימס סייפצ'אק, הסרט לא עולה בקנה אחד עם הסיפורים בתביעות שהשניים בעצמם מנהלים נגד העיזבון בשש השנים האחרונות - או אפילו בראיונות שהם קיימו לאחרונה לקידום הסרט. שפטו בעצמכם: כיצד ייתכנו הבדלים בסיפורים שמסופרים במשך פרק זמן כה קצר? הדברים שמעולם לא הופיעו בתביעות התביעות הכספיות של רובסון וסייפצ'אק (ארבע במספר) כללו תצהירים ועדויות שירדו לפרטי פרטים. כל פיסת מידע, חשובה יותר או פחות - על ההיכרות שלהם עם ג'קסון, נכנסה לתביעה: כל מתנה שקיבלו, חלקי שיחות, תיאורים מפורטים של כל מגע, הטרדה או ניסיון לאונס לכאורה, וגם כל הפעמים בהן ג'קסון הסתיר את ההתעללות. זאת על מנת להמחיש לבית המשפט את הסבל והעוול הרב שכביכול נגרמו להם בעקבות הקשר עם ג'קסון (בטענה שהחברות שנוהלו על ידי ג'קסון אחראיות על כך ועל כן מגיע להם פיצויים כספיים). ראיות רפאים – תחתונים, קלטת סקס, פורנוגרפיה בראיונות שהתקיימו לקידום הסרט "לעזוב את נוורלנד" ג'יימס סייפצ'אק טוען שג'קסון הקליט וידאו של יחסי המין ביניהם – אך ג'קסון הרס את הראיות באותו רגע. "שני הגברים טוענים כי ג’קסון מעולם לא שם קונדום במהלך המעשים המיניים. לטענתם, הוא תכנן את הפעמים האלה לעיתים קרובות, הציף אותם באלכוהול ופורנוגרפיה לפני שפגע בהם, ואפילו צילם את אחת מהתקריות המיניות שלו עם סייפצ'אק. 'הוא מיד נבהל כאשר הבין בדיוק מה הוא עשה והקליט על זה משהו אחר,' אמר סייפצ'אק. למרות שידע שג'קסון מצלם, הוא מספר 'זה היה מהנה באותו רגע, וכשנהנים, [ג'קסון] לא חושב על זה. אבל אחרי זה הוא כזה 'חכה רגע, הרגע תיעדתי את זה' הוא היה מאוד זהיר אבל זאת היתה סוג של נפילה'". [1] כל טענה על קלטת סקס מעולם לא נכללה בהצהרותיו בתביעה הכספית – וגם לא בסרט "לעזוב את נוורלנד" עצמו. הפעם הראשונה שהאישום הזה עולה מגיעה אך ורק במהלך ראיונות קידום לסרט. באופן די נוח, סייפצ'אק טוען שג'קסון מחק את הוידאו במהירות ולכן אין שום ראיות לסיפור. אם זה היה משהו שג'קסון עשה עם ילדים, קיימת סבירות גבוהה כי במוקדם או במאוחר המעשה יתגלה. מעולם לא הייתה טענה או עדות נוספת שג'קסון אי פעם הקליט קלטות מסוג זה. יש לזכור שנערכו שתי פשיטות וחיפושים יסודיים על ביתו של ג'קסון, הן בשנת 1993 וב-2003. בחדר של ג'קסון היה כאוס מוחלט של דברים שאסף ואגר במשך השנים. מעולם לא נמצאה ברשותו קלטת סקס כזו או אחרת – עם סייפצ'אק או כל ילד אחר. אולי כדאי לציין שסייפצ'אק החל לטעון לראשונה שקיימת קלטת סקס בדיוק רק לאחר תקופה שבה התקיימו דיונים רבים בעולם סביב הסדרה המפורסמת "לשרוד את אר. קלי", בה מוצגות קלטות סקס כחלק מההוכחות והראיות כנגד קלי – בדיוק מה שלא קיים בסרט "לעזוב את נוורלנד". בתביעה, סייפצ'אק טען שג'קסון הראה לו סרטי פורנוגרפיית ילדים בהם סצנות של "ילדים מאוננים" [2]: בתמונה: מייקל ג’קסון הראה לתובע גם סרטים שבהם הילדים היו מאוננים, ואמר לו שהם "לא באמת פורנו". הסרטים שמייקל ג’קסון התייחס אליהם כ"פורנו" כללו יחסי מין בין מבוגרים ואילו הסרטים בהם ילדים מעורבים בפעילות מינית "אינם פורנו". בראיון לסרט "לעזוב את נוורלנד", סייפצ'אק טוען שג'קסון הראה לו פורנוגרפיה, אך הוא לא מציין סרטים שכללו "ילדים מאוננים" או פורנוגרפיית ילדים באשר היא. חשוב לציין שלא קיימת ראייה לכך שג'קסון אי פעם החזיק סרטים מסוג זה. מעולם לא נמצא סרט כזה בכל אזור המגורים שלו במהלך החקירה וחיפוש הבית המקיף בשנים 1993 ו-2003. גם וויד רובסון נזכר ב"ראייה פיזית" שלא נראתה או הוזכרה מעולם. רובסון טוען בסרט כי מייקל ג'קסון גרם לו להיפטר מתחתונים עם כתמי דם אחרי "ניסיון לחדירה אנאלית" כאשר היה בן 14. בתביעה, רובסון טוען שהיה ניסיון לחדירה אנאלית, אך בכך מסתיימת הטענה. לאורך כל התביעה (שתוקנה ושודרה ארבע פעמים בבית המשפט), אין שום זכר לתחתונים או לטענה שג'קסון הזמין אותו אליו כדי להכריח אותו להיפטר מהם לכאורה. הנוסח מהתביעה בכל הנוגע לחדירה האנאלית לכאורה הוא זה [3]: בתמונה: "כאשר התובע (ווייד רובסון) החל להראות סימני התבגרות סביב גיל 13, מייקל ג’קסון כבר לא התעניין בו מינית והמפגשים המיניים היו בתדירות נמוכה יותר. מייקל ג’קסון ניסה לבצע מין אנאלי בתובע כשהיה בן 14 ולחדור אליו עם איבר מינו, אך כאשר אירעה החדירה, הניסיון לא הצליח." תעלומת הסצנה שנמחקה באחת הסצנות ששודרו בהקרנת ובשידור הבכורה של HBO בארה"ב, ווייד רובסון טוען כי מה ששכנע אותו לבסוף להגן על ג'קסון בבית המשפט בשנת 2005, היתה ארוחת הערב שבה רובסון התארח בבית של ג'קסון. רובסון טוען שג'קסון נראה חולה מאוד והוא ריחם על הילדים של ג'קסון ודאג שמא ישארו ללא אבא, אם ג'קסון ילך לכלא. רובסון מספר על הארוחה בנימה רגשנית, בניסיון להראות רחום ומלא חמלה כלפי הילדים של ג'קסון. מסיבה שאינה ידועה, הסצנה נמחקה מהסרט בשידורים בכל שאר העולם, כולל ישראל. את הסצנה תוכלו לראות כאן. בתביעות המשפטיות שלו, רובסון מעולם לא ציין את הארוחה כסיבה לכך שהעיד כפי שהעיד (רובסון נחשב לאחד העדים הבולטים והאסרטיבים שהעידו להגנת ג'קסון). הסיבה שהוא כן נותן בתביעה היא שהוא לא הבין שעבר התעללות, כמו גם משחקי תפקידים טלפוניים בהם ג'קסון הדריך את רובסון מה להגיד: [3] בתמונה: בשנת 2005 מייקל ג’קסון הועמד לדין בסנטה ברברה בגין התעללות מינית בילדים וסעיפים נוספים. התובע (ווייד רובסון) נקרא להעיד בבית המשפט. מייקל ג’קסון המשיך להתקשר אליו לעיתים קרובות ולעשות עם התובע את אותו משחק התפקידים ששיחק איתו בזמן חקירת התיק של צ'נדלר, בהם הוא אמר: : “הם ממציאים את כל השקרים האלה עליי ועליך, אומרים שעשינו את כל הדברים המיניים המגעילים האלה. הם רק מנסים להפיל אותנו ולשאוב ממני את הכוח שלי ואת הכסף שלי, להרוס את הקריירות שלנו. אנחנו לא יכולים לתת להם לעשות את זה. אנחנו חייבים להילחם בהם יחד.” הלך הרוח של התובע היה זהה למה שהיה כאשר העיד במשירין בחקירה של צ’נדלר בסוף 1993. התובע לגמרי "הפריד" את החלקים הללו ממנו ולא קישר אותם למהלך שאר חייו, ולא האמין או הבין שעבר התעללות. התובע העיד במשפט ב-5 במאי, 2005 והכחיש שאי פעם קרתה התעללות מינית. בנוסף לסתירה בין התביעה לסרט, סדר האירועים גם הוא מוטל בספק רב. על פי טאג' ג'קסון, אחיין של מייקל שהתגורר בנוורלנד במהלך המשפט בשנת 2005, ווייד רובסון בהחלט משקר בסצנה הזאת כי הארוחה בנוורלנד התקיימה רק אחרי שרובסון העיד בבית המשפט. טאג' היה שם, יחד עם עוד עדים לאירוע, בהם גם משפחת ברנס [4]: הציוץ של טאג': "איך אתה יודע, אתה לא היית שם" - זאת אחת האמירות העיקריות של התקשורת נגדי כאשר אני מדבר על דוד שלי. מישהו שלח לי את הקטע הזה מה"דוקו" ואני יכול להגיד לכם במאה אחוז שווייד וכל המשפחה שלו משקרים למצלמות בסרטון הזה. אם לא הייתי שם בעצמי כדי להיות עד לארוחת הערב הזאת, אני כנראה לא הייתי מטיל ספק בסיפור. הסיפור הזה אמור להסביר את המוטיבציה של ווייד "לשקר" תחת שבועה כדי "להגן" על מייקל ג'קסון. הבעיה היא – הארוחה הזאת התקיימה אחרי שווייד העיד...אופס. סדר האירועים משנה וכך גם האמת. אמנם הסרט ערוך בקפידה, אבל שנטל (אחות של ווייד רובסון) אומרת "כולם היו שם"והיא מתכוונת אליי, ברט (ברנס) ומשפחתו. אבל השמות שלנו הושמטו בחוכמה כי זה לא מתאים לעלילה. אחרי צפייה בקטע הזה, אתם יכולים לראות שזה שקר. העובדה שהם יכולים לשקר למצלמה ולשנות את האירוע ואת סדר האירועים כל כך בקלות ובצורה כל כך משכנעת, אומרת לי את כל מה שאני צריך לדעת. כמו שדן ריד (הבמאי) אמר... "היה לו סיפור לספר" אבל לאמת יש סיפור משלה. (6 במרץ, 2019) למרות שרובסון הזכיר בסרט שג'קסון התקשר אליו בטלפון לפני העדות שלו בשנת 2005, הוא אינו מזכיר את החלק שבו ג'קסון אמר לו: "הם ממציאים את כל השקרים האלה עליך ועליי, ואומרים שעשינו את כל הדברים המיניים המגעילים האלה", כפי שנאמר בתביעה. אימרה כזאת כמובן סותרת את קו העלילה של "לעזוב את נוורלנד": ג'קסון שטף את המוח של רובסון וסייפצ'אק וגרם להם להאמין שמה שהם עושים זאת "אהבה", דבר חיובי שאין בו כל דבר שגוי. כך, רק בגלל שטיפת המוח האינטנסיבית שעברו על ידי ג'קסון, השניים לא הבינו שעברו התעללות. עם זאת, לפי השיחה המצויינת בתביעה (2013-2018) ג'קסון מכנה את ההאשמות נגדו "המצאה" ו"שקרים" וקורא להם "דברים מיניים מגעילים". לא "אהבה", לא "רומנטיקה" = לא דבר חיובי ויפה. השיחה כאמור התקיימה לכאורה בשנת 2005, כשרובסון כבר בן 23. הסרט מקדם את הרעיון ששני האנשים האלה הגנו על ג'קסון במשך כל הזמן הזה (למעלה מעשרים שנה) כי עברו שטיפת מוח "להיות מאוהבים" בו. בתביעות שלהם, לעומת זאת, מוצגות זוויות אחרות שהושמטו לחלוטין מהסרט – אולי משום שהן היו סותרות את מוטיב ה"התאהבות". אחת הטענות הבולטות בתביעות של סייפצ'אק היא שהוא לכאורה עבר מסכת איומים מתמידים על ידי ג'קסון. בתצהיר של התביעה סייפצ'אק טוען כי ג'קסון השגיח עליו כל הזמן במשך שנים, בכל שנה פעם או פעמיים הוא היה מתקשר להזכיר לו שהוא חייב לשמור את הסוד אחרת "החיים שלו יסתיימו". טענות על איומים מתמשכים משרתת את התביעה הכספית של סייפצ'אק. לפי חוקי תביעה נגד עזבון של אדם מת, אם מתלונן או תובע לא הגיש תביעה בזמן משום שהנאשם איים עליו או הפחיד אותו, ניתן בכל זאת להמשיך עם התביעה (זוהי דוקטרינה משפטית בשם Equitable Estoppel) וחוקי ההתיישנות לא יופעלו כנגד התביעה. בשל ויכוח זה, היה היה על סייפצ’אק לבסס איומים והפחדות. כתוצאה מכך, לצד עלילת ה"אהבה" (שמופיע גם בסרט וגם בתביעה) מוזכרים עוד ועוד תקריות של איומים והפחדה על ידי ג'קסון, למרות שלא ברור בדיוק כיצד זה נעשה ואופן האיומים נשאר מעורפל: "במשך כל הזמן ההיכרות עם [מייקל ג'קסון], הוא המשיך להפחיד אותי ולאיים עלי בצורה שאפשר לתאר אותה רק במובן הזה שהוא לא איים עליי באלימות פיזית ממשית - אבל ההפחדה שלו והאיומים שלו היו לא פחות אמיתיים ויעילים. הוא אמר לי שוב ושוב שהחיים שלי יסתיימו אם מישהו יגלה מה עשינו, ואני האמנתי לו. לא היתה לי שום סיבה שלא, כי הוא אימן אותי להאמין בזה, ולא היתה לי שום סיבה לפקפק במה שהוא אמר. ובגלל מי [שמייקל ג 'קסון] היה - כוחו, מעמדו האיקוני ברחבי העולם, תהילתו ורכושו - ידעתי שהוא יכול לדאוג לכך שחיי ייגמרו אם משהו שהתרחש אי פעם יתגלה". [5] נציין כאן כי אין עדות או ראייה לכך שג'קסון כנקמני או מפחיד שאיים לסיים את חייהם של אנשים אשר נתקלו בדרכו. להפך, העדויות על ג'קסון מציגות אדם עדין וותרן. עם זאת, ברור שסייפצ'אק נזקק לטענה של הפחדות וטיעונים על מנת לעקוף את חוקי ההתיישנות וההגבלות בתביעת צוואה נגד עיזבון של אדם מת. התביעה שכן היתה יוצרי הסרט בחרו להשמיט מידע רב וחיוני על ההליכים המשפטיים של רובסון וסייפצ'אק מול העיזבון של ג'קסון. למעשה, העובדה שהשניים תובעים את הנכסים של ג'קסון (העיזבון והחברות שלו) תמורת פיצוי כספי גדול, מוזכרת לרגע קצר כעניין של מה בכך. בסרט מוזכר כי התביעה נדחתה "על בסיס טכני ולא על בסיס מהותי", אך לא נעשה ניסיון להסביר את הרקע המשפטי ולא צויין כי פסק הדין כולל ביקורת משתמעת על האמיתות של הטענות בתביעה. כך קבע השופט באחת הפסיקות: "אין אדם עם הגיון בריא המאמין בעובדות שיכול להאמין לעדות של התובע". רובסון וסייפצ'אק מערערים על החלטות בית המשפט נגד התביעות שלהם. כיוון שלא ניתן לתבוע בן אדם מת, התביעות של רובסון וסייפצ'אק מנוהלות כנגד חברות ההפקות והעסקים של מייקל ג'קסון (MJJ Productions ו- MJJ Ventures) בטענה שפעלו ביודעין ובמתכוון כארגון "המתוחכם ביותר בתחום ההתעללות המינית בילדים שהעולם אי פעם ידע” ובכך אפשרו את ההתעללות בהם כעובדים של החברות. על מנת להתאים לחוקים החלים על תביעות נגד חברות, רובסון וסייפצ'אק ניסו להציג קשרים מלאכותיים בינם לבין החברות. ג'יימס סייפצ'אק טען שהוא הועסק על ידי החברות הנ"ל ולכן הן אחראיות עליו - הוא מעולם לא הועסק ו/או קיבל שכר על ידי החברות, וגם לא הצליח להוכיח שכן (הוא אמנם ניסה לטעון שעצם עלייתו לבמה בסיבוב הופעות "BAD" יחד עם ילדים אחרים נחשבת כהעסקה אך זה כמובן לא נכון) - תביעתו נפסלה. רובסון נתפס על עדויות שקריות תחת שבועה מספר פעמים. כך למשל, כדי לעבור את חוקי ההתיישנות בתביעת ירושה, רובסון טען שהוא לא ידע על קיומו של העיזבון של מייקל ג'קסון לפני ה-4 במרץ, 2013 - זאת למרות שקיים שיחות רבות מול העיזבון. בין היתר, התגלה במהלך התביעה כי רובסון ניהל איתם משא ומתן ישיר בשנת 2011 כאשר ביקש להיות הכריאוגרף הראשי במופע מחווה ענק למייקל ג'קסון יחד עם סירק דה סוליי (בנוסף לשיתופי פעולה קודמים נוספים). טענה זו הוכחה כשקר - למרות שנאמרה תחת שבועה. בנוסף, התגלתה התכתבות מיילים ארוכה בין רובסון לאמא שלו, ג'וי, בה הוא שואל אותה שאלות על האירועים שהוא לא מצליח לשחזר בעצמו. האמא משיבה ועוזרת לו להזכר בפרטים. רובסון שלח לאמא שלו סיפורים שקרא בצהובונים ושואל אותה אם הם נכונים. ג'וי עונה לו שהסיפור ששלח לה מעולם לא קרה. רובסון החליט לכלול את הסיפור בתביעה שלו בכל מקרה. בשונה מהסרט, התביעות של השניים מפילות את כל האשמה על החברות של מייקל ג'קסון ועל האנשים שעבדו עבורם. אחריות ההורים שלהם אינה מוזכרת בתביעה כלל. סייפצ'אק, רובסון והבמאי דן ריד, ממשיכים להתעקש ולטעון שהם לא עושים את זה בשביל הכסף. נשמע מעניין - אם לא תמוה - בהתחשב בעובדה שהשניים הולכים רחוק ועושים מאמצים רבים כדי להגיע לפיצוי כספי בבית משפט - גם אם זה אומר שהם צריכים לשקר תחת שבועה או לשנות את הסיפורים שלהם. המשך יבוא מקורות: [1] Patrick Ryan – Leaving Neverland’: Michael Jackson accusers say ‘sex became safe zone’ in new interview (USA Today, February 21, 2019) www.usatoday.com/story/life/tv/2019/02/21/michael-jackson-accusers-allege-sex-tape-women-shaming-new-interview/2912005002/ [2] James Safechuck’s Second Amended Complaint (filed on September 19, 2016) https://themichaeljacksonallegationsblog.files.wordpress.com/2019/02/safechuck_v_mjj-second_amended_complaint-conformed.pdf [3] Wade Robson’s Fourth Amended Complaint – see as an attachment to Notice of Plaintiff Wade Robson’s Motion to Amend the Third Amended Complaint; Memorandum of Points and Authortities (filed on September 9, 2016) https://themichaeljacksonallegationsblog.files.wordpress.com/2018/01/2016-09-09-robson-fourth-and-third-amended-complaint-motion-to-amend-third-amended-complaint.pdf [4] Taj Jackson Twitter (March 6, 2019) https://twitter.com/tajjackson3/status/1103174980982984704 [5] Supplemental Declaration of Claimant/Creditor James Safechuck in Support of Amended Petition for Order to Allow Filing of Late Claim Against Estate (filed on March 18, 2015) https://themichaeljacksonallegationsblog.files.wordpress.com/2019/02/safechuck-declaration-march-18-2015.pdf