Search Results

בחודשי הקיץ והסתיו של שנת 2002, העיתונאי והמנחה הבריטי מרטין באשיר , עבד על סרט דוקומנטרי בשם "לחיות עם מייקל ג'קסון". בזמן יצירת הסרט, באשיר הציע לג'קסון להראות לציבור כיצד עזר לילדים עם מחלות חמורות. ג'קסון החליט להכיר לבאשיר שני ילדים שעזר להם. הראשון – דיויד רוטנברג (דייב-דייב) שנכווה קשות אחרי שאביו שפך עליו דלק ושרף אותו בשנות ה-80. ג'קסון לקח על עצמו לעזור לרוטנברג כל חייו. רוטנברג עצמו דיבר על הסיפור הזה בראיון עם לארי קינג בערוץ CNN, בספטמבר 2009 [1]. השני היה ילד שג'קסון עזר לו להחלים מסרטן, גאווין ארוויזו. בשנת 2002, רוטנברג כבר היה בן אדם מבוגר ובאשיר בחר להציג רק את הסיפור של גאווין בן ה-13, והוא קרא לגאווין ואחיו, דוולין וסטאר, לצילומים לסרט – למרות שרוטנברג נכח במקום גם הוא, לפי העדות של גאווין בשנת 2005: ש: אוקיי. האם אי פעם פגשת את האיש הזה שנשרף? ת: כן, אני חושב שמייקל הכיר ביננו. ש: ומתי זה קרה? ת: בערך באותו זמן של הקטע עם מרטין באשיר. ש: זה היה בנוורלנד? ת: כן. ש: דיברת עם האיש הזה? ת: כן. ש: אתה זוכר את השם שלו? ת: אני חושב שהשם שלו היה דיויד. ש: זה היה רוטנברג? ת: אני לא יודע. ש: זה היה הבחור הצעיר שגילית שאבא שלו שפך עליו דלק ושרף אותו? ת: אני לא יודע. ש: אוקיי. ת: אני חושב שזה מה שקרה. ש: והוא היה אמור להיות בסרט יחד איתך, נכון? ת: כן. ש: אוקיי. ותקן אותי אם אני טועה, דיברת עם מייקל על העובדה שמייקל עזר לבחור הצעיר הזה, נכון? ת: כן. ש: אוקיי. האם דיברת עם הבחור הצעיר על מה שעבר עליו? ת: לא. ש: אוקיי. ראית אותו פעם? ת: כן. ש: אנא ספר לחבר המושבעים איך הוא נראה. ת: הוא נראה כאילו הוא נכווה באופן ממש חמור והיה לו כזה – הוא נראה כמו רוקיסט. הוא לבש, כאילו, דברים של רוקיסט. והוא היה שרוף. והיו לו רק קצת שערות על הראש כי אני מניח שהשריפה פגעה בנקבוביות שלו. ש: האם אתה והוא הופעתם בסרט, אם אתה יודע? ת: ראיתי את זה לאחר מכן ואז – טוב, ראיתי את החלק שלי, ואז אני חושב שהוא לא היה שם. ש: אוקיי. אבל הוא היה בנוורלנד ביום שצילמו אותך? ת: כן. ש: אוקיי. ופגשת אותו זמן קצר אחרי שהגעת? ת: כן. [2] ראיון של דיויד רוטנברג (דייב דייב) לתכנית של לארי קינג, 2009. הצילומים של הסצנה עם גאווין ושני אחיו התקיימו בספטמבר 2002. ג'נט ארוויזו אחרי זה אמרה שבאותו זמן היא לא היתה מודעת לכך שהילדים שלה יופיעו בסרט. ג'קסון סמך על זה שלבאשיר אין אג'נדה נסתרת שתשפיע על איך שהוא יציג את הקשר שלו עם גאווין וככל הנראה מתוך תמימות ונאיביות, הסכים להצטלם מביע חיבה כלפי גאווין, שהחזיק את היד שלו בזמן שהניח את הראש על הכתף של ג'קסון. באשיר ניצל את שיקול הדעת הלוקה של ג'קסון בכל הנוגע ליחסי ציבור ומשך אותו לכיוון הדיון על האם זה מקובל לחלוק חדר עם ילד - מה שהפך לנושא המרכזי שבאשיר קידם בסרטו. מתוך "לחיות עם מייקל ג'קסון". גאווין וג'קסון כשהסרט שודר בפברואר 2003, הקטע הזה יצר בלאגן תקשורתי ופרסום שלילי נגד ג'קסון – שכלל ספקולציות מופרעות לגבי מערכת היחסים שלו עם גאווין ארוויזו. למעשה, כפי שאנחנו למדים מעדויות וראיות רבות, לא הייתה מערכת יחסים קרובה בין ג'קסון וגאווין , והשניים בקושי נפגשו מאז שנת 2000. גם לפי כתב האישום, המשפחה טוענת שההטרדה החלה כביכול רק לאחר שידור הסרט . לאורך כל הסרט, באשיר משתמש ברמיזות מלוכלכות וקריינות מניפולטיבית. נראה שמההתחלה הכוונה שלו הייתה ליצור סנסציה תקשורתית סביב מערכת היחסים של ג'קסון עם ילדים. אפילו גאווין ארוויזו עצמו הודה בעדות שלו בבמשפט נגד ג'קסון (2005) שהדרך שבה באשיר הציג את ג'קסון היתה שגויה ומטעה. גם אחרי היום צילומים של גאווין ודייב דייב, ג'קסון לא יצר קשר עם משפחת ארוויזו או ניסה להתחבר אליהם. הם נשארו לילה נוסף בנוורלנד - ג'קסון לעומת זאת עזב את האחוזה מיד לאחר הצילומים והמשפחה לא יכלה ליצור עמו קשר. ש: ובשלב הזה [אחרי הצילומים], יכולת להשיג את מייקל ג'קסון בטלפון אם רצית? ת: לא, אחרי מרטין באשיר, הוא לא נתן לי אף מספר טלפון, כי הוא עזב, כאילו, או באותו יום או שביום אחרי הראיון עם מרטין באשיר, ולא היו לי מספרי טלפון אחרים. [2] תוכלו לקרוא על טיב היחסים בין ג'קסון למשפחת ארוויזו בפרק "משפחת ארוויזו: רקע על המשפחה והקשר עם מייקל ג'קסון" לסיום, נשאלת השאלה: מדוע מרטין באשיר בחר להשמיט את הסיפור על החברות ארוכת השנים בין דייב-דייב הצעיר ומייקל ג'קסון (ששמרו על קשר למעלה מ-20 שנה) ובמקום זאת הוא התעסק באוססיביות באותו ביקור בודד של גאווין ואחיו בנוורלנד? ג'קסון ודייב דייב נרחיב על הקשר בין ג'קסון לרוטנברג בפרק נוסף בהמשך. מקורות: [1] Larry King Live – Dave Dave: Michael Jackson Was Like A Father To Me (CNN, September 3, 2009) https://www.youtube.com/watch?v=En5Q4syywcw [2] Gavin Arvizo’s testimony at Michael Jackson’s 2005 trial (March 14, 2005) https://themichaeljacksonallegationsblog.files.wordpress.com/2016/12/court-transcripts.zip

אחת התקופות המחפירות ביותר בהיסטוריה של העיתונות כפי שפורסם ב" הפינגטון פוסט " ב-13 ביוני 2010 (עודכן לאחרונה במאי 2011) נכתב ע"י העיתונאי עתור הפרסים צ'ארלס ת'ומסון היום לפני 5 שנים, שנים-עשר מושבעים זיכו פה אחד את מייקל ג'קסון על סעיפים שונים של התעללות מינית בילדים, קשירת קשר לפשע ומתן אלכוהול לקטין. קשה לדעת כיצד המשפט של מייקל ג'קסון ייזכר במהלך ההיסטוריה. אולי כדוגמה חיה לאובססיה של המערב עם סלבריטאים. אולי בתור ציד מכשפות של המאה ה-21. אני סבור שזה הולך להיזכר בתור אחת התקופות המחפירות ביותר בהיסטוריה של העיתונות. רק כשאתה מוצא את עצמך נובר בקריאת קטעי עיתונות או צופה מחדש בשעות של הסיקורים בטלוויזיה, אתה באמת מבין את היקף הכישלונות של התקשורת. של כל התעשיה באופן גורף. בלי ספק, מספר מסוים של כתבים ואפילו מספר מסוים של גופים תקשורתיים ותחנות טלוויזיה העדיפו את התביעה יתר על המידה. אך הרבה מאוד מהמעשים הפסולים של המדיה היו ממוסדים. כשהתקשורת כל כך אובססיבית לכותרות, איך אפשר לצמצם 8 שעות של עדויות לתוך שני משפטים ועדיין להיות מדויק? בעידן של מבזקים מתגלגלים ועדכונים מידיים בבלוגים, איך אתה מתגבר על הפיתוי לרוץ אל מחוץ לבית המשפט הכי מהר שאפשר כדי להיות זה שידווח ראשון על ההאשמות הרועשות החדשות, אפילו אם זה אומר שתחמיץ את המשך העדויות? כשאני מסתכל אחורה, על המשפט של מייקל ג'קסון, אני רואה תקשורת חסרת שליטה. הכמות העצומה של התעמולות, מצגי השווא, העיוותים והמידע שגוי הם כמעט בלתי ניתנים לתפיסה. כשקוראים את התמלילים מהמשפט לעומת קטעי עיתונות, המשפט שהוצג לנו בתקשורת אפילו לא דומה למה שהתרחש באולם בית המשפט. התמלילים מציגים מצעד אינסופי של עדי תביעה מפוקפקים שבכל רגע נתפסים במתן עדות שקר ונשברים תחת החקירה הנגדית של ההגנה. יום אחרי יום, גזרי העיתונים וסרטוני החדשות בטלוויזיה מפרטים האשמות מזוויעות כמו גם אכזריות בלתי נתפסת. זה היה ב-18 בנובמבר 2003 כאשר 70 קציני משטרה פשטו על חוות נוורלנד של מייקל ג'קסון. ברגע שפורסמה הידיעה על אותה הפשיטה, ערוצי חדשות זנחו את סדר היום שלהם ועברו לסיקור תקשורתי של 24 שעות על המתרחש באחוזה. כשנודע שג'קסון מואשם בהתעללות בילד צעיר שהחלים מסרטן, גאווין ארוויזו, הילד המפורסם שהחזיק את ידו של הזמר בסרט של מרטין באשיר "לחיות עם מייקל ג'קסון" , התקשורת נכנסה להילוך גבוה. רשתות האינטרנט היו כה אובססיביות לגבי הסקנדל של ג'קסון, עד כדי כך שמתקפת הטרור בטורקיה בקושי זכתה לסיקור תקשורתי, ורק רשת CNN טרחה להעביר בשידור חי את מסיבת העיתונאים של ג'ורג בוש וטוני בלייר בנוגע לאסון. כל שלושת רשתות המדיה הגדולות מיד התחילו לשדר תוכניות ספיישל באורך שעה אחת על הסקנדל של ג'קסון, תוך כדי התעלמות מהעובדה ששום דבר לגבי ההאשמות עדיין לא ידוע והתובעים טרם השיבו לשאלות. רשת CBS הקדישה פרק של התוכנית 48 Hours Investigates לסיקור המעצר, בזמן שהתוכניות Dateline של NBC ו-20/20 של ABC מיהרו בעצמן לערוך פרקי ספיישל בנושא. יומיים לאחר הפשיטה על חוות נוורלנד, ועוד לפני שג'קסון בכלל נעצר, ערוץ VH1 הכריז על דוקומנטרי באורך של חצי שעה שנקרא Michael Jackson Sex Scandal. המגזין Daily Variety תיאר את המקרה של ג'קסון כ"מתחת השמיים לכלי התקשורת, במיוחד לערוצי הכבלים ולתחנות המקומיות ששואפות להעלות את נתוני הרייטינג שלהן בשבוע האחרון והחשוב של חודש נובמבר". ה"Daily Variety" צדקו, נתוני הצפייה בתוכניות בתחום חדשות הבידור עלו בצורה חדה כשהסיפור על ג'קסון פרץ: הרייטינג של Access Hollywood עלה בעשרה אחוזים לעומת השבוע הקודם. Entertainment Tonight ו-Extra הגיעו לשיאי צפייה עונתיים ו-Celebrity Justice גם נהנו מעליה של שמונה אחוזים. גם עיתוני החדשות הגיבו באותה ההיסטריה של תחנות הטלוויזיה: "חולה!" צווח ה-New York Daily, "בוא נראה אותך יוצא מזה עכשיו, ג'אקו" גער ה-New York Post. עיתון החדשות הגדול ביותר של בריטניה, The Sun, הפיץ כתבה עם הכותרת: "הוא 'רע', הוא 'מסוכן', הוא 'היסטוריה". הכתבה הציגה את ג'קסון בתור "שחור לשעבר, מפורסם לשעבר", "פריק", כ"אדם מעוות" שהילדים שלו צריכים להילקח ממנו. "אם הוא לא היה כוכב פופ עם ערימות של מזומן להתחבא מאחוריהן", נכתב, "הוא היה נתפס כבר מזמן". כשכלי התקשורת ראו את העליה במספר הצופים שיצר הסקנדל על ג'קסון, הם הפכו את זה למשימה שלהם לחלוב כל מידע אפשרי מהמשפט. טום סינקלר מ-Entertainment Weekly כתב: "מומחי התקשורת – מהכתב בצהובון הכי זול ועד לכתבי עיתון החדשות הכי מהודר, כולם נכנסו להילוך גבוה בחיפוש אחר כל דבר שיעזור להם לכתוב טור או לקבל זמן אוויר עם סקופים בלתי פוסקים על ג'אקו." "הלחץ על אנשי התקשורת היה עצום", סיפר עורך הדין הרלנד בראון לסינקלר. "אז, עורכי דין שמעולם לא שמעת עליהם החלו להופיע בטלויזיה ולפרט על תיקים שבכלל לא קשורים לעניין". סינקלר הוסיף "לא רק עורכי דין, כל אחד החל מרופאים, סופרים, פסיכיאטרים ועד למוכרים של חנויות נוחות שפעם שירתו את ג'קסון והיום מביעים עליו את דעתם בטלויזיה ובעיתונים". בזמן שהתקשורת הייתה עסוקה ברדיפה של גורמים מפוקפקים שטענו שיש להם ידע בתחום המדובר לטובת אחוזי צפייה גבוהים, התובעים שבנו את התיק נגד ג'קסון המנוח התנהלו באופן מפוקפק ביותר – אך נראה שלתקשורת לא היה אכפת. התובע המחוזי טום סנדון במהלך הפשיטה המשטרתית על אחוזת "נוורלנד", התובע המחוזי טום סנדון – אותו תובע שניסה לתבוע את ג'קסון בשנת 1993 ללא הצלחה – והשוטרים שלו הפרו את תנאי צו החיפוש בכך שנכנסו למשרדו של ג'קסון ולקחו ערימות של מסמכים עסקיים לא רלוונטיים. הם בנוסף לכך פשטו שלא כחוק על המשרד של החוקר הפרטי מצד ההגנה של ג'קסון וגנבו מסמכים של צוות ההגנה מביתו של עוזרו האישי של ג'קסון. סנדון עצמו גם נתפס על כך ששינה מרכיבים בסיסיים בתביעה שלו בכל פעם שהובאו ראיות חדשות שסתרו את הטענות של משפחת ארוויזו. לדוגמא, כשסנדון גילה שקיימים שני ראיונות מוקלטים של משפחת ארוויזו משבחים את ג'קסון ומכחישים כל טענה על התעללות, הוא הציג אישום בגין קשירת קשר וחטיפה, ולפיו הוא טען שהראיונות הללו נכפו עליהם ונעשו בניגוד לרצונם. מקרה נוסף קרה אחרי ריאיון של עורך הדין של ג'קסון. בינואר 2004 מארק גראגוס , שיצג את ג'קסון באותה תקופה, התראיין בתוכנית של רשת NBC ואמר שלזמר היה "אליבי מוצק כמו בטון עטוף בברזל" בתאריכים המופיעים בכתב האישום. עד שהתקיים הדיון בבית המשפט להעמיד את ג'קסון לדין בגין קשירת קשר לפשע, התאריכים של ההתעללות המינית בכתב האישום פתאום זזו בשבועיים. לאחר מכן, נתפס סנדון כשהוא מנסה לשתול טביעות אצבע כראיות נגד ג'קסון, כאשר איפשר למתלונן גאווין ארוויזו לגעת במגזינים למבוגרים ללא כפפות במהלך הדיונים מול חבר המושבעים ומיד ארז אותם כחלק מהראיות ושלח אותם לפענוח של טביעות האצבע. לא רק שמרבית ערוצי המדיה התעלמו מההתנהלות המפוקפקת והלא חוקית לעיתים מצד התביעה, זה נראה שהם (ערוצי התקשורת) היו מאוד שמחים לדווח תעמולה מפלילה מצד התביעה למרות החוסר המוחלט בראיות תומכות. כך למשל דיאן דימונד הופיעה בתוכנית של לארי קינג ימים ספורים לאחר מעצרו של ג'קסון ודיברה ללא הפסקה על "ערימת מכתבי אהבה" שהכוכב לכאורה כתב לגאווין ארויזו. דיאן דימונד "האם מישהו כאן מודע לקיומם של המכתבים האלה?" שאל קינג. "בהחלט," השיבה דימונד "אני בהחלט מודעת לקיומם של מכתבים אלו." "דיאן, האם קראת אותם?" -"לא, לא קראתי אותם". דימונד הודתה שהיא מעולם לא ראתה את המכתבים, ובוודאי שלא קראה אותם, אבל היא אמרה שהיא יודעת על קיומם של המכתבים מ"מקורות בכירים במערכת אכיפת החוק". אך מכתבי האהבה האלה מעולם לא נמצאו או היו קיימים. כשדימונד אמרה ש"היא לגמרי מודעת" לקיומם של המכתבים האלה, היא ללא הסתמכה על הודעתם של גורמי המשטרה. במקרה הטוב, גורמי המשטרה חזרו על טענות משפחת ארוויזו בתום לב, במקרה הרע, הם בדו את הסיפור בעצמם על מנת להכתים את שמו של ג'קסון. כך או כך הסיפור הזה הסתובב בעולם ללא שמץ של ראיה שתמכה בו. בין יום מעצרו של ג'קסון לפתיחת המשפט היתה שנה שלמה והתקשורת נאלצה למשוך את הסיפור ככל הניתן בזמן הזה. מתוך ידיעה שג'קסון היה מחויב בצו איסור פרסום ולכן היה מנוע מלהגיב, תומכיהם של התביעה החלו להדליף לתקשורת מסמכים שונים כגון ההצהרה של צ'נדלר משנת 1993. התקשורת, שהייתה רעבה לסקנדלים וסנסציות עטו עליהם. במקביל, טענות שנמכרו לתוכניות טלוויזיה צהובות ע"י עובדים ממורמרים לשעבר משנות ה-90, מוחזרו והוצגו ללא הרף כחדשות. פרטים מעטים על תביעתה של משפחת ארוויזו גם כן הודלפו מעת לעת לתקשורת. בזמן שמרבית כלי התקשורת דיווחו על הסיפורים כהאשמות במקום עובדות, הכמות העצומה והתדירות הגבוהה של סיפורים שקשרו את ג'קסון להתעללות מינית מכוערת, בנוסף לעובדה שג'קסון לא יכול להגיב לסיפורים האלה ולהגן על עצמו, היו הרסניות לתדמיתו הציבורית של הכוכב. המשפט החל בתחילת שנת 2005 עם בחירת חבר המושבעים. כשדימונד נשאלה ע"י רשת NBC על האופן בו בחרו צוותי ההגנה והתביעה את חבר המושבעים, זאת ענתה "ההבדל הוא שהתביעה תחפש מושבעים שלהם יש תחושה של 'טוב מול רע' ו'נכון ולא נכון'". מיד אחרי בחירת חבר המושבעים, העיתון Newsweek כבר ניסה להטיל דופי באמינותם, בטענה שחבר מושבעים מהמעמד הבינוני לא יכולים לשפוט בהוגנות תביעה של משפחה מהמעמד הנמוך. במאמר שכותרתו "Playing the Class Card" המגזין טען ש"המשפט של ג'קסון יוכרע לפי גורמים אחרים שאינם גזע, ואנחנו לא מתכוונים לראיות". כשהמשפט נכנס להילוך, מאוד מהר נמצא כי התיק מלא חורים. ההוכחות היחידות שהתביעה הציגה היו ערימה של מגזיני פורנו הטרוסקסואלים ומספר ספרי אמנות חוקיים. עורך הדין של ג'קסון, תומאס מזארו , כתב בעתירה לבית המשפט "המאמץ להעמיד לדין את מר ג'קסון על כך שיש לו את אחת הספריות הפרטיות הגדולות ביותר בעולם הוא מדאיג. מאז הימים החשוכים של לפני כשלושת רבעי מאה, לא נשמע כדבר שתביעה טוענת שהחזקה של ספרים מאת אמן ידוע משמשת כראיה לעבירה על החוק במדינה". מייקל ג'קסון ותומאס מזארו בבית המשפט סטאר, אחיו של גאווין ארוויזו, עלה לדוכן העדים בשלב מוקדם של המשפט וטען שהיה עד לשני מקרים ספציפיים של התעללות מינית אך העדות שלו כלל לא היתה עקבית. בנוגע לאחד המעשים שנעשו לכאורה, במשפט הוא טען כי ראה את ג'קסון מלטף את גאווין, אך בתיאור קודם של אותו מקרה הוא סיפר משהו שונה לגמרי - שראה את ג'קסון משפשף את איבר מינו על ישבנו של גאווין. בנוסף הוא סיפר שני סיפורים שונים לחלוטין בנוגע למעשה אחר לכאורה בשני ימים עוקבים של המשפט.  במהלך חקירה נגדית תומאס מזארו, עורך דינו של ג'קסון, הציג בפני הנער עותק של המגזין האירוטי "Barley Legal" ושאל שוב ושוב אם זאת המהדורה הספציפית שג'קסון הראה לו ולאחיו. הנער התעקש שכן, רק שאז מזארו חשף שאותה מהדורה בכלל פורסמה באוגוסט 2003; חמישה חודשים אחרי שמשפחת ארוויזו עזבה את נוורלנד. אבל כל המידע הזה לא דווח כלל בתקשורת, שהתמקדה רק בטענות של הנער ולא בחקירות הנגדיות של ההגנה, ששחקו לגמרי את הטענות. ההאשמות יוצרות "באז" טוב וחקירה נגדית ומורכבת - לא. כשגאווין ארוויזו עלה לדוכן העדים, הוא טען שג'קסון יזם את מקרה ההטרדה הראשון בכך שאמר לו שכל הנערים חייבים לאונן אחרת הם יהפכו לאנסים. אך בחקירה הנגדית, תומאס מזארו הראה שהנער כבר הודה בעבר שהייתה זו בכלל סבתו שאמרה לו את זה - לא ג'קסון. מה שאומר שכל הסיפור על ההטרדה מבוסס על שקר. תחת החקירה הצולבת של ההגנה הנער העיד ש כלל לא הרגיש מפוחד בנוורלנד ושמעולם לא רצה לעזוב. בכך הוא סתר את הטענה שג'קסון החזיק אותם בנוורלנד בניגוד לרצונם. בנוסף, התיאורים שלו על ההתעללות לכאורה סתרו לחלוטין את העדות של אחיו. אך לרוע מזלו של ג'קסון, החקירה הנגדית מול גאווין ארוויזו זכתה להתעלמות מוחלטת בזמן שהעיתונים גיחכו וריכלו על ג'קסון שהגיע לבית המשפט במכנסי פיג'מה. ביום הראשון שבו הגיע הנער להעיד, ג'קסון החליק על גבו כשהיה במקלחת, פגע בריאה שלו והובהל לבית החולים. השופט רודני מלוויל הוציא צו שהורה לעצור את ג'קסון אם לא יופיע בבית המשפט תוך שעה. הזמר מיהר להגיע כשהוא לבוש במכנסי פיג'מה שהיו עליו כשהובהל לבית החולים. התמונות של ג'קסון בפיג'מה הופצו ברחבי העולם וברוב המקרים מבלי לציין כלל את הפציעה של ג'קסון או את הסיבה שהיה לבוש כך. עיתונאים רבים האשימו את ג'קסון בזיוף של כל האירוע כדי לקבל סימפטיה, למרות שסימפטיה זה הדבר האחרון שמתאר את התגובה של התקשורת. התקרית לא מנעה מהתקשורת להפיץ את ההאשמות הנוראיות של גאווין ארוויזו מסביב לעולם ביום שלמחרת. חלק מערוצי הטלוויזיה דיווחו על עדותו של ארוויזו כעובדה ולא כטענה. "הוא אמר שבנים שלא עושים את זה יכולים להפוך לאנסים סיפר הילד החולה לבית המשפט על הסקס של ג'אקו" - נכתב בעיתון The Mirror. אבל החקירה הנגדית של הילד היתה סיפור אחר לגמרי. היא עברה כמעט לגמרי ללא דיווח. במקום כותרות על השקרים של גאווין ארוויזו והעדויות הסותרות של שני האחים שלו, דפי העיתונים היו מלאים בשברי דעות עוקצניות על הפיג'מה של ג'קסון, למרות שכבר עברו מספר ימים מאז "יום הפיג'מה". אלפי מילים הוקדשו לשאלה האם ג'קסון חבש פאה או לא, והעיתון The Sun אפילו הריץ מאמר שתקף את ג'קסון על כך שהוא עונד אביזרי אופנה על דש הג'קט שלו בכל יום. זה היה נראה כאילו התקשורת תכתוב כל דבר על מנת להתעלם מהחקירה הנגדית נגד הילד שלגמרי ערערה את טענות התביעה. המנהג של דיווח ההאשמות המחרידות והתעלמות מוחלטת מהחקירה הנגדית (שפגעה באמינות שלהן) הפך לטרנד ברור לאורך כל המשפט נגד ג'קסון. בראיון שנערך באפריל 2005 עם מאט דרג', הסביר העיתונאי רוג'ר פרידמן מטעם Fox: "מה שלא דווח זה שהחקירה הנגדית של העדים האלה היא בדרך כלל קטלנית עבורם". הוא הוסיף שכל פעם שמישהו אמר משהו תאוותני או דרמטי על ג'קסון המדיה "רצה החוצה לדווח על זה" והתעלמה מהחקירה הנגדית שבאה אחר כך. דרג' הסכים איתו והוסיף "אתם לא שומעים על כך שעד אחרי עד מתפרקים על דוכן העדים. אין עד אחד, לפחות לאחרונה, שלא הודה שנתן עדות שקר במהלך התיק הנוכחי או תיק קודם". הטרנד המטריד הזה של התעלמות מוחלטת מהחקירות הנגדיות היה מורגש במיוחד בסיקור התקשורתי של העדות של קיקי פורנייר . תחת החקירה הישירה של התביעה, פורנייר – מנהלת משק הבית בחוות נוורלנד, העידה שכאשר ילדים היו בנוורלנד הם בדרך כלל היו לא ממושמעים, ולפעמים היא ראתה ילדים שהיו כל כך היפראקטיביים שייתכן והם היו תחת השפעה של משהו. התקשורת מיהרה לדווח על הפצצה לכאורה ופספסה את אחת העדויות המשמעותיות ביותר בכל המשפט הזה. תחת חקירה נגדית של תומאס מזארו, פורנייר אמרה שבמהלך השבועות האחרונים של משפחת ארוויזו בנוורלנד, נקודת הזמן שבה לכאורה התרחשה התקיפה המינית, שני החדרים של הילדים היו תמיד מבולגנים מה שגרם לה להאמין שהילדים תמיד ישנו במגוריהם (ולא בחדר השינה של מייקל ג'קסון). היא בנוסף העידה שסטאר ארוויזו איים עליה עם סכין במטבח, והסבירה שהיא לא הרגישה שהוא מתלוצץ ושהיא חשבה ש"הוא מנסה לבסס סוג מסוים של סמכות". במכת מחץ להאשמות הקונספירציה המגוחכות של התביעה, פורנייר צחקה על הרעיון שמישהו יכול היה להיות מוחזק נגד רצונו בחוות נוורלנד, והעידה בפני חבר המושבעים שסביב הבית אין גדרות והמשפחה יכלה לצאת בקלות בכל עת. כשג'נט, אימם של גאווין וסטאר, עלתה לדוכן העדים טום סנדון נראה מחזיק את ראשו בשתי ידיו. היא טענה שאותו וידאו שבו היא והילדים משבחים את ג'קסון היה מתוכנן מילה במילה ע"י אדם גרמני שבקושי דיבר אנגלית. בקטעים שנחתכו מהעריכה היא נראתה מהללת שבחים על ג'קסון ואז הסתכלה למצלמה במבוכה ושאלה אם זה מוקלט. גם זה עפ"י הטענה שלה היה מבוים. היא טענה שהיא הוחזקה כבת ערובה בנוורלנד, אף על פי שרישומים וקבלות מראים שהיא יצאה וחזרה מהמקום בשלושה מקרים שונים באותו זמן "שהוחזקה בשבי". בנוסף התגלה שלאחרונה היא הייתה תחת חקירה על הונאת רווחה ובנוסף אספה כספים במרמה על גבי המחלה של בנה, ביקשה תרומות כדי לשלם על הטיפול בסרטן למרות שהביטוח כבר נתן להם כיסוי לכך. אפילו התומכים הכי נלהבים של התביעה נאלצו להודות שג'נט ארוויזו הייתה עדה הרסנית לתביעה. כולם חוץ מדיאן דימונד שבמרץ 2005 השתמשה בהונאת הרווחה של ג'נט ארוויזו (שאף הורשעה על כך בעקבות המשפט של ג'קסון) בתור הוכחה לאשמתו של ג'קסון, כשסגרה מאמר ב-"New York Post" עם משפט המחץ: "פדופילים לא מכוונים לילדים עם הורים בסגנון של אוזי והארייט" (סמל למשפחה אמידה וערכית). ג'נט ארוויזו בעוד התביעה ראו את התיק שלהם מתפורר לנגד עיניהם, הם הגישו עתירה להציג ראיות לגבי "עבירות קודמות" במשפט הנוכחי. הבקשה אושרה. התובעים אמרו למושבעים שהם ישמעו עדויות הנוגעות לחמישה קורבנות קודמים לכאורה. אך כל אותם חמישה מקרים קודמים התגלו כבדיחה אף יותר גדולה מהטענות של משפחת ארוויזו. מצעד של שומרי ראש ואנשי משק בית ממורמרים עלו לדוכן העדים בטענה שהם היו עדים להתעללות מינית, כשהרוב הגדול בוצע לכאורה על שלושה נערים: ווייד רובסון, ברט בארנס ומקולי קאלקין. אך שלושת הנערים הללו היו העדים הראשונים מצד ההגנה וכל אחד מהם העיד שג'קסון מעולם לא נגע בהם ואף כעסו על עצם הרמיזה שקרה להם משהו. יתרה מכך, התגלה שכל אחד מאותם עובדים לשעבר, פוטרו ע"י ג'קסון בגין גניבת רכוש מהשטח שלו או שהפסידו בתביעה בטענה שפוטרו באופן לא חוקי ובסופו של דבר חייבים לג'קסון סכומים גדולים של כסף. הם מעולם לא אמרו למשטרה על ההתעללות המינית שלכאורה היו עדים לה, אפילו כשנשאלו על כך בקשר להאשמות של ג'ורדי צ'נדלר ב-1993. רק לאחר מכן הם ניסו למכור סיפורים לעיתונים – ולפעמים גם הצליחו. ככל שהסכום שקיבלו מהצהובונים עלה, כך הטענות שלהם נהיו יותר ויותר עסיסיות. בראיון עם מאט דרוג', העיתונאי רוג'ר פרידמן בא בטענות על כך שהתקשורת מהחקירה הנגדית של העדים על אותם "עבירות קודמות" - מה שהוביל לדיווחים מסולפים. הוא אמר: "בשעה הראשונה של יום חמישי, שהתחילה עם הבחור הזה, ראלף קקון , שעבד כשומר ראש בחווה. הוא סיפר את סיפור הכי שערורייתי, זה היה מאוד מפורט. וכמובן שכולם רצו החוצה כדי לדווח על זה. אך ב-10 דקות שלפני ההפסקה הראשונה של יום חמישי, תומאס מזארו קם וערך את החקירה הנגדית מול הבחור הזה - והשמיד אותו." ג'ייסון פרנסיה, "הקורבן" הרביעי, עלה לדוכן העדים וטען שכשהיה ילד, ג'קסון התעלל בו מינית בשלושה מקרים שונים. כשהתבקש לפרט את "ההתעללות", הוא אמר שג'קסון דגדג אותו שלוש פעמים מעל הבגדים שלו ושהוא הזדקק לטיפול של שנים כדי להתגבר על זה. חבר המושבעים נראה מגלגל עיניים אך הכתבים, כולל דן אברמז , הכריזו עליו כ"משכנע", וחזו שהוא יכול להיות העד שישלח את ג'קסון אל מאחורי הסורגים. התקשורת טענה שוב ושוב שההאשמות של פרנסיה נוצרו ב-1990, והובילו צופים להאמין שיש האשמות שקדמו לג'ורדן צ'נדלר. אך למעשה, למרות שג'ייסון פרנסיה טען שההתעללות קרו ב-1990, הוא לא דיווח על כך למשטרה עד אשר הגיעה הסערה התקשורתית בנוגע לטענות של משפחת צ'נדלר בשנת 1993. באותה תקופה, בלנקה פרסניה, שהיתה עוזרת בית באחוזת נוורלנד קיבלה 20 אלף דולר על ריאיון שנתנה לדיאן דימונד ב-Hard Copy, ועוד 2.4 מיליון דולר בהסדר כספי מג'קסון. בלנקה פרנסיה בריאיון לדיאן דימונד יתרה מכך, תמלילים מתוך ראיונות משטרתיים הראו שפרנסיה שינה את גרסתו באין מפריע ושבמקור הוא התעקש שמעולם לא חווה התעללות מינית. התמלילים בנוסף הראו שהוא אמר שהוא הוטרד רק לאחר שהשוטרים חרגו מנהלי החקירה שוב ושוב. פעם אחר פעם הם התייחסו לג'קסון כ"מתעלל". במקרה אחד הם סיפרו לילד שג'קסון התעלל מינית במקולי קאלקין, וטענו שעל מנת להציל את קאלקין, פרנסיה חייב לספר להם שהוא נוצל מינית ע"י הכוכב. כמו כן, תמלילים הראו כי פרנסיה אמר על המשטרה "הם גרמו לי להמציא דברים. הם לא הפסיקו ללחוץ. אני רציתי לתת להם מכות בראש."   ה"קורבן" החמישי היה ג'ורדן צ'נדלר, שהעדיף לברוח מהארץ במקום להעיד נגיד מי שהיה חבר שלו. תומאס מזארו סיפר בהרצאה שהתקיימה באוניברסיטת הארוורד מאוחר יותר באותה שנה: "התובעים ניסו להשיג אותו ולזמן אותו להעיד אבל הוא לא הגיע. אם הוא היה מגיע, היו לי עדים שהיו מוכנים להתייצב בבית המשפט ולהעיד שהוא אמר להם שזה מעולם לא קרה ושהוא בחיים לא ידבר עם ההורים שלו בגלל מה שהם גרמו לו להגיד נגד ג'קסון. מסתבר גם שכקטין ג'ורדן הגיש בקשה לביטול האפוטרופוס של שני הוריו". ג'ון צ'נדלר, אמו של ג'ורדן, העידה שהיא לא דיברה עם בנה במשך 11 שנים. כשנשאלה לגבי המקרה ב-1993, נדמה היה שהיא סבלה ממקרה חמור של זיכרון סלקטיבי. בנקודה מסויימת היא טענה שהיא לא זוכרת שג'קסון תבע אותה ולאחר מכן טענה שמעולם לא שמעה על עורך הדין שלה. כמו כן היא מעולם לא הייתה עדה למקרה התעללות מינית. כשהתביעה סיימה להציג את התיק שלה, נראה היה שהתקשורת איבדה עניין במשפט.  לתיק ההגנה ניתן באופן יחסי פחות מקום בעיתון ופחות זמן שידור בטלוויזיה. העיתון The Hollywood Reporter, שהקפיד לדווח בחריצות על המשפט של ג'קסון, לא דיווח שבועיים שלמים על תיק ההגנה. הגישה היתה שאם העדות לא גרפית ו"אירוטית",  אם היא לא יצרה כותרת קליטה, לא היה שווה לדווח עליה. ההגנה קראה למספר עדים פנטסטיים; בנים ובנות ששהו בקרבתו של ג'קסון ומעולם לא ראו התנהגות לא ראויה מצידו, עובדים שהעידו כי הבנים למשפחת ארוויזו שתו בעצמם אלכוהול כשג'קסון לא נכח בנוורלנד וסלבריטאים נוספים שסומנו כמטרה לסחיטה על ידי משפחת המתלונן. אבל מעט מאוד מהעדויות האלה הגיע לציבור הרחב. כאשר התובע הכללי טום סנדון התייחס לקומיקאי השחור כריס טאקר כ"ילד" (כינוי עם היסטוריה גזענית כלפי שחורים בארה"ב) במהלך העדות שלו, התקשורת לא הנידה עפעף. כאשר שני הצדדים סיימו להציג את הטיעונים שלהם, נאמר לחבר המושבעים שאם יש להם ספק סביר בנוגע לאשמתו של ג'קסון - עליהם לזכות. כל אחד ששם לב להליכים יכול לראות שהספק היה כבר מעבר לסביר, שזה כבר לא מצחיק. כמעט כל עד של התביעה נתפס משקר תחת שבועה או שלמעשה חיזק את טיעוני ההגנה. לא היה בדל ראייה ולא עד אמין אחד שקישר את ג'קסון לפשע. אך זה לא עצר את התקשורת ומומחים שונים מלחזות גזר דין "אשם", כש ננסי גרייס מה-CNN הובילה בראש. עורך הדין רוברט שפירו , שבעבר יצג את משפחת צ'נדלר, הצהיר בביטחון ש"הולכים להרשיע את ג'קסון" בריאיון ל-CNN. התובעת לשעבר וונדי מרפי אמרה לרשת Fox News כי "אין שום ספק שאנחנו הולכים לראות פה הרשעה". ההיסטריה של המעריצים מחוץ לבית המשפט הוכפלה בזו של הכתבים בתוך בית המשפט, ההכתבים היו כל כך נלהבים שהשופט רודני מלוויל הורה להם לשלוט בעצמם. תומאס מזארו אמר בדיעבד כי התקשורת "כמעט ריירה על כך שג'קסון יילך לכלא". כאשר חבר המושבעים פסק 14 פעמים "לא אשם", התקשורת הייתה "מושפלת", אמר מזארו בראיון. חוקר התקשורת טים ראטן הגיב לאחר מכן: "אז מה קרה אחרי שג'קסון זוכה מכל הסעיפים? מבוכה? הירהורים? אולי חשבון נפש קטן? אולי הבעת חרטה על החיפזון לשפוט? לא ". במקום זאת, התגובה היתה זעם מעורב בהשפלה והבעות פנים מבולבלות. הפעם הכוונת היתה על חבר המושבעים. בגיהנום אין זעם כמו של מגישי החדשות". "לא אשם בכל הסעיפים" במסיבת העיתונאים שלאחר הכרעת הדין, התובע טום סנדון המשיך להתייחס לגאווין ארוויזו כ"קורבן" והוא אמר שהוא חושד ש"גורם הפרסום" פגע בשיקול דעתם של המושבעים – טענה שהרבה כלי תקשורת השתמשו בה כאשר הם ערערו על שיקול דעתם של חבר המושבעים ועל הכרעת הדין שלהם. דקות לאחר ההכרזה על הכרעת הדין, ננסי גרייס הופיעה ב-CourtTV וטענה שחבר המושבעים הלכו שבי אחר הפרסום של ג'קסון ובאופן תמוה טענה כי החולייה החלשה בתיק התביעה הייתה ג'נט ארוויזו: "אני אוכלת את הכובע עכשיו", אמרה. "וזה לא ממש טעים אבל אתם יודעים מה? אני לא ממש מופתעת. אני חשבתי שהקטע של הסלבריטי הוא עניין גדול, כשאתה חושב שאתה מכיר מישהו, כשצפית בהופעות שלהם, הקשבת לתקליטים שלהם, קראת את המילים לשירים והאמנת שהן מגיעות מהלב של מישהו... ג'קסון הוא מאוד כריזמטי למרות שהוא מעולם לא הובא לדוכן העדים, וזה מה שהשפיע על חבר המושבעים". אני לא הולכת להפנות אצבע מאשימה כלפי האמא, למרות שלדעתי היא היתה החוליה החלשה בתיק של התביעה, אבל במציאות אני לא מופתעת. חשבתי שחבר המושבעים יפסוק לטובת עדי התביעה. מסתבר שההגנה הכריעה אותם לאחר החקירה הנגדית של האם. אני חושבת שהכל מסתכם בזה, חד וחלק".  ננסי גרייס בסיקור המשפט לאחר מכן, גרייס הצהירה שג'קסון נמצא "לא אשם בגין היותו סלבריטאי" ונראה שהיא ניסתה להפציר בראש חבר המושבעים פול רודריגז שיגיד שהוא האמין כי ג'קסון אכן ניצל מינית ילדים. אחת מהאורחות של גרייס, הפסיכולוגית בת'אני מרשל , תקפה באופן אישי את אחת מהמושבעות והפצירה ש "לאישה הזאת אין חיים". בערוץ "Fox News", וונדי מרפי קטלגה את ג'קסון בתור "המתעלל החסין" ואמרה שהמושבעים צריכים לעבור בדיקת איי.קיו. לאחר מכן הוסיפה, "אני באמת חושבת שמדובר כאן בגורם של פרסום, לא של ראיות. אני לא חושבת שהמושבעים מבינים עד כמה הם היו מושפעים ממי מייקל ג'קסון היה... הם למעשה שמו מטרה על גבם של כל הילדים, במיוחד אלו שבסיכון גבוה, שעכשיו יכנסו לחייו של מייקל ג'קסון". ג'פרין טובין , חוקר משפטי, אמר ל-CNN שחשב שהעדויות על "עבירות קודמות" היו "ראיות מועילות", למרות שמספר נערים שהיו מרכז העדויות האלה עלו לדוכן בתור עדים של ההגנה והכחישו את הטענות שעברו התעללות. הוא טען בנוסף שההגנה זכתה כי "הם יכלו לספר סיפור, וכידוע, מושבעים תמיד מבינים סיפורים יותר מאוסף של עובדות נפרדות". עורך הדין רוברט שפירו היה היחיד שכיבד את פסק הדין, כשאמר לצופים שעליהם לקבל את החלטת המושבעים, מכיוון שהמושבעים היו "חלק מתוך אוכלוסייה מאוד שמרנית בקליפורניה ואם להם לא היה שום ספק, אז לאף אחד מאיתנו לא צריך להיות ספק". למחרת בתוכנית Good Morning America דיאן סוייר תמכה ברעיון שפסק הדין הושפע מסטטוס הפרסום של ג'קסון. "אתם בטוחים?" היא הפצירה, "אתם בטוחים שעצם זה שנכנס לחדר מישהו בעל מוניטין כל כך גבוה לא השפיע כלל על ההחלטה?" ה-Washington Post הגיב: "זיכוי לא בהכרח מנקה את שמו, אלא מעכיר את המים". גם ה-New York Post וה-New York Daily הריצו את הכותרת העוקצנית, "ילד, אוי ילד". בכתבה האחרונה שלה ב-New York Post קוננה דיאן דימונד על פסק הדין "לא אשם", בטענה שזה הפך את מייקל ג'קסון למישהו שאי אפשר לגעת בו. היא כתבה, "הוא יצא מבית המשפט כאיש חופשי, לא אשם בכל הסעיפים. אבל מייקל ג'קסון הוא הרבה יותר מרק חופשי. יש לו עכשיו חופש לחיות באיזו דרך שהוא רק רוצה, עם מי שהוא רק רוצה, כי מי יעז לתבוע את מייקל ג'קסון שוב?" בעיתון Sun הבריטי, דוברת הסלבריטאים ג'יין מור כתבה מאמר שכותרתו "אם חבר המושבעים מסכים שג'נט ארוויזו היא אמא רעה (והיא כן) איך הם נתנו לג'קסון להשתחרר?" והוא התחיל כך: "מייקל ג'קסון הוא חף מפשע. הצדק נעשה. או כך דמויות הלוני הטונס שנאספו מחוץ לבית המשפט יגרמו לנו להאמין". היא הטילה ספק ביכולת נפשית של חבר המושבעים וביטלה את מערכת המשפט האמריקאית בטענה שהם "לא אפויים". "שום דבר ואף אחד לא מתגלה כמנצח בתוך הבלגן המצער הזה", היא סיימה, "והכי פחות זה הבדיחה שהם מכנים 'צדק' אמריקני." חבר המושבעים במשפט של מייקל ג'קסון כתבת בעיתון ה-Sun, אלי רוס, ביטל את מעריציו של ג'קסון בטענה שהם "טיפשים, עצובים ובודדים". במאמר אחר של ה-Sun מגישת תוכניות הבוקר לוריין קלי כתבה "אל תשכחו את הילדים עדיין בסיכון... הילדים של ג'אקו" ובאופן גלוי התייחסה לג'קסון כאדם אשם. קלי - שאף פעם לא נכחה במשפטו של ג'קסון - מקוננת על כך שג'קסון "התחמק מזה", והתאבלה ש"במקום להתנוון בכלא, ג'קסון חזר עכשיו הביתה לנוורלנד". ג'קסון, היא מסכמת, היה "מפסידן פתטי וחולה שהשתמש בתהילה ובכסף שלו כדי לסנוור הורים של ילדים שהוא נדלק עליהם". אחרי הזעם הראשוני, סיפורו של מייקל ג'קסון נעלם מהכותרות. היה ניתוח מזערי של פסק הדין ואיך הגיעו אליו. זיכוי נתפס כפחות רווחי לעומת הרשעה. אכן, תומס מזארו אמר בשנים לאחר המשפט שאם ג'קסון היה מורשע זה היה יוצר תעשייה נוספת שתעסוק רק במייקל ג'קסון, שהיתה עוסקת בליצור סיפור בכל יום במהלך השנים הבאות. סאגות ארוכות טווח כמו משמורת על ילדיו של ג'קסון, שליטה באימפריה הכלכלית שלו, קורבנות אחרים שהיו מגישים תביעות אזרחיות ותהליך הערעורים הממושך היה מייצר אלפי סיפורים במשך חודשים, שנים ואפילו עשרות שנים. "לשריף יש תא מוכן בכלא בשביל ג'קסון" כליאתו של ג'קסון הייתה יוצרת כותרות מיותרות ובלתי נגמרות. מי מבקר אותו? מי לא? האם הוא נמצא בידוד? אם לא, מי האסירים שנמצאים איתו בתא? מי הסוהרים שלו? האם יש חברה לעט בכלא? האם נוכל להעלות מסוק מעל לחצר הכלא ולצלם אותו מתאמן? היו אינסוף אפשרויות. עוד לפני שחבר המושבעים החל עם הדיונים, התחילה מלחמה של הצעות מחיר סביב השאלה מי הראשון שיקבל את הזכות להדליף תמונות של ג'קסון בתא הכלא שלו. הזיכוי לא היה כזה משתלם. בראיון ל-Newsweek, נשיא רשת CNN ג'ונתן קליין נזכר שהוא צפה בזיכוי של ג'קסון ומיד לאחר מכן אמר לסגניו "עכשיו יש לנו סיפור פחות מעניין". ה-Hollywood Reporter דיווח כי תוכניות הספיישל שנבנו בפזיזות על זיכויו של ג'קסון נכשלו ושידורים חוזרים של התוכנית Nanny 911 עקפו אותם ברייטינג. הסיפור נגמר. לא היו סליחות ולא התנצלויות. לא הייתה שום בדיקה, לא נשאלו שאלות ולא בוצעו חקירות. אף אחד לא חשב על מה נגרם למייקל ג'קסון. התקשורת שמחה לאפשר לאנשים להאמין לדיווחים המסולפים והמוגבלים ביותר של המשפט. זה הכל. כשמייקל ג'קסון הלך לעולמו, התקשורת שוב נכנסה להילוך מהיר. איזה סמים הרגו אותו? כמה זמן הוא השתמש בהם? מי רשם לו אותם? מה עוד היה במערכת שלו? כמה הוא שקל? אבל הייתה שאלה אחת שאף אחד לא רצה לשאול: למה? למה מייקל ג'קסון היה כל כך לחוץ ופרנואידי שהוא לא הצליח לישון שנת לילה טובה אלא אם כן מישהו תקע לתוך הזרוע שלו צינור מלא בחומרי הרדמה? אני חושב שאת התשובה ניתן למצוא בתוצאות סקרים שונים שנערכו בעקבות משפטו של מייקל ג'קסון. בסקר שנערך ע"י Gallup שעות לאחר פסק הדין הראה ש-54% של אמריקאים לבנים ו-48% מכלל האוכלוסייה לא הסכימו עם גזר הדין של חבר המושבעים. בנוסף הסקר מצא כי 62% מהאנשים הרגישו שמעמדו של ג'קסון כסלבריטאי תרמה להכרעת הדין לטובתו. 34% אמרו שהם היו עצובים מגזר הדין ו-24% אמרו שהם כעסו. בסקר של חברת Fox News נמצא כי 37% מהמצביעים חשב שגזר הדין היה שגוי ואילו 25% אמרו ש"מפורסמים קונים צדק". בסקר של חברת Weekly נמצא נתון מדהים כי 88% מהנשאלים לא הסכימו עם הכרעת הדין. התקשורת הימרה על הקהל וגם על ג'קסון. אחרי שנלחם על דרכו החוצה ממשפט מתיש ומחריד, רווי בהאשמות מחרידות ורצח אופי, מייקל ג'קסון היה צריך להרגיש צדק כאשר חבר המושבעים פסק פה אחד ובאנונימיות שהוא חף מפשע. אבל סיקור המשפט חסר האחריות של התקשורת גרם לכך שג'קסון מעולם לא באמת הרגיש שהוא נוקה מאשמה. תומכיו של ג'קסון מחוץ לבית המשפט מערכת המשפט אולי הכריזה עליו כחף מפשע אבל הציבור, בכללותו, עדיין חשב אחרת. האשמות שהופרכו בבית המשפט פורסמו ללא עוררין בתקשורת. עדויות לא יציבות נתפסו כעובדה. הצד של ההגנה נתקל ב בהתעלמות. כאשר נשאלו לגבי אלה שחולקים על פסק הדין, ענו המושבעים "הם לא ראו את מה שאנחנו ראינו". הם צודקים. אנחנו לא ראינו. אבל היינו צריכים לראות. ואלה שסירבו לספר לנו נשארו בתפקידם ללא בדיקה, ללא ענישה וחופשיים לעשות את אותו הדבר בדיוק לכל אחד אחר שירצו. עכשיו, לזה אני קורא חוסר צדק.

מאמר של ג'ואנה ספילבור, עורכת דין ומומחית לענייני משפט שסיקרה את תיק מייקל ג'קסון לכל אורכו בשנת 2005. המאמר נכתב יומיים לאחר הזיכוי של ג'קסון ומסביר את הסיבות העיקריות שהביאו להחלטה של חבר המושבעים. (15.6.2005) חבר המושבעים במשפטו של מייקל ג'קסון הכריע וזיכה את כוכב הפופ מהאשמות בגין הטרדת נער שהבריא מסרטן, אשר ביקר בחוות נוורלנד לזמן קצר בין 2002-2003. ג'קסון זוכה מכל עשרת הסעיפים. הם כללו ארבעה סעיפים שהאשימו אותו בהטרדה או בניסיון להטריד, את המתלונן שהיה אז בן 13; ארבעה סעיפים על השקיית הנער באלכוהול, וגם סעיף אחד של קשירת קשר (קונספירציה) לכלוא את הנער ומשפחתו בשבי בחוות נוורלנד. המשפט התחיל עם ג'קסון מלא בביטחון, רוקד על גג המכונית לכבוד תומכיו, אבל הוא נגמר עם בן אדם שבור שנמוג לאיטו אל מחוץ לבית המשפט. ג'קסון לא נראה צוהל מכך שניצח וזכה לחופש שלו, הוא נראה מותש וגמור. אז מה קרה? האם ג'קסון הוא ידוען עשיר שהצליח לקנות את החופש שלו בעד מחיר מסוים? או שהוא בעצם תוצר של מערכת צדק שמדי פעם באמת עובדת? מאמר זה דן כיצד התיק נגד מייקל ג'קסון יכול להירשם בהיסטוריה לא כתיק שהשתבש - אלא ככזה שהתנהל כשורה. פסק הדין במהותו מזכה את מלך הפופ ומסיים את מה שתואר כנקמת דם ארוכת שנים בין התובע המחוזי טום סנדון כלפי ג'קסון, והוא הכריע אותה בדרך הנכונה: לטובתו של מייקל ג'קסון. כשזה מגיע לראיות, כמות לא מפצה על היעדר איכות הראיות נגד ג'קסון היו פורות מבחינת הכמות, אבל לוקות בחסר מבחינת האיכות, וזה מה שהוביל להחלטה לזכות את ג'קסון. בפועל, לא היו ראיות מוחשיות, לא היה וידוי מצמרר. התביעה בנתה את התיק שלה על עדויות. הם קראו לשמונים וחמישה עדים, ודחפו גם טענות על הטרדות שמעולם לא הופיעו בכתב האישום. לפיכך, הקייס של התביעה התבסס על האמינות של אלה שהעידו. ועל האמינות הקייס נפל: כשחבר המושבעים התייחסו בפני המצלמות בשעות שלאחר הקראת פסק הדין, המסר שלהם היה עקבי וברור: הם לא האמינו לעדי המפתח של התביעה ובמיוחד לא לשני העדים העיקריים שהעדות שלהם היתה קריטית במיוחד: המתלונן ואימו. ההגנה הצליחה להציג את משפחת ארויזו כמשפחה של נוכלים שניצלו את המחלה של הנער כדי לסחוט כספים ממפורסמים שונים; אימו של מתלונן, ג'נט ארוויזו, נאלצה להודות על דוכן העדים כי שיקרה תחת שבוע, על מנת לנפח את סכומי הכסף בתביעה האזרחית שלה בגין נזקים נגד החנות ג'יי.סי פני - תביעה שהיא אספה לכיסה למעלה מ-152,000 דולרים. משפחת ארוויזו לפני ההאשמות בתביעה נגד החנות, ארוויזו טענה שבתקרית שבה המשפחה הם נתפסו על חם בגניבה מהחנות, המאבטחים הטרידו מינית אותה ואת בנה, וגרמו לה לפציעות ולחבלות שהיא הציגה בכתב התביעה. עורך הדין של ההגנה, תומאס מזארו, טען באופן משכנע שהפציעות האלה נגרמו על ידי בעלה האלים של ארוויזו, ולא על ידי המאבטחים. המשפחה הזו לא הונתה רק את JC-Penny. לפי ההגנה, הם הונו גם את מדינת קליפורניה, ובדרך זו או אחרת, את אנשי חברי המושבעים ומשלמי המיסים. מזארו הוכיח שג'נט ארוויזו לא דיווחה על ההסדר הכספי מול רשויות הרווחה, כשביקשה לקבל קצבת סעד. כשנשאלה בנוגע לנושא, היא החליטה להשתמש בזכות הסירוב להעיד ולשמור על זכות השתיקה, שחלה רק כאשר אדם חושש שיפליל את עצמו. זה לא מפתיע שארוויזו סירבה להמשיך להעיד: אי-דיווח על הכנסה בבקשה לקצבת סעד, שנחתמת תחת שבועה, זו עבירה פלילית בקליפורניה. צריך להיות חבר מושבעים פתי ונאיבי כדי לבלוע את העדות של ג'נט ארוויזו בשלמותה. וגם אם לחבר המושבעים היתה נטיה להאמין לחלק מהעדות של ארוויזו, ההנחיות לחבר המושבעים במשפט פלילי בקליפורניה הורו להם להיות זהירים. נכתב: "עד או עדה, שמרצונם החופשי משקרים בנוגע לחלק אחד מהעדות שלהם, אין לסמוך עליהם גם בנוגע לשאר. אתם יכולים לדחות את כל העדות של עד/ה שמסר מידע שקרי בנוגע לנושא מסויים, אלא אם כן, לפי כל הראיות, אתם מאמינים שקיימת סבירות שיש אמת בדבריהם בשאר ההיבטים." ההנחיה הזאת עשויה היתה להשפיע גם על האמינות של המתלונן עצמו. שכשההגנה הציגה את הקייס שלה, ראש הצוות, מזארו, הציג הוכחות לכך שהאם של המתלונן הדריכה את הילדים שלה לשקר בתיק נגד ג'יי.סי פני, ואף הרחיקה לכת ושלחה אותם לבית ספר למשחק כדי לגרום להם להיות יותר טובים בלספר סיפורים תחת שבועה! עם הוכחה כמו זו, לחבר המושבעים יהיה קשה להאמין לעדות של מתלונן "מעבר לכל ספק סביר". וההנחיות היו ברורות: אם אתם מרגישים שעד משקר תחת שבועה לגבי נושא אחד, חשבו ברצינות אם אתם יכולים להאמין לו לגבי נושאים אחרים. כפי שנכתב בהנחיות לחבר המושבעים, עדות יכולה להיות אמינה רק לפי מידת האמינות של המקור שממנה היא מגיעה - וזה מה שהפיל את התביעה נגד ג'קסון. חבר המושבעים לקחו בחשבון ואמדו את העדות של המתלונן, ההתנהגות שלו במהלך העדות, כמו גם זו של אמא שלו, והגיעו למסקנה ששני עדי המפתח האלו הם לא אמינים ואי אפשר לסמוך עליהם - או, לכל הפחות, שהעדויות שלהם חלשות מספיק כדי להטיל בהן ספק סביר. למה הראיות הקשורות ב"עבירות קודמות" פגעו בתיק של התביעה במקום לתמוך בו? היה נראה שהתביעה ניסתה לחפות על האמינות הרעועה של ג'נט ארוויזו, בכך שזרקו עוד עדויות בפני המושבעים, כלומר ראיות על "עבירות קודמות" בפרט. כפי שהוסבר בטור הקודם, ניתן להעלות ראיות כאלה בקליפורניה אם השופט מסכים לכך. מייקל ג'קסון, 2005 אבל הראיות הללו לא חיזקו את התביעה – הן סיבכו אותה עוד יותר. עורכי הדין של התביעה ניסו להציג את ג'קסון כפדופיל עם עדויות שג'קסון לכאורה הטריד חמישה נערים נוספים במשך שלוש עשרה השנים האחרונות. אבל בשביל להוכיח את זה, הם הסתמכו, שוב, על עדויות שחבר המושבעים לא יחשיב כמהימנות, בלשון המעטה. מי שנתנו את העדויות האלה, היו עדים שלפי כל הדעות והעובדות, עובדים מרירים שעבדו בעבר בחוות נוורלנד; אחד מהם נתבע על ידי ג'קסון והגיע לפשיטת רגל אחרי שבית המשפט קבע שהוא צריך לפצות את ג'קסון בסכום שעולה על מיליון דולר. קשה לדמיין מקרה יותר ברור של עדות משוחדת כדוגמה לסוג העדויות שגורמות לחבר מושבעים לא להאמין להן. במקביל, את העדויות המשוחדות האלה סתרו עדויות הרבה יותר אמינות. התובעים קבעו שהכוכב מקולי קאלקין היה אחד הקורבנות של ג'קסון עשר שנים קודם לכן, כשקאלקין היה אחד המבקרים הקבועים בנוורלנד. אבל קאלקין עצמו העיד בבית המשפט והכחיש את הטענות האלה בנחרצות. האם יכול להיות שקאלקין מוטה לטובת ג'קסון בגלל החברות המתמשכת שלהם? ברור. האם משוא פנים מסוג זה יכול לגרום לו לבחור להעיד עדות שקר בבית משפט - ולהכחיש תקרית, שאם אכן קרתה, היתה משאירה אותו מצולק נפשית לכל החיים? זה כבר מוטל בספק. האם חברו של ג'קסון, קאלקין, שנראה שמעולם לא היה לו עניינים כספיים עם ג'קסון, היה עֵד הרבה פחות משוחד ממישהו שג'קסון הביא אותו לפשיטת רגל? בוודאי! בתיקים אחרים של הטרדות מיניות, עדויות על עברות קודמות יכולות לגרום לחבר מושבעים מודאג להרשיע את הנאשם. תארו לכם לדוגמה תיק שבו המתלונן הוא ילד מאוד צעיר שהעדות שלו היתה מאוד משכנעת, אבל כללה גם פרטים מאוד לא עקביים וסותרים - היעדר עקביות שעלולה לנבוע מגילו הצעיר של המתלונן, או סימן לכל שהטענות שלו נבדו. בתיק כזה, עדויות על עבירות קודמות של הנאשם עשויות לשכנע את חבר המושבעים שהם לא יעשו טעות אם ירשיעו אותו. במילים אחרות, עדות משכנעת על עבירות קודמות, יכולה לחזק את האמינות של העדות על האשמות המרכזיות במשפט. (ואכן, זאת אחת הסיבות לכך שעדויות על עבירות קודמות עלולות להיות לא הוגנות: הנאשם נשפט על העבירה שבה הוא מואשם ולא על העבירות הקודמות.אם חבר המושבעים בוחר להרשיע אותו בגלל עדויות על העבירות האלה, זוהי פגיעה בהליך ההוגן: לנאשם יש זכות לדעת מהן ההאשמות שמיוחסות לו, ולהגן על עצמו בפניהן.) אבל במקרה הזה, האיכות של הראיות או העדויות לעבירות קודמות היתה כל כך נמוכה, שהן כנראה חיזקו עוד יותר את חבר המושבעים בהחלטה לא להרשיע. התובע המחוזי טום סנדון היה מודע לאמינותן המפוקפקת של הראיות בתיק, ובכל זאת הגיש כתב אישום בנוסף לכל זה, מצעד העדים הלא-אמינים של התביעה לא רק הזיקה לתביעה, אלא גם העבירה מסר מכוער ורשלני: התובע הזה רוצה לתפוס את ג'קסון גם אם זה אומר שהוא צריך להציג עדויות שקר בבית המשפט. לעורכי דין ואנשי מערכת החוק יש חובה מוסרית שלא להעלות עדי שקר לדוכן העדים ביודעין. לעורכי דין מטעם ההגנה, החובה הזאת יכולה להוות מעין מתיחות מול המשימה לייצג את הנאשם: אם הלקוח שלך לא הודה בפשע, האם אתה יכול להיות בטוח שהוא משקר? טום סנדון, התובע המחוזי במשפט מייקל ג'קסון אבל כשמדובר בתובעים, מימוש החובה המוסרית הזאת צריכה להיות פשוטה: אם אתה חושב שהעד שלך משקר, אל תעלה אותו לדוכן העדים כדי שישקר. ובכל זאת, בתיק של ג'קסון, התובעים העלו שוב ושוב עדים שבסבירות גבוהה היו שקרנים. האם אפשר להאמין שכל עדויות התביעה נגד ג'קסון היו אמת לאמיתה? ברור שלא. האם אפשר להאמין שהתביעה לא היתה מודעת לשקרים שנמסרו על דוכן העדים? זה נראה כמעט בלתי אפשרי. אחרי הכל, החקירה הנגדית של תומאס מזארו (עורך הדין של ג'קסון) - יחד עם המיומנות וההקפדה העיקשת מצידו, לא גרמו לאף אחד בבית המשפט לעצור את נשימתו בתדהמה. התובע הכי חזק של סנטה ברברה ממש לא הופתע ממה שהחקירה הנגדית של העדים שלו הניבה בבית המשפט. להפך, כל התחמושת שמזארו הביא לחקירה הנגדית היתה ידועה לשני הצדדים. מה אנחנו אמורים לחשוב על תביעה מחוזית שהעלתה עדויות שקר באופן חוזר ונשנה והיתה מודעת לסיכון שכרוך במעשה הזה? מה שהיה מזעזע במיוחד היתה ההחלטה של התביעה להוסיף לכתב האישום האשמות על קשירת קשר (קונספירציה), ולהציג עדויות שיתמכו בהאשמות הללו; הקנוניה לכאורה היתה לחטוף את הנער ואת המשפחה שלו ולהחזיק אותם בשבי בניגוד לרצונם בחוות נוורלנד. הראיות העובדתיות הראו שהאשמות האלה מגוחכות. הסבירות לעדות שקר היתה גבוהה באופן קיצוני. ועדיין התובעים המשיכו בדרכם וניסו להוכיח את הטענות האלה. לא רק שזאת החלטה לא טובה, הרי היא גם מטופשת. ולא זו בלבד שהאישומים בנוגע לקנוניה הטילו דופי באמינות העדים שניסו לאשש אותם, אלא גם באמינות של התביעה עצמה, על כך שבכלל הוסיפה אותם לכתב האישום. כשההגנה הוכיחה שהטענות על קנוניה לא נכונות, זה היה הרסני: הם הראו שבשבועות שבהם הנער והמשפחה שלו היו לכאורה כלואים בשבי בנוורלנד בניגוד לרצונם, הם יצאו לסיבובי שופינג וימי כיף בספא על חשבון ג'קסון. אחרי הקניות והספא, הם חזרו לנוורלנד מרצונם - שלוש פעמים או יותר. אם זה נחשב כליאה בשבי, הרבה אמריקאים שעובדים קשה יגידו "כילאו גם אותי!" התובע סנדון צריך היה לדעת שלא לבנות קייס על סמך עדים שכנראה לא היו יודעים לספר מה היא האמת גם אם היא היתה מכה בהם בפנים. וגם עכשיו, כשהזיכוי בעשרת האשמות עוד מהדהד באוזניי כל האומה, הוא לא יתנצל. הוא התעקש לקחת את ארוויזו כפי שהוא מצא אותו. ונכון, הוא לא היה יכול להפוך את המשפחה הזאת למלאכים. אך הוא גם לא היה חייב להאמין להם [ולהגיש כתב אישום]. הוא לא היה חייב להאמין להם למרות שהם טענו טענות שלא ייאמנו, כמו למשל, כשהם טענו שחטפו אותם. והוא בהחלט לא היה חייב לקרוא לדוכן העדים לעוד אנשים שגם הם היו לא אמינים בדיוק באותה מידה, ולהשתמש בהם כדי לנסות לכפות על החסרונות של ארוויזו. סנדון אולי היה צריך לקבל את המתלוננים שלו כפי שהם (כלומר, אחרי שהוא כבר החליט להגיש כתב אישום). אבל הוא לחלוטין לא היה חייב לקבל את העדים האחרים שהוא הביא "כפי שהם"! הוא יכול היה לסרב לקרוא להם לדוכן העדים. לצופים מהצד אסור לקנות את הניסיון של סנדון לברוח מהאחריות. זה היה הוא שאישר את כתב האישום ואת רשימת העדים, זה היה הוא שהלך על האסטרטגיה של "עבירות קודמות". התיק הזה לא נפל עליו מוכן ומזומן, בתקווה שהוא יקח אותו אל חיקו. למעשה, ההפך הוא הנכון - סנדון היה כמו הדוקטור פרנקשטיין שיצר את המפלצת. עוצמתה של ההגנה: הכנה זהירה תומאס מזארו, ראש צוות ההגנה של מייקל ג'קסון כפי שהוזכר קודם לכן, הגאונות של תומאס מזארו לא היתה בתגליות שומטות לסת שהפתיעו את כל הנוכחים באולם, אלא במצוינות עקבית - בהכנות ובחקירות הנגדיות של העדים. כביסוס נוסף להחלטה לזכות את מייקל ג'קסון, אחד המושבעים הזכיר את ציר הזמן שבו התרחשה לכאורה ההטרדה. מזארו השתמש בגרסה של התובעים עצמם כדי למוטט הטענות שלהם - כמעין מהלך "קונג פו" משפטי. התביעה טענה שג'קסון הטריד את המתלונן אחרי שידור הסרט הידוע לשמצה, "לחיות עם מייקל ג'קסון" של מרטין באשיר, שבו ג'קסון הודה שהוא מאפשר לחלוק את המיטה שלו עם ילדים. מזארו הדגיש לחבר המושבעים כמה שזה לא הגיוני: לפי התובעים, ג'קסון בחר לתקוף בדיוק בזמן הכי לא נכון - כשעיני כל העולם נשואות אליו. התובעים גם ניסו לשכנע את המושבעים שלמרות שההתעסקות במייקל ג'קסון היתה אינטנסיבית באותה התקופה ושהמעקב עליו שבר שיאים בעקבות הדוקומנטרי, ג'קסון תכנן לחטוף בחשאיות את המשפחה ולהבריח אותם לברזיל (בכדור פורח). אין ספק שהצהובונים לא היו שולחים כתב שהיה חושף רצף אירועים שכזה. או במילים פשוטות, אפשר לסמוך על ג'קסון שהוא יהנדס פשע בינלאומי, ושאף אחד לא היה עולה על זה. גאוני! בשורה התחתונה: תביעה הלוקה באמינותה מביאה להחלטה צודקת של המושבעים התיק הזה לא היה צריך להגיע לבית המשפט מלכתחילה. אבל הוא הגיע - למרבה המזל שחבר המושבעים החכם וההוגן הגיע להחלטה הנכונה. הם גם לא התייחסו לקייס בקלות ראש; אלה שלא מסכמים עם פסק הדין של חבר המושבעים צריכים לקחת את זה בחשבון; כפי שאנחנו יודעים כיום מהראיונות של המושבעים בעצמם -- הם המשיכו את הדיונים שלהם למרות שכבר בהצבעה הראשונה שלהם, בדקות שלאחר סיום המשפט ותחילת דיוני חבר המושבעים, הם הצביעו פה אחד שג'קסון חף מפשע. בדרך כלל, חברי מושבעים במשפטים אחרים כבר היו מוסרים את החלטתם לשופט ברגע שידעו שיש הסכמה מלאה, אבל חבר המושבעים הזה וידאו והקפידו שעשו את הדבר הנכון. הם המשיכו לנבור בראיות והעדויות במשך עוד 30 שעות טובות; הדיונים הנוספים שלהם התפרסו על גבי שבעה ימים. שמעתם נכון: שנים-עשר האנשים האלה ישבו באולם בית המשפט במשך שלושים שעות - הפסידו שעות עבודה, זמן עם המשפחה שלהם והתחייבויות אחרות שהיו להם, למרות שכבר הגיעו להסכמה מלאה - רק כדי לוודא שהצדק נעשה. וזה אכן מה שקרה: חבר המושבעים הזה לא התבלבל בין כמות לאיכות כשזה הגיע לראיות. הם גם לא טעו בין עדות רעועה לבין עדות מהימנה, בשונה מהתביעה שכן ["התבלבלו"] - בין אם ביודעין ובין אם לא. בנאום המסכם שלו, מזארו כינה את המשפחה חבורה של נוכלים שניסו להוציא לפועל את "התרמית הגדולה ביותר בקריירה שלהם". אפשר להגיד את אותו הדבר על גם על התובע המחוזי של סנטה ברברה. ג'ואנה ספילבור היא עורכת דין ופרשנית משפטית בתכנית Kendall's Court שמשודרת מדי יום ראשון ברשת Fox News. היא גם מתארחת באופן קבוע בערוץ Court TV ובעוד מהדורות חדשות, בהם היא מדווחת ומפרשנת על תיקים פליליים בפרופיל גבוה. בבית המשפט, היא התמודדה עם מאות תיקים פליליים כעורכת הדין של ההגנה, וגם כתובעת במשרד התובע המחוזי של סאן דייגו, המחלקה הפלילית, מחלקת הסמים ומחלקת הערעורים. בשנת 1998, היא קיבלה תעודה מטעם בית המשפט לקטינים של סאן דייגו. היא סיימה בהצלחה את הפקולטה למשפט על שם ג'יימס ג'פרסון, שם גם היתה חברה ב-Law Review.

ב-22 בדצמבר, 2009, חצי שנה לאחר מותו של מייקל ג'קסון, הבולשת הפדרלית של ארה"ב (ה-FBI) שחררה לציבור הרחב מאות מסמכים הנוגעים לזמר לפי חוק חופש המידע האמריקאי. הבולשת האמריקאית ערכה "מספר חקירות" לגבי ג'קסון. החקירות עסקו בין היתר בטענות בגין הטרדה מינית, באיומים על חייו וניסיונות סחיטה נגד ג'קסון. ה-FBI לקחו חלק פעיל בחקירות בנושא ג'קסון וסייעו לרשויות החוק המקומיות בבירור ההאשמות בין השנים 1993-2005. תוצאות החקירות האלה העלו כי לא קיימות הוכחות להתנהגות בלתי חוקית מצדו של הזמר. תחקיר זה סוקר למעלה משלוש-מאות קבצי ה-FBI (שפורסמו אתר הבולשת בשבעה מקבצים) ומסביר את משמעותם. מתוך אתר הבולשת הפדרלית בראש ובראשונה, המסמכים מאשרים כי למרות הדעה הרווחת בתקשורת הצהובה, אכן הושקעו משאבים רבים לאורך שנים ארוכות בחקירת הטענות נגד הכוכב. בטרם שחרור המסמכים בדצמבר 2009, הציבור הרחב לא ידע על מעורבות הבולשת בתיקים בנושאי ג'קסון, מה שבין היתר אפשר לצהובונים ליצור מיתוס כוזב שמייקל ג'קסון זכה ל"יחס מיוחד של כוכבים". אולם בניגוד לפרסומים, דוחות החקירה ותחקירים של עיתונאים המקורבים לתיק, הצביעו דווקא על נלהבות יתרה ויחס גזעני מצד גורמים מסוימים ברשויות החוק המקומיות בקליפורניה. בראיון לרשת ABC, חוקר פדרלי לשעבר הגיב כי עקב היכולות המוגבלות של רשויות החוק המקומיות, היה זה נפוץ שה-FBI תהיה מעורבת בחקירות כאלה מכיוון שיש להם משאבים רבים שמסייעים בתיקים מסוג זה. נקודה חשובה נוספת שעולה מקבצי ה-FBI היא שאחרי למעלה מעשור של חקירות נרחבות וסובבות עולם אשר נערכו באופן חשאי, גופי החקירה השונים קבעו פעם אחר פעם שלא קיימות הוכחות שמקשרות בין מייקל ג'קסון לבין הטענות נגדו. חוקרי הבולשת עקבו באדיקות רבה גם אחר הפרסומים בתקשורת ובדקו כל סיפור שהציע כיוונים נוספים לחקירה. גם אז, לרוב היו אלה עדים לא מהימנים שבעצמם הודו שהם בסך הכל רצו למכור סיפורים לצהובונים עבור סכומי עתק. שאר הממצאים והעדויות נחקרו בבית המשפט, שבסופו של דבר זיכה את ג'קסון מכל אשמה. המעקב של ה-FBI על מייקל ג'קסון נמשך כשלוש עשרה שנים. הוא התחיל למעשה בשנת 1992, כאשר הם "ביררו לגבי איומים לרצח של [מייקל] ג'קסון שהגיעו מגבר שהיה אובססיבי כלפי אחותו, ג'נט". שנה לאחר מכן, הסוכנים של הבולשת הפדרלית הצטרפו לחקירה ממושכת של ג'קסון בנוגע לטענות על הקשר שלו עם ילדים. המעקבים והחקירות בנושא זה הסתיימו 12 שנים לאחר מכן, כאשר בית המשפט זיכה את מייקל ג'קסון מכל אשמה ביוני 2005. הבולשת היתה מעורבת גם במודיעין והאבטחה של המשפט מכיוון שהרשויות המקומיות חששו שזאת עלולה להיות "מטרה קלה" לפעולת טרור. מקבץ ראשון: מעקב אחר דיווחי הצהובונים המקבץ הראשון כולל עשרה עמודים של גזרי צהובונים ומסמכים משפטיים. באחד מגזרי העיתונים ישנה כתבת צהובון משנת 1993, שמזכירה שיחת טלפון ארוטית שהתקיימה לכאורה בין ג'קסון לצעיר בריטי בשם טרנס (טרי) ג'ורג ', תקליטן במקצועו. בצהובון נטען שהשיחה בין השניים התקיימה בשנת 1979, כשג'קסון היה בן 20 וג'ורג' היה בן 13. החקירה בנושא חושפת כי היה זה ג'ורג' שרדף אחר ג'קסון וניסה לכפות עליו קשר חברי, ואילו ג'קסון "לא ענה לשיחות הטלפון ממנו". לפי המסמכים, ה"דחייה הסופית" נעשתה ארבע שנים לאחר מכן, כאשר ג'ורג' ניסה ליצור קשר עם ג'קסון כשהזמר ביקר בלונדון. ג'ורג' עקב אחר הכוכב ואפילו הצליח להצטלם איתו, אך הפעם ההנהלה של ג'קסון דחו אותו בנימוס והרחיקו את המעריץ הכפייתי. על פי הדיווחים ג'ורג' התנהג באופן דומה עם מפורסמים נוספים. מתוך המקבץ הראשון של ה-FBI בשנת 2003, עשר שנים לאחר הפרסום של ג'ורג' נגד ג'קסון, הוא השתתף בסרט דוקומנטרי של העיתונאי הבריטי לואי ת'רו ("לואי, מרטין ומייקל") ונזכר בשמחה ביום שבו זכה לראיין את מייקל ג'קסון בטלפון בשנת 1979 ואף השמיע בסרט את ההקלטה, אך לא הזכיר את "שיחת הסקס". היה זה ת'רו ששאל את ג'ורג' על אותה שמועה אך ג'ורג' סרב לדבר על "מה שפורסם בעיתונים". הוא טען שהכתבה התפרסמה "בלי רשותו" ו"זה התפתח ממישהו שהיה לו פה גדול. אחד מחבריו הטובים שידעו על הסיפור". ג'ורג' השתדל שלא להרחיב מעבר לכך - "חלק מהסיפור נכון, כן... חלקים מהסיפור נכונים... הייתי אומר שרוב הסיפור נכון - אבל העיתונים עיוותו את זה כדי להפוך את הסיפור לשערורייתי". במרוצת השנים ג'ורג' המשיך בניסיונותיו ליצור כותרות הנוגעות לג'קסון כאשר בחלק מהמקרים הוא מציג את ג'קסון כחברו הטוב ובמקרים אחרים הוא חוזר שוב לסיפור שמכר לצהובונים בשנת 1993. מעבר לפרסומים בצהובונים, ג'ורג' מעולם לא הגיש תלונה נגד ג'קסון או הציג הוכחות, הקלטות או תיעודים שמאשרים את קיום השיחה. הבולשת האמריקאית והבולשת הבריטית עקבו אחר הפרסומים של ג'ורג' בתקשורת, אך לא ננקטו בצעדים נוספים והתביעה מעולם השתמשה בו כעד נגד ג'קסון. מקבץ שני: ממצאי החיפוש במחשבים של מייקל ג'קסון המקבץ השני של מסמכי ה-FBI כולל 44 עמודים שעוסקים בחקירה פורנזית וניתוח חומרי המחשב והכוננים הקשיחים בבעלותו של ג'קסון. בסך הכל הוחרמו 16 כוננים בפשיטה המשטרתית על הנכסים של ג'קסון בנובמבר 2003. תוצאות החיפוש (שבוצע על ידי יחידת המחשבים של הבולשת) הופיעו בדוח שממוען ל שריף ג'ים אנדרסון בתאריך ה-5 באפריל, 2004. הבולשת הפדרלית עברה בקפידה על כל 16 הכוננים ולא מצאו עליהם חומר מפליל נגד ג'קסון: הכוננים לא הכילו חומרים בלתי חוקיים כאלה או אחרים, וההיסטוריה של המחשב לא העלתה תיעודים של חיפושים או גישה לתכנים בלתי חוקיים. ב-29 במרץ, 2004, מחלקת המחשבים העבירה ארבעה דיסקים של DVD למחלקת וידאו, צליל ותמונה וביקשו המרה של הקבצים לפורמט קריא. זמן קצר לאחר המרת הקבצים דווח כי "לא נמצאו כיוונים יוצאי דופן או ראיות חדשות". הפשיטה על נוורלנד, נובמבר 2003 מקבץ שלישי: סיוע למשטרת לוס אנג'לס בחקירה נגד ג'קסון המקבץ השלישי כולל 59 עמודים משלבי החקירה המוקדמים של האשמות נגד ג'קסון בשנת 1993. המסמכים מעידים על כך שהבולשת התבקשה להצטרף לחקירת הטענות נגד הזמר כבר בספטמבר 1993, שבועות בודדים לאחר פתיחת החקירה. המסמכים חושפים לראשונה ניסיון נואש להדביק למייקל ג'קסון אישום מקביל לסחר בבני-אדם (עבירה על חוק אמריקאי הידוע בשם Mann Act או White-Slave Traffic ). החוק האוסר על העברה של בני אדם בין גבולות מדינות ארה"ב במטרה לבצע בהם/איתם מעשים "בלתי הולמים". מהמסמכים עולה כי משטרת לוס אנג'לס פנתה אל הבולשת הפדרלית ואל התובע הכללי של ארה"ב בבקשה להאשים את מייקל ג'קסון בעבירה על החוק הנ"ל, שנחשב פשע פדרלי (כלל-ארצי) וככל הנראה היה מחמיר משמעותית את האישומים נגד ג'קסון (לו היה מגיע לכדי כתב אישום). הבירור בנושא החוק היה לגבי הטיולים של ג'קסון עם משפחת צ'נדלר בין החודשים אפריל-יוני 1993. בקשת המשטרה היתה קצרת מועד והתובע הכללי של ארה"ב דחה אותה ב-8 בספטמבר, 1993. כשנחשפו המסמכים היו עיתונאים ומבקרים שנדהמו לשמוע על הבקשה התמוהה של משטרת לוס אנג'לס – בעיקר בגלל ההקשר ההיסטורי והפוליטי הבעייתי של החוק המיושן. יש הטוענים כי מדובר בחוק פוליטי-גזעני שהופעל לאורך ההיסטוריה באופן לא פרופורציונלי כלפי גברים אפרו-אמריקאים (אך לא רק). על פניו, החוק התיימר לבלום את תופעת הזנות והסחר בנשים אך בפועל (בין היתר עקב לשון החוק) הרשויות האמריקאיות השתמשו בו בכדי להפליל אזרחים שהיו במערכות יחסים "לא הולמות" כגון יחסים מחוץ לנישואים או מערכת יחסים בין-גזעית (לרוב בין גבר שחור לאשה לבנה), כמו במקרים של אלוף האגרוף האפרו-אמריקאי ג'ק ג'ונסון , הזמר צ'אק בארי או השחקן צ'רלי צ'פלין (האחרון לא הורשע). טענות בעייתיות נוספות שאר המסמכים במקבץ השלישי כללו טענות שונות נגד ג'קסון שהוצגו גם במקבץ הראשון. הטענות שתועדו בקטעים מהעיתונות כללו דיווח על חוקרים שנסעו לפיליפינים כדי לתשאל זוג מקומיים שבעבר עבדו בשביל ג'קסון – הזוג מריאנו (מארק) ואופליה (פיי) קינדוי . השניים עבדו בחוות "נוורלנד" בשנים 1989-1990, והפסיקו את עבודתם עקב חילוקי דעות בנוגע לשכרם. הזוג קינדוי בתוכנית "הרלדו", יולי 1992 בשנת 1993 הזוג קינדוי טענו כי היו עדים להתנהגות בלתי הולמת מצד ג'קסון אך הטענות של הזוג נדחו בתוקף עקב בעיות חמורות באמינותם, הם לא מסרו פרטים ודרשו סכומי עתק כדי למכור את העדויות שלהם לצהובונים. ביולי 1992, כשנה וחצי לפני שהצטרפו למהומה התקשורתית נגד ג'קסון (ושנתיים אחרי שהפסיקו לעבוד בנוורלנד), בני הזוג קינדוי התראיינו בתוכנית של הרלדו ריברה, שם סיפרו על הארוחות האהובות של ג'קסון ועל ההרגלים ה" אקסצנטרים " של ג'קסון כמו להתעורר בצהריים ולהשמיע מוזיקה קלאסית ברחבי החווה - ולא מעבר. הסרט " אמת צהובה " עוסק בהרחבה בזוג קינדוי ובקשר שלהם עם הצהובונים. סיפור נוסף שמתועד במסמכים במקבץ עוסק בסופר שטען שבשנת 1985 או 1986 ג'קסון הטריד שני ילדים מקסיקנים. הטענות של הסופר עצמו היו מלאות בסתירות בעוד הוא אפילו הפריז והצהיר שה-FBI חקרו את הנושא אך עזרו לממשל האמריקאי להסתיר את ההאשמות. הוא טען שהממשל רצה להסתיר את הסיפור מכיוון שג'קסון היה מועמד לאות הכבוד מהנשיא בבית הלבן בשנת 1984 (ג'קסון קיבל את אות הכבוד שנתיים לפני שה"הטרדה" לכאורה קרתה) . ה-FBI ביררו את הטענות ואף בדקו את ארכיון הבולשת ודיווחו כי לא נמצאה הוכחה לטענות הנ"ל. מקבץ רביעי: קלטת וידאו שהוחרמה בפלורידה המקבץ הרביעי ישנם תשעה עמודים שעוסקים בבדיקה של קלטת וידאו שהוחרמה על ידי המכס האמריקאי בווסט פאלם שבפלורידה, בשנת 1995. על הקלטת היה כתוב "נוורלנד של מייקל ג'קסון, האנתולוגיות האהובות של כל ילד", אך המסמכים לא מציינים שהקלטת היתה שייכת לג'קסון או שהיה לו קשר בדבר. החקירה אם מדובר בפורנוגרפיית ילדים הסתיימה ב-24 בינואר, 1997 ולא הוגשו אישומים בנוגע אליה. מקבץ חמישי: המשפט של מייקל ג'קסון (2003-2005) משפט מייקל ג'קסון - יעד למתקפת טרור? במקבץ החמישי ישנם 18 מסמכים המתעדים את סדר האירועים שהובילו ל משפט של מייקל ג'קסון בין השנים 2003- 2005, החל מהמעצר, הגשת כתב האישום, הפשיטה על נכסיו של ג'קסון, החיפוש במחשבים שלו, הסיוע של ה-FBI בחקירה עד לזיכוי של מייקל ג'קסון בבית המשפט ב-13 ביוני, 2005. בנוסף, המסמכים עוסקים בחשש של משטרת סנטה ברברה שהמשפט עלול להפוך ליעד למתקפת טרור ובפנייתם לעזרת הבולשת. ב-FBI הגיעו למסקנה שקיים סיכון קטן לטרור. במסמכים צוין שחבר אומת האיסלאם וחבר מתנועת הפנתרים השחורים החדשה נכחו בבית המשפט באחד הדיונים. שמות חברי התנועות לא צוינו בקובץ. מקבץ שביעי: ניסיונות לגבות עדויות מג'ורדן צ'נדלר המקבץ השביעי והאחרון של חומרי החקירה של ה-FBI עוסק בניסיונות המחודשים של הרשויות להשיג את ג'ורדן צ'נדלר לקראת המשפט של ג'קסון בשנת 2005. המקבץ השביעי הוא אולי הקצר ביותר, אך הוא חושף מידע מאוד משמעותי לגבי הצעיר שיחד עם אביו התחיל את ההאשמות נגד ג'קסון. ג'ורדן צ'נדלר היה המתלונן הראשון נגד ג'קסון שעמד מאחורי הפרשה המפורסמת משנת 1993. כידוע, לאחר שצ'נדלר ומשפחתו הסדירו את התביעה הכספית שלהם מול ג'קסון מחוץ לבית המשפט, הם נמנעו שוב ושוב מלשתף פעולה עם המשטרה וסרבו למסור עדות נגד ג'קסון במשפט פלילי, מה שהוביל (בין היתר) לסגירת התיק נגד ג'קסון. חשוב לציין שההסדר האזרחי לא מנע ממשפחת צ'נדלר להמשיך בהליכים הפליליים נגד ג'קסון. בסוף שנת 2003, עם הופעת ההאשמות של גאווין ארוויזו ומשפחתו (המתלונן השני נגד ג'קסון והאחרון במהלך חייו) נוצר עניין מחודש בצ'נדלר. החוקרים השקיעו שוב בניסיונות לשכנע אותו לשתף פעולה עם החקירה ולגרום לו להעיד נגד ג'קסון במשפט פלילי הקרב. ביוני 2004, לאחר פגישה בין עוזר התובע המחוזי של סנטה ברברה ויחידת חקר ההתנהגות של ה-FBI (ה-BAU), נקבע כי החוקרים עדיין לגבות מצ'נדלר עדות שתהיה רלוונטית לתיק ולהשתמש בו כעד בבית המשפט (חוק ההתיישנות. שיחת ועידה נוספת התקיימה ב-30 באוגוסט, שם הוסכם שהתובע של סנטה מריה יפתח שוב את החקירה בעניינו של צ'נדלר. "ילחם בכל ניסיון לגרום לו להעיד" - ג'ורדן צ'נדלר (מתוך המקבץ השביעי) אך כאשר סוכני ה-FBI יצרו קשר ונפגשו עם צ'נדלר מספר שבועות לאחר מכן, הם שוב נתקלו בסירוב נחרץ מצדו. צ'נדלר הודיע לסוכנים שהוא לא יעיד נגד ג'קסון ושהוא "ילחם כחוק בכל ניסיון לגרום לו להעיד". מסמך מה-9 בדצמבר 2004 מצביע על כך שהחקירה בדברו נסגרה לאחר שנקבע כי "לא נמצאו כיוונים יוצאי דופן או ראיות חדשות". עורך הדין לשעבר של משפחת ג'קסון, בריאן אוקסמן, הביע את תדהמתו מהיקף החקירה וסיכם: "בכל הדפים האלה, מאות דפים, המון שעות של חקירות... אין ולו בדל של הוכחה שמייקל ג'קסון אי פעם עשה משהו לא הולם או ביצע כל פשע באשר הוא. זה כמעט זיכוי, כשמסתכלים על זה. ה-FBI חקרו את כל אחד מהעניינים האלה ואמרו, 'אין פה שום דבר'." אכן, ממצאי החקירות של רשויות החוק וה-FBI (שגם הוצגו בבית המשפט) שוב ושוב הצביעו על כך שאין אף הוכחה לכך שמקשרת בין מייקל ג'קסון להאשמות על הטרדת ילדים או התנהגות בלתי הולמת. למרות זאת, יש בתקשורת הצהובה כאלה שלא רק התעלמו מהממצאים, אלא גם פברקו ידיעות על הימצאותן של "ראיות סודיות". ידיעות צהובות אלה היו כה חסרות ביסוס שהרשויות האמריקאיות נאלצו להגיב אליהן ולהכחיש אותן. מייקל ג'קסון בדרכו לבית המשפט מסמכי ה-FBI בתקשורת ובצהובונים בשנת 2013 הצהובון הבריטי "סאנדי פיפל" פרסם כתבה שטוענת ש"מסמכים סודיים של ה-FBI חושפים" שג'קסון שילם מיליונים לעשרות ילדים שהוא כביכול הטריד. הצהובון מעולם לא גיבה את הטענות שלו בעובדות או סימוכין. עיתונאי בכיר של CNN דיווח שזאת "כתבה צהובה ממוחזרת מלפני 20 שנה". עורך הדין לשעבר של ג'קסון, תומאס מזארו, ציין שהחקירה של ה-FBI נסגרה (לאחר הזיכוי של ג'קסון) ושחומרי ה-FBI מעולם לא כללו אף אחת מהטענות של הצהובון: "זה נשמע כמו גיבובי שטויות". אפילו דיאן דימונד, שתמכה בצוות התביעה נגד ג'קסון, דחתה את הדיווח של הצהובון: "הבעיה היא שאין שום הוכחה שמגבה את הטענה שג'קסון שילם אי פעם למישהו". מקרה דומה של פיברוק ראיות על ידי הצהובונים חזר על עצמו שלוש שנים לאחר מכן, ביוני 2016. הפעם היה זה הצהובון האמריקאי "רדאר אונליין" (מבית הנשיונל אינקויירר) שפרסם שבפשיטה המשטרתית על נכסיו של ג'קסון בשנת 2003 נמצאו תכנים פורנוגרפיים של ילדים. כאמור, המקבץ השני של קבצי ה-FBI מתייחס לאותה פשיטה וקובע כי לא נמצאו בחזקה של ג'קסון תכנים בלתי חוקיים. משטרת לוס אנג'לס שחררה הצהרה לתקשורת: "נראה שמספר מסמכים והעתקים של דוחות ותצלומים של ראיות שצולמו ונכתבו על ידי משרד השריף עורבבו ופוזרו בין תכנים שככל הנראה הגיעו מהאינטרנט או ממקור לא ידוע. משרד השריף לא שחרר אף אחד מהמסמכים ו/או תמונות האלה לתקשורת. משרד השריף שחרר את כל הדוחות והתמונות שבידיו לצוותי התביעה וההגנה כחלק מהליכי החקירה במשפט [בשנת 2005]." גם השופט רודני מלוויל, שניהל את המשפט של מייקל ג'קסון, שחרר הצהרה חתומה כי "מעולם לא נמצאו תכנים פורנוגרפיים של קטינים או כל דבר בלתי חוקי בחזקתו של מייקל ג'קסון או בין נכסיו". נציין שלמרות ששתי הידיעות הנ"ל פורסמו בשני צהובונים הידועים באיכותם הנחותה, בתקשורת הישראלית (בין היתר במהדורות החדשות ובתכניות הרדיו) לא היססו לפרסם את הטענות שלהם כפי שהן וכעובדות גמורות - ללא בדיקת עובדות וללא תגובות עורכי הדין, הרשויות, השופט או העיתונאים שחקרו את הנושא. מקור: מסמכי ה-FBI

השחקן מקולי קאלקין, שהיה בחברות מתוקשרת עם מייקל ג'קסון מאז שהיה ילד מדבר לראשונה על הסרט "לעזוב את נוורלנד", בו נטען בין היתר שג'קסון הטריד אותו מינית: "זו האמת - מייקל ג'קסון מעולם לא עשה לי כלום". "תראו," אמר למגזין אזקוויר, "אני אתחיל מהשורה הבאה – וזאת לא שורה, זו האמת: מייקל ג'קסון מעולם לא עשה לי כלום. מעולם לא ראיתי אותו עושה משהו. במיוחד בנקודת הזמן הזאת, אין לי סיבה להסתיר כלום. האיש הלך לעולמו. אם כבר – אני לא אגיד שזה באופנה או משהו כזה, אבל עכשיו זה זמן טוב לדבר [על הטרדות מיניות]. ואם היה לי משהו לספר, לגמרי הייתי עושה את זה. אבל לא, מעולם לא ראיתי כלום. הוא מעולם לא עשה כלום". קאלקין סיפר למגזין על הקשר המיוחד שלו עם ג'קסון שנוצר בעקבות הילדות הייחודית שלהם – או העדר הילדות שלהם. שניהם גדלו עם אבות שדחפו אותם לתהילה מגיל צעיר. קאלקין וג'קסון היו מאוד קרובים למרות פער הגילים שלהם (22 שנה). הפעם האחרונה שנפגשו היתה במקרה בשירותים בבית המשפט בשנת 2005, כשהוא הגיע להעיד לטובת ג'קסון במשפט שבו זוכה. קאלקין מספר שג'קסון אמר לו "עדיף שלא נדבר – אני לא רוצה להשפיע על העדות שלך". באותו יום על דוכן העדים קאלקין (כמו ווייד רובסון וברט ברנס) נשאל שאלות מפורטות לגבי החברות שלו עם ג'קסון כמו גם על החשדות לפיהן הוטרד מינית כשישן בחדר השינה של ג'קסון. כאמור, השחקן העיד שמעולם לא הוטרד ושג'קסון מעולם לא התנהג באופן לא הולם לידו. דבריו של מקולי קאלקין עומדים בסתירה מוחלטת לסרט "לעזוב את נוורלנד". ווייד רובסון והבמאי דן ריד התעקשו להציג את מקולי קאלקין כקורבן נוסף של ג'קסון, ה"מחליף" של ווייד רבסון בעיני ג'קסון לכאורה, בניגוד לדבריו לאורך השנים. גם ה"מחליף" של ג'יימס סייפצ'אק, ברט ברנס, יצא נגד הסרט בשנה שעברה ועורכי הדין שלו שחררו הצהרה לתקשורת ודרשו מערוץ HBO ומדן ריד להסיר את הטענות השיקריות על כך שהוטרד על ידי ג'קסון – אך אלה סירבו לבקשתו של ברנס. זאת למרות שברנס וקאלקין שוב ושוב העידו שהחברות שלהם עם ג'קסון היתה תמימה ושאף פעם לא הוטרד מינית. כיום מקולי בקשר טוב עם בתו של מייקל ג'קסון, פריס, שהיא גם בת הסנדקות שלו.

צמד המתלוננים מהסרט "לעזוב את נוורלנד" לא באמת רצו לעזוב את החווה המפורסמת. למעשה, הם מעולם לא עזבו אותה, לפחות בחיבתם אל המקום. הם חזרו לבקר וליהנות מהאחוזה וממרחביה במשך שנים בבגרותם. גם כאשר ג'קסון לא נכח בנוורלנד בעצמו הם התאמצו ליצור קשר עם מקורביו בכל פעם שרצו לבקר - רובסון אף ביקש לקיים שם את חתונתו. האם מתקבל על הדעת שאדם שהוטרד מינית מתעקש להינשא עם בחירת ליבו במקום שבו טען שהוטרד במהלך כל ילדותו? האם מסוגל אותו אדם לחזור אחרי שנים ולצלם סרט רוחני על אדמת המקום ולכנות אותה "קדושה"? "לעזוב את נוורלנד" ככל הנראה התיימר להצדיק את שמו. הסרט מתמקד רבות באחוזה הצבעונית של מלך הפופ ומתאמץ להכתים תודעתית את הגרסה הג'קסונית של "ארץ לעולם לא": לכל אורכו מופיעים שוב ושוב צילומי רחפן ותמונות של מתקני השעשועים לצד סיפוריהם המזעזעים של רובסון וסייפצ'אק על הטרדה מינית ממושכת שהתרחשה לכאורה על כל פיסת קרקע בשטחי האחוזה. מדבריהם של השניים עולה כי הזכרונות שלהם מנוורלנד מלווים בטראומות קשות וכאב רב שמעולם לא הצליחו לשכוח. אך בטרם התביעות והצילומים לסרט, נוורלנד היתה לא פחות מ"אדמה קדושה" בעיניו של ווייד רובסון. כל כך קדושה שכאשר הוא רצה להתחתן עם בחירת ליבו, אמנדה, הוא ביקש לקיים את הטקס דווקא בחצר ביתו של מייקל ג'קסון. במרוצת השנים רובסון חזר שוב ושוב לבקר בנוורלנד- בין אם ג'קסון היה שם ובין אם לא. כשנשאל על המקום, הוא סיפר בהתרגשות: "זה כמו דיסנילנד, זה המקום הכי טוב בעולם!". גרייס רווארמבה, שהיתה העוזרת האישית של ג'קסון והמטפלת של שלושת ילדיו, סיפרה במרץ 2019 על אותה בקשה הזויה של רובסון בתקופה שחברו היה שרוי בעיצומו של משפט ולפני גזר דין גורלי לחייו: "האמביציה והאינטרסנטיות של משפחת רובסון לא ידעו שובע. מספר חודשים לפני שמייקל זוכה מכל אשמה ב-13 ביוני, 2005, הוא חזר הביתה מבית המשפט ואמר לי שאני אמורה לקבל שיחה מווייד. כשווייד התקשר ל[נוורלנד], האבטחה העבירו את השיחה לחדר של פריס [הבת של מייקל ג'קסון], שם מייקל ואני בילינו את רוב הזמן בהכנות ליום המחרת. שמתי אותו על רמקול, והוא סיפר שמייקל ייעץ לו להתקשר אליי ולברר אם הוא והארוסה שלו, אמנדה, יכולים לקיים את החתונה שלהם בנוורלנד בסתיו. הייתי המומה לגמרי מכמה שהבקשה היתה חסרת רגישות. מייקל ישב לידי. ווייד המשיך, 'את יודעת גרייס, נוורלנד כל כך מיוחדת בשבילי ובשביל המשפחה שלי. מייקל הוא כמו אבא בשבילי, וזה יהיה כל כך משמעותי עבורנו אם אמנדה ואני נוכל להתחתן בנוורלנד', אמרתי לווייד 'זה לא זמן טוב' והזכרתי לו שמייקל נמצא כרגע באמצע מאבק על חייו. כמה ימים לאחר מכן, הייתי ביום סידורים בסנטה ברברה וג'וי [אמא של ווייד רובסון] התקשרה אליי עם אותה הבקשה [...] אני זוכרת שעניתי בתקיפות 'את ברצינות מצפה ממני לבקש ממייקל, ברגע זה -- תוך כדי המשפט -- אם אתם יכולים להשתמש בנוורלנד לחתונה של ווייד?' אחרי מספר רגעים של מתיחות ומבוכה, היא ויתרה וירדה מהקו. ... למה שמישהו שטוען שעבר תקיפה מינית במשך שבע שנים ירצה לקיים את אחד האירועים הקדושים בחייו במקום בו הוא לכאורה עבר התעללות? [...] הדבר שאני עדיין לא מבינה זה למה ווייד המשיך לחזור ולהזמין את החברים והמקורבים שלו - מרצונו החופשי, שוב ושוב, גם בחייו הבוגרים - למקום בו הוא טוען שהוא לכאורה הותקף". המילים שהשמיע רובסון באוזניה של רווארמבה בשבחו של ג'קסון, חזרו על עצמן גם בשנים שלאחר מכן. כאמור, ביוני 2005, ג'קסון זוכה מכל אשמה והיה חופשי להמשיך בחייו. החוויות הקשות שג'קסון עבר בתקופת החקירה והמשפט "זיהמו" לדבריו את המקום שקרא לו בית: "אני לא אחיה שם שוב, אף פעם. אבקר בנוורלנד. עכשיו נוורלנד זה מבנה, זה כבר לא בית", סיפר בראיון בדצמבר 2003. מיד לאחר הזיכוי בבית המשפט, ג'קסון עזב את אחוזת נוורלנד ומעולם לא חזר אליה. לעומתו, ווייד רובסון דווקא חזר שוב לנוורלנד - בשנת 2007. רובסון ואישתו אמנדה בדיוק התחילו למשוך את הקריירה שלהם לכיוון הפקה ובימוי של סרטים. הסרט הראשון (והיחיד) שיצרו ביחד היה "WITHIN", סרט באורך קצר שצולם בנוורלנד: "בחורה צעירה עם הרס עצמי שמרשה לעצמה לחוות התעוררות". צפו בקליפ מאחורי הקלעים של הסרט: במסך הכתוביות המופיע בסרט, ווייד ואמנדה כתבו הקדשה למייקל ג'קסון: "אנחנו מודים למייקל ג'קסון, שאיפשר לנו להשתמש באדמה הקדושה שלו". השניים הודו גם לגרייס רווארמבה: "שגרמה לזה לקרות". אפילו הלוגו של חברת ההפקות של הזוג (בשימוש עד שנת 2012) עוצב בהשראת צילום של אחד העצים בנוורלנד בסרט ווייד רובסון וג'יימס סייפצ'אק ביקרו בנוורלנד מספר פעמים הן בתקופת הילדות שלהם וגם כמבוגרים - ברוב הפעמים ג'קסון לא נכח באחוזה (לפי העדויות של ווייד וג'וי רובסון). כשהיה בן 18, גם סייפצ'אק צילם סרט בנוורלנד - למעשה, רוב התמונות של האחוזה בסרט "Leaving Neverland" הגיעו מאותם צילומים בשנת 1996 (כולל התמונות של תחנת הרכבת בה טען שהוטרד שלוש שנים לפני שנבנתה). לקריאה נוספת לעזוב את נוורלנד - הסיפור שלא סופר https://www.mjstory.co.il/leaving-neverland המניע הכספי: תחקיר מקיף על מצבם הכלכלי של רובסון וסייפצ'אק https://www.mjstory.co.il/post/the-money-motive לא סגורים על הסיפור: סתירות בין "לעזוב את נוורלנד" לתביעות של השניים בבית המשפט https://www.mjstory.co.il/post/differences-leaving-neverland-lawsuits מקורות: Michael Jackson's Former Nanny Defends Him Following Allegations in Leaving Neverland https://abcnews.go.com/US/michael-jacksons-nanny-defends-sex-abuse-allegations-hbos/story?id=61531201 Jackson Interview Transcript Interview With Ed Bradley On '60 Minutes' https://www.cbsnews.com/news/jackson-interview-transcript/

"מייקל הוא אחד מהאנשים הכי חשובים בחיי. הוא היה החבר הכי טוב שלי. היינו מאוד קשורים כי הוא ידע מה עובר עליי. לחץ, התעללות, דיכוי מצד המשפחה. הוא תמיד היה נוכח ומבין". Marc Maron's podcast (2018) "הוא נהנה מרוח הנעורים שלי. הוא אהב להיות ילד ביחד איתי. זה אף פעם לא הרגיש לי מוזר. מעולם לא הרגשתי לא בנוח. הוא פשוט היה כזה". לפי קאלקין, אחרי המשפט "מייקל לא רצה לחזור הביתה [לנוורלנד]. כל מה שהיה לו בחיים הרגיש מוכתם. זה מה שקרה עם המשפט האחרון [ב-2005], הכל הרגיש מוכתם. הדבר היחיד שהיה לו חשוב היה המשפחה הגרעינית שלו". עורך הדין תומאס מזארו על מקולי קאלקין (2011) "אני חייב להגיד, כריס טאקר ומקולי קאלקין תמיד יחשבו בעיני כחברים טובים ונאמנים. היו להם מנהלים, סוכנים ועורכי דין שלא רצו שהם יהיו מעורבים [במשפט של מייקל ג'קסון ב-2005] אבל שניהם אמרו לי 'מייקל צריך אותנו, אנחנו נהיה שם'." פברואר 2020 (Esquire) ג'קסון יצר קשר עם מק אחרי "שכחו אותי בבית", ופתאום הם התחברו. ההורים שלו לא עודדו ולא מנעו את הידידות. כפי שמק רואה את זה, למייקל היתה ילדות דומה לשלו, כלומר לא היתה לו ילדות, כי אבא שלו כפה עליו את התהילה. אז, כשהוא מבוגר ממק בעשרים ושתיים שנה וגר במקום שנקרא נוורלנד, הוא הרגיש באותו גיל, בדרך כזו או אחרת. מק וג'קסון נהגו למתוח אנשים בטלפון. ג'קסון היה עושה קולות - של חנונים אמיתיים - "שלום, אני רוצה לקנות מקפיא. כמה גדולים המקפיאים שלכם?" ומק היה צוחק וצוחק. בפעם האחרונה שמק ראה אותו היתה בחדר השירותים של בית המשפט במחוז סנטה ברברה בשנת 2005. מק היה בן 24. מייקל היה בן 46. מק העיד להגנתו של ג'קסון במשפט בו נטען שהטריד ונתן אלכוהול לילד בן שלוש עשרה שהיה חולה סרטן. ג'קסון בסופו של דבר יצא זכאי. היתה הפסקה קצרה בזמן העדות של מק. מק התפנה ומייקל נכנס לשירותים. ג'קסון אמר "עדיף שלא נדבר, אני לא רוצה להשפיע על העדות שלך". הם צחקו על זה קצת. מייקל ג'קסון, שהיה כנראה אפילו יותר מפורסם ממקולי קאלקין כשהיה בן שמונה, עשר, אחת עשרה, נראה מובס. תשוש. סחוט. הם התחבקו. [...] "תראו, אני אתחיל מהשורה הבאה – וזאת לא שורה, זו האמת: מייקל ג'קסון מעולם לא עשה לי כלום. מעולם לא ראיתי אותו עושה משהו. במיוחד בנקודת הזמן הזאת, אין לי סיבה להסתיר כלום. האיש הלך לעולמו. אם כבר – אני לא אגיד שזה באופנה או משהו כזה, אבל עכשיו זה זמן טוב לדבר [על הטרדות מיניות]. ואם היה לי משהו לספר, לגמרי הייתי עושה את זה. אבל לא, מעולם לא ראיתי כלום. הוא מעולם לא עשה כלום". קיראן קאלקין, אחיו הצעיר של מקולי קאלקין קיראן קאלקין, אחיו הצעיר של מקולי, התראיין ב-2003 והגיב לספקולציות ולביקורת הקשה שג'קסון ספג בעקבות הסרט "לחיות עם מייקל ג'קסון", בו הוא הזכיר בין היתר שמקולי, קיראן והאחיות שלהם ישנו איתו במיטה ולמחרת הצטרפו אליו לטיסה בכדור פורח. "היית פעם על כדור פורח? זה ממש מגניב! כשאתה למעלה ואתה יכול לראות הכל בבהירות, זה בדיוק כמו לעוף, ואתה יכול להיות כל כך נמוך שאתה יכול לראות הבעות פנים של אנשים". לפי הכתבה, קאלקין "נשאר נאמן לחבר שלו" ואמר שהוא היה רוצה להגן עליו, אבל מרגיש שהוא לא יכול כי אם הוא יעשה זאת, זה יהפוך לאייטם תקשורתי מנופח שמתעופף מסביב לעולם תוך רגע. "הייתי רוצה לדבר על זה, אבל זה קצת מוזר כי לא דיברתי עם מייקל בערך שנתיים". הוא בספק אם מרטין באשיר יקבל ראיון בלעדי שוב, לדבריו הסרט על ג'קסון היה הטעיה תקשורתית אבל זה לא מפתיע: "תמיד הייתי סקפטי מן הסתם. מגיל צעיר מאוד. אני קורא דברים בעיתון שאני יודע בוודאות שהם בולשיט. ואנשים מאמינים להכל. אז אני אפילו לא קורא שום דבר יותר". ב-2019 קיראן כיכב בסדרת טלוויזיה של רשת HBO וביקש שלא להגיב לסרט "לעזוב את נוורלנד" בהפקתה: "לדעתי יש שני צדדים בדבר הזה ואני לא יכול להיות מועיל לאף אחד מהם". ציטוטים מתוך הספר "Lost Boy" מאת קית קאלקין, אביו של מקולי קאלקין (2005) "חדר השינה של מייקל (חדר עצום עם חדרי הלבשה, נישות קטנות, אח, דלתות צרפתיות שמובילות לגינה פרטית, כמו גם גרם מדרגות שמוביל לעוד קומה למעלה) היה כמעט תמיד מקום פתוח לכולם שאפשר לבלות בו, כמו כל שאר הבית. הילדים שלי ישבו על המיטה, וגם אני, ושיחקו קלפים או דמקה, או צפו בטלוויזיה או מה שזה לא יהיה, אבל היינו עושים את רוב הדברים האלה גם בשאר המקומות. הם לפעמים נרדמו שם, כמו שהם לפעמים נרדמו בכל מקום אחר, בכל שעה ביום. כשהגיע הזמן שלהם לישון, לעיתים נדירות התעקשתי שילכו לישון, כי בכל זאת הם הגיעו לנוורלנד כדי לשחק; וילדים מטבעם (כמו שכל הורה יגיד לכם) לא הלכו לישון בעצמם עם המחשבה שכדאי להם לנוח קצת כדי להיות יותר עירניים ביום למחרת. ילדים לא דואגים ל"יום המחרת". כתוצאה מכך, הרבה פעמים אחרי הארוחות הייתי צריך להרים אותם (לפעמים עם קלנועיות) ולקחת אותם לחדרים שבהם הם היו אמורים לישון. הם היו נרדמים בזמן שהם צפו בסרט באולם הקולנוע, או בזמן שהם שיחקו ברכבות הצעצוע בחדר של הרכבות, והיתה גם פעם אחת שאני ממש זוכר, שמצאנו אחד מהם ישן על הקרוסלה!" דבר ראשון, בכל שנות היכרותי עם מייקל, מעולם לא ראיתי או שמעתי משהו שיצביע על כך שהוא היה פדופיל. אני אציין שמדי פעם הגיעו אוטובוס אחד או שניים מלא בילדים בשעות אחר הצהריים הישר לפארק השעשועים או לאולם הקולנוע, ומיד אחר כך ההסעה לקחה אותם חזרה הביתה. למעשה, אני מאמין שהיה משרד שלם באזור וצוות שלם שהיה אחראי על הפיקוח על הביקורים האלה; אני גם אציין שבאף מקרה שהוא הילדים האלה התבקשו להגיע אל הבית משום סיבה שהיא. הביקורים האלה היו מתוכננים ומפוקחים היטב, והאנשים שהגיעו הופרדו לחלוטין מהאורחים של הבית (כמו המשפחה שלי). ואם כבר אנחנו בנושא הזה, רשימת האורחים ממש לא הוגבלה לילדים. למעשה, הרבה מבוגרים הסתובבו בכל מקום בחווה בהם (רק לדוגמה) השכן והנשיא לשעבר רונלד רייגן ואשתו ננסי "רק-תגידו-לא", וגם מזכיר ההגנה האמריקאי ויליאם כהן, ולא מעט אחרים שכבר הספקתי לשכוח מאז; איש מהם בוודאי לא נתן את התחושה שהאחוזה (אלוהים יודע) היתה מאורת פדופיליה." מקורות [1] https://consequenceofsound.net/2018/01/macauley-culkin-opens-up-about-relationship-with-michael-jackson-it-never-struck-me-as-odd-i-never-felt-uncomfortable/ [2] https://www.voici.fr/news-people/actu-people/la-drogue-michael-jackson-l-enfer-hollywoodien-macaulay-culkin-se-livre-comme-jamais-596512 https://www.closermag.fr/people/macaulay-culkin-emu-par-le-souvenir-de-michael-jackson-il-a-ete-mon-meilleur-ami-622495 [3] https://www.esquire.com/entertainment/movies/a30680749/macaulay-culkin-interview-life-now-after-home-alone-2020/ [4] https://www.theguardian.com/film/2003/jun/14/features https://uk.news.yahoo.com/macaulay-culkin-kieran-culkin-michael-jackson-abuse-allegations-100021397.html [5] Kit Culkin – Lost Boy (May 09, 2005, the book was published and distributed exclusively through KitCulkin.com)

הציטוטים הבאים נלקחו מספרה של השחקנית והסופרת האמריקאית קארי פישר (הנסיכה ליאה מ"מלחמת הכוכבים") Shockaholic שיצא בשנת 2011. פישר היתה לקוחה ומטופלת של אוון צ'נדלר, שהאשים את ג'קסון בהטרדה של בנו: "זוכרים את רופא השיניים שתבע את מייקל ג'קסון על שהטריד את הילד שלו? כן, זה היה רופא השיניים שלי, אוון צ'נדלר, דוקטור לרפואת שיניים, רופא שיניים לכוכבים. ואותו צ'נדלר – זמן רב לפני שהתביעה יצא לפועל (אך לא בהכרח זמן רב לפני שהיא נרקמה) – היה צריך מישהו להשוויץ בפניו על החברות שהתחילה בין הבן שלו למייקל ג'קסון (זה היה שנים לפני שלמייקל היו ילדים משלו). וכך, ה"רופא" שלי, היה מדבר ארוכות על כמה מייקל ג'קסון חיבב את הבן שלו. והדבר הכי מטריד שאני זוכרת שהוא אמר היה "את יודעת, הבן שלי, נראה מאוד טוב." ועכשיו אני שואלת אתכם – איזה אבא ידבר על הבן שלו בצורה כזאת? טוב, אולי יש כמה שכן, אבל (א) אני לא מכירה אותם ו(ב) הם כנראה לא מרימים את הגבה שלהם בצורה מרמזת כשהם אומרים את זה. לאורך השנים, שמעתי הרבה אבות גאים אומרים לי "הבן שלי נהדר" או "הבן שלי חמוד", אבל זאת הייתה הפעם היחידה ששמעתי התרברבות מסוג זה: "הבן שלי [שלא כמו הצאצאים הזכרים הממוצעים] נראה -מאוד- [חיוך מטריד, גבה מורמת, ואולי גם קריצה וולגרית] טוב [הפסקה כדי שתוכלי להרהר בזה ו/או להקיא]". זה היה דוחה! האיש הזה סיפר לי שיש לו את הדבר היקר הזה שהוא שיער שמייקל ג'קסון רצה, והדבר הזה הוא במקרה הבן שלו. אבל זה לא היה מה שהבן שלו היה, זה היה מה שהוא היה: 'נראה מאוד טוב'." מספר חודשים לאחר מכן, פישר כותבת שאוון הכריז בפניה שהוא הולך לתבוע את ג'קסון, על כך שישן באותה מיטה עם הבן שלו. היא שיתפה את המחשבות שלה על התביעה: "עכשיו, אני יודעת בוודאות, שכשזה התחיל לקרות, לרופא הטוב לא הייתה בעיה עם סידור השינה המוזר הזה! תסלחו לי, הוא היה מבחיל מספיק כדי לתת לכל זה לקרות, ועכשיו הוא פתאום מזועזע -- מזועזע! התמלא למעשה בזעם! "את מאמינה לזה? אני חושב שמייקל אולי שם את היד שלו על האיברים המוצנעים של הבן שלי." ובכן, מה האיש הזה חשב מלכתחילה? למה הוא מלכתחילה עודד את הבן שלו לישון באותה מיטה עם מייקל ג'קסון? הוא עשה את זה מכיוון שהוא ידע שלבסוף הוא יוכל להגיד "אלוהים אדירים! אני פתאום מבין שהדבר הזה בין מייקל לבן שלי הוא מוזר. אני מבועת. הבן שלי נפגע! והדרך היחידה לתקן את זה היא באמצעות הרבה מיליונים של דולרים! ואחרי זה הוא יהיה בסדר! ואנחנו לא נקנה שום דבר לעצמנו עם הכסף הזה, הכול הולך לטובתו של הבן שלנו!" זה בערך הזמן שבו הבנתי שאני חייבת למצוא רופא שיניים אחר. אף סם הרדמה לא יכול להסתיר את הגועל ממנו. העניין הוא, בכל זאת, אני מעולם לא חשבתי שהקטע עם מייקל והילדים היה מיני. מעולם לא. נכון, זה רחוק מלהיות הולם, אבל רק בגלל שזה לא נורמלי, לא אומר שזה חייב להיות סוטה. אלו לא שתי האפשרויות היחידות שיכולות לקרות בזמן שבו בן אדם בוגר לילד שאינו קרוב משפחה מבלים ביחד. גם אם האיש הזה עשה יותר מדי ניתוחים פלסטיים והיו לו מה שנראה כמו איפור מקועקע על הפנים. וכן, היה לו פארק שעשועים, גן חיות, אולם קולנוע, פופקורן, ממתקים ופיל. אבל לסמן את כל זה ולהוסיף לזה את ההשערה שהוא שפשף את ידיו זו בזו אופן זדוני בעוד הוא תווה את קורי העכביש כמלכודת ענקית לפתות וללכוד ילדים, זה חשבון גרוע. [...] אבל חכו! תראו את זה! בוא נגיד שהילד ה"נראה מאוד טוב" שלך, מתחיל להסתובב עם המולטי-מיליונר התימהוני הזה שיכול להיות שיכול להיות שתצליח לשכנע אותו לתת לך 20 מיליון דולר אם תאיים לספר לכל העולם שהוא נגע באיבר שלו אולי לפני שהגיע לבגרות. ובכן, אני לא יודעת מה אתם הייתם עושים? אבל כשלרופא השיניים שלי הייתה הבחירה בין יושרה לבין 20 מיליון דולר, אתם לעולם לא תנחשו מה הוא עשה! נכון מאוד – הוא הלך על הכסף! אבל היי, הוא היה רק בן-אדם-בערך, נכון? אבל באמת, מי יכול להאשים אותו? אני מתכוונת, חוץ ממכם, ממני, ובערך כל אדם חי אחר שאכפת לו לא להרוס את החיים של הילדים שלו, מי עוד יכול להאשים את דוקטור צ'נדלר על מה שעשה? (אני אמתין בזמן שאתם חושבים)" מתוך "Shockaholic" של קארי פישר, 2011

שמה של לה-טויה ג'קסון עולה שוב ושוב לכותרות בתקשורת כ"אחות הסוררת" של מייקל ג'קסון שבתקופה מסויימת יצאה במתקפה נגד משפחתה ואף נראתה כמי שתומכת בהאשמות החמורות נגד אחיה. ב-8 בדצמבר 1993 לה-טויה ג'קסון הגיעה לישראל וערכה מסיבת עיתונאים שככל הנראה תמשיך לרדוף אותה כל חייה: "מייקל הוא אח שלי ואני אוהבת אותו מאוד. אבל אני לא יכולה להיות ולא אהיה משתפ"ית שקטה לפשעים שלו נגד ילדים תמימים... אני אוהבת את אחי אבל זה לא בסדר. אני לא רוצה לראות את הילדים האלה נפגעים," הצהירה. על אף שחזרה בה מדבריה, התבטאויותיה של לה-טויה ג'קסון ממשיכות להדהד גם היום, ויש מי שניסו להחיות מחדש את דבריה על מנת לתקוף את חפותו של מייקל ג'קסון, בסמוך ליציאת הסרט "לעזוב את נוורלנד" במרץ 2019. בעקבות אותן טענות, לה-טויה החליטה להגיב בטוויטר: "חופש זה דבר שחשוב לי במיוחד, פשוט כי הייתה תקופה שחשבתי שאני לא אחיה. לא יכולתי להיות עצמי ולא לבטא את עצמי. אני הייתי מוכה, נשלטתי ונאמר לי בדיוק מה לומר לתקשורת ואיך, אחרת..." וצירפה תמונה שלה עם סימני חבלה על פניה. פרטי הטענות של לה-טויה בין השנים 1993-1996 כאשר ההאשמות נגד מייקל ג'קסון פורסמו לראשונה, לה-טויה הביעה תמיכה באחיה הלכה למעשה. ב-2 בספטמבר, 1993, שלושה חודשים לפני מסיבת העיתונאים בתל אביב, לה-טויה התראיינה לראשונה בתוכנית הטלוויזיה "Today Show" לגבי ההאשמות נגד אחיה והפצירה: "אני תומכת במייקל במאת האחוזים... כשחושבים על זה הוא הורשע עוד לפני שהיה לו משפט". כעבור מספר דקות היא אמרה שהיא לא יודעת אם ההאשמות נכונות או לא, שהיא אינה שופטת והיא לא יכולה לתת קביעה כזו או אחרת. מספר שבועות לאחר מכן היא התראיינה בתוכנית של מורי פוביץ' וכעסה כי אח שלה "מורשע על ידי הציבור למרות שהוא לא מואשם בכלום". היא הפצירה שאין שום דבר מוזר בקשר של מייקל עם ילדים ושהיא תאמין להאשמות האלה רק אם הן יגיעו ממייקל עצמו. כאמור, כעבור זמן קצר לה-טויה שינתה את גרסתה ועברה לתקוף את אחיה. מהם אותם "פשעים" שהיא מציינת וכיצד היא "שיתפה פעולה"? לה-טויה מעולם לא אמרה. בראיונות שהגיעו לאחר מכן היא סתרה את עצמה שוב והודתה שמעולם לא הייתה עדה לשום התעללות או התנהגות בלתי הולמת מצד אחיה. כל הצהרותיה בתקשורת באותה תקופה הסתכמו ברמיזות וספקולציות מצדה – שלא מגובות בעובדות ואף הופרכו. לה-טויה טענה שאמא שלה, קתרין ג'קסון, הראתה לה צ'קים שמייקל נתן להורים של ילדים עם "סכומים גדולים של כסף". היא בנוסף טענה שאמה כינתה את מייקל "הומו ארור". קתרין ג'קסון הכחישה את הטענות האלה. בעלה ומנהלה האישי של לה-טויה בזמנו, ג'ק גורדון, הוסיף וטען בעיתונות שמייקל איים לרצוח את לה-טויה וניסה לחטוף אותה פעמיים, “כדי להשתיק אותה”. בראיון אחר למורי פוביץ', לה-טויה טענה שהיא מעולם לא ראתה את מייקל במיטה עם אף ילד, אבל היא מאמינה שאח שלה אשם. היא אמרה שהיא ראתה צ'ק על סך מיליון דולר שנכתב עבור אבא של ילד. היא בנוסף אמרה שהיא לא מאמינה שאח שלה באמת מכור לסמים ושזה סיפור בדוי (כיום ידוע כי מייקל אכן סבל מהתמכרות באותה תקופה והוא אף עבר תהליך גמילה באירופה). הסיפור של לה-טויה על הצ'קים שכביכול ראתה מופיע בצהובונים גם בהווה, כהוכחה לכך שיש משפחות שקיבלו דמי שתיקה. אך האמת היא, שגם אם היא ראתה צ'קים שאח שלה כתב למשפחות מסוימות, להגיד שהם שימשו כ"דמי שתיקה" זו הסקת מסקנות שרירותית למדי. יש הרבה סיבות שיכולות להסביר בהיגיון למה בן אדם מסיום רושם צ'ק לבן אדם אחר. כאשר שאלו את-לה-טויה ישירות אם היא יודעת אם מדובר בדמי שתיקה, היא הודתה שהיא לא יודעת להגיד. מה קרה ללה-טויה? בתחילת שנת 1988 לה-טויה עזבה את בית משפחת ג'קסון והתחתנה עם מנהלה האישי, ג'ק גורדון. גורדון הוא איש עסקים מבוגר (בין השניים פער של 26 שנים) שהורשע בעבירות שוחד. בשנת 1994 הסוכנות הפדרלית (FBI) צותתו לשיחות של גורדון וגילו שהוא מקושר לחברי מאפיה (ג'יימס "ג'ימי הקטן" אידה, ממשפחת הפשע ג'נובס). באותן שיחות גורדון תכנן מעקב אחרי לה-טויה בטיול לרוסיה ובמשך שנתיים שילם להם כדי שישמרו עליה מתקיפות של אויביו מהמאפיה. לה-טויה חשפה שנים לאחר מכן שגורדון היה אלים כלפיה והכריח אותה לעשות הרבה דברים בניגוד לרצונה, כמו למשל לנתק את הקשר עם משפחתה, להצטלם בעירום למגזין פלייבוי וכדומה. בספר האוטוביוגרפי של לה-טויה "Starting Over" שיצאה לאור בשנת 2012, היא מספרת שגורדון היה מכה אותה באופן קבוע, סרסר בה ואיים שירצח אותה ואת שני אחיה הצעירים והמפורסמים, מייקל וג'נט ג'קסון. גורדון ניתק אותה מהמשפחה ומהעולם, ואף אסר עליה לקרוא או לראות טלוויזיה, היא היתה תחת שליטתו המוחלטת של גורדון האלים. גורדון תיעב את מייקל וחגג כאשר הגיחו ההאשמות של 1993. לדבריה של לה-טויה, גורדון הכריח אותה למסור את ההצהרה הידועה לשמצה בישראל ואמר לה שהיא חייבת להיות משכנעת ככל יכולתה, אחרת הוא יפגע בה. גורדון גם איים שהוא או חבריו מהמאפיה ירצחו את מייקל, אם לה-טויה לא תמלא אחר הוראותיו: "לאחר מכן גיליתי שגורדון ניסה לסחוט כסף ונכסים מאנשיו של מייקל, הוא אמר להם שאם הם לא יענו לדרישותיו, הוא יגרום לי למסור את אותה הצהרה," היא כתבה בספרה. לאחר מכן, גורדון הכריח אותה להשתתף במספר תוכניות טלוויזיה ולדבר נגד אחיה. באחד הראיונות לה-טויה נתפסה על חם עם אוזנייה שדרכה הורה לה בדיוק מה להגיד. לבסוף לה-טויה הצליחה להשתחרר מידיו של בעלה המתעלל בשנת 1996 היא ברחה מהדירה שלו אחרי שהצליחה ליצור קשר עם אחיה רנדי שהגיע לעזרתה. מאז, היא תומכת באדיקות במייקל אחיה ומגנה עליו בראיונות. בשנת 2005 היא ליוותה אותו לבית המשפט באופן קבוע. לה-טויה כתבה בספרה שהיא מרגישה אשמה וחרטה עמוקה על מה שהיא עשתה למייקל: "מסיבת העיתונאים שלי הדהדה בכל העולם. זה היה בשיא התהילה של מייקל. הוא היה כוכב-על בממדים הגדולים ביותר, אבל הוא גם לא הובן נכון על ידי הרבה אנשים בעולם, אחרי שנים של סיפורים כוזבים שגרמו לו להיראות הזוי ולא יציב. החדשות על ההאשמות נגדו כבר הטריפו את התקשורת. סיפורים שליליים בתקשורת זה בדיוק מה שהאנשים שפעלו נגד מייקל רצו. גורדון קינא במייקל כי חשבתי שמייקל היה הכי קרוב שיש לאלוהים, והוא שנא את זה שסגדתי למייקל – למרות שזאת לא הייתה סגידה, זאת הייתה אהבה – הוא שמח שהשם של מייקל הוחרב, גם אנשים אחרים היו שמחים. כל מי שהיה מעורב בסיטואציה הזאת קיבל מה שהוא רוצה, חוץ ממייקל וממני. הסלידה שהמעריצים של מייקל הרגישו כלפיי אחרי מסיבת העיתונאים מעולם לא תשתווה לסלידה שלי מעצמי. לו יכולתי לחזור בזמן, הייתי בוחרת למות בידו של גורדון, מאשר לתת לו את מה שהוא רצה". האם באמת יש קשר בין טענותיה של לה-טויה לטענות בסרט "לעזוב את נוורלנד"? לה-טויה אומרת בראיון הנ"ל שהיא ראתה את הצ'קים בשנת 1984. בראיון להרלדו ריברה ב-21 בפברואר 1994, היא טענה שהצ'ק נכתב לילד שאבא שלו איש שעוסק ב"איסוף זבל". על סמך טענות אלה, גורמים בתקשורת הצהובה (ביניהם דיאן דימונד, שהיתה מקושרת למשפחת צ'נדלר ולטום סנדון, התובע המחוזי במשפט נגד ג'קסון) הגיעו למסקנה שהילד המדובר הוא ג'יימס סייפצ'אק – מכיוון שלאביו, ג'יימס האב, הייתה חברה של איסוף אשפה, ולפיכך הטענות של סייפצ'אק כיום מוכיחות שלה-טויה דברה אמת ב-1993 (או שטענותיה של לה-טויה תומכות בטענותיו של סייפצ'אק). במציאות, לעומת זאת, הטענות שלהם סותרות זו את זו. משפחת סייפצ'אק לא הכירה את מייקל לפני 1987, ואילו לה-טויה טוענת שהיא ראתה את הצ'קים בשנת 1984. ידוע כי לה-טויה עזבה את בית משפחת ג'קסון במאי 1988 ואולצה לנתק הקשר מהוריה ואחיה לחלוטין על ידי ג'ק ג'ורדון. לא קיימת אפשרות שהיא ראתה את הצ'קים אחרי שעזבה את הבית. בנוסף, סייפצ'אק עצמו טוען שההטרדה שכביכול עבר הייתה מיוני 1988, אז גם אין אפשרות שקיבל "דמי שתיקה" לפני כן. למעשה, הטענות הנוכחיות של סייפצ'אק לא מזכירות שום "דמי שתיקה". להפך, גם היום משפחת סייפצ'אק לא טוענת שקיבלו דמי שתיקה ממייקל ג'קסון. ג'יימס טוען שהוא אמר להוריו על ההטרדה לכאורה רק שהיה כבר מבוגר, אז ברור שהוריו לא יכלו לקבל "דמי שתיקה" בשנות השמונים. שמו של ג'יימס סייפצ'אק היה ידוע בתקשורת באותה תקופה. עיתונים ומגזינים הזכירו את שמו לעיתים קרובות בכתבות על מייקל ג'קסון, כך שאם מישהו היה רוצה להמציא סיפור על "דמי שתיקה" בשנת 1993, זאת לא הייתה בעיה להשתמש בפרטים של סייפצ'אק, שנראה בסביבתו של הזמר. הדבר הכי קרוב לטענותיה של לה-טויה בכל הנוגע למשפחת סייפצ'אק הוא ההלוואה שהם קיבלו ממייקל כדי לקנות בית בשנת 1992. סטפאני סייפצ'אק בעצמה אומרת שזאת היתה הלוואה: "רצינו לקנות בית נוסף ומייקל נתן לנו הלוואה עם ריבית מאוד נמוכה. בעלי ואני כבר מסרנו תצהיר. היינו בצד של מייקל. הבן שלי גם בצד של מייקל. ואחרי שהכל נאמר מייקל ויתר לנו על החוב. מייקל אמר 'אני לא רוצה שתשלמו לי יותר', אמר, 'זאת מתנה'. אז הוא קנה לנו בית. זה היה רק צירוף מקרים, הוא לא קנה אותנו בכסף, אבל התזמון שם. פשוט נשמע רע, כן". במסמכים שנחשפו מאז הקרנת הסרט, ההלוואה ניתנה למשפחת סייפצ'אק ב-11 במאי, 1992, עבור סכום של 305,000 דולר (לא מיליון דולר כפי שטענה לה-טויה בראיונות). זאת הייתה הלוואה לכל דבר ועניין והמשפחה הייתה אמורה להחזיר למייקל את הכסף. בסרט "Leaving Neverland" ("לעזוב את נוורלנד") סטפאני סייפצ'אק מצהירה בעצמה שההלוואה לא הייתה דמי שתיקה ("זה היה צירוף מקרים, הוא לא קנה אותנו בכסף"), אבל היא עדיין מאוד ניסתה לגרום לזה להיראות כמשהו לא כשר. טענותיה של סטפאני סייפצ'אק שג'קסון פשוט "ויתר להם על החוב" וקנה להם בית במתנה אחרי שהעידו לטובתו שקריות גם הן. סייפצ'אק רומזת שמייקל ג'קסון פשוט ויתר להם על החוב מיד אחרי שהעידו לטובתו כסוג של פרס. זה לא הגיוני, כי גם אם ג'קסון היה מנסה לשחד אותם, הוא היה אומר להם מראש שהוא יוותר להם על החוב אם יעידו לטובתו – מה שלא קרה, גם על פי גרסתם של הסייפצ'אקים. המסמכים של ההלוואה מוכיחים אין שום קשר להאשמות בשנת 1993 ולתצהירים שמסרו באותה שנה: את ההלוואה הם קיבלו בשנת 1992 (שנה לפני ההאשמות נגד ג'קסון) ועורכי הדין של ג'קסון ויתרו למשפחה על החוב רק ביוני 1997 (אחרי שנכשלו להחזיר את החוב שלהם שוב ושוב) – יותר משלוש שנים אחרי שמסרו את העדות שלהם לטובתו בשנים 1993-1994. אף פרט מהטענות של משפחת סייפצ'אק לא תואם לסיפורה של לה-טויה מלפני 27 שנים. סכום ההלוואה היה 305,000 דולר, לא מיליון דולר, והיא ניתנה למשפחה זמן רב אחרי שלה-טויה יכלה לראות או לדעת על צ'קים כאלה. קראו על הפרטים המלאים של אותה הלוואה והויתור על החוב של משפחת סייפצ'אק

"25 Five Lies They Told You in Leaving Neverland" (English) A „Leaving Neverland” célja az volt, hogy a nézőket mellbevágja részletekkel és sokkoló leírásokkal. Több kritikus és újságíró ismételten úgy mutatott rá erre a tényre, mint a film „legmeggyőzőbb” elemére. Azt azonban elfelejtették elmondani, hogy bármikor, amikor Wade Robson és James Safechuck megpróbálkozik leírni a helyszíneket, időpontokat, vagy specifikus eseményeket, akkor teljesen megcáfolják őket a tények. Mivel ez a helyzet, Íme egy lista nem kevesebb, mint huszonöt hazugságról, amit a „Leaving Neverland” tartalmaz. 1-es számú hazugság: Robson és Safechuck története hasonló, pedig nem ismerték egymást A ”Leaving Neverland” promóciója során a film készítői többször is hangsúlyozták a filmbemutatón a Sundance fesztiválon 2019 januárján, hogy Wade Robson és James Safechuck története hasonló, pedig sosem találkoztak „felnőttként”, és ezért a történeteiket nem hangolhatták össze előre. Ez az állítás egy nyilvánvaló hazugság – a hasonlóságok távol állnak attól, hogy véletlenek legyenek. Wade Robson saját, 2016-os tanúvallomása szerint (hónapokkal azelőtt, hogy a film produkciója elkezdődött) legalább egyszer találkozott James Safechuckkal 2014 elején. Ez pontosan akkor volt, amikor James Safechuck arra készült, hogy csatlakozik Robsonhoz egy többmilliós perben a Michael Jackson hagyatékkezelő és cégek ellen. Az ügy legelejétől kezdve ugyanaz az ügyvéd képviseli Robsont és Safechuckot. Sőt, annyira össze vannak hangolva, hogy 2016 júliusában mindketten elhagyták az ügyvédüket, újakat fogadtak, és tökéletes összhangban megváltoztatták az állításaikat. 2-es számú hazugság: „Michael lecserélt egy fiatalabb fiúra” Robson és Safechuck nem álltak meg a saját történeteik bemutatásánál – azt állították, hogy voltak más, „fiatalabb áldozatok” akiket Jackson molesztált amikor Robson és Safechuck már túl idősek volt neki. Safechuck beszélt egy chicagói éjjelről, amikor véglegesen le lett cserélve Brett Barnes-ra, és a kanapén kellett eltöltenie az éjszakát, sírva. Robson szintén megemlítette Barnes-t mint a „másik ausztrál fiút” akit Jackson állítólagosan molesztált. De Brett Barnes a mai napig megvédi Jacksont és kitart amellett, hogy őt sosem molesztálta. Közvetlenül reagált is a filmre és az ügyvédei követelték, hogy távolítsák el belőle ezeket az állításokat: „a filmbeli erőteljes célzás, miszerint Mr. Barnes-t szexuálisan molesztálta az egyik legjobb barátja, felháborító. A tény, hogy még csak meg sem próbálta senki felvenni a kapcsolatot Mr. Barnes-szal, hogy megkérdezzék őt az efféle vádakról, túlmegy a határon.” [...] Röviden, Mr. Barnes nem akarja, hogy bármi köze legyen a filmhez, nem járul hozzá a képének vagy képmásának a filmbeli felhasználásához, és úgy kívánja, hogy hagyják békén,” olvasható az HBO-nak címzett levelében. 2013 májusában, amikor Barnes először hallott Robson Michael Jackson hagyatékkezelője ellen indított peréről, tiltakozott ellene a Twitteren: „Bárcsak rájönnének az emberek, hogy az utolsó percekben, amit eltöltenek ezen a Földön, a világ összes pénze sem ad megnyugvást. A tiszta lelkiismeretem igen.” 3-as számú hazugság: „Michael lecserélt a fiatal Macaulay Culkinre” Wade Robson is azt állította, hogy Jackson lecserélte őt egy fiatalabb fiúra – a „Reszkessetek, Betörők!” gyerekszínészére. Robson és az anyja azt állítják, hogy mire Amerikába költöztek, változást észleltek Jackson velük szembeni viselkedésében, és hogy a fiatal Macaulay Culkin kapta meg helyettük az összes figyelmet. Valójában azonban Culkin két évvel idősebb, mint Robson. Robson ilyeneket állított, holott Macaulay Culkin az évek során újra és újra visszautasította ezeket az állításokat.A „Leaving Neverland” után Culkin ismét megvédte Jacksont és elmondta, hogy sosem molesztálta: „Nézd, ez nem duma, ez az igazság: Sosem csinált velem semmit. Nem láttam, hogy bármit csinált volna. És főleg ebben a kiélezett időszakban nem lenne semmi okom, hogy bármit elhallgassak. A fickó elhunyt. Nem mondom, hogy stílusos volna, de ez egy megfelelő időszak a megszólaláshoz. És ha lenne bármi, amiről beszélhetnék, akkor azonnal megtenném. De nem, sosem láttam, hogy tett volna bármit. sosem tett semmit.” Amikor a rendezőt, Dan Reedet megkérdezték Culkinről és Barnes-ról, azt mondta, hogy „olvasott róluk”, de valamilyen oknál fogva sosem vette a fáradságot, hogy beszéljen velük, mielőtt hamisan áldozatként mutatná be őket. „Nem akarom kényszeríteni Macaulay-t vagy Brettet, hogy bevalljanak bármit, amit nem akarnak bevallani, vagy szembenézzenek bármivel, amivel jelenleg nem akarnak szembenézni.„ Közölte Reed. 4-es számú hazugság: Michael távol tartott minket egymástól Robson és Safechuck azt állítják, hogy Jackson nem akarta, hogy az állítólagos áldozatai tudjanak egymásról, és gondoskodott róla, hogy sose tartózkodjanak egy helyen egy időben. Azonban bizonyíték van rá, hogy a két férfi találkozott gyerekként, ami bizonyítja, hogy nem volt ilyesfajta törekvés, ami őket különválasztotta volna. Továbbá tucatnyi kép és videófelvétel tanúsítja, hogy a gyerekek, akik meglátogatták Neverlandet tudtak egymásról, és sok időt töltöttek együtt, beelértve Wade Robsont, James Safechuckot, Brett Barnes-t, Frank Casciót, és még Jordan Chandlert is. Robson maga is tanúskodott 2005-ben, miszerint egyszer eltöltött egy éjszakát Neverlanden Culkinnel és Chandlerrel. 5-ös számú hazugság: a képzeletbeli vasútállomás Safechuck egy folytatólagos molesztálásról számol be Neverland kisvasútállomásán. Azt állítja, hogy ő és Jackson ott „szexelt” a Jacksonnal való „kapcsolata” elején 1987 novembere és 1990 januárja között: „A vasútállomáson, volt egy felső szoba... És ott is szexeltünk. Ez mindennapos volt. Betegen hangzik, de ez olyan volt, mint amikor először elkezdesz valakivel randizni, és sokat csináljátok, szóval eléggé olyan volt.” Safechuck állítása szerint utolsó alkalommal 1992-ben molesztálták, amikor betöltötte a 14-et és „túl idős” lett Jackson számára. Hetekkel azután, hogy a „Leaving Neverland” lement adásban, Safechuck hazugsága lelepleződött: az ikonikus állomás akkoriban még nem is létezett. Az építési engedélyek mutatják,hogy az épület építésének jóváhagyása csak 1993 szeptemberében lépett hatályba, és az építés 1994 telén fejeződött be – legalább négy évvel Safechuck történetének időkerete után. 6-os számú hazugság: A láthatatlan kastély Az abúzus egyéb helyszínei között James Safechuck megemlíti a neverlandi kastélyt és a játéktermet, „kicsi ágyakat”. Három különböző ember, aki Neverlanden dolgozott, cáfolja ezeket az állításokat. Az első, a karbantartó Alan Scanlan kijelentette, hogy sosem voltak ágyak ezeken a helyeken. Brad Sundberg, Neverland hangmérnöke megerősítette ezt a tényt – nem voltak ágyak a kastélyban, amelynek nagy ablakai voltak. 2013-ban Rob Swinson, Neverland vidámparki gépi tanácsadója és fejlesztője egy interjúban így jellemezte a a kastélyt: „volt egy kis TV a sarokban, és semmi más.” Ráadásul a kastély sem létezett még az említett években, és az építés 1991-ben éret véget. 7-es számú hazugság: hazug, hazug, hamis tárgyak a tűzön A „Leaving Neverland” egy drámai jelenettel ér véget, amiben Robson lángra gyújtja a tárgyakat, amelyeket állítólag Jacksontól kapott az évek során. Ezek a tárgyak valójában hamisak: Robson elárverezte az eredeti Jackson tárgyakat a Julien’s Auctions-ön 2011-ben. Az elégetett tárgyak közül egyik sem állt korábban Jackson tulajdonában (egy lezárt példánya a Thriller 25-nek, egy ’Billie Jean’ kesztyű replika, The Michael Jackson Opus, stb.) – nem úgy, mint a drága tárgyak, amiket Robson eladott több mint százezer dollárért, hónapokkal azelőtt, hogy „rádöbbent” volna, hogy molesztálták. 2019 februárjában a Julien’s Auctions megerősítette, hogy Robson eladta az értékes tárgyait, mondván, hogy „szüksége van a pénzre”. További érdekesség, hogy azt is mondták, hogy Robson névtelenül próbálta eladni a tárgyakat, de ők nem egyeztek bele. Robson eredeti Michael Jackson kesztyűje és fedora kalapja, 2011-ben árusítva: 8-as számú hazugság: Joy Robson megvált mindentől, ami Jacksonnal kapcsolatos Joy Robson azt mondja, hogy eltávolított mindent, „amin Michael Jackson neve, vagy aláírása” szerepelt, amint Wade beszélt neki a vádjairól 2012-ben. Ennek ellenére a „Leaving Neverland”-ben (amit 2017-ben forgattak) képeket, hangfelvételeket, születésnapi videókat és faxokat mutat be, amelyeket láthatóan nem akart eldobni. A Robson család azután is árult Jacksontól kapott értékes tárgyakat, miután Wade beadta a keresetét a hagyatékkezelő ellen. 2015 augusztusában listáztak egy bekeretezett Michael Jackson képet, 1100 dolláros irányárral. A kép aláírásán az állt: „Wade-nek, az univerzum legjobb barátjának. Szeretettel, Michael”. Az aukciót az eBay-re tették fel, a tulajdonosai identitásának felfedése nélkül. 9-es számú hazugság: „Michael arra tanított minket, hogy utáljuk a lányokat” Wade és James azt állítják, hogy Jackson utálta a lányokat és azt mondta nekik, hogy nekik is utálniuk kell őket. Először is, nincs rá bizonyíték, hogy Jacksonnak valaha is ellenérzései lettek volnak a lányok vagy nők iránt. Lányok és fiúk egyaránt meglátogatták Neverlandet és töltöttek időt Jacksonnal. Továbbá, 2019 februárjában Brandi Jackson, Michael Jackson unokahúga elárulta, hogy a nagybátyja mutatta be őt Wade Robsonnak, akivel évekig jártak. „Wade és én több, mint 7 évig voltunk együtt, de fogadok, hogy ez nincs benne a ’dokumentumfilmjében’, mert elrontaná az idővonalát. És említettem már, hogy a nagybátyám, Michael Jackson hozott minket össze? Wade nem áldozat.” Ezzel Brandi Jackson teljesen ellentmond annak, amit Robson és Safechuck mondott a fillmben. 10-es számú hazugság: A Robson család faxai Mindkét család bemutatott Jacksontól származó régi emlékeztetőket, de egyik sem mutat be olyan bizonyítékot, ami alátámasztaná bármelyik ellene irányuló állításukat. A Robson család mutatott egy 27 éves fax üzenetváltást Jackson és Joy között, amit úgy prezentáltak, mint Wade-nek szóló „szerelmes leveleket”. A faxos jelenetet még be is állították úgy, mint a „Leaving Neverland öt legsokkolóbb jelenete” egyikét, mintha csaknem egy közvetlen bizonyíték lenne. Azonban a faxos jelenet célja az, hogy elterelje a nézők figyelmét a bizonyítékok nyilvánvaló hiányáról. Ezeknek a faxoknak a tartalma egyáltalán nem szolgál gyanú alapjául – mivel csupán Jacksonnak a Robson család iránt kifejezett szeretetét mutatják be, amit mások iránt is hasonlóképpen mutatott ki. Joy Robson 2016-os tanúvallomása szerint mindegyik faxot neki küldték. Joy azt mondta, hogy legtöbbször Jackson személyi asszisztense küldte őket – egyszerűen csak azért, mert Jackson nem tudta, hogy küldje el őket. A bírósági fájlok majdnem 40 faxot tartalmaznak, amit az egész családnak küldtek: „Joy, mindannyiótokat szeretlek”, „Joy, bármiben is tudok segíteni, segítekni fogok”, és „Chantal, szeretlek, mert nagyon kedves és aranyos vagy” – ilyen leveleket sosem mutattak be a „Leaving Neverland”-ben, mert nem illenek össze Robson állításaival. 11-es számú hazugság: A Safechuck család szalagjai Az egyetlen ’bizonyíték’, amit James Safechuck bemutat a Leaving Neverlandben, az egy szalag egy interjúról, amit ő készített Jacksonnal, miután elutazott Hawaii-ra a Safechuck családdal. A filmben hallható Jackson, amint azt mondja: „a legjobb dolog Hawaii-n a Jimmy-vel eltöltött idő volt,” nyilvánvaló szándék, hogy az interjút szuggesztívként állítsák be. Azonban a bírósági dokumentumok bemutatják a szalag teljes átiratát, ami bemutatja, hogy a szalagot megvágták, mert valójában Jackson ezt mondta: „A legjobb dolog Hawaii-n a Jimmy-vel eltöltött idő volt, szeretem Jimmy családját és szeretek velük együtt lenni” 12-es számú hazugság: Mark Geragos meghamisított nyilatkozata A film egyik pontján látható egy archív felvétel, amiben Jackson egyik ex-ügyvédje sajtótájékoztatót tart 2003-ban. A videó célja az volt, hogy bizonyítsa Jackson úgynevezett agresszív és fenyegető módszereit az áldozatok elhallgattatására, hogy azok ne merjenek ellene tanúskodni a 2005-ös bírósági tárgyaláson. A probléma az, hogy az eredeti kétperces videó így egy kontextus nélküli 15 másodperces klip lett. Geragos (aki nem képviselte Jacksont 2005-ben) egy teljesen más ügyről beszélt: a nyilatkozat kifejezetten annak a két férfinak szólt, akik illegálisan lehallgatták a beszélgetéseit Michael Jacksonnal. A két mondat, amiben Geragos megemlíti ezt a két férfit, egyszerűen ki lett hagyva a filmből. A manipulatív szerkesztés megtekinthető a következő videóban: (baloldalta „Leaving Neverland” verziója, jobb oldalon az eredeti videó) 2019 márciusában Geragos kommentálta a manipulatív jelenetet: 13-as számú hazugság: az idézés, ami sosem volt Robson azt állítja, hogy sosem akart tanúskodni Jackson védelmében 2005-ben,de rákényszerült, miután kapott egy bírósági idézést. Amikor 2016-ban kérdezték erről, Robson azt mondta, hogy emlékszik arra, hogy kapott egy idézést, de arra nem, hogy mikor és hol volt ez, és hogy volt-e vele valaki. Robson sosem mutatta be az idézést bíróságon és bizonyítékot sem mutatott arra, hogy bármikor beidézték volna. Scott Ross állítása szerint - aki Jackson 2005-ös tárgyalásának védelmi nyomozója volt – sosem küldtek Robsonnak idézést: „Ami a tárgyalásra való kényszerítést illeti – nagyon szeretném, ha Wade Robson megmutatná nekem az idézést, amit sosem kapott. Egyszerűen felhívtam, és megmondtam neki ’figyelj, szükségünk van rád, hogy idejöjj ezen, vagy azon a napon’.Állandó kapcsolattartásban voltam a nővérével, aki tanúskodott, állandó kapcsolattartásban voltam az anyjával, aki tanúskodott. Szóval ahogy mondtam, amikor meghallom némelyik ilyen vádat – próbálom nem azt mondani, hogy a hülyeség szintje – az abszurditás szintje elképesztő!” Jackson 2005-ös ügyvédje, Thomas Meserauközölte, hogy sosem hallott arról, hogy a csapatából bárki is küldött volna idézést Robsonnak.„[Robson állítása] megdöbbent [...] ő, az anyja és a nővére mind eljöttek Neverlandre, készen állva arra, hogy támogassák Michael Jacksont a tárgyalótermen kívül és belül egyaránt. És így is tettek.” 14-es számú hazugság: a telefonhívás, amit senki sem hívott James Safechuck állítja, hogy „a tárgyalás vége felé” megpróbálták őt arra kényszeríteni, hogy Jackson védelmében tanúskodjon. Azt mondja, hogy Jackson és a személyi asszisztense, Evvy Tavasci felhívták, és könyörögtek neki, hogy tanúskodjon. Amikor ő erre nemet mondott, Jackson dühös lett és „megfenyegette őt”. De valójában James Safechuck irreleváns volt a 2005-ös tárgyalás számára és a tanúvallomására sosem volt szükség. 2005 március 28-án a bíró, Rodney Melville már eldöntötte, hogy „semmilyen Jimmy Safechucktól származó bizonyíték nem lesz engedélyezve”. Már a tárgyalás korai részében eldöntötte a bíróság, hogy James Safechuck „jelentéktelen személy”, mivel nem voltak vele kapcsolatos vádak vagy szemtanúk, és mivel maga Safechuck nyilatkozta eskü alatt, hogy sosem molesztálták. Ebből kifolyólag a védelemnek nem volt oka rá, hogy Safechuckot tanúként hívják be és rajta sem volt a szemtanúk listáján – még úgy sem, mint „character witness”. (egy tanú, aki a vádlott jelleme, jóhírneve szempontjából nyilatkozik) „James Safechucknak semmi köze nem volt a tárgyaláshoz, azon kívül, hogy talán nézte a TV-ben. Ez volt a maximum”. - mondta Ross. Azt is hangsúlyozta, hogy Jackson és az asszisztense sosem álltak kapcsolatban a szemtanúkkal, és hogy ez egyedül az ő feladata volt. 15-ös számú hazugság: a Grammy díjátadó A Jackson hagyatékkezelő és cégek elleni polgári keresetében Safechuck állítja, hogy Jackson elvitte őt repülővel New Yorkba, hogy megnézzék a Grammy előadását 1989 februárjában. A panasza szerint egyedül volt Jacksonnal az út során, és „folyamatos szexuális zaklatás történt”. A probléma az, hogy Jackson részt sem vett az 1989-es Grammy-n, amit igazából Los Angeles-ben tartottak. Ez nem csak egy apró hiba az idővonalon. Jackson valóban előadott az 1988-as Grammy-n, és James és az anyja mindketten elkísérték őt New Yorkba. Safechuck saját nyilatkozata szerint az utazás idején az anyja nem engedte meg, hogy Jackson szobájában aludjon, és egy külön szobában aludtak az anyjával. Egy „folyamatos zaklatás” nem történhetett meg azon az úton. Safechuck maga állítja, hogy a molesztálása 1988 júniusában kezdődött egy párizsi hotelszobában. 16-os számú hazugság: a nyílt színen Annak ellenére, hogy Jacksont egy paranoiás és nagyon óvatos zaklatóként festik le, aki sok erőfeszítést tett annak érdekében, hogy ne bukjon le, James Safechuck állítja, hogy molesztálták őt Neverland minden lehetséges – és lehetetlen – sarkában. Köztük olyan helyeken, amelyek kültéren vannak, és bárki láthat, bármikor. Safechuck állítása szerint neverlandi úszómedencében is molesztálták. Azonban a neverlandi úszómedence egy központi területen van, amit bármilyen látogató vagy alkalmazott láthatott a távolból. Továbbá az úszómedencét 24 órában körbevették térfigyelő kamerák, biztonsági őrök és santa barbara-i ügyeletes tisztek. James Safechuck beszámol egy alkalomról, amikor őt és Jacksont kishíján rajtakapta az anyja: „A mozinak volt két privát szobája, nagy üvegablakai voltak, tehát láthattad a mozit. Szexeltünk ezekben a szobákban. Ami egy kicsit veszélyes volt, de izgalom is volt benne.” James anyja, Stephanie megerősítette ezt a történetet azzal, amikor drámaian leírta, hogy egy éjjel megpróbált bejutni a moziba amikor Jackson ott volt a fiával – de az ajtók be voltak zárva belülről. Ez a jelenet is lehetetlennek bizonyult: a neverlandi moziteremnek vészkijáratuk volt. (amelyen angol nevén (crash bar van) Alan Scanlan, a neverlandi mozi építőjének beszámolója szerint csak kívülről lehetett bezárni az ajtókat, és csak a biztonsági őröknek volt kulcsuk hozzá. 17-es számú hazugság: a becenevek A film a becenevekkel is foglalkozik, amiket Jackson adott Robsonnak és Safechucknak: Rubba Head, Doo-Doo Head, (kb.: Kakafej) Apple Head, (Almafej) azt sugallva, hogy ezek szuggesztív és szexuális nevek. Egy korábbi gyereksztár, Emmanuel Lewis, aki egyike volt Jackson barátainak, elmagyarázta, hogy ő volt az, aki kitalálta a Rubba nevet: „mindenki mindenkit Rubbának hívott. Semmi jelentése nem volt.” Valóban, tucatnyi online videó megerősíti, hogy Jackson mindenkit ezeken a beceneveken szólított: a barátait, a saját gyerekeit, az unokahúgait, unokaöcséit, és unokatestvéreit. „mi voltunk az első rubba, doo doo, és almafejek.” írta Yashi Brown, a filmre reagálva. 18-as számú hazugság: kamera, máskor A „Leaving Neverland”-ben Robson azt mondja, 14 éves korában Jackson „szexuális szívességi ajándék” gyanánt adott neki egy videókamerát, közvetlenül az utolsó állítólagos abúzus után: „másnap reggel adott nekem egy új kamerát, amit azért szerzett, hogy szórakozhassak vele.” De 2002-ben Wade egy teljesen más sztorit történetet közölt arról, hogy hogyan és mikor szerezte a kamerát: Még azelőtt, hogy először elkezdtem volna érdeklődni a filmrendezés iránt, ami még hét éves koromban volt. Már akkor vett nekem egy videókamerát, de ahelyett, hogy odaadta volna nekem, a kezembe adta, és azt mondta ’itt egy videókamera – szakíts rá egy hetet, tanuld meg használni – csinálj felvételeket. Ha csináltál valami érdekeset, megtarthatod, ha csak hülyéskedsz vele, akkor visszaveszem. „ Email váltások Wade és az anyja, Joy Robson között szintén megerősítik, hogy Wade akkor kapta a kamerát, amikor először utaztak az Egyesült Államokba és ő 7 éves volt, nem pedig 1996-ban. Ez az email váltás 2012 októberéből való, abból az időből, amikor Robson könyvet írt, és a keresetére készült. 19-es számú hazugság: A valódi ok, amiért Robson Jackson védelmében tanúskodott Azóta, hogy Robson 2013-ban benyújtotta a keresetét, folyamatosan azt állította, hogy ő „nem fogta fel, hogy molesztálták” és hogy „nem tudta, hogy ez helytelen”és hogy ezért tanúskodott a bíróságon, ahol azt mondta, Jackson sosem molesztálta. Mindazonáltal, Robson ellentmond a saját állításának – a filmben – és a keresetében. A film egyik részében elmagyarázza, hogy azért döntött úgy, hogy tanúskodik Jackson javára, mert sajnálta a három gyerekét, és nem akarta, hogy elveszítsék az apjukat. Robson aggodalma azt sugallja, hogy nagyon is tisztában volt azzal, hogy egy ilyesfajta kapcsolat helytelen volna. A bíróságon eskü alatt egyértelmű és kifejezett kérdésekre adott választ, és kijelentette, hogy tisztában van azzal, hogy Jackson börtönbe kerülhet, ha elítélik. Wade Robson, közvetlenül azután, hogy Jackson védelmében tanúskodott 2005-ben Q. (kérdés) Mr. Jackson időszakosan megcsókolta önt, nem? – A. (válasz) Nem. Q. Időszakosan megölelte? – A. Igen. Q. Megérintette? – A. Megölelt. Ez -- Q. Hozzányúlt-e a kezével a hajához? – A. Nem. Q. Hozzáért-e a fejéhez és az arcához? – A. Igen. Q. Arcon csókolta-e valaha? – A. Igen. Q. Szájon csókolta-e valaha? – A. Nem. Ahogy a vallomása haladt előre, Robson további kérdésekre is ugyanígy felelt: Q. Azokon az alkalmakon, amikor egy ágyban aludt Mr. Jacksonnal, egymáshoz bújtak-e valaha az ágyban? – A. Nem. Q. Feküdtek-e egymás mellett? – A. Nem. Q. Megérintették egymást? – A. Nem. Q. Helytelennek találná-e, ha egymáshoz bújtak volna?A. – Kérem? Q. Helytelennek találná-e, ha egymáshoz bújtak volna? A. – Nem. A 11 éves Wade Robson 1993-ban „betegnek” nevezi a Jackson elleni vádakat: 20-as számú hazugság: Michael házat ajándékozott Safechuckéknak, mert megvédték őt "Akartunk venni még egy házat, és Michael adott nekünk egy nagyon alacsony százalékos kölcsönt. A férjemnek már megvolt a tanúvallomása, Michael oldalán álltunk, a fiam is, és amikor ez mind kész volt, akkor Michael elengedte a tartozást. Michael azt mondta: ’nem, már nem akarom, hogy fizessetek nekem, ez egy ajándék’. Szóval tényleg vett nekünk egy házat. Véletlenszerű volt, nem fizetett le minket, de az időzítés sokatmondó. Egyszerűen rosszul hangzik.” Stephanie Safechuck arra célzott, hogy Jackson egy házzal ajándékozta meg őket, miután a védelmében tanúskodtak 1994-ben. A valódi idővonal azonban teljesen ellentmond a célzásnak. Dokumentumok mutatják, hogy James Safechuck szülei megkérdezték Jacksont, hogy tudna-e nekik segíteni venni egy új házat. 1992 májusában Jackson beleegyezett abba, hogy segít, és adott nekik egy 305,000 dolláros fix kölcsönt alacsony kamatlábbal. A szerződésükben fel van tüntetve, hogy Safechuckék vissza kell, hogy adják a kölcsönt. A felek aláírták a szerződést jóval a Chandler vádak előtt, és azelőtt, hogy Jacksonnak szüksége lett volna bárkinek a tanúvallomására. Még a tanúskodás után is meg lettek kérve, hogy fizessenek. Safechuckék a továbbiakban kiterjesztéseket kértek. 1997 júniusában, öt évvel később, Jackson ügyvédei úgy döntöttek, hogy elengedik a tartozást, amit Safechuckék nem fizettek ki. Az elengedett adósságnak semmi köze nem volt a vádakhoz vagy Safechuckék támogatásához. 21-es számú hazugság: Robson és Safechuck semmit sem akarnak nyerni ebből A film készítői kitartanak amellett, hogy Robsont és Safechuckot olyan emberként állítsák be, akiknek „nincsen pénzügyi érdekük”. A halála utáni keresetük Jackson cégei ellen csak nagyon röviden van megemlítve, mint apró, jelentéktelen tényező – de nem ez a helyzet.A „Leaving Neverland” egy olyan többmillió dolláros pereskedés mögötti vádakról szól, ami a mai napig tart. A film egyértelműen arra szolgált, hogy támogassa a keresetüket. Még egy törvény megváltoztatására is használták, [Code of Civil Procedure section 340.1], ami most már megengedi, hogy a keresetük folytatódjon. Továbbá, amióta a „Leaving Neverland” először lement adásban, különféle dokumentumok leplezték le Robson és Safechuck bizonytalan anyagi és munkaügyi helyzetét. Wade Robson folyamatosan próbált profitálni a Jacksonnal való ismeretségéből azáltal, hogy értékes tárgyakat próbált eladni, Jacksonnal kapcsolatos munkákat próbált szerezni, és még egy könyvet is megpróbált eladni hónapokkal a keresete beadása előtt. 22-es számú hazugság: táncoló Stephanie Stephanie Safechuck azt mondta, hogy az ágyban feküdt, amikor először hallott Michael Jackson 2009-es hirtelen haláláról. (amit egyébként amerikai idő szerint délután kettőkor jelentettek be) „Táncoltam, amikor meghallottam, hogy meghalt. Feküdtem az ágyon, bejöttek a hírek, és felkeltem az ágyból. Én meg: ’Ó, köszönöm Istenem, nem bánthat több gyereket’ – ezek voltam a gondolataim. Olyan boldog voltam, hogy meghalt.” Ám a fia arról számolt be, hogy addig senkinek sem beszélt a zaklatásokról és fel sem fogta, hogy molesztálták, amíg nem látta Wade Robson interjúját 2013-ban – és csak akkor árulta el a családjának. Stephanie nem tudhatott az állítólagos zaklatásról négy évvel azelőtt, hogy a fia beszélt volna neki erről. 23-as számú hazugság: „Michael eltávolított a családjainktól” Az egyik fals állítás a „Leaving Neverland”-ben, hogy Jackson elválasztotta a gyerekeket a családjuktól, hogy az irányítása alá vegye őket. Neverlandi alkalmazottak, és különböző Jacksonnal dolgozó emberek beszámolója szerint James Safechuckkal mindig ott voltak a szülei – látogatásokon és utazásokon egyaránt. Jackson személyi asszisztense, Evvy Tavasci a 2016-os tanúvallomásában közölte, hogy a Safechuck család „számos alkalommal” meglátogatta Neverlandet a 90-es évek elején, de Jackson alig volt jelen a látogatásaik alkalmával, bár továbbra is nagylelkű volt velük. Egy másik neverlandi alkalmazott, Judi Brisse írt a twitteren közvetlenül azután, hogy a film lement adásban: Joy Robson is ellentmond a fia állításainak. A saját tanúvallomásai (1992 és 2016) és a 2005-ös vallomása szerint ott volt Neverlanden minden alkalommal, amikor Wade is ott volt (kivéve egy alkalmat 1993-ban) azt is kijelentette, hogy nem érezte úgy, hogy bárki is megpróbálná őt távol tartani Michael hálószobájától. Joy szerint a családja meglátogatták Neverlandet további 40-50 alkalommal, amikor Jackson nem volt ott. Más családok, akik az évek során összebarátkoztak Jacksonnal, mindig kitartottak amellett, hogy az egész családdal töltött időt – testvérekkel, szülőkkel, és különböző rokonokkal. 24-es számú hazugság: a soha el nem hagyott Sohaország A film Robson és SafechuckNeverlanden szerzett traumatikus tapasztalataira koncentrál – Michael Jackson híres birtokán. De egészen a keresetük idejéig Neverland nem kevesebb, mint egy „csodálatos”, és „szent föld” volt a szemükben. Az évek során Robson és Safechuck mindig visszamentek Neverlandre, akár ott volt Jackson, akár nem. Robson tanúvallomása szerint ő és a családja legalább 40 alkalommal meglátogatták Neverlandet Jackson távollétében. Amikor interjúkban kérdezték a helyről, így áradozott: „olyan, mint Disneyland, a legjobb dolog a világon!”. 2008-ban Wade és a felesége, Amanda csináltak egy filmet Neverlanden és a film végén megköszönték Jacksonnak: „Szeretnénk megköszönni MJ-nek, hogy megengedte nekünk, hogy használjuk a szent földjét”. James Safechuck is készített egy videót Neverlanden. Sőt, a legtöbb kép, ami megjelenik a „Leaving Neverland”-ben, azokat Safechuck csinálta az 1996-os filmje készítése közben. Robson annyira szerette Neverlandet, hogy úgy döntött, ott veszi feleségül Amandát és a szertartás is Jackson házában történt. 2019 márciusában Jackson személyi asszisztense és dajkája, Grace Rwaramba felfedte Robson Jackson 2005-ös tárgyalásának a közepén jövő furcsa kérését. Ahogy Rwaramba felidézte: „Emlékszem, így feleltem komoran: ’Komolyan azt várod tőlem, hogy megkérdezzem Michaelt épp most – a tárgyalás közben – hogy használhatod-e a birtokot Wade esküvőjére?’ [...] Miért akarná bárki, aki azt állítja, hogy hét évig molesztálták, élete egyik legszentebb eseményét azon a helyen tartani, ahol a zaklatások állítólagosan zajlottak?’” 25-ös számú hazugság: „Semmi sem merült fel, ami kétségbe vonná, amit elmondtak” Ha idáig elolvastad, a hazugság már elég nyilvánvaló. „Leaving Neverland” rendezője, Dan Reed megvédte a film sok hibáját, és kijelentette, hogy a kutatása teljesen tökéletes volt: „Semmi sem merült fel, ami bármennyire is kétségbe vonná amit elmondtak nekem és ami a filmben van. Nem csak egyszer beszéltem velük. Újra és újra beszéltem velük. Sosem láttam semmit, ami alapján gyanakodni kezdtem volna, hogy bármi mást mondanak az igazat leszámítva.” De a valóságban Dan Reed kitartott amellett, hogy csak Robsonékkal, Safechuckékkal, és a a 2005-ös ügy „ügyészségi nyomozóival” beszélt – és ez minden. Bevallottan figyelmen kívül hagyta azokat a gyerekeket, akiknek más jellegű történetük volt (beleértve Culkint és Barnes-t, akiket fals módon áldozatként állít be), elkerülte azt, hogy beszéljen a Jackson családdal, védőügyvédekkel, neverlandi dolgozókkal, bárkivel, aki Jackson oldalát erősítené. Reed még Robson és Safechuck nyilatkozatait és tanúvallomásait sem vizsgálta meg, amelyek a jelenlegi, Jackson cégei elleni keresetükben vannak és amelyek könnyen elérhetőek bárki számára, aki kész belefogni egy megfelelő nyomozásba.A fent említett tényezők mindegyike egy teljesen más végeredményt hozott volna – egy professzionális, tényszerű, és esetlegesen kiegyensúlyozottabb dokumentumfilmet. Nézd meg most: „Lies of Leaving Neverland” (A Leaving Neverland hazugságai)

"בתקשורת הצהובה זה לא משנה אם זאת האמת, אם יש לך מישהו שיגיד שזוהי האמת, כולם מרוצים, נכון?" תחקיר מיוחד ובלעדי של רשת PBS חושף את אשר התרחש מאחורי הקלעים של פרשת מייקל ג'קסון ובנזקים שנגרמו על ידי התקשורת הצהובה אחרי שהתערבה בהליכי החקירה ושילמה סכומי עתק לכל בן אדם שהיה מוכן למסור להם לכלוך על מייקל ג'קסון. בבוקר יום ראשון צלצל הטלפון בביתו של עיתונאי עצמאי מסן פרננדו שבקליפורניה. על הקו היה מומחה לפשעי מין, הוא אמר: מייקל ג'קסון נמצא תחת חקירה. עשרים וארבע שעות לאחר שהידיעה שודרה, התקשורת יצאה מכלל שליטה. בתוך ימים ספורים כל ערוץ חדשות שנהג לדווח ידיעות מהימנות הפך למופע בידור סנסציוני. התחקירן ריצ'רד בן קרמר עובר אל מאחורי הקלעים של הסיקור הטלוויזיוני של פרשת מייקל ג'קסון ובוחן מקרוב את האנשים, הארגונים, הלחץ והשיקולים הכספיים שהפכו את התקשורת האמריקאית לצהובה ורכילותית כפי שלא היתה מעולם. בתחקיר, הוא עוקב אחר הצהובונים השוקקים והמצליחים ביותר במרדף שלהם אחר הפרשה של ג'קסון. שודר לראשונה בפברואר 1994.

"Michael is one of the most important people in my life. He was my best friend. We were strongly connected because he knew what I was going through. Stress, abuse, an oppressive family. He was always present and understanding. " Marc Maron's podcast (2018) “He enjoyed my youthfulness. He liked being a kid with me. It never struck me as odd. I never felt uncomfortable. That was just the way he was.” Culkin says that after the trial “[Michael] didn’t wanna go back home. Everything in his life felt tainted. That was what happened with that last trial [in 2005], everything felt tainted. The only thing that was important to him was his immediate family.” Attorney Thomas Mesereau about Macaulay Culkin (2011) "I have to say, Chris Tucker and Macaulay Culkin will always go down in my book as loyal, good friends. They had managers and agents, and lawyers who didn't want them to get involved [in Jackson's 2005 trial] and they both told me 'Michael needs us, we're going to be there'." February 2020 (Esquire Interview) Jackson got in touch with Mack after Home Alone, and suddenly they were hanging out. His parents neither encouraged nor discouraged the friendship. The way Mack sees it, Michael had a similar childhood, which is to say that he didn’t really have one, because his father was forcing fame upon him. So, at twenty-two years older than Mack, living in a place called Neverland, he felt the same age, in a way. Mack and Jackson used to prank call people. Jackson used to do these voices, real nerdy—“Hello, I’d like to buy a refrigerator. How big are your refrigerators?” And Mack would laugh and laugh. The last time Mack saw him was in the men’s room at the Santa Barbara County Superior Courthouse in 2005. Mack was twenty-four. Michael was forty-six. Mack was testifying in Jackson’s defense in People v. Michael Jackson, in which the singer was charged with intoxicating and molesting a thirteen-year-old boy who had cancer. He was eventually acquitted. There was a short recess during Mack’s testimony. Mack took a leak, and Michael came in. Jackson said, “We better not talk. I don’t want to influence your testimony.” They laughed a little at this. Michael Jackson, who had been more famous perhaps even than Macaulay Culkin when he was eight, ten, eleven years old, looked whipped. Exhausted. Drained. They hugged. [...] “Look, I’m gonna begin with the line—it’s not a line, it’s the truth: He never did anything to me. I never saw him do anything. And especially at this flash point in time, I’d have no reason to hold anything back. The guy has passed on. If anything—I’m not gonna say it would be stylish or anything like that, but right now is a good time to speak up. And if I had something to speak up about, I would totally do it. But no, I never saw anything; he never did anything." Kieren Culkin In June 2003, Kieren Culkin reacted to the criticism against Jackson after “Living with Michael Jackson” was aired. Jackson told Martin Bashir that Macaulay Culkin, Kieren Culkin, and their sisters would sleep in his bed and go on hot air balloon flights with him. "Have you ever been in a balloon. It's fucking cool! When you're up you can see everything so clearly, it's exactly like flying, and you can go so low you can see the expressions on people's faces ... " Kieran has never talked about his relationship with Michael Jackson, or Martin Bashir's documentary, and he's not about to today. Through a series of cat'n'mouse questions, mostly unanswered, a nod here, a grimace there, this is what we glean: he's loyal, he'd like to defend his friend, but he can't because if he did, it would become a balloon-sized media event, flying around the world in a day. "I'd like to talk about it," he says, pulling his hair so high it's now vertical, "but it's kinda weird as I haven't spoken with Michael for over two years." He doubts if Martin Bashir will ever be granted an exclusive interview again. He saw journalistic deception, and he wasn't surprised. "I've just always been totally skeptical, obviously," he says, suddenly aging 10 years, suddenly becoming battle-hard Igby, "from a really young age. I read stuff all the time in newspapers that I know for a fact is bullshit. And people believe it all. So, I don't even read any of it anymore." Currently working for HBO, Kieren Culkin declined to comment on “Leaving Neverland”: “The only thing I can say is that I can’t really say anything and the reason for that is I can’t be helpful to anyone. To me, it seems like there’s two sides to this thing and because I can’t be helpful on one side or the other, anything I say and anything that gets put out in print could only hurt somebody and there’s already a lot of really hurt feelings." Excerpts from "Lost Boy" by Kit Culkin, Macaulay's father (2005) “Michael’s bedroom (an enormous room with alcoves and dressing rooms and a fireplace and French doors leading out to a private garden, as well as a stairway leading to the entire upstairs) was almost always an open place to hang out in, as was most all of the rest of the house. My children would sit on the bed, as would I, to play cards or checkers, or watch television or whatever, but then we would do so most everywhere else also. They might of occasion fall asleep there, just as they might of occasion fall asleep most anywhere else, and at most any daylight hour. While they had a bedtime, I rarely enforced it, as they were, after all, at Neverland to play; and as is most always the case with children (as any parent will tell you), they never enforced it themselves, thinking that they should get some rest so as to be better rested to play again the coming day. Children don’t worry about “the coming day”. Therefore, I was constantly and most usually after suppertime, having to round them up and often carry them (sometimes by golf cart) to their accommodations. They’d fall asleep watching a movie at the movie theater or playing with the toy trains in the toy trains room, and there was one occasion, I well remember, when one of them was actually found asleep on the carousel!” He also wrote: “First of all, I never saw or heard anything at all during my early days of knowing Michael to suggest that he was a pedophile. I would note that a busload or two of kids might arrive at the estate of an afternoon and be taken straight to the amusement park or the movie theater, and then just as swiftly be bused back off the grounds. In fact, I believe that there was an entire office in an adjacent building and an entire staff that was responsible for overseeing these visits; and I noted also that on no occasion at all did any of these children ever get asked to the house for any reason whatsoever. These were all strictly well-planned and well-supervised excursions, and the people who made them up quite apart from the people (such as those of my own family) who were actual guests. And while we’re on the subject of guests, this list was hardly confined to children. Indeed, adults roamed most everywhere, many of them from the world of government, including (just for instance) former President and neighbor Ronald Reagan, together with “Just-Say-No” Nancy, as well as Secretary of Defense William Cohen and not a few others that I’ve since forgotten; none of whom certainly gave one the feeling that the estate was (goodness knows) a den of pedophilia.” Sources [1] https://consequenceofsound.net/2018/01/macauley-culkin-opens-up-about-relationship-with-michael-jackson-it-never-struck-me-as-odd-i-never-felt-uncomfortable/ [2] https://www.voici.fr/news-people/actu-people/la-drogue-michael-jackson-l-enfer-hollywoodien-macaulay-culkin-se-livre-comme-jamais-596512 https://www.closermag.fr/people/macaulay-culkin-emu-par-le-souvenir-de-michael-jackson-il-a-ete-mon-meilleur-ami-622495 [3] https://www.esquire.com/entertainment/movies/a30680749/macaulay-culkin-interview-life-now-after-home-alone-2020/ [4] https://www.theguardian.com/film/2003/jun/14/features https://uk.news.yahoo.com/macaulay-culkin-kieran-culkin-michael-jackson-abuse-allegations-100021397.html [5] Kit Culkin – Lost Boy (May 09, 2005, the book was published and distributed exclusively through KitCulkin.com)